– בשם האב, הבן ורוח הקודש! – קרא האכר חגיגית – ובהצטלבו בדבקות אחז במחרשה: – ויו! לאט ובעוז. מתוך הרגל הצליף בשוט. המחרשה הרתומה לפרה ושלשה אנשים נתקעה באדמה וגללה מעליה רגבי־אדמה שחורים, מבריקים. הקרקע קשה היתה, התלתן הישן נשחק עד היסוד ואף כי המחרשה התנהלה שטוחות, נחו רגבי־אדמה חדים כמלאי־פחד.
הזקנה, אשר בדמותה בקושי אפשר היה להכיר דמות בן־אדם, נפצה במכוש את הרגבים הקשים. עורבים אחדים נתרו מאחוריה בבחרם לעצמם גלמי־חפושיות מתוך החריצים.
החרישה ההנהלה בכבדות ובאטיות יתרה. המחרשה ישנה היתה, מה שנראה מתוך גלגליה המפגרים, ונוסף לכך גם הרתמה גרועה היתה. בתורת צמד־הרתמה הראשון משכו האשה והפרה, אשר עול־עץ מאחדם, ולפניהם משכו נערה עולת־ימים ונער. פרה זו רק שלד היא, אשר עליו מתוח קרום־עור, ובני־ האדם נראו בדמות צללים. רעב רב־ימים ועקשני הציץ מתוך עיניהם, לבושי־סחבות, מעונים, יחפים, אך בכל זאת משכו את המחרשה בשלוה וללא־תלונה, תוך כדי שחם לעפר מרוב התאזרות הכוחות, עד כי מוסרות־העץ והחבלים השמיעו תכופות קול נפץ.
– לו עלה בידינו לעבד שלשה או ארבעה מורג! – הזה בקול האכר, אשר בשארית אונו נגרר אחרי המחרשה. ראשו של האכר כסה כובע־כבשים, סחבות־פרוה מכסות את כתפותיו ורגליו החולות מחותלות בחתולי־טלאי. – החטה עלתה קצת – הסתכל בתלמים, המשתרעים לעברי השדה – תפוחי־האדמה יזרעו לאחר המכוש, השעורה תזריע כרביעית קטנית, ובעזרת השם עלה יעלה להתפרנס בדוחק! – ויו! ויוֹ! קרא בקול־התאוששות תוך כדי דחפו בעוז את המחרשה.
– ותלמים אחדים פשתה. וכן גם על הכרוב אין לשכוח! – הזכירה בקול־לחש הנערה.
– וכי לא לסטמו את גרעיני־הזריעה? – התערבה בשיחה האשה – שמרתי עליהם ועל מעט־השמן לימי־הזריעה. והנה נדחקו ונמשכו אליהם כאל הדבש! כל עמלי עלה בתוהו!
– גשם עומד לרדת! אמרתי לך, מגדוש, הסירי את המים מעל החטה, והנה נרקבה ליד החריצים. לא, אין עוד כל ספק, כי גשם ממשמש ויורד! – הזהיר את אשתו בקול.
בוקר־אפריל היה. ואף כי לכאורה הופיע בהיר ויפה, החל מחשיך אט־אט ונעשה קודר, השמש החורה הציצה מבעד האדים. אפורים, כנתונים באדי־ערפל, נחו מסביב השדות לכל אשר הגיעה העין, ורק אי־כאן ואי־שם בלטו מתוכם שטפי־המים וערמות־העצים. האביב זה אך נגע באדמה: הערבות כבר החלו מכות שרשים, על פני הכרים נוצצו החלמניות בצבען הירוק וליד החריצים החלו פוקחות את עיניהן המרגניות, האפילות קבלו גון ירוק והעפרונים פצחו בשירה למן אור־השחר עד שעה מאוחרת בנשף. אפס פני השדות עוד אפורים והם היו שרויים בריקניות ובתוגה נפלאה. לא עוד היתה השמחה מקננת בלבות בני האדם ודממת בית־הקברות התנשאה על פני עולם־יה.
– כל אשר רוח באפו יוצא לעבודה! – העיר האכר עם הגיעו לגבול שדהו והפנה את פּניו לעבר הכפר. איש לא השיב על דבריו, הם שאפו רוח בכבדות בכרעם תכופות תחת עול־העבודה.
– וגם על אדמת הדוכס מתנהלת העבודה! ארבעה צמדי רתמה, והנה כל התהלוכה! – לחש בנעימת־חמלה.
– אל לך דאוג לעור הדוכס, הוא כבר ימצא עצה ותושיה! – נהמה האשה – סופו לפקוד על האכרים לסייע לו בחרישה. וכי האיך היה מצב הענינים בקציר?! – רוגז תקף אותה.
– הנה כי כן, אבל הן לא חנם עבדנו, שלמו.
– כראות עיניהם! והם אנסו לעזור לבעלי־האחוזות כבימי שלטון ה"אדונים" – הזכירה.
– חבל על הזמן! טומק כבר ישדד את השעורה! – העיר האכר אגב תקעו עין שמאלה.
– הוא חרש לימות־החורף ועתה הוא אדון לעצמו, וגם בפרה הסתייע. וכי לא התחננתי לפניך בדברי־קודש: “וויטק חרוש!” סוס היה לנו וזמן די והותר. אפס אתה בחרת לנסוע לשוקים, ולהסתובב עם ריקים על פני בתי־המרזח. עתה תחרוש עמדי ועם הילדים, כעם בהמות!
– הנה צדקו דבריך, האשה, צדקו – הודה בהכנעה – הייתי מאמין יותר בבוא קצי מאשר בדבר זה, כי לימות־האביב לא יהיה לי הסוס! בחיי! – ונאנח בכאב.
הם פנו לעבר הכפר. הכפר השתרע לאורך השדות, מן הצד התפרקדו על אור קרני השמש גנים אחדים, אשר מתוכם בלטו אי־פה ואי־שם ארובות־עירום, קורות של בקתות, אשר עלו על המוקד, וחרבות בנינים. כמחצית הכפר מצויה היתה בין המשואות. בית־הדוכס, הנמצא בעבר הכפר הימני, מאחורי האגם הגרול, השחיר בתל הכתלים ההרוסים, בלבניו ובגגיו הרעועים. בגנת הדוכס הגדולה נשארו אך שברי־עץ, כי נבקעו ונפנעו העצים בכדורי־היריה והם נראו עתה כשולחים אגרופים מאיימים למול הרקיע. המלחמה לא פסחה על הכפר ובכל מקום נכרו עקבות צפרניה, שלא ידעו רחם. המלחמה פגעה בכפרים, עקרה יערות, דרסה שדות ועל פני האדמה הפוריה הותירה טורי שוחות צהובות ומגואלות ושורות אין־סוף של קברים קטנים, אשר עליהם יתנוססו צלבי־עץ לבנים.
– ווז’ון חורש בשתי פרות! – קרא הנער בעמדו לרגע עם הזדמנות זו.
– עסוק בעבודתך ואל תפן לזנבות זרים! – שמע קול־תשובה מלווה בצליפת השוט.
בדומיה הם הוסיפו משוך את המחרשה ללא כל מרגוע ונוכחו לראות, כי מיד אחריהם יצאו כל בני־הכפר לעבודה ועל כל חלקת־שדה כבר זע מישהו. באויר האפור, רווי־הערפל, הם התנהלו כאותן הנמלים, בחשאי, לאט ובדיקנות, מי בסוס, מי בפרה ומי ברתמת בני־אדם בלבד. כל אחד מהם חרש, זרע או שדד את שדהו. ונמצאו בהם, אשר המעדר רק בידם, וכבעצם אצבעות ידיהם בקעו את האדמה הקדושה בקנאות קודרת.
– ה אלי, בשנים כתקונן כמאה סוסים יצאו לעבודה! – נאנח האכר.
– והיו מנסרים בחלל־העולם קולות שירה ושיחה! הי! – הזכירה הנערה בקול לחש.
– ישו יודע את אשר עולל! – נהמה הזקנה תוך כדי שבתה על קססה, בהעצרם לרגע לשאוף רוח ולהחליף כוח – כה רבו הרעות בעולם והעונש לא יכול עוד להתמהמה ולא לבוא! תכנענה, הנבלות, תכנענה! האחד התנשא על פני השני ולבש גאות! רק בשטחי־אדמה ובכיסים מלאים החלו בני־אדם מאמינים! לאפס דמה בעיניהם העני, ללא־כלום – הישר באדם. התהולל בתבל כל אשר רובלים רבים לו! הנה יכל יוכל לכם ישו אדוננו!
– והן גם הישרים, המעטה עולתם?! – התערבה בשיחה הנערה וקולה קודר.
הם חזרו והוסיפו לחרוש בשתיקה עמוקה, האכר שקל בדעתו את דברי הזקנה והחל מחטט ומחפש בחריצות יתרה בזכרונו דבר־מה, אשר עלול היה להמיט עליו עונש־יה ולבסוף קרא קשות:
– האדונים נלחמים בינם לבין עצמם והאכר סופג את מהלומותיהם – הוא ירק והכה בפרה בעוז, עד כי זו געתה מעוצם־הכאב.
– בן־אדם – והן בהמה זו האחרונה היא לנו! – נסתה להשפיע עליו האשה.
– האלמי דום! ויוֹ, נבלות, פן ארסק את עצמותיכן! – רעם קול האכר הנרגז.
– אבא, החסידות באו – קרא פתאום הנער אגב הצביעו בידו – החסידות, חי אלהים!
הם עמדו לרגע בתקעם עין בחסידות, אשר עגו על בית־הדוכס והגנה השוממים.
– וכי היכן קניהן תשימנה, היכן – נאנחה האשה בהבעת־השתתפות – יתומות עלובות!
– אף את הצפצפה היבשה לא הותירו, הכל עמד כמכשול בדרכם! – הלם בקול חרש.
החסידות ירדו בטיסה על פני הכרים שטופי־המים, כלב ארעי רץ לעומתן בנביחה מלאת שמחה. שמחה השרתה לב הכל, כאלו עם שוב החסידות החלה התקוה גומלת בלב.
– משכו בני־אדם! יוז’ק אל תסב את פניך, פן תחוש על גבך את טעם השוט – הזהיר האכר, אפס עודו מאיים והנה הרוגז עזבו והיא עצמו היה נושא את עיניו מדי רגעים לעבר הכרים ומשוחח את נפשו.
– חזקה היא: החסידות שבות לקניהן – המלחמה פוסקת! – פלט בהבעת הכרה מלאה.
שוב ציתו לעול־העבודה, הגבות נתכופפו, הרגלים נתקעו באדמה והוסיפו משוך את המחרשה בדומיה. פתאום קדרו פני השמים וגשם דולף, טורד, החל יורד. הטפות נפלו כמתוך כברה, בכסותו את הלל העולם בקרום־זכוכית, החודר אל העצמות בקור ובטחב. גשם־האביב התגבר והחרישה נעשתה קשה ומענה יותר מרגע לרגע, הרגלים מעדו פעם כפעם, מישהו חטמו נגע באדמה, כבר אפסו הכוחות. עול־העץ הכאיב עד מאד והמוסרות נתקעו בזרועות הבנים וחזם עד כדי הקזת דם, אך הם הוסיפו משוך במחרשה ללא כל תרעומות ואנחה. בהכשלם תכופות ומדי החליפם לרגעים את מקומם ברתמה. האכר מלא את מקומו של כל אחד מהמושכים לסרוגים, ובהובלת המחרשה עסקה האשה, אחריה – הבת, ולבסוף הנער. הדבר לא הועיל בהרבה. העבודה התנהלה בכבדות יתרה וכל תלם נחרש דומה היה רטוב יותר מאשר בטפות הגשם בטפות הזיעה והדם של בעלי המאמצים הנוראים. ורגעים, עם חסר הנשימה באפם, הם נפלו על האדמה ונשארו מוטלים אובדי־הכרה כבהמות שחוטות, כמתים, כבולי־העץ.
הם לא נפשו זמן רב, ההכרח שלא ידע רחם חזר ורתם אותם בעול־העץ והביאם לידי ענויי־דם חדשים. מחזה הרעב הנורא מרחף היה תמיד לפני עיניהם כשהוא מצליף עליהם בשוט היאוש.
– בלבן שלנו זה כבר היתה נחרשת האדמה! – נפלט מפי האכר.
בלבבות החל זע כאב־פתאום, הסוחט מהעינים דמעות־מרירות.
– אמרתי להם דברים כהויתם: מכוסה־פקעים הוא וספחת לו. לא האמינו! הנה כי כן, למראית עין יפה־תואר היה הסוס, גבה־קומה והליכתו הליכת סוס־רכיבה. בחצרות דוכסים מצוי היה ולא יפלא איפוא הדבר. כרעתי לרגליהם. אל תאבדוני, אני אומר, הוא המכלכל אותנו. עשרה מורגים שדה, שש נפשות והאביב עומד ומציץ מבין החרכים, אני אומר. כיצר נקים דבר, היתומים, באין הסוס אתנו; כיצד, אני אומר. הם מלמלו בינם לבין עצמם ולקחוהו. – על דברים אלה חזר האכר אפשר בפעם האלף. דבר אבדן הסוס עמד תמיד כחי בזכרונו; זה היה פצע בלתי מגלד, אשר דרכו החלו חייו הולכים ונמוגים. – סוס שכזה! יֵצֶק מוכן היה לתת תמורתו צמד ערמונים, ואני לא נאותי לכך בלי הוספת כסף.
– וכמה נמשכה נפשו למעשי־הוללות! התזכרו האיך אשתקד משך את השמיכה מעל הגדר ובהחזיקו אותה בחזקה, מבלי תת לאדם להוציאה, רץ על פני הגן – התאוששה הנערה.
– ולקול שריקה היה בא במרוצה ככלב – הזכיר הנער.
– היה, היה, ועתה אף הצואה לא נשארה אחריו. נו נבלות! ויוֹ! ויוֹ!
פתאום נפלה הפרה והנשים געו בבכיה. הם נבהלו לעזרתה. באורח־אושר לא אונתה לה כל רעה והיא עמדה על רגליה.
– גרנולה, בשם אלהים, גרנולה! – הלילה האשה תוך כדי נקותה מהרפש, שדבק בה ובהחליקה את עורה כהחלק האשה את ילדה־מחמדה. – עוד עלולה היא, חלילה, לאבד את טפת־החלב האחרונה.
– גם בלא זה מאכלנו – גם חזירים לא היו טועמים ממנו!
– אם לא יטעם הגזר לחיך ההדיוט, יפן וילך לו אל החזרת!
– חכה ואגיש לך מאכל טעים יותר! – הרעים האכר והלקה את בנו בשוט שבידו.
– אל תכני פן אשליך הכל אחרי גוי ואשים את פעמי לעולם־יה – איים הנער בקול־בכי.
– ויופחת פה אחד. נו, כלך לך, בן־יקיר, אל נדודיך. האם תעש לך אמתחת, ואל תחת, תרבה לאסוף, המון מקלות על שכמך תאסוף! ושמא תתן את ידך לחילים? הנה משלח־יד נאות לך: הרוג, גנוב והבער. לך לך, בן־יקיר! – נהם האכר בקול רווי־כאב.
– אני רק סתם אמרתי, ואתה, אבא, עומד על נפשי כעל אותו כלב־שוטה! התדעו – פתח פתאום הנער בנושא אחר – כמה הרבה הלבן שלנו לפחד מפני החילים.
– בער שכמותך! וכי סוס שכזה יחת מפני־מה! – חש את עצמו נעלב האכר.
– אמת הוא הדבר! בימות הקיץ רכבתי פעם בליל אחד דרך התעלות בשדמות התלתן של הדוכס. גם נערים אחרים היו. אחזנו ברתמות הסוסים מוכנים לשום את פעמינו בחזרה בכל רגע ורגע, עם אור־השחר דבק בנו שומר השדה. אפס הוא לא הלקה אותנו ואף בסוסים לא נגע לרעה. הוא אך קרא: “המוסקלים מתקרבים ובאים דרך היער!” והמשיך לרכב לפניו ואנחנו כלנו אחריו, עמדנו בחורשה, על אם־הדרך. הָ, ישו! מה רב היה מספרם, עד כי הכידונים זעו כחטה בערוגות ואין לראות היכן ראשיתם ואי סופם. אך הספקתי להציץ עין בהם והנה החצוצרות החלו להריע. לבננו זקף את זנבו ופתח בדהירה בכל אונו! השליכני על פני אחת השוחות והוא עצמו חמק־טס אל ביתנו.
– הנה כי כן, ידך היא שהיתה במעשה זה. עתה נתברר לי מפני מה לא רצה הסוס כל השבוע לשום אוכל אל פיו ורק היה שותה ונאנח, ואני ראשי נתבלבל עלי! חכה נא, אני אביאך על שכרך על מעשה־התעלולים הזה!…
– הנה בער – עמדה האם להגין על בנה – תבע לדין את שלג אשתקד!
– לשם הסדר. למען ידע לנהוג כבוד בסוס לא ימנע ממלקות – הבטיח האב.
אפס בזה נגמר כל הענין, כי הזכרונות על הסוס האובד חזרו והתעוררו בלבם והם נעשו שרויים בעצבות יתרה. כפעם בפעם הזכיר מישהו מהם מאורעות שונים, שיש בהם להעיד על סגולותיו של הסוס, על יפי תארו ועל נאמנותו היתרה לביתם. הם הזכירו כל זה בכמיהה יוקדת, כהזכר איש יקר, קרוב, אשר אבד לנצח…
– התדעו – פתחה את פיה הנערה בשעת נופש – פעמים נדמה לי בלילות, כי לבננו צוהל מאחורי הבקתה. סבורה הייתי, כי אך בחזיון־לילה נדמה לי הדבר. והנה שלשום בלילה, עם התאוששי, אני שומעת אל־ברור: מישהו צוהל! אני יוצאת החצרה ורואה: סוסנו או לא הוא? הצטלבתי והחלותי מחככת את עיני: דבר־מה לבן זע מאחורי האורוה. מחשבה עוברת את מוחי: הוא התחמק וברח מעל גנבים אלה וחזר הביתה. קפצתי לעברו והנה האויר כאלו נשב בתמרת־ערפל והכל אבד אי־שם. על אם־הדרך רק נשמע קול שעטות סוס וכלבו של ווז’ן פתח ברדיפה ונביחה, אני כמעט שנפלתי מתעלפת מרוב פחד. שמא מת הסוס ועתה הוא נע ונד ללא־מנוחה בלילות ואת הנפשות הקרובות לו יחפש…
– וכי גם הסוסים ינועו לאחר מותם כאותן הנשמות הערטילאיות? – שסעה האם.
– איני אומרת כדברים האלה! אפס, בי הייתי נשבעת, כי ראה ראיתיו. בבית־הכנסיה הייתי נשבעת!
– וכי נעשה לו עול בביתנו! כל צרכיו הספקנו לו וגם עבודה רבה מדי לא הטלנו עליו.
– כה טוב וישר היה לפניך, ואתה בכל זאת היית מלקו במוסרות ושולח בו את כל המארות – העיר הנער בקול־נקם.
– אם הלקיתיו ודאי ראוי היה לכך, ולך מה ולכל הענין הזה!
– ראוי היה, על הביאך מבוסם מבית־הפונדק – הוסיפה האשה משלה.
הם נדמו. הגשם גבר, על גבי התלמים החלו נוצצות טפות־המים והרגלים טבעו בבוץ, וכל תלם נחרש עלה בהתאמצות כוחות הולכת וגדולה. הם המשיכו על אף כל את עבודת־החרישה ללא כל הפסקת־נופש. עיניהם דמו לצאת מחוריהן. הדם שתת תחת לחץ עול־העץ והחבלים. באורח פלא לא רוסקו לגמרי עצמותיהם. ראשם נתבלבל עליהם. אפס האכר הוסיף להאיץ בהם ללא חמלה.
– המיתוני ואני לא עוד אוכל עמוד בעבודה! – נאנחה פתאום הנערה, כשהיא נופלת על האדמה. הם ישבו לידה, האם נגבה את פניה והאכר החל מתנצל:
– אין כל עצה ותושיה! הנפשי מעט, בת־יקירה! ההכרח מאיץ בנו. לו רק את חצי המורג של תפוּחי־האדמה נעבור בחרישה. כל אשר אינו זורע – אינו אוגר. וכי מה, ברעב נתם לגווע או נתרחק מעל אדמתנו ונסובב פושטי־יד על פני העולם? – לא תזכו לכך, נבלות! לא תזכו! – קרא בקולו בקמצו את אגרופיו והחל משליך סביביו מבטי איום.
הם הוסיפו לחרוש בקנאות בלתי־פוסקת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות