יש בני-אדם שחולשה נודעת מהם לאסוף דברים בלתי-שכיחים, בעלי ערך רב ונחותי-דרגה, איש איש כפי מדת יכלתו, אף אני אוסף יש לי; אפס, צנוע הוא, כנהוג עם התחלה.
נמצאת בו, באוסף שלי, הדרמה אשר כתבתיה בעודי תלמיד הגימנסיה בשעת שעורי השפה הלטינית… נמצאים בו פרחים מיובשים אחדים, אשר מן הצורך יהיה למלא את מקומם בחדשים, נמצא עוד…
דומה, כל דבר לא עוד ימצא בו זולת חזיה אחת, ישנה ושחוקה ביותר.
הנה היא. מעברה האחד רקובה היא, ומהשני–שחוקה, כתמים רבים עליה, הכפתורים יחסרו, בקצה האחד חור קטן ודאי סמן חריכת-פפירוסה הוא, אפס המענינים ביותר הם ההדקים. אותו ההדק, אשר עליו נמצא האבזם מקוצר הנהו ותפור אל החזיה ללא ידיעה במלאכת התפירה. ואילו השני כמעט בגודל הנכון, נאכל בשני האבזם.
עם הסתכלך בחפץ זה תכיר מיד, כי בעליו נעשה רזה מיום ליום עד הגיעו לידי מדרגה זו, ששוב לא עוד צורך לו בחזיה, כי אם הוא מתחיל מזדקק לגלימה בעלת צוארון סגור מאלה שיש להשיגם במחסנים לממכר צרכי-קבורה.
אני מודה ומתודה, כי בחפץ לב הייתי מוסר היום למישהו את חתיכת-הארג, המסבה לי קצת דאגה. ארון למען אוסף חפצים אין לי, ולא הייתי רוצה להחזיק חזיה חולנית זו בין חפצי שלי. אפס, היה זמן, עם קנותי אותה ושילמתי בעדה ביד רחבה פי-כמה משויה, והייתי מוסיף על מחירה אילו יודע היה המוכר לעמוד על המקח כל צרכו. יש לו, לבן האדם, בימי חייו רגעים, אשר בהם הוא אוהב לאופף את עצמו בחפצים מעוררי-יגון.
יגון זה לא לן בחדרי, כי אם בביתם של שכנים, בעד חלוני יכול הייתי מדי יום ביומו לסקור את הנעשה בחדרם פנימה.
עוד באפריל שלשתם היו: הבעל, אשתו ומשרתת, אשר ישנה היתה, עד כמה שידיעותי מגיעות, על ארגז שמאחורי הארון, אשר צבעו כצבע שזיף-כהה. ביולי – אם לא יטעני זכרוני – נשארו רק שניים: היא והוא, כי המשרתת עברה לשרת בבתים אשר בהם משלמים שלשה רובלים לשנה ומבשלים ארוחת-הצהרים מדי יום ביומו.
באוקטובר נשארה רק האשה היא בלבד. אם לדיק ביותר הן לא נשארה בדד, כי בחדר נמצאו עוד חפצים רבים; שתי מטות, שלחן, ארון… אולם עם ראשית נובמבר נמכרו במכירה פומבית חפציה ומכל חפצי-הזכרון אחרי בעלה נשארה לאשה רק חזיה זו בלבד, אשר לי היא שייכת עתה.
אפס ביום אחד בשלהי אוקטובר, קראה האשה אל דירתה הריקה סוחר בישנות ומכרה לו את מטרייתה בעד שני זהובים ואת חזית בעלה בעד ארבעים פרוטות, אחר סגרה את דלת דירתה במפתח, בחשאי עברה את המסדרון. בהמצאתה בשער מסרה את המפתח לשומר־הבית, רגע הציצה בחלון-דירתה, אשר פתי־שלג קטנות נפלו עליו – ונעלמה מעבר השער.
במסדרון נשאר עומד הסוחר בישנות. הוא הרים למעלה את הצוארון הגדול של מעילו הארוך, תחב תחת בית-שחיו את המטריה, אשר זה עתה רכשה ובעטפו בחזיה את ידיו האדומות מקור, נהם:
–"הנדל", “הנדל”, “הנדל”!…
קראתי לו.
–אדוני רב-החסד, היש לך מה למכור? – שאל עם בואו אל חדרי.
–לא, רצוני לקנות מה מידך.
–ודאי למטריה מתכון אדוני רב-החסד?–השיב היהודי.
הוא השליך את החזיה על הרצפה, נער את השלג מצווארונו ובהתאמצות יתרה החל פותח את המטריה.
–חפץ מצוין! – אמר – אין טוב בימי-שלג אלה ממטריה שכזאת… ברי לי, כי אדוני רב-החסד יכול לרכוש לו מטרית-משי, גם שתי מטריות, אפס, אין אלו נאות אלא לימי הקיץ!…
–מה תרצה במחיר החזיה? – שאלתי.
–איזו חזיה? – קרא היהודי מכה-תמהון, בהרהרו בחזיתו הוא.
אך עד-מהרה התאושש וביד מהירה־זריזה הרים את החזיה מעל הרצפה.
–חזיה זו?… אדוני רב-החסד, לחזיה זו מתכון?…
ואחר, כאלו איזה חשד התעורר בלבו, פנה אלי בשאלה:
–למה לך, אדוני הנכבד, חזיה שכזו?!…
–מה תבקש במחירה?
עיניו הירוקות של היהודי החלו מאירות וקצה-אפו המארך אדם עוד יותר.
–אדוני הנכבד יתן… רובל!–השיב תוך כדי פרשו לפני עיני את סחורתו באופן שיש בו להעמידני רק על סגולותיה בלבד.
–אתן לך מחצית הרובל.
–מחצית הרובל?!… מלבוש שכזה?… זה לא יתכן! קרא הסוחר.
–אף פרוטה לא אוסיף.
–יהתל לו, אדוני הנכבד, כדי שבעו!–אמר אגב טפחו על כתפי–אדוני עצמו יודע מה ערך החפץ הזה, הרי אין זה מלבוש-ילדים, כי אם מלבוש אנשים בוגרים.
–נו, אם אינך יכול למכור בעד מחצית הרובל – לך לך. אני לא אוסיף ולא אתן יותר.
–אך לא בחמתך, אדוני! – הפסיקני שהוא נעשה רך – בישרי, במחצית הרובל לא אוכל, אפס, אני סומך על אדוני… יגיד נא עצמו, מה שוה הוא החפץ הזה ואסכים למוצא-פיך!… אני בוחר להפסיד מה ובלבד לקיים את רצונך, אדוני רב-החסד!
–החזיה שוה חמשים פרוטות ואני נותן לך מחצית הרובל.
–מחצית הרובל?… מילא, לו יהיה מחצית הרובל!…–נאנח תוך כדי תקעו את החזיה לתוך ידי – לו גם אפסיד ואני לא אשלח מוצא-פי…לאותו הרוח!…
והצביע בידו על החלון, אשר מאחוריו התאבכה סופת-שלג.
עם שלחי את ידי להוציא כסף, נזכר כנראה הסוחר במשהו, הוציא בחטיפה מידי את החזיה והחל בודק במהירות את כיסיה.
–מה תחפש שם?
–שמא השארתי משהו בכיס, איני זוכר! – השיב בקול שקט, ובהחזירו לי את החזיה הוסיף – יוסיף נא אדוני רב-החסד עשר פרוטות לכל-הפחות!…
–נו, שלום לך! – קראתי תוך כדי פתחי את הדלת.
–"לרגליך אפול", אדוני רב-החסד!… יש לי בבית גם פרוה הגונה…
ובעמדו מאחורי הדלת עוד תקע את ראשו והוסיף שאול:
–ואפשר יצוה, אדוני הנכבד, להביא לו גבינות-כבשים?…
כעבור רגעי מספר שוב נשמע בחצר קולו הקורא: "הנדל! הנדל!,…–וכשעמדתי ליד החלון קד לעומתי בבת-צחוק ידידותית.
שלג עז החל נופל ובחוץ שרר הערפל. הנחתי את החזיה על השלחן והחלותי הוזה באשה, שיצאה את שער-הבית מבלי שוב עוד; בדירה, שהתרוקנה מול דירתי אני, ואף בבעל־החזיה אשר שכבת שלג עבה תכסה אותו עתה…
עוד מלפני שלשה ירחים שמעתי אותם ביום־ספטמבר הדור משוחחים זה את זו. ביום מאי אחד אף פצחה האשה את פיה בזמר והוא צחק כשהוא מעיין “בעתון-החג”, והיום…
הם באו לדור אל ביתנו עם ראשית אפריל. הם היו נוהגים לקום עם השכמה, שותים טה ממיחם-הפחים ויחדיו יוצאים העירה, היא אל שעוריה, והוא–אל המשרד.
פקיד נחות־דרגה היה, מאותם הנוהגים להביט על נשיאי־המשרדים בהתפעלות, אשר בה תוקע את עיניו תיר בהרי-הטטרים. אבל העבודה רבתה עליו, ימים תמימים היה נתון בעבודתו. ויש והייתי רואה אותו אף בחצות-הלילה כשהוא יושב לשלחן ועוסק בעבודתו לאור העששית.
אשתו יושבת היתה לימינו ועוסקת בתפירה. לפרקים עם הסתכלה בו היתה מפסיקה בעבודתה וקוראה בנעימת-הערה:
–נו, כבר יספיק, שכב לישון.
–ואת, מתי את תשכבי לישון?…
–אני… אף תַכִּים אחדים ולא אוסיף…
–נו, אף אני אכתוב עוד שורות אחדות…
שוב שחו שניהם את ראשיהם ועסקו בעבודתם. כעבור זמן-מה חזרה וקראה האשה:
–שכב לישון!… שכב לישון!…
יש ועל דבריה היה משיב צלצול שעוני, המכריז על השעה הראשונה בלילה.
אנשים צעירים הם היו, לא יפים ולא מכוערים, ושלוי-רוח בדרך כלל. עד כמה שזכרוני מגיע היתה האשה רזת-בשר יותר מאשר הבעל, שהיה בעל גוף, ובכל אופן לא היה גופו מתאים לפקיד נחות־דרגה כל-כך.
כל יום א' בשבוע עם שעת-צהרים יצאו לטיל שלובי-זרוע ושבו הביתה בשעה מאוחרת בלילה. את ארוחת-הצהרים ודאי סעדו בעיר. פעם פגשתי אותם ליד השער, המבדיל בין הגן הבוטני ו"לזינקי". קנו להם שתי כוסות מים ושני רקיקים גדולים ומראה פניהם אותה שעה כמראה פניהם של בעלי-בתים הנוהגים אגב גמיאת טה לסעוד את לבם בנקניק חם טבול בחזרת…
בדרך כלל אין בני-אדם עניים נזקקים להרבה בכדי שיוכלו לעמוד בשיווי-משקל רוחני, מעט אוכל, הרבה עבודה, בריאות בלתי פוחתת, השאר ימצא ויבוא מאליו.
שכני, דומה, לא היו חסרים אוכל, בכל אופן לא חסרה להם עבודה אבל אשר לבריאותם – לא תמיד היא נשארה עומדת בעינה.
הנה אירע, כי ביולי התקרר האיש, מקרה-קרירות רגיל. אפס, משום מה דוקא אז פרץ שפך-דם כה עז, עד כי אבדה הכרתו.
בלילה היה הדבר. האשה עטפה אותו יפה־יפה, הביאה אל ביתם את אשת שומר-הבית ובעצמה רצה להבהיל את הרופא. דרשה בחּמשת רופאים, ומצוא מצאה רק רופא אחד, ואף אותו באורח-מקרה בשעת לכתו בחוץ.
בהסתכל בה הרופא לאור מנורת-הרחוב המהבהבת מצא לנכון ראשית כל להרגיע את רוחה. ומכיוון שהיתה נכשלת בלכתה לרגעים, ודאי בעיפותה היתרה, ומרכבה לא נמצאה בחוץ, הושיט הרופא לקראתה יד-תומכת ואגב הליכה באר לה, כי מקרה של שפך-דם אינו מעיד ולא כלום.
–שפך דם יכול לבוא מהגרון, מהקיבה, מהאף ולעתים נדירות יותר מהריאה. בכלל, אם האדם היה תמיד בריא, מעודו לא השתעל.
–אוֹ, רק לפרקים! – לחשה האשה בעצרה לרגע בדרכה למען שאוף רוח.
–לפרקים – אין בזה משום סכנה. יתכן, כי דלקת-סמפון קלה היא.
–הן!… דלקת היא! – חזרה האשה בקול.
–ודלקת הריאה לא היתה לו מעודו?…
-היתה!… – השיבה האשה ושוב עצרה בדרכה.
רגליה כושלות היו קצת.
–כן, אבל ודאי בשכבר הימים?… – הוסיף בחפזה הרופא.
–ה, זה כבר, זה זמן רב!… – אשרה בחפזון – עוד בימי החורף שעבר.
–לפני שנה וחצי.
–לא… עוד לפני ראש־השנה… ה, זה-כבר!
–ה… מה רבה האפלה ברחוב, ונוסף לכך השמים מעוננים קצת… – אמר הרופא.
הם באו אל הבית. האשה שאלה בפחד את שומר-הבית מה נשמע, ונודע לה, כי לא-כלום. אף בחדר קבלה אותה התשובה על שאלתה מפי אשת שומר-הבית, והחולה מנמנם היה.
הרופא עורר אותו בזהירות, בדקהו ואף הוא אמר, כי לא-כלום הוא.
–אני אמרתי מיד, כי לא-כלום הוא! – השמיע החולה את קולו.
-או, לא-כלום! – חזרה האשה תוך כדי לחצה את ידיו המזיעות – הרי יודעת אני, כי שפך-דם יכול לבוא מהקיבה או מהאף. ודאי מהאף הוא בא לך… בעל־גוף אתה ונזקק לתנועה, ואתה נוהג להרבות בישיבה… הוא נזקק לתנועה, וכי לא כן, אדוני הרופא?…
–הן! הן!… בדרך־כלל הוא נזקק לתנועה, אך עתה על בעלך לשכב ימים אחדים במטה. האם יכול לנסוע הכפרה?
–לא יוכל…–לחשה האשה בתוגה.
–נו, אין בכך כלום! ובכן ישאר בורשה. אני אבקרו עוד ולעת־עתה ישכב נא במטה וינוח. במקרה אם יחזור שפך-הדם… – הוסיף הרופא.
–וכי מה, אדוני? – שאלה האשה תוך כדי החוירה כשעוה.
–נו, זה לא־כלום. בעלך ינוח ושם ישוב הכל לסדרו…
–שם… באף? – אמרה האשה תוך כדי פשטה את ידיה לעבר הרופא.
–שם… באף! כמובן. הרגעי נא, הגברת, ושומי באלהים יהבך. ליל מנוחה!
דברי הרופא הרגיעו את האשה ולאחר הרגשת־הפחד, שלא הרפתה ממנה זה שעות אחדות, חשה את עצמה עתה שרויה בשמחה יתרה.
–נו, וכי דבר חשוב הוא! – קראה בצחוק קצת ובבכותה מעט.
היא כרעה על ברכיה ליד מטת החולה והחלה מנשקת את ידיו.
–וכי דבר חשוב הוא! – חשב האיש בלחש והצטחק – וכמה דם שפך בן-האדם במלחמה, ובכל זאת הוסיף עוד להיות בריא!
–אך אל נא תדבר כל-עיקר! – התחננה לפניו האשה.
בחוץ ההל מאיר היום. בקיץ, כידוע, קצרים הלילות עד מאד.
המחלה ארכה הרבה יותר מכפי שסבורים היו. האיש לא עוד הלך אל המשרד. דבר זה לא הסב לו דאגה רבה, כי בתור פקיד-אריס, לא הוטל עליו לקבל חופשה ויכול היה לשוב לעבודתו כל אימת שירצה, כמובן, אם מקום עבודתו ישאר פנוי. עם שבתו בבית שבו אליו כוחותיו אט-אט, האשה השתדלה בדבר עוד שעורים נוספים אחדים ובעזרתם חשבה לספק את צרכי־הבית.
האשה יוצאת היתה מן הבית בשעה השמינית בבוקר, לפני הראשונה שבה הביתה לשעות אחדות, מכינה את הארוחה בשביל בעלה ואחר שוב יוצאת במרוצה.
חלף זה היו מבלים יחדיו את הערבים. ובכדי שלא לשבת בידים ריקות עסקה האשה בעבודת-תפירה.
באחד הימים, שלהי אוגוסט היה אז, פגשה האשה בחוץ את הרופא. זמן רב הלכו יחדיו, לבסוף תפשה האשה ביד הרופא וקראה בקול-תחנונים:
–אפס, בכל זאת תבוא נא, אדוני אלינו, שמא אף יתן אלהים! הוא כה נרגע לאחר כל בקור ובקור שלך…
הרופא הבטיח לה, והאשה שבה הביתה ועל פניה ארשת בכי. האיש אף הוא נעשה תקוף-יאוש ורוגז מישיבת־הכרח בבית. הוא החל קובל באזני אשתו על כי כה תרבה לדאוג לו, כי הן למרות הכל מות ימות, ולבסוף שאל:
–וכי לא אמר לך הרופא, כי לא אאריך ימים יותר מאשר ירחים אחדים לכל-היותר?
האשה הפכה לאבן.
–מה תאומר?–קראה–מנין לך מחשבות כאלה?
החולה התמלא חימה.
-ה, גשי נא אלי, הנה!… – קרא בקול קשה תוך כדי החזיקו בידיה – הסתכלי נא בעיני והשיבי: לא אמר לך הרופא?
הוא הטביע בה מבט קורח, הוא דמה, כי בפני מבט שכזה אף חומה היתה לוחשת את סודה, אם היא מסתירה.
פני האישה הביעו מנוחה נפלאה, היא הצטחקה לבבית בעמדה בפני מבט-פרא זה, רק עיניה כאילו מעטה זכוכית עטה אותן.
–הרופא אמר – השיבה – כי זה לא־כלום, עליך רק לנוח מעט…
בתנועת פתאום הניח הבעל את ידה, החל רועד, השמיע קול צחוק ואחר אמר תוך כדי הניעו בידו:
–נו, רואה את עד כמה מזועזע-עצבים אני!… נתקעה בי דוקא המחשבה, כי הרופא נואש ממני… אך… הוכחת אותי לדעת… עכשיו שלו אני ברוחי!…
ובמשנה-שמחה לעג להזיות-רוחו…
פלצות-חשד שכזו לא עוד חזרה ונשנתה, מנוחתה היתרה של אשתו שמשה לו ההוכחה המעולה ביותר, כי אכן מצבו אינו ברע.
וכי מפני מה יהיה מצבו ברע?
אמנם הוסיף להשתעל, אפס השעול הן בא מדלקת־הסמפון. לפרקים, מפאת ישיבה ארוכה, החל אפו מזיל דם – והוא אף היה חש מעין חום, אבל בעיקרו של דבר לא היה זה חום אלא מצב-רוגז שכזה.
בכלל הוא החל חש את עצמו טוב יותר מיום ליום. אחזה אותו תשוקה עזה לתת את ידו לנסיעות רחוקות, אך חסר לו כח. אף הגיע ובא הזמן בו לא רצה עוד לשכב במטה, רק היה יושב על הכסא כשהוא לבוש, נכון לצאת החוצה, באם רק תעזוב אותו תחושת-החולשה.
אפס, פרט אחד שלל את מנוחתו.
יום אחד, בלבשו את החזיה חש, כי היא רחבה ממדתו.
–וכי עד כדי כך כחש גופי?… – לחש.
–נו, כמובן, גופך נפל אמנם – השיבה האשה-אך אין להגזים בזה…
הבעל הסתכל באשתו, היא לא גרעה את עיניה מעבודת-ידה, לא, אין היא רק מעמידה פנים של מונחת-נפש!… האשה שמעה מפי הרופא, כי הוא אינו חולה אנוש, ועל כן אין לה כל סבה להתעצב אל נפשה.
עם ראשית ספטמבר חזרו ונשנו בקביעות המצבים של זעזוע-עצבים, הדומים למצב-חום, יש שארכו יום תמים וככל שרבו כן החמירו.
–דבר-הבל הוא! – היה אומר החולה – בתקופת-המעבר בין הקיץ והסתיו אף אדם בריא חש בעצביו, אין אדם חש את עצמו בקו הבריאות… רק זאת יפלא בעיני, מפני מה חזיתי תרחב יותר מיום ליום… ודאי מאוד כחשתי, וכמובן כל עוד לא אהיה בריא לא אטיב את גופי, חנם הוא הדבר!…
האשה הקשיבה בתשומת-לב לדברים אלה ונאלצה להודות, כי אמנם צדקו דברי בעלה.
החולה קם בכל יום מן המטה ולבש את בגדיו, אף כי בלי עזרת האשה לא יכול היה ללבוש מה. בידי האשה רק עלה להשפיע עליו, כי לא ילבש את המעיל כי אם את האדרת.
–פלא הוא – היה אומר לא פעם בהסתכלו בראי – פלא הוא, כי חסר לי כח והן מראה-פני!…
–נו, הפנים משתנים על־נקלה – העירה האשה.
-הנה כי כן, אלא שאני אף בקרבי פנימה הולך הלוך וכחוש…
–וכי לא ידמה לך רק הדבר? – שאלה האשה בקול רווי ספק.
הוא השתקע בהרהורים.
–ה! ושמא הצדק אתך… כי הנה אף… זה ימים אחדים, ואני חש, כי החזיה שלי… היא…
–הנח כבר! – הפסיקה האשה – הן לא עבית…
–ומי יודע? אם לדון לפי החזיה, אזי…
–אם כן, גם כחותייך צריכים לשוב אליך.
–אוהו! היית רוצה הכל בבת-אחת… מתחלה עלי קצת להגביר את משקל גופי. עוד אוסיף ואגיד לך, כי אף אז לא בבת-אחת ישובו אלי כחותי…
–ומה את עושה שם מאחורי הארון?…–שאל פתאום.
-לא כלום. מחפשת אני מגבת בארגז, ולא אדע… – אם נקיה היא.
–מה את כה מתאמצת, עד כי קולך נשתנה… הן זה ארגז קשה…
ואמנם הארגז כבד-משקל היה, כי פני האשה אדומים היו. אפס, שרוית-שלוה היתה.
למן אותו הזמן החל החולה להפנות תשומת-לב יתרה לחזיתו. בכל ימים מספר קרא אליו את אשתו ואמר:
–נו… ראי נא. הוכחי לראות בעצמך: אתמול עוד יכלתי לתקוע כאן את אצבעי; או–לכאן… והיום לא עוד אוכל, הנה אמנם אני הולך הלך ועבה…
יום אחד לא היה כל גבול לשמחת החולה. עם שוב האשה משעוריה קדם אותה בעינים מבריקות וקרא נרגש ביותר:
–שמעי לקולי, אגלה לך סוד אחד… בחזיה זו הולכתיך שולל. כדי להרגיע אותך הייתי מהדק בכל יום את ההדק ועל כן היתה החזיה קצרה יותר… באופן כזה הדקתי אתמול את ההדק עד לסופו. כבר התעצבתי אל לבי עם חשבי, כי הנה יתגלה סודי, והנה היום… התדעי מה אגיד לך?… היום אני נשבע לך באמונתי, כי במקום להדק את ההדק, נאלצתי לשחרר אותו… צרה בהחלט היתה לי היום החזיה, אף כי אתמול היתה לי רחבה קצת מדי… נו, עכשיו אף אני מאמין כי אבריא… אני בעצמי!… יחשוב לו הרופא כאות נפשו.
הנאום הארוך כה התיש אותו, עד כי הוכרח לשכב במטה. אך כיאות לאדם, אשר בלי הדוק ההדק מתחיל עבה – לא שכב עוד במטה, כי אם כמי שיושב בכורסא, נשען בזרועות אשתו, המחבקות אותו.
–נו, נו… – לחש–מי מלל מי פלל?… שבועים ימים הולכתי שולל את אשתי, כי החזיה קצרה, וכיום היא קצרה באמת!… נו… נו!…
וכה ישבו חבוקים זה אל זהו לילה כולו.
החולה היה נרגש ביותר, כפי שלא היה עוד מעודו.
–אלי!–לחש בנשקו את כפות-אשתו – ואני חשבתי, כי כה אלך הלוך וכחוש, עד… גמירא. מזמן שני ירחים היום בפעם הראשונה אני מאמין, כי אמנם יעלה בידי להחלים, כי לחולה הכל משקרים, והאשה – פי-כמה מהכל. אפס, החזיה – היא לא תכזב!…
- – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
היום, עם הסתכלי בחזיה הישנה, אני רואה, כי בהדקיה טפלו שני אנשים. האיש – הסב מדי יום את האבזם למען הרגיע את אשתו, והאשה – קצרה מדי יום את ההדק למען עודד את בעלה.
“האם יפגשו שניהם בזמן מן הזמנים למען גלות את כל הסוד בדבר החזיה?” – הרהרתי עם תקעי את מבטי בשמים.
השמים כמעט שלא נראו מעל האדמה. רק שלג הוסיף לפול, כה עבה וקר, עד כי אף בקברים קפאו עצמות בני-אדם.
אפס, מי הוא שיאומר, כי מתחת לעבים אלה אינה מצויה השמש?…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות