ווילאם אנתוני פארקר וואיט (1911–1968) הידוע יותר בכינויו הספרותי אנתוני בוצ’ר, היה מייסדו ועורכו הראשון של כתב העת הנודע ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’ (זהו, כידוע, ‘מגזין האם’ של ‘פנטסיה 2000’). הוא האיש שהעניק לאותו כתב־עת את היוקרה הרבה בזכות הקפדתו העיקשת על רמה ספרותית גבוהה, מה שהיווה אז חריג ביחס למגזיני מד"ב אחרים. אנתוני בוצ’ר עצמו, מלבד היותו סופר מד"ב פורה (וכן מחבר ספרי מתח ומסתורין) עסק הרבה גם בביקורת ספרותית, והיה בעל טור קבוע במוספי הספרות של העיתונים ‘ניו־יורק טיימס’ ו’ניו־יורק הרלד טריביון'. פעילותו הרבה כעורך ומבקר תרמה רבות להעלאת קרנו של המד"ב בשנות ה־50, והכרה בו, מצד אנשי ספרות, בתור זרם ספרותי מכובד. ‘הביקוש אחר אקווין הקדוש’, שנכתב בשנת 1959, נחשב לסיפורו הטוב ביותר. יחד עם ‘שיר מזמור לליבוביץ’ מאת וולטר מילר (גליון מס' 18) נמנה סיפור זה עם יצירות המד"ב המעטות, אך המעניינות במיוחד, שהנושא העומד במרכזן הינו דת.
* * *
הבישוף של רומא, ראש הכנסיה הקתולית הקדושה, נציגו של ישו עלי אדמות – בקצרה. האפיפיור – ניער מקק משולחן העץ המזוהם, גמע גמיעה נוספת מהיין האדום התפל, והמשיך לדבר.
“מכמה בחינות, תומס,” חייך, “אנו כעת חזקים יותר משהיינו בעת שפרחו החירות והתפארת אשר להן אנו עדיין מתפללים לאחר המיסה. יודעים אנו, כשם שידעו אלו שבקטקומבות, כי בני עדתנו שלה הם באמת; שהם משתייכים לאימנו הקדושה, הכנסיה, משום שהם מאמינים באחוות האדם תחת אבהות האל – לא משום שכך יוכלו לקדם את שאיפותיהם הפוליטיות, את האמביציות החברתיות שלהם, את קשריהם החברתיים.”
“לא חפצו של הבשר, אף לא חפצו של האדם, אלא רצון האל לבדו…” ציטט תומס חרישית מדברי סנט ג’ון.
האפיפיור הניד בראשו. “אכן, מבחינה מסויימת, שבנו ונולדנו בישוע; אך עדיין מתי מעט אנחנו – מעט מדי אף אם נכלול את הקמצים האחרים אשר אינם בני אמונתנו, אך עדיין מכירים באל לפי דברם של לותר או לאו־טסה, גואטמה בודהה, או ג’וזף סמית. אנשים רבים מדי עדיין הולכים לקראת מותם וכל אמונה לא הוטפה להם מלבד עבודת־עצמה הצינית של הטכנארכיה. ולפיכך, תומס, עליך לצאת לחיפושיך.”
“אך הוד קדושתך,” מחה תומס, “אם מילתו של האל ואהבתו של האל לא ימירום, מה יועילו קדושים וניסים?”
“נדמה לי כי אני זוכר,” מלמל האפיפיור, “כי בנו שלו, של האל, מחה פעם בטענה מעין זו. אך טבע האדם, וייראה לא־הגיוני כשם שייראה, הוא חלק מרצון האל, ועלינו לענות עליו. אם יש בכוחם של אותות ומופתים להוביל נשמות אל האל, כי אז הבה נמצא אותות ומופתים. ומה ייטיב לשרת מטרה זו מאותו אקווין האגדי? תומס, תומס, אל תדקדק כחוט השערה ואל תחקה את ספקותיו של בן־שמך, אלא הכן עצמך לדרך.”
האפיפיור הסיט את העור שכיסה על הפתח ועבר לחדר השני, כשתומס קדר־המבט בעקבותיו. היה זה לאחר שעות הפתיחה וחדרה הראשי של המסבאה היה סגור. הפונדקאי השחרחר התנער ממרבצו כדי לכרוע על ברכיו ולנשק את הטבעת שעל היד שהאפיפיור הושיט לו. כשקם הצטלב, ועם זאת העיף סביבו מבטים בגניבה כאילו היה ‘פקח נאמנות’ עלול לראותו. הוא הצביע בדממה על חדר אחורי, ושני הכמרים עברו בו. במערב נהמו הגלים ודכיים המוזר ליטף את שולי כפר הדייגים. בדרום היו הכוכבים ברורים ובהירים; בצפון עממו מעט אל מול הקרינה המתמדת של מה שהיה פעם סן פראנסיסקו.
“בהמתך כאן היא,” אמר האפיפיור, וכעין צחוק הדהד בקולו.
''בהמה?"
“יתכן שאנו עניים ורדופיס ככנסיה הפרימיטיבית, אך מפעם לפעם יש לאל ידנו להפיק תועלת מרובה יותר ממדכאינו. השגתי עבורך חמורובוט – מתנתו של אחד ממנהיגי הטכנארכים אשר, כניקודמוס, עושה את הטוב בחשאי – מומר נסתר, שהומר על־ידי אותו אקווין עצמו אשר אותו תבקש.”
הוא נראה בלתי־מזיק, ודמה לערמת בולי עץ אשר כוסתה מחשש לגשם. תומס הסיר את היריעות ובחן את קוויו החלקים, התפקודיים של החמורובוט. בחיוך הניח את צידתו הדלה באמתחתו וטיפס על אוכף הקצף. אור הכוכבים היה בהיר דיו לאפשר לו לבחון את הקואורדינאטות הנחוצות במפתו ולהזין את המידע לבקרה האלקטרונית.
בינתיים נישא מלמול לטינית באויר הלילה, וידו של האפיפיור נעה על תומס בסימן הקדום. אחר כך הושיט יד זו, תחילה לנשיקה על הטבעת, ואז ללחיצת ידו של אדם לידיד שאולי לא יראנו בשנית לעולם.
עוד פעם אחת הביט תומס אחורנית כשיצא החמורובוט לדרך. האפיפיור עשה בחוכמה: הסיר את טבעתו והחליקה לתוך העקב החלול של נעלו.
תומס הביט למעלה השמימה בחופזה. לפחות על מזבח זה עדיין בערו הנרות בגלוי לתהילת האל.
תומס מעולם לא רכב קודם לכן על חמורובוט, אך נטה לבטוח במוצרי הטכנארכיה, במסגרת מגבלותיהם הברורות. לאחר שמספר קילומטרים הוכיחו כי הקואורדינאטות נרשמו כראוי, הציב את משענת הגב, אמר את תפילת הערב שלו (מהזיכרון; מי שנמצא ברשותו ספר תפילות היה מועד לגזר־דין מוות), והלך לישון.
הם חצו את האזור השומם מזרחית למפרץ כשהתעורר. מושב הקצף והמשענת העניקו לו את השינה הטובה ביותר מזה שנים; ובקושי הצליח לשכך את הקנאה בטכנארכים ובמוצרי הנוחות שלהם.
הוא אמר את תפילת הבוקר שלו, סעד ארוחת בוקר קלה, והשתמש בהזדמנות הראשונה שנפלה לידיו לבחון את החמורובוט באור מלא. הוא השתאה לנוכח הרגלים בעלות־הפרקים, המהירות, העמידות, שהיו כה נחוצות מאחר שהדרכים הידרדרו, במקרה הטוב, לשבילים, מלבד אלו שבאזורים עירוניים; גלגלי הצד שניתן היה להנמיכם ולהכניסם לפעולה אם אפשרו זאת תנאי הדרך; ומעל לכול הגבשושית השחורה הגדולה שאכסנה את המוח האלקטרוני – המוח שהיו בו פקודות ומידע ביחס למטרות הסופיות ואשר הגיע להחלטה משלו באשר לדרך בה ימלא פקודות אלו בהתאם למידע; המוח שבגללו היה יצור זה לא חיה, כחמור שעליו רכב משיחו, אף לא מכונה, כג’יפ של סב־סבו שמלפני דורות רבים, אלא רובוט…חמורובוט."
ובכן." אמר קול. “מה דעתך על הרכיבה.” תומס התבונן סביבו. אזור זה שעל שולי הבדידות היה משולל לחלוטין צמחיה ואדם.“ובכן,” חזר הקול ללא רגש. “האם אין מלמדים כמרים לענות כשמדברים אליהם בנימוס.”
כל ניגון של שאלה לא נתלווה לקול. לא היה כל ניגון – כל הברה היתה שטוחה ומתה. הוא נשמע מוזר, מדכא…
תומס בהה בגבשושית המוח השחורה. “האם אתה מדבר אלי?” שאל את החמורובוט.
“הא הא,” אמר הקול במקום צחוק. “מופתע לא כן.”
“במידת מה,” הודה תומס, “חשבתי שהרובוטים המדברים היחידים מצויים בשירותי מידע בספריות וכיוצא בהן.”
“אני דגם חדש. מתוכנן־לספק־שיחה־כדי־לשעשע־את־הנוסע־העייף־מתלאות־הדרך,” החמורובוט גלגל יחד את המלים כאילו הופק הביטוי בבת אחת על ידי אחת מן הסינאפסות הבינארית הפשוטות ביותר שלו.
“ובכן,” אמר תומס בפשטות, "לומדים פלאים חדשים כל החיים.''
“אינני פלא. אני רובוט פשוט ביותר. אתה לא יודע הרבה על רובוטים האין זאת?”
“אודה ואתוודה כי מעולם לא עיינתי בנושא במיוחד. אני מודה כי התפישה הרובוטית כולה מדהימה אותי. נראה כמעט כאילו האדם ברוב שחצנותו מייחס לעצמו כוחות של….”
תומס עצר.
“אל תחשוש,” זמזם הקול. “אתה יכול לדבר בחופשיות. הוזנתי בכל הידע הקשור לתעודתך ושליחותך. הכרח היה בדבר כדי שלא אבגוד בך שלא מדעת.”
תומס חייך. “יודע אתה,” אמר, “זה עשוי להיות נעים למדי – חברתו של יצור אחר אשר ניתן לדבר אליו ללא חשש בגידה, מלבד המוודה.”
“יצור,” חזר החמורובוט. “האינך בסכנה להיכשל במחשבות כפירה.”
“ודאי, אומנם מעט קשה הדבר לדעת כיצד לחשוב עליך – היכול לדבר ולחשוב, אך נשמה אין לו.”
“האם אתה בטוח בכך.”
“ודאי שאני – האם יהיה לך אכפת מאוד,” שאל תומס, “אם נפסיק לדבר לזמן מה? הייתי רוצה לחשוב ולהתאים את עצמי למצב.”
“לא אכפת לי. אף פעם לא אכפת לי. אני רק מציית. שמשמעו שכן אכפת לי. שפה מביכה מאוד היא זו אשר הוזנה לתוכי.”
“אם נהיה זמן רב יחד,” אמר תומס, “אנסה ללמד אותך לטינית. אני חושב שהיא תמצא יותר חן בעיניך. וכעת הנח לי לחשוב.”
החמורובוט פנה אוטומאטית וחתר מזרחה כדי להמנע ממקור הקרינה הקבוע שהיה הציקלוטרון הראשון. תומס מישש את מעילו. צירופם של עשרה כפתורים קטנים ואחד גדול יצר אופנה מוזרה; אך היה זה בטוח בהרבה מלשאת מחרוזת תפילות, ולמרבה המזל פקחי הנאמנות טרם הבינו את מטרתה התפקודית של האופנה.
הוא ניסה לכוון את מחשבותיו לתוצאתו הנפלאה האפשרית של מסעו, אך לא הצליח למקדן. כשמלמל את תפילותיו חשב:
"אם הנביא בלעם שוחח אם אתונו, אין ספק שרשאי אני לשוחח עם החמורובוט שלי. בלעם תמיד התמיה אותי. הוא לא היה מבני ישראל; הוא היה מואבי, אשר עבד את הבעל ונלחם נגד ישראל; ועם זאת היה נביא האל. הוא בירך את בני ישראל כשנצטווה לקללם; וכתגמול טבחו אותו בני ישראל כשניצחו את מואב. הסיפור כולו הוא חסר הגיון, נעדר מוסר השכל; כאילו רצה לומר שישנם ב’תוכנית האלוהית' קטעים אותם לא נבין לעולם…"
הוא החל להרדם במושב הקצף כשעצר החמורובוט לפתע, והפגין בכך הסתגלות מהירה למידע חיצוני שלא הוזן קודם לכן לתוך מעגלי החישוב שלו. תומס מצמץ למעלה וראה אדם ענק מזעיף אליו מבט למטה.
“אזור מיושב קילומטר וחצי לפניך,” נבח האיש. “אם אתה הולך לשם, תראה את רשיון המעבר שלך. אם לא, תסתלק מהדרך ושמור מרחק.”
תומס הבחין כי אכן היו על מה שניתן בערך לכנותו דרך, וכי החמורובוט הנמיך את גלגלי הצד שלו והעלה את רגליו.
“אנחנו – " החל, ואז, שינה זאת ל”אני לא הולך לשם. רק הלאה בכיוון ההרים. אנחנו – אני אעקוף."
הענק גנח ועמד לפנות לאחור כשנשמעה צעקה מכיוון מחסה מגושם לצידי הדרך.
“הי ג’ו! אל תשכח את עניין החמורובוט!”
ג’ו שב ונפנה. “כן, נכון. היתה שמועה כאילו איזה חמורובוט נפל לידים של הנוצרים.” הוא ירק על הדרך המאובקת. “אני חושב שיותר טוב שתראה לי תעודת בעלות.”
על חששותיו האחרים של תומס נוספו כעת חשדות לא־נאים במניעיו של אותו ניקודמוס עלום־שם של האפיפיור, שלא ציידו בכל תעודה מעין זו. אך הוא העמיד פנים כי הוא מחפש אחריה, חיפוש שבמהלכו השיק תחילה את ידו הימנית למצחו כאילו מתוך הרהורים, ואז חיפש נמוך אל חזהו, ואז הושיט את ידו תחילה לכתפו השמאלית, ואז לימנית.
עיניו של השומר נותרו ריקות בעת שצפה בגרסה חשאית זו לסימן הצלב. אז הביט למטה. תומס עקב אחר מבטו אל אבק הדרך, שם ציירה רגלו הימנית המסורבלת של השומר את שני הקוים המעוקלים אשר ילד משתמש בהם כדי לצייר דג ואשר לנוצרים בקטקומבות שימש כסמל של לשון־נופל־על־לשון לאמונתם. מגפו מחק את הדג והוא קרא לרעו המוסווה, “הוא בסדר, פרד!” והוסיף, “עבור, מסטר.”
החמורובוט המתין עד שהיו מחוץ למטחווי אוזן בטרם העיר, “מחוכם למדי. עוד תצליח להפוך לסוכן חשאי.”
"כיצד ראית מה שקרה? שאל תומס. “אין לך עינים.”
“גורם פסי משוכלל. הרבה יותר יעיל.”
“כי אז…” תומס היסס. "האם פירושו של דבר שאתה מסוגל לקרוא את מחשבותי?''
“רק מעט מאוד. אל יטריד הדבר את מנוחתך. מה שאני קורא אינו מעניין אותי אלו רק שטויות.”
“תודה,” אמר תומס.
“להאמין באלוהים. בה.” (היתה זו הפעם היחידה בה שמע תומס אי פעם את המלה מבוטאת כשם שהיא נכתבת.) “יש לי מוח לוגי מושלם ומשוכלל שאינו יכול לטעות טעויות כאלו.”
“יש לי חבר” חייך תומס, “אשר אף הוא חסר־פגם. אך רק מפעם לפעם וגם אז רק משום שהאל עימו.”
“אין יצור אנוש ללא פגם.”
“כי אז חוסר־שלמות,” שאל תומס, והוא חש לפתע מעט מרוחו של הישועי הזקן שלימדו פילוסופיה, “היתה מסוגלת ליצור שלימות?”
“אל תתפלפל,” אמר החמורובוט. “זה אינו אבסורדי יותר מאמונתך שלך כי האל המושלם יצר את האדם הלא־מושלם.”
תומס השתוקק כי מורהו הזקן יהיה עימו כדי לענות על שאלה זו. בו בזמן התנחם מעט בעובדה כי חרף תשובתו הניצחת עדיין לא ענה החמורובוט על טיעונו שלו. “אינני בטוח,” אמר, “שזה מתאים לכותרת שיחה־לשעשע־את־הנוסע־העייף־מתלאות־הדרך. הבה נשעה את הויכוח ואילו אתה תגיד לי במה מאמינים רובוטים אם בכלל.”
“במה שהזינו לתוכנו.”
“אך מוחותיכם עובדים על כך; ודאי הם מפתחים רעיונות משלהם?”
“לעיתים; ואם הוזן לתוכם מידע בלתי מושלם הם עלולים לפתח רעיונות מוזרים ביותר. שמעתי על רובוט אחד בתחנת חלל מבודדת שהעריץ אל רובוטי ולא היה מוכן להאמין כי אדם יצר אותו.”
“אני מניח,” הרהר תומס, “שהוא טען כי קשה לסבור שהוא נוצר בצלמנו. אני שמח שאנחנו – לפחות הם, הטכנארכים – עשו, בחוכמתם, רק רובוטים שצורתם מועילה, ומעולם לא ניסו לחקות את צלם האדם עצמו.”
“דבר זה לא היה מן ההגיון,” אמר החמורובוט. “האדם הוא מכונה רב־תכליתית אך אינו מתוכנן היטב לכל מטרה אחת שהיא. ועם זאת שמעתי שפעם…”
הקול פסק לפתע באמצע המשפט.
ובכן, אפילו לרובוטים יש חלומות משלהם, חשב תומס.
“שפעם היה קיים רובוט־על בצלם בוראו ‘האדם’. מכאן ניתן לפתח תיאולוגיה רובוטית שלימה…”
לפתע הבין תומס כי הוא התנמנם בשנית והתעורר שוב עקב עצירת פתאום. הוא הביט על סביבותיו. הם היו למרגלות הר, מן הסתם ההר שעל מפתו, אשר לפני זמן רב כונה על שם השטן, אך כעת קודש מעבר לכל מידה – ואיש מלבדו לא היה בכל תחום ראייתו.
“בסדר,” אמר החמורובוט. “כעת כבר נראים עלי שחיקה, בלאי ואבק לרוב, ואני יכול להראות לך כיצד לתאם את מד המרחק שלי. תוכל לסעוד ארוחת ערב ולבלות את הלילה בשינה טובה ואז נוכל לחזור.”
תומס כלא את נשימתו. “אך שליחותי היא למצוא את אקווין. אני יכול לישון בעוד אתה ממשיך. אינך זקוק למשהו מעין מנוחה או כיוצא בזה, לא כן?” הוסיף על דרך ההתחשבות.
“ודאי שלא. אך שליחותך מהי.”
“למצוא את אקווין,” חזר תומס בסבלנות. "אינני יודע אלו פרטים – כיצד כינית זאת? – הוזנו לתוכך. אך אל הוד קדושתו הגיעו דוחות על איש קדוש ביותר שחי לפני שנים רבות באזור זה – "
“אני יודע אני יודע אני יודע,” אמר החמורובוט. “הגיונו היה כזה שכל מי ששמע אותו היה חוזר בתשובה ומצטרף לכנסיה והלואי שהייתי שם ותורם לויכוח מלה או שתים ומאז מותו הפך קברו הסודי למוקד לעליה לרגל ורבים הניסים החרוטים שם מעל לכולם האות הגדול והקדוש שגופו השתמר ללא פגע ובזמנים אלו דרושים אותות ומופתים לעם.”
תומם הזעיף את פניו. כל זה נשמע מעוות ובלתי מהוגן להחריד כשהוצהר במונוטוניות בלתי־אנושית ומתה זו. כשדיבר הוד קדושתו על אקווין, עלתה על הדעת תפארתו של איש האל עלי אדמות – צחות לשונו של סנט ג’ו כריסטוס, כוח השכנוע של סנט תומס אקווינס, שירתו של סנט ג’ון על הצלב… ומעל לכול הנס החומרי שהוענק למועטים כל כך, אפילו מבין הקדושים, הנס של השתמרותו העל־טבעית של הבשר… “כי על קדושך לא תמיט רקב…”
אך החמורובוט דיבר, ועל הדעת עלה מעשה־חזיון זול המנסה לצוד ענק קרדיף1 כדי למשוך את ההמונים…
החמורובוט שב ודיבר. “שליחותך אינה למצוא את אקווין. שליחותך היא לדווח כי מצאת אותו. אז יוכל ידידך חסר־הדופי לעת־מצוא להכריז עליו כקדוש במצפון נקי ולטעון לנס חדש ורבים יהיו המצטרפים לכנסיה ומאוד תחוזק אמונת העדה. ובימים אלו של מסעות קשים מי ימשיך בצליינותו וימצא כי אין אקווין יותר משיש אלוהים.”
“האמונה לא תוכל למצוא לה תשתית בשקר,” אמר תומס.
“לא,” אמר החמורובוט. “אינני מתכוון לא נקודה. אני מתכוון לא סימן שאלה בהטעמה אירונית. אין ספק שנמצאה דרך להתגבר על בעיית דיבור זו באופן מושלם…”
שוב עצר באמצעיתו של המשפט. אך לפני שיכול תומס לדבר המשיך ואמר, "האם זה משנה איזו אי־אמת קטנה תוביל אנשים לכנסיה אם כשיהיו בה יאמינו במה שאתה חושב לאמת הגדולה. הדוח הוא כל שנחוץ לא התגלית. אני אומנם חש בנוח אך אתה כבר עייף מהמסע עייף מאוד אתה סובל כאבים קטנים בשרירים עקב ההשארות בתנוחה שאינך מורגל בה ולמרות מיטב כוונותי חזקה עלי שאטלטל מעט והטלטלה תגדל ככל שנעלה בהר ואני אאלץ לתאם את רגלי ללא יחס זו לזו אך יחסית לשיפוע הדרך. תמצא כי שאריתו של טיול זה כפולה באי־נוחותה מתחילתו. העובדה שאינך מנסה לעצור בעד דיבורי מוכיחה שאינך חולק עלי. אתה יודע כי הדבר ההגיוני היחיד הוא לישון כאן על הקרקע לשם שינוי ולהתחיל לחזור בבוקר או אפילו להישאר כאן ולנוח יומיים כדי ליצור מרווח זמן אמין יותר. אז תוכל להגיש את הדוח שלך ו – "
אי־שם בחביוני רוחו הרדומה ביטא תומס את השמות, “ישו, מרים ויוסף!” בהדרגה החלה להסתנן למעמקים אלו ההכרה כי מונוטוניות חסרת הטעמה מתאימה להפליא למטרות היפנוזה.
“רטרו מה, ‘סאטאנאס’ ‘סאטאנאס’2!” קרא תומס, והוסיף, “עלה בהר. זו פקודה ועליד לציית.”
“אני מציית,” אמר החמורובוט. “אך מה אמרת לפני זה.”
“אני מתנצל,” אמר תומס. “עלי להתחיל ללמד אותך לטינית.”
הכפר ההררי הזעיר היה קטן מכדי להחשב לאזור מיושב שיש לסייגו במשמר ותעודות מעבר; מכל מקום היה בו מעין פונדק. כשירד תומס מהחמורובוט, החל להבין היטב את הדייקנות שבהערות על כאבי שרירים קטנים, אך ניסה להפגין את אי־נוחותו מעט ככל האפשר. לא היה לו כל רצון לתת לגורם־פסי־המשוכלל את ההזדמנות לרשום את המחשבה, “אמרתי לך.”
המלצרית בפונדק היתה מעבר לכל ספק בת־תערובת מאדימית־אמריקנית. היקף לוח החזה המאדימי המפותח ביותר והשדיים האמריקניים המפותחים ביותר היוו צירוף שכדאי לראותו. חיוכה טמן כל מה שיכול זר לבקש, ומעט יותר ממה שהיה מותר לך לבקש; והיא היתה נכונה ונלהבת לשרת, לא רק בהגשת מזון מזורזת אלא גם בפרטים מלאים של מעט המידע שניתן היה להציע על הישוב ההררי.
אך היא לא הפגינה כל תגובה כשסידר תומס כלאחר־יד שני סכינים בצורה שהיתה עשויה להיות צלב.
כשמתח את רגליו לאחר סעודת הבוקר, חשב תומס על לות חזה ושדיה – אך ורק, כמובן, כסמל לטבעו המיוחד של מוצאה. איזה סימן של השגחתו האלוהית של הבורא על יצוריו היה זה ששני גזעים אלו, שהיו נפרדים מזה עידן ועידנים, יכלו להפרות זה את זה!
ועם זאת נותרה העובדה כי הצאצא, כנערה זו, היה עקר לשני המינים – עובדה שהיתה הן נוחה והן משתלמת לכמה הרפתקנים בינ־פלאנטריים. ומה ניתן היה ללמוד מעובדה זו ביחס ל’תוכנית האלוהית'?
תומס נחפז להזכיר לעצמו כי טרם אמר את תפילת הבוקר שלו.
שעת הערב התקרבה כשחזר תומס אל החמורובוט שניצב לפני הפונדק. אם כי לא ציפה לשום דבר מיום אחד בלבד, אכזבתו גברה על הגיונו.
ניסים שומה עליהם לנוע מהר יותר.
הוא הכיר כפרים נידחים אלו, לשם נקלעו האנשים שלא היתה בהם תועלת, או אלו שהתנגדו לטכנארכיה. הציויליזציה הטכנית המתוחכמת של האימפריה הטכנארכית התקיימה בכל הפלאנטות הללו רק במרכזים עירוניים פזורים ליד נמלי השילוח הראשיים. במקומות האחרים, להוציא את אזור השואה המוחלטת, הידרדרו הנוודים, השוטים, הנרגנים לקיום גס בן אלף שנים, ושנים יכלו לחלוף מבלי שייראה בבקתותיהם ולו ‘פקח נאמנות’ אחד ויחיד – אם כי באורח חשאי ומסתורי כלשהו (ותומס החל שנית לחשוב על גורמי פסי משוכללים) כל התקדמות טכנולוגית בלתי־צפויה באחת מבקתות אלו תוביל אליהן נחילי מפקחים.
הוא דיבר עם טיפשים, הוא דיבר עם עצלים, הוא דיבר עם אנשים חכמים וכעוסים. אך איש לא הגיב על סימניו החשאיים, את איש לא יכול להעז לשאול שאלה שייכלל בה שמו של אקווין.
“הצלחת,” אמר החמורובוט, והוסיף, “סימן שאלה.”
“תמהני אם רצוי שתפנה אלי בפרהסיה,” אמר תומס מעט ברוגז. “מסופקני אם הכפריים הללו יודעים על רובוטים מדברים.”
“הגיע הזמן שילמדו אם כן. אך אם מביך אותך הדבר תוכל לצוות עלי לעצור.”
“אני עייף,” אמר תומס. “עייף מעבר לכל מבוכה. ובתשובה לסימן השאלה שלך, לא. לא הצלחתי כלל. סימן קריאה.”
“נחזור הלילה אם כן,” אמר החמורובוט.
“אני מקווה שהתכוונת לסימן שאלה. התשובה,” אמר תומס בהיסוס, “היא לא. מכל מקום, חושבני שעלינו להישאר כאן הלילה. תמיד מתאספים אנשים בפונדק לעת ערב. יש סיכוי לתפוס משהו.”
“הא, הא,” אמר החמורובוט.
“האם היה זה צחוק?” חקר תומס.
“רציתי להביע את עובדה שהיכרתי בהומור שבחידוד הלשון שלך.”
“חידוד לשון?”
“חשבתי על אותו דבר בעצמי. המלצרית מושכת מאוד לפי קנה מידה אנושי, בהחלט כדאי לתפוס אותה.”
"שמע, אתה יודע שלא התכוונתי לשום דבר מעין זה. אתה יודע שאני – " הוא הפסיק. בשום פנים לא היה זה מן החוכמה לבטא כעת את המלה כומר בקול.
“ואתה יודע היטב כי פרישותה של הכמורה היא עניין שבמשמעת ולא דוקטרינה. אפילו תחת מרותו של האפיפיור שלך עצמך כמרים מזרמים אחרים כגון הביזנטינים והאנגליקנים משוחררים משבועות הפרישות. ואפילו בתוך הזרם הרומי אשר אתה משתייך אליו היו תקופות בהיסטוריה בהן לא התייחסו לשבועה ברצינות אפילו בדרגים הגבוהים ביותר של הכמורה. אתה עייף אתה זקוק לרענון הן בגוף והן ברוח אתה זקוק לחום וניחומים. כי האם לא נכתב בספר הנביא ישעיה3 שישו איתה משוש למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה ו –”
“לעזאזל!” התפרץ תומס לפתע. “עצור בך בטרם תתחיל לצטט משיר השירים אשר לשלמה, שהוא לחלוטין על דרך המשל ועניינו אהבת ישוע לכנסייתו, כך לפחות חזרו ושיננו לי בסמינר.”
“רואה אתה עד היכן מגעת חולשתך ואנושיותך,” אמר החמורובוט. “אני רובוט גרמתי לך לקלל.”
“לא דייקת,” אמר תומס חלקות. “אמרתי לעזאזל, ואין ספק כי בכך לא נשאתי את שם אלי שלי לשוא.” הוא נכנס לפונדק מתוך תחושה רגעית של שביעות רצון מעצמו… פתיעה מרובה באשר להיקפו וגיוונו של המידע אשר ‘הוזן’, כפי הנראה, לתוך החמורובוט.
מעולם לא הצליח תומס לאחר מכן לשחזר את הערב בבהירות מוחלטת.
אין ספק כי היה זה בעטיה של רוגזתו – על החמורובוט, על שליחותו, ועל עצמו – ששתה את כל אותו יין מקומי גס. אין ספק כי היה זה בעטיה של תשישותו הגופנית הרבה שהשפעתה עליו היתה כה מהירה וכה בלתי צפויה.
היו לו מבזקי זיכרון. רגע בו שפך על עצמו כוס וחשב, “מזל שאסור ללבוש בגדי כמורה ואיש אינו יכול להכיר בבזיונו של איש המדים!” רגע נוסף של האזנה למערכת ניבולי פה של הפזמון ‘חליפת־חלל לשניים’, ורגע נוסף בו הפסיק את הזמרה בדקלום חגיגי של קטעים מ’שיר השירים' בלטינית.
מעולם לא היה בטוח אם רגע זכור זה או אחר אמיתי הוא אך בדוי. הוא זכר טעם של פה חמים וחש את מגע אצבעותיו על עור מאדימי־אמריקני; אך מעולם לא היה בטוח אם היה זה זיכרון אמיתי או חלק מאותו חלום ילוד־עשתורת שהחל לרודפו.
ואף לא היה בטוח מעולם איזה מסימניו החשאיים הציג, ובפני מי, באורח כה בוטה ומגושם עד כי גרר צעקה עליזה של “כלב נוצרי ארור!”. ואז החל העינוי.
מעולם לא ידע אם נגע בשפתיו פה ואם לאו, אך כל ספק לא היה כי אגרופים רבים מצאון. מעולם לא ידע אם נגעו אצבעותיו בשדיים, אך אין ספק כי עקבים כבדים רמסון. הוא זכר פנים שצחקו בקול בעת שבעליהן הניף את הכיסא אשר שבר שתי צלעות. הוא זכר פנים אחרים ויין אדום מנטף מבקבוק מונף, וזכר את זוהרו של אור הנרות על הבקבוק כאשר הונחת למטה בחבטה.
הדבר הבא שזכר היו התעלה והבוקר והקור. היה קר במיוחד משום שכל בגדיו נעלמו ואיתם חלק גדול מעורו. הוא לא יכול לנוע. רק לשכב שם ולהביט.
הוא ראה אותם עוברים לידו, אלו שאיתם שוחח אתמול, אלו שהיו ידידותיים. הוא ראה אותם מעיפים בו מבט וממהרים להסיט את עיניהם. הוא ראה את המלצרית עוברת. היא אפילו לא העיפה מבט; היא ידעה מה היה בתעלה.
החמורובוט לא נמצא ככל שהגיע טווח ראייתו. הוא ניסה להקרין את מחשבותיו, ניסה ביאוש לקרות לגורם הפסי.
אדם אותו לא ראה תומס קודם לכן התקרב כשהוא ממשש את כפתורי מעילו. היו עשרה כפתורים קטנים ואחד גדול, ושפתיו של האיש נעו בדממה.
האיש הביט לתוך התעלה. הוא עצר לרגע והביט סביבו.
אי־שם במרחק הקרוב נשמעה שאגת צחוק רמה. הנוצרי מיהר והמשיך ללכת במורד השביל, ממלמל את תפילתו בדביקות.
תומס עצם את עינו.
הוא פקח אותן לנוכח חדר קטן ומסודר. הן נעו מקירות העץ המחוספסים אל השמיכות המחוספסות אך הנקיות שכיסוהו. משם צד מבטו את הפנים הכהים והכחושים שחייכו מעליו.
“מרגיש טוב יותר כעת?” שאל קול עמוק. “אני יודע. אתה רוצה לומר ‘היכן אני?’ ואתה חושש שזה יישמע טיפשי. אתה בפונדק. זהו החדר הטוב היחיד.”
"אינני יכול להרשות לעצמי – " החל תומס לומר. ואז נזכר כי אינו יכול להרשות לעצמו דבר, פשוטו כמשמעו. אפילו אשראי החירום המועטים שהיו לו נעלמו כאשר הופשט.
“הכול כשורה. לעת עתה, אני משלם,” אמר הקול העמוק. “רוצה אולי קצת אוכל?”
“אולי מעט מליח,” אמר תומס… ונרדם.
בפעם הבאה שהתעורר היה לידו ספל קפה חם. קפה אמיתי, גילה במהרה. אז אמר הקול העמוק בהתנצלות, “כריכים. זה כל מה שהיה להם בפונדק היום.”
רק בכריך השני עצר תומס זמן רב די הצורך להבחין כי היה זה חזיר־ביצות מעושן, אחד מסוגי הבשר החביבים עליו ביותר. הוא אכל את השני לאט יותר ובהנאה, והושיט את ידו לקחת שלישי כשהאיש הכהה אמר, “אולי די בכך בינתיים. השאר אחר־כך.”
תומס החווה אל המגש.
“התכבד.”
“לא. תודה. כולם חזיר־ביצות.”
מחשבות נבוכות חלפו במוחו של תומס. חזיר־הביצות של נוגה הוא מעלה־גירה. הפרסות אינן שסועות. הוא ניסה להיזכר במה שידע פעם על חוקי הכשרות של תורת־משה. אי־שם בספר ‘ויקרא’, האין זאת?
האיש הכהה עקב אחר מחשבותיו. “טרף,” אמר.
''סליחה?''
“לא כשר.”
תומס קימט את מצחו. “אתה מודה בפני שאתה יהודי שומר־מצוות? כיצד זה תוכל לבטוח בי? כיצד תוכל לדעת שאינני ‘מפקח’?”
“האמן לי, אני בוטח בך. היית חולה מאוד כשהבאתי אותך לכאן. שלחתי מכאן את כולם משום שלא בטחתי בהם למשמע הדברים שהיו בפיך… אבי,” הוסיף קלילות.
תומס נאבק במלים. “אני… לא הייתי ראוי לך. הייתי שתוי וביזיתי את עצמי ואת כהונתי. וכששכבתי שם בתעלה אפילו לא חשבתי להתפלל. השלכתי את יהבי על… כה יעזור לי האל, על גורם פסי משוכלל של חמורובוט!”
“אך האל אכן עזר לך,” הזכיר לו היהודי. “או הניח לי לעשות כן.”
“וכולם חלפו לידי” גנח תומס. “אפילו אחד ששינן את תפילתו. והוא המשיך הישר בדרכו. ואז באת אתה – השומרוני הטוב.”
“האמן לי,” אמר היהודי ביובש, “אם יש משהו שאינני, הרי זה להיות שומרוני. כעת חזור לישון. אנסה למצוא את החמורובוט שלך… ואת הדבר האחר.”
הוא עזב את החדר בטרם יכול תומס לשאלו למה התכוון. מאוחר יותר אותו יום דיוות היהודי – אברהם היה שמו – כי החמורובוט היה בטוח ומוגן מפני הגשם בפונדק. נראה כי עמדה לו תבונתו שלא להבהילו ולפתוח בשיחה.
רק למחרת שב לדבר על ‘הדבר האחר’.
“האמן לי, אבי,” אמר בעדינות, “לאחר שטיפלתי בך יש מעט בלבד שאינני יודע עליך ועל הסיבה להיותך כאן. כעת, ישנם כאן כמה נוצרים שאני מכירם, והם מכירים אותי. אנו בוטחים זה בזה. עדיין שונאים את היהודים, אך שוב אין עושים זאת, תהילה לאל, עובדיו של אותו אלוהים. ובכן, סיפרתי להם על אודותיך. אחד מהם,” הוסיף אגב חיוך, “האדים מאוד.”
“האל יסלח לו,” אמר תומס. “היו בסביבה אנשים – אותם אנשים שתקפו אותי. הניתן היה לצפות ממנו כי יסכן את חייו עבורי?”
“נדמה לי שאני זוכר כי לזה בדיוק אכן ציפה המשיח שלך. אך מי הינו ללא רבב? כעת הם יודעים מי אתה ורוצים לעזור לך. הבט, מפה זו נתנו לי בעבורך. הנתיב תלול הוא וזרוע־מכשולים; טוב שהחמורובוט עימך. הם מבקשים ממך רק טובה אחת: כאשר תחזור שתהיה מוכן לשמוע את וידוייהם ולומר מיסה. ישנה בסמוך לכאן מערה בטוחה.”
“כמובן. ידידים אלו שלך, האם סיפרו לך על אקווין?”
היהודי היסס עת ארוכה בטרם אמר לאיטו, “כן…”
“ו…”
“האמן לי, ידידי, אינני יודע. זה נראה כמו נס. זה עוזר לשמור על אמונתם. אמונתי שלי… נו, זמן רב חייתי על ניסים בני שלושת אלפים שנה ויותר. אולי אילו שמעתי את אקווין עצמו…”
“לא תתנגד,” שאל תומס, “אם אתפלל למענך, באמונתי?”
אברהם חייך. “התפלל כאוות נפשך, אבי.”
צלעותיו טרם נרפאו לחלוטין והן כאבו לו מאוד כשטיפס לאוכף. החמורובוט המתין בסבלנות בעת שהזין את הקואורדינאטות מהמפה. הוא לא התחיל לדבר עד שהתרחקו כדבעי מהכפר.
“מכל מקום,” אמר, “כעת אתה בטוח לתמיד.”
"מה זאת אומרת?''
“ברגע שנרד מההר תחפש בכוונה ‘פקח’. תסגיר את היהודי. מאז ואילך אתה ברשומות כמשרת נאמן של הטכנארכיה ולא פגעת בשערה משערות ראשו של אחד מבני עדתך.”
תומס נחר. “אתה מתחיל לשגות, שטן. התחבולה הזאת אינה מפתה אותי כהוא זה. היא בלתי מתקבלת על הדעת.”
“היטבתי לעשות האם לא כן עם השדיים. האל שלך אמר זאת הרוח אכן חפצה אך הבשר חלש.”
“וברגע זה,” אמר תומס, “הבשר חלש מדי אפילו לפיתויי הבשר. חסוך את נשימתך… או יהיה הדבר בו אתה משתמש אשר יהיה.”
הם טיפסו על ההר בשקט. הנתיב אותו התוו הקואורדינאטות היה פתלתול ועיקש, מן הסתם מתוך כוונה תחילה להביס כל ‘פקח’ אפשרי.
לפתע הפסיק תומס לומר את תפילתו (לפי כפתוריו של מעיל אותו השאיל לו הנוצרי שחלף לידו) ב"היי!" נפחד, כשהטיל החמורובוט את עצמו הישר אל תוך מעבה שיחים סבוך.
“הקואורדינאטות אומרות ככה.” הצהיר החמורובוט בקצרה.
לרגע חש תומס כמו האיש משיר הילדים שנפל לתוך שיח קוצים ושתי עיניו נוקרו. אחר־כך נעלמו השיחים והם טפפו לאורך מעבר צר ולח החצוב באבן, ונראה היה כי אפילו החמורובוט מתקשה למצוא בו מדרך לכף רגלו.
אז מצאו את עצמם בחדר בסלע אשר גובהו כארבעה מטר וקוטרו כעשרה, ושם, על מעין במת אשכבה מאבן לא־מסותתת, נחה גופתו המשומרת של אדם.
תומס החליק מאוכף הקצף בגניחה (צלעותיו הכאיבו לו), נפל על ברכיו, והעלה ללא אומר המנון תודה. הוא חייך אל החמורובוט וקיווה כי גורם הפסי יכול לאתר אלמנטים של חמלה וניצחון בחיוכו.
ואז העיב על פניו זעף של ספק כשהתקרב לגופה. “בהליכי ההקדשה בימים עברו,” אמר לעצמו לא פחות מאשר לחמורובוט, “היה נהוג לשתף מה שכינו ‘מליץ־היושר של השטן’, אשר חובתו היתה להטיל על העדות כל חשד אפשרי.”
“היית יכול בהחלט להתאים לתפקיד כזה תומס,” אמר התמורובוט.
“אילו כזה הייתי,” מלמל תומס, “הייתי תמה באשר למערות. לכמה מהן יש תכונות מיוחדות לשמר גופות על־ידי מעין חניטה…”
החמורובוט התקרב לבמה. “גוף זה לא נחנט,” אמר. “אל תדאג.”
“האם יש ביכולתו של גורם הפסי לומר לך עד כדי כך?” חייך תומס.
“לא,” אמר החמורובוט. “אך אראה לך מדוע לא ייתכן כי אקווין נחנט אי־פעם.”
הוא הרים את רגלו־הקדמית השסועה והוריד בחוזקה את הטלף על ידה של הגופה. תומס זעק באימה לנוכח חילול הקודש – ואז לטש עיניו ביד המחוצה.
לא היה כל דם, כל נוזל חניטה, כל חבורות על העור. לא כלום מלבד עור מרוט ומתחתיו סבך של צינורות פלסטיק וחוטי מתכת.
הדממה נתמשכה. לבסוף אמר החמורובוט, “מוטב כי תדע. רק אתה כמובן.”
יוכל הזמן," התנשם תומס, “הקדוש אותו חיפשתי לא היה אלא חלומך שלך… הרובוט האחד המושלם בצלם אנוש.”
“יוצרו מת וסודותיו אבדו,” אמר החמורובוט. “אין דבר נשוב ונמצא אותם.”
“הכול חינם. פחות מלא־כלום. ה’נס' היה מוצר של הטכנארכיה.”
“כאשר מת אקווין,” המשיך החמורובוט ואמר, “ושים מת במרכאות היה זה משום שהוא סבל מכמה ליקויים מכאניים ולא העז למסור את עצמו לתיקון משום שהדבר היה מגלה את טבעו. דבר זה נועד לידיעתך בלבד. הדוח שלך יהיה כמובן שמצאת את גופתו של אקווין הוא השתמר ואכן למעשה אינו מסוגל להישחת. זו האמת ורק האמת אם זו לא כל האמת אז למי יהיה אכפת. הנח לידידך חסר־הדופי להשתמש בדוח ולא תמצאנו לכפוי טובה אני מבטיח לך. השליחות הקדושה הוכתרה בהצלחה. אנו נחזור כעת הכנסיה תגדל ואלוהיך יזכה במאמינים רבים אשר יזמרו את תשבחותיו באוזניו הלא־קיימות.”
“ארור אתה!” קרא תומס. “וזו אכן היתה קללה אילו היתה לך נשמה שאפשר לקללה.”
“אתה בטוח שאין לי,” אמר החמורובוט. “סימן שאלה.”
“אני יודע מה אתה. אתה הינך השטן עצמו, משחר לטרף בעולם ושואף להשמדתם של אנשים. אתה האורב בחשיכה. אתה רובוט תפקודי לחלוטין שנבנה והוזן במטרה לפתותני.”
“לא לפתותך,” אמר החמורובוט. “לא להרוס אותך. להדריך ולהושיע אותך. מחשבינו הטובים ביותר מראים הסתברות של 51.5 אחוזים שתוך עשרים שנה תהיה אתה האפיפיור הבא. אם אוכל ללמד אותך חוכמה ומעש בפעולותיך תעלה ההסתברות עד ל־97.2 או קרוב מאוד לוודאות. האם אין בחפצך לראות את הכנסיה נשלטת כשם שאתה יודע כי יכול אתה לשלוט בה. אם תדווח על כישלון בשליחות זו יאבד לך חינך אצל ידידך שהוא כשם שאפילו אתה מודה בר־דופי ברוב הזמנים. תאבד את היתרונות והעמדה והמגע היכולים להוביל אותך למצנפתו האדומה של החשמן למרות שאולי לא תחבוש אותה לעולם תחת שלטון הטכנארכיה ומשם ל –”
“עצור!” פניו של תומס אורו ועיניו זהרו מתוך משהו שגורם הפסי מעולם לא איתר שם קודם לכן. “הכול להיפך, האינך רואה זהו הניצחון! זהו הסיום המושלם לחיפוש!”
הטלף השסוע נגע ביד הפגועה. “זה סימן שאלה.”
“זהו חלומך שלך. זוהי שלימותך שלך. ומה יצא מהשלימות שלך? מוח הגיוני ומושלם זה – מוח רב־תכליתי זה, שאינו ממוקצע למטרות תפקודיות שכלך – ידע כי הוא מעשה ידי אדם, ותבונתו כפתה עליו להאמין כי האדם הוא מעשה ידי האל. והוא ראה כי חובתו היא לאדם עושו, ומעבר לו לעושו שלו, האל. חובתו היא לחייב את האדם, להעצים את תפארת האל. והוא שכנע בכוחו הטהור של מוחו המושלם!”
“כעת אני מבין את השם אקווין.” המשיך לעצמו. “ידענו על תומס אקווינס, המלומד הדומה־למלאך, בר־ההגיון המושלם של הכנסיה. כתביו אבדו, אך ודאי נוכל למצוא עותק אי־שם בעולם. נוכל לאמן את צעירינו להוסיף עוד ולפתח את הגיונותיו. זמן רב מדי בטחנו באמונה לבדה; אין דור של אמונה. עלינו לגייס את התבונה לשרותנו – ואקווין הראה לנו כי תבונה מושלמת יכולה להוביל רק לאלוהים!”
“כי אז נחוץ עוד יותר שתגדיל את ההסתברות שתהפוך לאפיפיור כדי לבצע תוכנית זו. עלה לאוכף אנו נחזור ובדרך אלמד אותך פכים קטנים שיסייעו להבטיח –”
“לא,” אמר תומס. “אינני חזק כפאולוס הקדוש, אשר יכול להתפאר בחסרונותיו ולעלוז על כי ניתן לו מעם השטן שדון להאבק בו. לא; מוטב לי כי אתפלל עם המושיע, ‘ואל תביאנו לידי פיתוי.’ אני מכיר מעט את עצמי. אני חלש ומלא ספקות ואתה חכם מאוד. לך. אמצא את דרכי חזרה לבדי.”
“אתה אדם חולה. צלעותיך שבורות וכואבות. לעולם לא תוכל להשלים את המסע בעצמך אתה זקוק לעזרתי. אם תרצה תוכל להורות לי לשתוק. חיוני ביותר לכנסיה שתחזור בשלום לאפיפיור עם הדוח שלך אינך יכול להציב את עצמך לפני הכנסיה.”
“לך!” קרא תומס. “חזור לניקודמוס… או ליהודה! זוהי פקודה. ציית!”
“אינך חושב שאני באמת ובתמים מותנה לציית לפקודותיך. אני אמתין בכפר. אם תגיע עד לשם תשמח למראי.”
רגליו של החמורובוט נקשו על מעבר האבן. כאשר גווע צלילן, נפל תומס על ברכיו לצד גופתו של מי שלא יכול להמנע מלחשוב עליו כעל סנט אקווין הרובוט.
צלעותיו כאבו יותר מתמיד. המסע חזרה יהיה נורא…
תפילותיו עלו, ככתוב, כענני קטורת, וחסרי צורה כמותם. אך דרך כל מחשבותיו נשזרה קריאתו של אבי חולי־הנפילה בפיליפי הקיסרית:
אני מאמין, הו אלי; עזור לאי־אמונתי!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות