הרובוטיקה הפכה זה מכבר לטכנולוגיה מפותחת עד כדי כך שהיא מצדיקה כתיבת מאמרים וספרים על ההיסטוריה שלה. הייתי עד לתופעה זאת בפליאה מהולה במידה של חוסר־אמון, שכן אני עצמי המצאתי אותה. לא, לא את הטכנולוגיה, את המילה.

באוקטובר 1941 כתבתי סיפור רובוטים בשם Runaraund, שראה אור לראשונה בגליון מרץ 1942 של ‘.Astounding S.F’, ובו הצגתי, בפעם הראשונה, את ‘שלושת חוקי הרובוטיקה’, שלי. הרי הם לפניכם:

1. לא יפגע רובוט ביצור־אנוש, ולא יניח, על ידי מחדל מצידו, שייגרם נזק ליצור־אנוש.

2. על הרובוט להישמע להוראות אנוש אלא אם יסתרו אלה את החוק הראשון.

3. על הרובוט להגן על קיומו שלו, אלא אם הגנה זו תעמוד בסתירה לחוק הראשון או השני.

חוקים אלה ציטטתי פעמים רבות בסיפורים ובמאמרים. אך מה שמפתיע יותר הוא שהם צוטטו אינספור פעמים על ידי אחרים (בכל הרצינות), בתור משהו שלבטח יוטבע במוחותיהם של רובוטים לכשיגיעו אלה לדרגה כזו של מורכבות שתחייב זאת.

כתוצאה מכך, כמעט בכל סקירה היסטורית על התפתחות הרובוטיקה, מופיע אזכור כלשהו עלי ועל שלושת החוקים.

זוהי הרגשה משונה לדעת ששמור לי מקום בהערות־השוליים של תולדות המדע והטכנולוגיה, בזכות המצאת יסודותיו של מדע שלא היה קיים אז – ושעשיתי זאת בהיותי בן 21.

שלושת החוקים, והסיפורים הרבים שכתבתי בנושא הרובוטים, גרמו לאנשים רבים (החל מבני־עשרה נלהבים וכלה בעורכי כתבי־עת רציניים) לחשוב שאני מומחה לרובוטים ומחשבים. אי־לכך, אני נשאל בהתמדה שאלות אינסופיות בנוגע לרובוטיקה.

מה שאעשה כאן, אם כן, זה לכתוב ראיון עצמי על הנושא, שיכלול את מרבית השאלות העיקריות שכל הזמן שואלים אותי, ויחסוך אחת ולתמיד את הצורך מכולם לשאול אותי שוב ושוב על הנושא.

1. ד"ר אסימוב, כיצד זה נהפכת למומחה כזה בשדה הרובוטיקה?

אבוי, אינני מומחה בכלל, ומעולם לא הייתי. אינני יודע כיצד פועלים רובוטים, למעט מושג מעורפל ביותר. מאותה סיבה יש לי רק מושג קלוש ביותר על אופן פעולתו של המחשב. מעולם לא עבדתי עם רובוטים ולא עם מחשבים, ואינני יודע שום פרטים על אופן שימושם של רובוטים ומחשבים בתעשיה של היום.

אינני מתגאה בכך. אני פשוט מציין עובדה. הייתי רוצה לדעת הכל על רובוטים ומחשבים, אך יש גבול למה שאני יכול לדחוס לתוך ראשי, ועל אף שאני עובד על זה יומם ולילה בחריצות בלתי נלאית, אני מצליח להחדיר למוחי רק כמות מזערית מסך־כל הידע האנושי.

2. אם כך, ד"ר אסימוב, איך זה כתבת כל־כך הרבה סיפורי רובוטים, אם אינך יודע דבר על הנושא?

מעולם לא העליתי בדעתי שאני צריך לדעת. כאשר קראתי מד"ב בשנות ה־30, נתקלתי במספר סיפורי רובוטים ומהם למדתי כל שהייתי צריך לדעת על הנושא.

גיליתי אז שאני לא אוהב סיפורים בהם הרובוטים הוצגו כנבלים או כסכנה לאנושות, כי אותם סיפורים היו נגועים בטכנופוביה, ואילו אני הייתי טכנופיל. אהבתי סיפורים בהם הוצגו הרובוטים באופן סימפטי, כמו בסיפור ‘הלן או’לוי’ של לסטר דל־ריי, או ‘אנוכי, הרובוט’ מאת אנדו בינדר. יתרה מזאת. לא הייתי סבור שהרובוט צריך להיות סימפטי רק כי הוא במקרה נחמד. מן הדין שיתוכנן תוך הקפדה על תקני בטיחות מסויימים, בדומה לכל מכונה אחרת בכל חברה סוציולוגית החושבת כהלכה. אי לכך התחלתי לכתוב סיפורים על־אודות רובוטים שלא רק היו סימפטים, אלא היו כאלה מפני שלא היתה להם ברירה. זו היתה תרומתי לאותו תת־ז’אנר מסויים של המד"ב.

3. האם זה אומר ששלושת החוקים היו כבר בראשך כשהתחלת לכתוב את סיפורי הרובוטים שלך?

רק במידה מסויימת. הרעיון הבסיסי היה, אך עדיין לא הייתי שנון מספיק כדי לבטאו במילים הנכונות.

סיפור הרובוטים הראשון שכתבתי היה ‘רובי’ במאי 1939, כשהייתי בן 19. (הוא הופיע בספטמבר 1940 במגזין ‘סופרסיינס סטוריס’ תחת הכותרת ‘חבר מוזר למשחק’). בסיפור זה אומרת אחת הדמויות על הגיבור־הרובוט: “הוא לא מסוגל שלא להיות נאמן, אוהב ועדין. הוא מכונה – הוא נעשה להיות כזה.” זה היה הרמז הראשון שלי לחוק הראשון.

ב’הגיון', סיפור הרובוטים השני שלי (‘אסטונדינג’, אפריל 1941) אמרה אחת הדמויות: “היצרן ערב לציתנותם של הרובוטים הללו.” זה היה רמז לחוק השני.

ב’שקרן', סיפור הרובוטים השלישי שלי (‘אסטונדינג’, מאי 1941) הופיעה גרסה של החוק הראשון והשני כשאמרתי ש’החוק הבסיסי' של הרובוטים הוא: “בשום תנאי ובשום צורה לא ייפגע יצור־אנוש, גם אם ההוראה לפגיעה ניתנה על ידי יצור־אנוש אחר.”

אך כאמור בסיפור הרובוטים הרביעי שלי נוסחו שלושת החוקים בצורתם המוכרת, וזה בגלל שג’ון קמפבל המנוח, עורכו הדגול של ‘אסטונדינג’, ציטט אותם באוזני. תמיד נראה לי שג’ון הוא זה שהמציא את החוקים הללו, אך כל אימת שהאשמתי אותו בזה, טען הוא שהם היו חבויים בסיפורים שלי ופשוט לא טרחתי לדלות אותם משם. ייתכן שצדק.

4. אך אתה טוען שהמצאת את המונח 'רובוטיקה'. האם זה נכון?

כן. למיטב זכרוני לא השתמש ג’ון קמפבל במילה זאת בהקשר לשלושת החוקים. אני עשיתי זאת, באותו סיפור רביעי, ונדמה לי ששם הופיעה המילה לראשונה בדפוס.

באותו זמן לא ידעתי שזוהי ‘המצאה’. מדע הפיסיקה משתמש באורח שגרתי בסיומת ‘יקה’ בענפיו השונים: מכניקה, דינמיקה, אלקטרוניקה, וכן הלאה. לכן הנחתי כמובן מאליו שמדע הרובוטים נקרא ‘רובוטיקה’. רק תריסר שנים מאוחר יותר, לפחות, שמתי לב, שהמילה ‘רובוטיקה’ אינה מופיעה במהדורה השניה של מילון ‘וובסטר’ המלא וגם לא בשום מילון אחר שבדקתי. יתר על כן, כשהופיעה המהדורה השלישית של ‘וובסטר’, בדקתי שוב ועדיין לא מצאתי שם את המילה.

לכן התחלתי לומר שאכן אני המצאתי את המילה.

בשנת 1973 הופיע ‘מילון ברנהארט לאנגלית חדשה שאחרי 1963’, בהוצאת הרפר וראו. הוא כולל את המילה ‘רובוטיקה’ ומצטט קטע ממאמר שלי בו אני טוען שהמצאתי אותה. זה עדיין רק טענה שלי ולא יותר, אבל לפחות הבלשנים לא מצטטים מישהו אחר… כעת המילה כבר ממוסדת היטב, ומופיעה אפילו בכותרותיהם של כתבי־עת המוקדשים לטכנולוגיה של רובוטים. אם להיות גלוי־לב, עלי להודות שזה גורם לי עונג רב לדעת שהמצאתי מילה שנכנסה למילון המדעי.

5. הרובוטים שלך מכונים תדיר 'רובוטים פוזיטרוניים'. מדוע פוזיטרוניים?

כאשר התחלתי לראשונה לכתוב סיפורי מדע בדיוני, היה זה רק שש שנים אחרי גילוי הפוזיטרון – חלקיק שכל תכונותיו זהות לאלקטרון, למעט מטענו החשמלי ההפוך. היתה זו פיסה ראשונה (ובאותו זמן, היחידה) של ‘אנטי־חומר’ שנתגלתה אי־פעם, ולכן נדף ממנה ניחוח של מדע בדיוני.

פרושו של דבר היה שאם אדבר על ‘רובוטים פוזיטרוניים’ במקום ‘רובוטים אלקטרוניים’, יהיה בזה משהו אקזוטי ועתידני במקום משהו קונבנציונלי.

יתרה מזאת, הפוזיטרונים הינם חלקיקים חמקמקים מאוד, לפחות בעולמנו שלנו. הם אינם מאריכים להתקיים יותר ממיליונית של שניה לפני שהם מתנגשים באחד האלקטרונים בהם גדוש עולמנו, והשניים משמידים זה את זה.

היה לי חזון, אם כן, של ‘נתיבים פוזיטרוניים’ שלאורכם הפוזיטרונים חולפים בהבזק ונעלמים. אותם נתיבים הינם שקולים לנוירונים של מערכת העצבים בגוף חי, והפוזיטרונים עצמם משולים לאימופלסים העצביים. טיבם המדוייק של הנתיבים נשלט על ידי פוטנציאלים פוזיטרוניים, ובמקום בו הוגבלו הפוטנציאלים לעוצמה הרצויה, מחשבות או פעולות מסויימות נעשו למעשה בלתי אפשריות. שלושת החוקים התבטאו בשווי משקל בין פוטנציאלים שכאלה.

כמובן, דרושה כמות רבה של אנרגיה, בקנה מידה תת־אטומי, כדי להפיק פוזיטרון. ואותו פוזיטרון, בהיתקלו באלקטרון ובהישמידו, מפיק כמות גדולה של אנרגיה ברמה התת־אטומית. מאין באה אנרגיית היצירה של הפוזיטרון, ולאן הולכת אנרגיית ההשמדה שלו?

התשובה לשאלות אלה היא שלא היה לי מושג ולא היה לי איכפת. מעולם לא התייחסתי לעניין. ההנחה (שאותה אף לא טרחתי לפרט) היתה שהטכנולוגיה העתידית תדאג לזה ושהתהליכים יהיו כה מוכרים לכל עד שאיש לא יתמה ולא יעיר הערות בנוגע לעניין, כפי שאיש אינו חושב היום מה קורה בתחנת־הכוח כל אימת שהוא מדליק את האור בחדר־האמבטיה.

7. ¹ דרך אגב, ד"ר אסימוב, זה מזכיר לי – מאין שואבים הרובוטים שלך את האנרגיה לפעולתם?

הנחתי צורה מסוימת של אנרגיה גרעינית (או ‘אטומית’, כפי שקראנו לה בשנות ה־30).

כשכתבתי את סיפור הרובוטים הראשון שלי בשנת 1939, היה זה ממש אחרי גילוי הביקוע של אורניום, אך כמובן שעדין לא שמעתי על כך דבר. אך זה לא שינה מאום. משנת 1900 ואילך היה ברור ומובן שיש מקור של אנרגיה אדירה ומרוכזת בתוככי האטום. היתה זו אמירה שגרתית בנוסח ‘תאמין או לא’, שקבעה, למשל, שאם תופק כל האנרגיה הגלומה באונקיה של חומר, היא תספיק להשיט אונית־נוסעים גדולה דרך כל האוקינוס האטלנטי.

אי־לכך, רווח רעיון מדע־בדיוני שאפשר להטמין בתוך קרביו של רובוט איזה ‘מתקן אנרגיה־אטומית זעיר’, וזה יבטיח את פעולתו של הרובוט במשך מיליוני שנים, אם רק יש צורך.

ככל שחלפו השנים ולמדנו רבות על ההיבטים המעשיים של אנרגיה גרעינית, יכולתי להיכנע בנקל לכותרות היום ולדבר ברוב חכמה על ביקוע אורניום, מוטות קדמיום וכן הלאה, אך לא עשיתי זאת, ואני חושב שצדקתי. הקפדתי על שתיקה בנוגע לפרטי מקור־האנרגיה, כי לא היה לו דבר וחצי דבר לרעיון המרכזי שבכל סיפור, ולמיטב ידיעתי לא גרמה שתיקה זאת לאי־נוחות כלשהי אצל הקורא.

8. בסיפורי הרובוטים הראשונים שלך אין שום זכר למחשבים. אבל אין ספק שמוח פוזיטרוני הינו בעצם מחשב מורכב, קומפקטי ורב־שימושי מאין כמוהו. מדוע לא ציינת זאת?

כי הדבר מעולם לא עלה על דעתי. זה היה מוצר של המד"ב של שנות ה־30, מד"ב שנכתב על ידי סופרים שהתבססו על מה ש’הלך' בימים ההם.

הנה כי־כן, עולם הבדיון היה מלא בעצמים דמויי־אנוש שהופחה בהם רוח חיים באופן מלאכותי, כולל הגולם מפראג והמפלצת של פרנקנשטיין. היו גם כל מיני ‘אוטומטונים’ בצלם אנוש. דברים כאלה ‘היו באוויר’. קרל צ’אפק המציא את המילה ‘רובוט’ עבורם, אבל המילה פשוט הגדירה מושג שהיה קיים זמן רב לפני כן.

מחשבים, לעומת זאת, לא היו בנמצא עד שנבנה המחשב האלקטרוני הראשון בימי מלחמת העולם השניה. לפני כן היו מכונות־החישוב המכניות פשוטות כל־כך עד שהן לא הולידו שום מחשבה על־אודות ‘מכונות חושבות’.

מכיוון שסיפורי הרובוטים שלי החלו לפני מלחמת־העולם השניה, המחשבים לא היו חלק מהווייתי, ולא חשבתי עליהם בכלל. ובכל זאת לא יכלתי שלא לשלב איכשהו מחשבים בסיפורי, אף שבעצם לא הייתי מודע למה שאני עושה.

הנה, ממש בסיפור הרובוטים הראשון שלי, הילדה גיבורת הסיפור פוגשת ב’רובוט מדבר', אשר “מסת החוטים והסלילים המגושמת שלו הסתרחה על פני עשרים וחמישה מטרים רבועיים”. כאשר דיבר, נשמע “טרטור שמנוני של גלגלי שיניים.” לא עלה בידי לעבד מינוח של אלקטרוניקה בהקשר זה, אך הדבר היה פשוט מין מחשב מכאני.

בסיפורי ‘בריחה’, שכתבתי בנובמבר 1944, (ושהופיע באוגוסט 1945 ב’אסטונדינג' תחת הכותרת ‘בריחה פראדוקסלית’) תארתי מבנה עצום־מימדים שתואר בתור ‘מכונה חושבת’, ושאותו כיניתי ‘המוח’. הסיפור נכתב בערך בזמן שהופיע המחשב האלקטרוני הראשון, ‘אניאק’, למרות שכמובן לא היה לי כל מושג על כך.

בסופו של דבר, התחלתי לכתוב סיפורי מחשבים. נדמה לי שהראשון בינהם היה ‘פרנצ’ייס’, שהופיע בגליון אוגוסט 1955, של ‘איף’. ואפילו אז לא עשיתי הפרדה מוחלטת בין רובוטים ומחשבים, ונדמה לי שצדקתי בכך שלא עשיתי זאת. לדידי, הרובוט היה מחשב נייד, והמחשב לא היה אלא רובוט בלתי־נייד. מעתה ואילך, לפיכך, זכרו שכאשר אני מדבר על ‘רובוטים’ במאמר זה, אני כולל בזה גם את המחשבים.

9. האם חשבת מדוע מתוארים הרובוטים בצלם־אנוש? הרי צורת גוף־אנושי בוודאי איננה היעילה ביותר.

שוב, זה עניין של היסטוריה. הרובוט יונק ממסורת ‘האדם המלאכותי’, ששורשיה קדומים מאוד בדמיון האנושי.

זהו עניין של דראמה. מה יוכל להיות הישג נשגב יותר מבריאת יצור־אנוש מלאכותי? אז הרי לכם הממציא דדאלוס מהמיתולגיה היוונית אשר בנה את איש־המתכת טאלוס, שנועד להגן על חופי כרתים. ומה יכול להיות חילול־קודש חמור יותר מהנסיון לחקות את הבורא בעשיית יצור־אנוש מלאכותי? אז הרי לכם מפלצתו של ויקטור פרנקנשטיין.

עם רקע שכזה, סופרי המד"ב לא היו מסוגלים לחשוב על מכונות בעלות תבונה מבלי לעצבן בצלם־אנוש. אינטליגנציה וצלם־אנוש נראו קשורים יותר מדי מכדי שאפשר יהיה להפריד ביניהם. רק עם השימוש במחשב האלקטרוני, המפגין סוג של תבונה מלאכותית שאינו כרוך בשום צורה מוגדרת, התחילו לראות רובוטים כמחשבים ניידים שאינם חייבים להיות דמויי־אנוש.

וכך, הרובוט המוצלח R2D2 מהסרט ‘מלחמות כוכבים’, עוצב בדומה למטפה לכיבוי שריפות, והתוצאה היתה שהוא נראה חמוד למדי, ומסיבה מסויימת מצא חן בעיקר בעיני החלק הנשי שבין הצופים.

ואם ניכנס לעולם הרובוטים האמיתיים, אלה שמשמשים בתעשיה היום, נראה שדמיונם לאדם קלוש ביותר, אם בכלל. אבל לפי שעה הם פרימיטיביים מאוד ומוגבלים מאוד במשימות שביכולתם לבצע. ייתכן שככל שהרובוטים ייעשו יותר רב־שימושיים ומגוונים ביכולתם, ייעשו גם יותר דמויי־אנוש. שתי סיבות מניעות אותי לחשוב כך, והרי הן:

א) הטכנולוגיה שלנו בנויה סביב צלם־אנוש. הכלים והמכשירים, הריהוט, בנויים לשם שימוש על ידי בני אדם. הם מתאימים למבנה ידינו, לעכוזינו, לרגלינו, לאופן בו אנו מתכופפים. אם נעשה רובוטים בפרופורציות כמו שלנו, עם גפיים כשלנו, המתנועעים כמונו, יוכלו הם לעשות שימוש בכלים ובציוד שלנו. הם יוכלו לחיות בעולמנו, ויהיו שקולים לנו מבחינה טכנולוגית.

ב) ככל שייראו יותר דומים לנו, כך נקבל אותם יותר ונסתגל אליהם. ייתכן שאחת הסיבות לכך שהמחשבים עוררו דחייה ואימה בקרב אנשים רבים שהינם נורמליים ונבונים לכל הדעות, היא שאינם בעלי צורה אנושית ולכן רואים אותם כגורם ההורס אנושיות.

10. אם כן, מתי לדעתך יהיו לנו רובוטים כמו אלה שבסיפוריך, נבונים ורב־שימושיים, וכפופים לשלושת החוקים?

איך אפשר לדעת? בקצב בו מתפתחת היום טכנולוגיית המחשבים, לא נראה לי בלתי אפשרי שבתוך מספר שנים אפשר יהיה לדחוס מספיק יכולת ביצוע ורב־שימושיות לתוך מתקן בגודל מוח אנושי, כדי ליצור רובוט אינטליגנטי במידה סבירה.

מצד שני, ייתכן שיכולת טכנולוגית לבדה לא תספיק. ייתכן שהציביליזציה לא תאריך ימים עד שדרגת התחכום של הרובוטים תגיע עד כדי כך. ואפילו אם תאריך ימים, יתכן שהלחצים החברתיים והפסיכולוגיים נגד הרובוטים ימנעו את פיתוחם. יתכן שתחושתי שרובוטים דמוי־אנוש ייראו ידידותיים, תוכח כמוטעית מיסודה. אולי הם יתגלו כמטילי מורא (זה מה שמשמש לי כהנחת מוצא בסיפורי הרובוטים שלי, דרך אגב).

וגם אם תהיה היכולת הטכנולוגית הדרושה ותיעדר ההתנגדות החברתית, ייתכן שכיוון הטכנולוגיה יהיה שונה מזה שהעליתי בדמיוני במקור.

לדוגמה, מדוע שלכל רובוט יהיה מוח עצמאי עם כל ההוצאות והסיכון הכרוכים בכך? לבטח יהיה זה הגיוני יותר להחזיק איזה מחשב מרכזי שיהיה אחראי על פעולתם של רובוטים רבים. (אפשרות כזאת הוזכרה בסיפור הרובוטים האחרון שלי, ‘איש יובל המאתיים’ – ‘פנטסיה 2000’ מס' 12). המחשב המרכזי, האחראי על גדוד של רובוטים, יוכל להיות בעל גודל כלשהו מכיוון שלא יצטרך להיות נייד, ואף שיהיה יקר, בוודאי לא יקר כל־כך כמו גדוד של מוחות קומפקטיים נפרדים. בנוסף לכך, המחשב המרכזי הבלתי־נייד יוכל להיות מוגן היטב ולא חשוף לסיכוני פגיעה שיארבו תמיד למוחות הרובוטים הניידים.

אנו יכולים להעלות בדמיוננו שלכל רובוט נייד יהיה אורך־גל אופייני שעליו הוא יגיב, ובאמצעותו יהיה קשור לחלקו שלו במוח המרכזי. ללא מוח עצמאי משלו אפשר יהיה להסתכן ביתר קלות בהטלת משימות מסוכנות על הרובוט. החיסרון יהיה בכך שפעולתו תהיה מותנית בתמסורת אלקטרומגנטית שתהיה חשופה להפרעות ממקור טבעי או טכנולוגי כאחד. במילים אחרות, תגבר הסבירות ליציאתו של רובוט מכלל שימוש.

11. אם כבר הזכרת אפשרות של קלקולים ברובוטים, עד כמה באמת בטוחים הם שלושת החוקים? הם נראים כמשתמעים לשני פנים. כיצד אתה מגדיר ‘יצור־אנוש’? מה פרושה של ‘פגיעה’?

שלושת החוקים משתמעים לכאן ולכאן, במתכוון. כבר מהפעם הראשונה שהשתמשתי בהם בסיפורי ‘סחור־סחור’, דווקא דו־משמעות זאת היתה העילה לעלילה. וההגדרה של ‘פגיעה’ נידונה כבר בסיפורי ‘השקר’, ובנובלה ‘שמש ערומה’ משנת 1957. עסקתי אפילו ברצח רובוטי, חרף שלושת החוקים. באשר להגדרה הנכונה של יצור־אנוש, מאז ומתמיד חשבתי לדון בסוגיה, אך משום מה תמיד נרתעתי מזה. לבסוף התמודדתי עם הבעיה בסיפורי ‘ותחשבהו’ משנת 1974 (‘פנטסיה 2000’ מס' 17), ועל ידי כך מצאתי את עצמי שוב לכוד בתוך ‘תסביך פרנקנשטיין’.

אולי הרצון לכפר על כך היה אחד הסיבות שהניעוני לכתוב אחרי כן את ‘איש יובל המאתיים’. שם ניסיתי להתמודד לא רק עם השאלה מהו יצור־אנוש, כי אם גם מהו רובוט, ולבסוף הראיתי במובן מסויים את האחדות שבהם.

12. בסיפור ‘ותחשבהו’ ניבאת את החלפתם של בני־אדם ברובוטים, בעוד שב’איש יובל המאתיים' אתה חוזה את התמזגותם של הרובוטים עם יצורי אנוש. איזו משתי התחזיות נראית לך סבירה יותר?

אולי אף אחת מהן.

נדמה לי שאינטליגנציות לא חייבות בהכרח להיות שקולות זו לזו. הבה נניח שלדולפינים יש אינטליגנציה ברמה דומה לשלנו, כפי שסבורים רבים. אך האבולוציה ואורח־החיים שלהם שונים כל־כך משלנו, עד שלא נראה שנוכל למצוא מכנה משותף. האינטליגנציות שלנו הן כה שונות באיכותן עד שאין כל דרך לשפוט אם הדולפין פחות מפותח מאיתנו או אולי יותר מפותח, מכיוון שאין שום אפשרות להשוות אותן באופן כמותי.

אם כך הדבר לגבי השוואה בין אדם לדולפין, על אחת כמה וכמה לגבי השוואה בין אדם לרובוט.

התבונה האנושית הינה תולדה של יותר משלושה מיליארדי שנים של אבולוציה ביולוגית, באמצעות תהליכי מוטציות אקראיות וברירה טבעית שפעלו על מערכות של חומצות־גרעין וחלבונים, מונעים על ידי הקריטריון של הצלחה להישרד ולהגיע לשלב של שכפול־עצמי.

התבונה הרובוטית היא, לפי שעה, תולדה של שלושים שנות אבולוציה טכנולוגית, באמצעות תכנון וניסוי אנושי מכוון, המופעל על מערכות של מתכת וחשמל, כשהקריטריון העליון הוא התאמת המוצר לצרכי האדם.

יהיה זה מוזר מאוד אם על אף השוני המהותי הזה התוצאה לא תהיה שתי תבונות שונות בתכלית – שונות עד כדי לבטל כל אפשרות להשוואה ישירה ביניהן.

האינטליגנציה הרובוטית מתמחה בבדיקת חלקים קטנטנים וביכולת לבצע פעולות חשבוניות מוגדרות וחוזרות ונשנות, בדיוק מושלם ובמהירות מדהימה. מבחינה זאת היא כבר עולה עלינו וככל הנראה תעלה עלינו לעולמים.

התבונה האנושית מתמחה בהבנה אינטואיטיבית של הכל, ופועלת בהסתייעות בהערכה וניחוש. במובן זה אנו עולים לאין־ערוך על הרובוט, וכפי הנראה לעולמים. ככלות הכל, איך נוכל לתכנת רובוט להיות אינטואיטיבי אם איננו יודעים מהו הדבר שמקנה לנו את האינטואיציה?

אפילו אם נוכל לעשות את הרובוט דומה יותר לבן־אנוש, או להיפך, לשם מה נרצה לעשות זאת? מדוע לא לנצל את יתרונותיו של כל תחום התמחות ולשכלל עוד יותר את יכולת הרובוט לבחון חלקים ואת יכולת האדם (באמצעות הנדסה גנטית, בסופו של דבר), לבחון ולשקול את הכל.

כך נוכל לקיים הסדר סימביוטי, שבו הרובוט והאדם יחדיו יהיו דבר־מה הרבה יותר גדול מכפי שהיו יכולים להיות כל אחד בנפרד. לרעיון זה חתרתי בסיפורי אליה ביילי שלי. ב’מערות הפלדה' (1953) ציירתי חברה שבה כף האיזון החברתי נטתה לצד האדם. ב’שמש ערומה' הרובוטים היטו את הכף לצידם. ההמשך הטבעי היה צריך להיות ספר שלישי שיתאר את האיזון הסימביוטי – אבל אף שניסיתי, חסרתי את היכולת לצייר במלים את מה שעלה במעורפל במוחי.

נכשלתי בנסיוני לכתוב זאת לראשונה ב־1958, ומאז לא חשתי עדיין שאני מסוגל לעשות זאת. מה חבל שלא ניגשתי למלאכה כשהייתי עדיין בשנות העשרים לחיי, ולא הייתי עדיין חכם מספיק כדי לדעת שיש דברים שאינני מסוגל לעשות…