במוקדם או במאוחר הדבר היה חייב לקרות. לאחר שבשנים האחרונות ניסו הוצאות הספרים בארץ, וכן הירחון שבידיכם, להדביק את הפיגור התמוה שאפיין את תחום המד"ב בישראל לעומת פריחתו ארוכת־השנים בחו"ל, הגיעה העת שגם חובבי המד"ב הישראליים יטלו את היוזמה לידיהם, ויוכיחו קבל עם ועדה שאין הם עוד קהל קוראים סביל ומקרי, כי אם חוג תוסס ופעיל. קרוב לאלף החובבים שהצטופפו בארבעה אולמות והתרוצצו בין חמשת קומותיו של בניין בית הספר לרפואה בירושלים, ב־22 למרץ, הוכיחו זאת. הצלחתו המרשימה של הכנס הישראלי הראשון של חובבי מד"ב, אשר לעריכתו קדמו התלבטויות, היסוסים וספקנות לרוב, עלתה אפילו על תקוותיהם של האופטימיים ביותר שבין מארגניו. על אף המיקום הלא־כל־כך נוח, הפרסום המוגבל, והעדר האמצעים, משך הכנס חובבים מכל רחבי הארץ, שרובם המכריע בילו במקום את כל ששת השעות שהוקצבו לארוע, ועל אף תקלות בלתי נמנעות פה ושם – נהנו מאוד.

לבאי הכנס ניתנה האפשרות לצפות בשלושה סרטים שהוקרנו בזה אחר זה באחד האולמות: ‘צ’רלי’, ‘זארדוז’ – שלווה בהרצאה של ד"ר אורה ארזוני מאוניברסיטת הנגב על ‘הצד הויזואלי של סרטי מד"ב,’ וכן ‘סוילנט ירוק’ או כפי שהוא מכונה משום מה בעברית: ‘שמש ירוקה’. כצפוי משכו הסרטים חלק נכבד מהנוכחים (ויש חשד שאחדים מהם אף לא ויתרו על התענוג המפוקפק של ישיבה על מדרגות האולם הדחוס עד אפס מקום במשך כל שלושת ההקרנות גם יחד…) במקביל התקיימו לא פחות מאחת־עשרה (!) הרצאות ודיונים, בשלושת האולמות הנותרים. הנושאים היו שונים ומגוונים: מאקסו־ביולוגיה (הרצאתו של תומס גודמן, מהפלנטריום ואוניברסיטת ת"א), אמנות המד"ב (חיים פינקלשטיין מאוניברסיטת הנגב), ועד לדיון על ‘נשים במדע בדיוני’, בהנחייתה של פנינה טל. עניין מיוחד עוררה הרצאתו של הרב עדין שטיינזלץ מהמכון לחקר התלמוד, על ‘בעיות ואתגרים בספרות המד"ב’. על השאלה כיצד תושפע התפישה הדתית של האדם ממפגש עתידי עם יצורים נבונים מעולמות אחרים ניסה להשיב בהרצאתו המעניינת מר נחמן גבעולי, שהוא מומחה למחשבים, חבר מערכת ‘מדע’ וכן כותב סיפורי מד"ב מדי פעם. עולם הספרות יוצג בכנס על־ידי ד"ר גבריאל מוקד, עורך כתב העת ‘עכשיו’, שהרצה על יצירתם הספרותית של קליפורד סימאק וקורדוויינר סמית, אותם כינה ‘שני אמנים של אגדה מודרנית’. על אינטליגנציה מלאכותית ורובוטים הרצה מר סם וילזיג, ועל העב"מים, שבלעדיהם הרי אי אפשר, שוחחו תומס גודמן ורלף קפלן. דיון מעניין על מחשבים ושימושיהם בעתיד התקיים בהשתתפות אברהם ארצי (מביה"ס להנדסאים שליד אוניברסיטת ת"א), נחמן גבעולי, ד"ר יוסף רגב, וסס וילזיג. על הגדרותיו של המד"ב, נושאיו המרכזיים וההבדל בין מד"ב ופנטסיה דנו ד"ר נחמן בן־יהודה מרצה באוניברסיטה העברית, שלדון טייטלבאום (קצין חינוך בצה"ל וחבר מערכת ‘טרי’ של ‘פנטסיה 2000’), וכן עורך ‘פנטסיה 2000’.

מי שעייף מן הרצאות והדיונים יכול היה לרדת למרתף הבניין, בו התקיימה תצוגה ומכירה של ספרי מד"ב בעברית ובאנגלית, וכן תערוכת אמנות ‘ברוח המד"ב והפנטסיה’, בה הוצגו עבודותיהם המרהיבות של אמני קבוצת ‘משושה’: יואב שועלי, אשר רודניצקי, ברוך אלרון, יעקב גילדור, רחל טימור, אריה לנדן, אלדד זקוביץ, חיים מחט, והרי קלוגמן. (עבודותיו של חבר הקבוצה יואב שועלי הופיעו פעמים על עטיפות' פנטסיה 2000': גליון מס' 8 וגליון מס' 14).

מה מניע את חובבי המד"ב בעולם כולו. וכעת גם בישראל, לערוך כנסים כגון אלה? קשה להשיב על כך תשובה חד־משמעית, אולם הדבר בוודאי קשור לעובדה שהמד"ב, בנוסף להיותו ז’אנר ספרותי ואמנותי מיוחד, מהווה גם תופעה חברתית מיוחדת במינה. עניין זה נידון ביתר הרחבה בראיון עם ד"ר נחמן בן־יהודה המופיע בהמשך הגליון שבידכם. מכל מקום, שורשיה של מסורת הכנסים מגיעים ככל הנראה אל ניו־יורק שלפני למעלה מ־40 שנה, בתחילתו של ‘תור־הזהב’ של המד"ב, כאשר 200 חובבי מד"ב אמריקנים נלהבים התכנסו בכנס הראשון מסוג זה, שנקרא אז ‘נייקון 1’. נראה שבקרב חובבי המד"ב מפעמת תחושה שהם מהווים קבוצה מיוחדת ושונה בחברה, ונהנים להימצא בצוותא עם עמיתיהם הנגועים באותו ‘חיידק’. חיזוק להשערה זאת קיבלנו מפיה של ענת רשף, צעירה תל־אביבית שהגיעה לכנס במיוחד מחיפה, ואותה מצאנו בתצוגת הספרים, ליד הדוכן של ‘פנטסיה 2000’. על השאלה מהו הדבר שממנו נהנתה ביותר בכנס, השיבה ענת: “היה טוב להיווכח סוף־סוף שאינני נמנית עם משוגעים בודדים בלבד!” ענת רשף מהווה אולי דוגמה אופיינית ל’דור החדש' של חובבי המד"ב הישראליים; אלה שלא ‘צמחו’ עם ראשוני הספרים והחוברות של שנות ה־50, וגם לא התחילו מקריאה באנגלית, אלא ‘גילו’ את המד"ב רק בשנים האחרונות, בתרגומיו החדשים. “עד לפני שנים אחרות לא ידעתי בכלל מה זה מד”ב," מספרת ענת. “עד שצפיתי בטלוויזיה, לגמרי במקרה, בסרט ‘פלישת חוטפי הגופות’, ומאז ‘נדלקתי’ לעניין.” מאז קוראת ענת בקביעות את מרבית החומר המתפרסם בארץ, ואין פלא שהכנס הירושלמי היה בשבילה, כמו לרבים אחרים, חגיגה אמיתית.

ארגון של ארוע מורכב שכזה, עם כמות כזאת של משתתפים ופעילויות מגוונות, מחייב עבודת הכנה רבה, ומהווה בלי ספק משימה לא קלה שהמארגנים עמדו בה בכבוד. מיהם האנשים שלהם אנו חייבים תודה על הכנס המוצלח? ובכן, מדובר בקבוצה מגובשת ופעילה של חובבי מד"ב ירושלמים, שארבעה מחבריה נטלו על עצמם את המלאכה. הארבעה הם ניל ווייס, שסים זה עתה את לימודיו ברפואת־שניים, פנינה טל, ביולוגית בת 29, אתי שלי, בת 31, מזכירה בחברה מסחרית, וד"ר נחמן בן־יהודה, מרצה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. הרוח החיה בחבורה הוא ניל ווייס, יליד ארה"ב בן 26, שעלה ארצה לפני 11 שנה ולפני כן היה פעיל בחוגי המד"ב בארצות הברית. הוא מנסה את כוחו גם בכתיבה (באנגלית), ושלח סיפורים אחדים לכתב־העת ‘אנלוג’. הוא חבר פעיל באגודת הסטודנטים לרפואה, וזה מה שמסביר את מיקומו המיוחד של הכנס, שהפליא בוודאי רבים מהמשתתפים. “העניין התחיל בעצם כבר לפני כשנה וחצי,” מספר ניל. “עולה חדשה מארה”ב בשם ג’ניס גלב (השוהה כעת בחו"ל) פרסמה אז מודעה בעיתון ג’רוסלם פוסט, ובה הזמינה חובבי מד"ב להיפגש עימה בדירתה שבמעון העולים בירושלים. הדבר הוליד פגישות סדירות של חובבי מד"ב שהתנהלו תחילה באנגלית, ועם התרחבות החוג עברו לעברית." הקבוצה גדלה אט אט לכחמישים חברים, שלפחות 25 מהם נוהגים להיפגש מדי שבועיים ולשוחח על נושאים מוגדרים מראש. במשך הזמן התגבש הרעיון להקים אגודה ישראלית לחובבי מד"ב, והיא הגוף האחראי רשמית לעריכת הכנס. “המטרה שלנו היתה פשוט להכיר את קהל חובבי המד”ב הישראלי, ולעודד אנשים להצטרף לאגודה," אומר ניל ווייס.

הצלחת הכנס, והעניין שגילו בו אמצעי התקשורת, מהווים הישג נאה שלו משמעות מיוחדת לאור הכנס הבינלאומי העומד להתקיים בירושלים ביוני 1982, ושאותו יזמו ד"ר נחמן בן־יהודה ופרופ' שלמה איינשטיין מהאוניברסיטה העברית. עד למועד הכנס, מקווים אנשי הקבוצה הירושלמית, תגדל אגודת חובבי המד"ב ותתגבש לגוף רציני ופעיל. לקראת הכנס הבינלאומי הכריזה האגודה על תחרות סיפור המד"ב הישראלי, שהזוכה בה יזכה לפרס מיוחד שיוענק במסגרת הכנס במעמד סופרי מד"ב מכובדים מחו"ל. פרטים נוספים על האגודה ועל התחרות ניתן לקבל בת.ד. 12078, ירושלים. גם מערכת ‘פנטסיה 2000’ נוטלת חלק בהכנות לכנס הבינלאומי, ועל כך עוד ייכתב בעתיד הקרוב.