התותחים נדמו ומתוך מעמקי החדר השרוי באפלה נשמע קול רווי־פחד, רועד.
– בעיני ראיתי בברוח אבא.
– כבר ספרתי את הדבר לאם.
– ולא ירו בו?
– חשכה שרויה היתה מסביב וגם צפיפות רבה והם השתמשו רק ברוביהם – השיב מישהו באי־רצון.
– איפוא הבערה? האש, דומה, הולכת ומתפשטת.
– בשוק. הגרמנים סובבים מבית לבית, שופכים עליו נפט ומציתים אותו.
– הָ ישו! העיר כולה תעלה על המוקד! – הליל קול מתוך החשכה – ואנו כולנו נגוע!
וכאלו לאות־תשובה חזרו והחלו הולמים התותחים.
אי־שם למעלה, בתוך החשכה, הלילו טורי־כדורים, העוברים בטיסה.
רעדה עברה בבנין כולו עד ליסודו, הדלת השמיעה קול־נפץ, כאלו נגעה בה יד בלתי־נראית, התנור נהרס, התמונות נפלו בשאון מעל הכתלים, החפצים הפכו על פניהם ושיירי־השמשות פוזרו לרוח. האויר נעשה מחניק בחדר בשל אבק־הסיד, שהחל נופל מהתקרה ואפלה שרויה היתה בו ובעד תריסי החלונות המוגפים רק חדרו ברקי־הדם של אורות הבערות שבסביבה. באחת הפנות, לפני תמונת־הזהב של הקדושה מצ’נסטוכוב, העומדת על הרצפה, מתוך התל של מצעי־תבן הגיעו יבבות־ילדים בלתי פוסקות, ובהפסקות שבין הרעמים ויללת הכדורים, התפרצו בכיות־תחנונים נואשות.
– אני יראה! אמא, יראה אני!
אפס הלומות התותחים חזרו והחרישו את התיפחותם של האפרוחים העזובים, הבית התמוטט, זע לעברים שונים תוך כדי השמיעו קול־נפץ מבשר רעות ודמותו אז כדמות אניה, שהיתה טרף לסערות־עוז; לספינה, שמשפט־כליון נחרץ עליה.
האם הרגיעה את הילדים ככל אשר יד־יכלתה הגיעה. אפס כל עמלה היה לשוא, הם הוסיפו לבכות ביתר שאת.
– הרגעו ילדים וישנו, עוד מעט וידמו הרעמים, לא אסור מכם, רמשים אהובים, אל תחתו ואל תפחדו. עם שוב אבא נלך כולנו אל הדודה, אשר תכבדנו באגסים. יוז’יו, הצץ נא החוצה וראה אם אבא אינו חוזר!
הנער פסע ללא־הגה וכמבוסם נפל על גבי הכותל, הוא ידע, כי האב אינו יכול לחזור. לפני שעות אחדות, בשעת דמדומי־ערב, ירו בו הגרמנים. בעצם עיניו ראה במותו. ידיו מגואלות היו בדמו. החילים הרחיקו אותו בפגיוניהם ורוביהם מעל גופת המת. הוא חזר במרוצה הביתה למען מסור את ידיעת־האבל אך איזה כוחות־סתר, שהיו מעל להבנתו ורצונו, הביאוהו לשקר בפני האם. הוא בא ועל פיו צעקה איומה, אך בראותו את פני האם המעונה ללא כל מרגוע, נסתתמה צעקתו והוא לא הרהיב עוז להודות על האמת בפניה. בוחר היה למות בעצמו מאשר לתת את ידו לדבר, שימלא את לב־האם בנחשול כאב חדש ונורא. רכז את מחשבותיו וישב שרוי בשתיקה. בן י"ד היה הנער, אפס ימי־המלחמה ומות האב הפכו את נפשו לנפש זקנה, כעולם, ככאב, כאנושיות. הוא הביט על הכל כעל תהום ההולכת ומעמיקה ולא חש עוד כל חיל ופחד. נפשו הפכה אבן והיתה מעין גוש של דמעות נקרשות.
זמן־מה ישב סמוך לכותל, כשהוא תוקע ללא־הרהורים את עיניו באודי־הבערות ובתמרות העשן. העיר גוועת היתה לפני עיניו. מקורים מגואלים, מקורי־טרף, חטטו ללא־הפסק בחשכה ודרסוה לסחבות. הכנפים הקודרות של תמרות־העשן כסו את פני המלחמה ומדורות האש. הבית עמד מאחורי גדרות־הגבול, כשראשו פונה אל גבעת בית־הקברות, אשר עליה רעשו ברעש־פרא העצים החסונים והלבינו אלפי צלבים. ברחוב רחב־ידים היו באים אל העיר, המונחת בשפלה: בדרך זו עברו בטיסה אוטומובילים, הלכו בסך החילות, נדחקו התותחים, עברו בדהירה הפרשים ולפרקים היו חבורות אנשים בורחים על נפשם בשאון־שגעון לעבר השדות ומסתתרים בחשכה מאחורי הגדרות והשוחות וכה הם נמלטים מברד הכדורים, הבאים בשריקה מעברים שונים.
הנער התמהמה בחוץ שעה ארוכה ואחר שב הביתה.
– נו מה, אין רואים? ושמא עצר בדרכו ונכנס לבית מכרים? – שאלה האם.
– עליו היה להציץ לתוך בית הדוד – הזכיר הנער – ודאי ישאר שם ללון הלילה.
– וכי אותנו היה משאיר לבדך בליל־בלהות שכזה? – ודאי עוד מעט ויחזור. בין הכרים עשה ודאי את דרכו, הדרך רחוקה קצת יותר אפס לעומת זאת בטוחה יותר. הן שם אין נלחמים, וכי לא כן?
יוז’יו השתמש בהזדמנות שהגיעה לידו והתחמק וברח מן הבית. חושש היה פן אגב שיחה יודה ויספר את האמת.
התותחים הלמו מזמן לזמן והפצצות ככפי־אש עברו באפלה. אי־שם במרחק קרקרו בתוך חשכת הלילה בהדם הנבזה כלי־התותחים בעקשנות מונוטונית ופלחו את חלל האויר יריות הרובים. נשמע היה משק הכדורים בפגעם בעצי בית הקברות ובגגי־הרעפים, המלחמה דמתה להרגע, אפס הבערות פשטו והתגברו מרגע לרגע. העיר כולה דמתה לתל אפוף־אש, מוקף תמרות־עשן שחורות, ולפרקים, כאשר נגלו לעין רחובות־העיר, ודמותם כדמות פצעים שותתי־דם ומראה איום להם על בתיהם הנהרסים, הגגים המטים לנפול ומפולות־הלבנים. מתוך התופת הזאת, מתוך רעש־האש והנפץ, מתוך הלומת התותחים ושריקת הכדורים – בקעה צעקת־האדם האיומה! היבבה והבכי, דומה היה, מתפרצים ממעמקי האדמה עצמה. פתאום פלח את האויר רעם איום בקרוב מקום כל כך, עד כי יוז’יו נלחץ אל הכותל, נתר ממנו ונתגלגל לתוך בור ארעי.
עם אור־השחר התאושש ובהתאמצות כל כוחותיו קם על רגליו.
מהבית כולו נשאר אך תל כתלים וגגים הרוסים, ומתחת למשואות חדרו והגיעו קולות־אנחה של הגוססים.
הוא הטיל את עצמו לעבודת־העזרה. אפס ללא הועיל היו כל התאמצויותיו הנואשות. לשוא שתת דם מידיו. הוא נפל אובד־כוחות ולא עלה בידו לחזור אל המצויים מתחת למשואות.
הוא החל רץ כדי להבהיל את השכנים כי יעמדו לידו, אפס הבתים עמדו ריקים ושוממים.
התחנן בפני כל עובר־ושב, נפל רגליו והליל. קולות־האנחה רפו יותר ויותר, דומה היה, כי מרגע לרגע הם הולכים ומתרחקים עד אשר נדמו לגמרי. הוא הבין, כי כבר הגיע הקץ לכל, נפל אין־אונים ואובד־הכרה.
בוקר־שמש הגיע ובא, רק ריח־העשן נשא באויר, אשר רווי היה ריח־שרפה.
העיר עוד מוקפת היתה שלהבות־אש, אך המלחמה כבר פסקה.
זמן־מה לאחר עלות השמש בקע את חלל האויר קול־תזמורת ובתמרות־האבק המתאבכות החלו מתגלים טורי חילים פוסעים בסך. הנגינה הלמה בכל עוז ובנעימת־נצחון, עד כי רעדה האדמה תחת צעדי הפוסעים. באור השמש נוצץ היה יער־כידונים עבות, הבריקו קובעי־הפז, פרחו הפנים המלאים והאירו העינים הפראיות, האיומות. על גבי סוס־ערמוני נאה רכב האופיצר ובהמצאו מעבר לגדרות־הגבול נתן אות ומקהלת־קולות עצומה פלחה את חלל האויר.
הם נסחפו קדימה לעבר רחובות העיר המוצתת אש, הם זרמו כנהר גדול, מלא און מאיים, ההורס כל אשר יפגוש בדרכו.
יוז’יו קם פתאום על רגליו, פניו מלאו דם ואת לבו עטתה איבה נוראה ופראית כל־כך, עד כי חטף בידו גזר־לבנה וקלע אותו בפני האופיצר.
– הרי לך על הכל, כלב־שוטה! – קרא אובד־הכרה.
האופיצר אבד את שווי־משקלו על גבי האוכף, אך באותו רגע מאה כידונים, מאה רובים ומאה עקבות חילים הוטו כסערה לעבר הנער אמיץ־הלב.
הם המשיכו את דרכם בשירה הרת־נצחון ובנגיגה, ורק בצדי־דרך נשאר תל אברי בן־אדם ללא דמות, אשר מהם בלט ונראה אגרוף קפוץ בתנועת איום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות