א.    🔗

בשליזיה, חלק מפרוסיה, שגבל במזרח עם שטחי פולין תחת שלטון רוסיה ואוסטריה, ובדרום עם שטחי בוהמיה ומורביה תחת שלטון אוסטריה, חי בשנות השמונים של המאה הי"ט ישוב יהודי קטן, אבל מעורה במסורת היהודית. כחמש רבבות היהודים (בשנת 1880 – 52,682, בשנת 1886 כבר רק כארבעים ושבעת אלפים) התפזרו שם בשנת 1880 במאה שלושים וארבעה ערים וישובים קטנים יותר¹. רק בעיר ברסלאו היתה קהילה גדולה, 17543 יהודים בשנת 1880, ואילו בקהילות מעטות אחרות היה אז מספרם למעלה מאלף או קרוב למיספר זה רק בבויטן (2,185), גלייוויץ (1,838), קאטוביץ (1,597), ראטיבור (1331), קניגסהיטה (1002), גלוגאו (1010) וליגניץ (970). ישוב קטן זה היה ער למתרחש בעולם היהודי והקים מתוכו עסקן ציבורי חשוב כמו הד"ר משה לאנדסברג, רב בליגניץ, שהיה פעיל בחברת “כל ישראל חברים”. קהילת ברסלאו שימשה מרכז למדעי היהדות הודות לבית־המדרש לרבנים שלה, שבו לימדו אנשים כמו פרופ' צבי היינריך גרץ. הן בברסלאו והן בקהילות הקטנות יותר היו מוסדות צדקה וחסד רבים.

כשהתחילו הרדיפות ברומניה והפרעות ברוסיה, מצאו סבלות היהודים הד בלבות יהודי שלזיה. זרם הפליטים מרוסיה, שעבר מברודי אשר בגאליציה דרך שלזיה בדרכו לאמריקה, מצאו כאן עזרה וסיוע. נוסדו ועדים לעזרה למהגרים, נאספו תרומות והושט סיוע. ואולם נמצאו יהודים בשלזיה, שלא הסתפקו בסיוע חולף למהגרים, אלא חשבו על פתרון יסודי לבעיית היהודים, על ייסוד מרכז יהודי לאומי בארץ האבות. הם התמרמרו בראותם, שחברת “כל ישראל חברים” מסרבת לסייע לשאיפת יהודי רומניה ורוסיה לעלות לא"י ולהיאחז בה, וכנגד זה היא תומכת בכל יכולתה בהגירתם לאמריקה ולארצות אחרות. אנשים אלה יסדו בשנת 1882 בקאטוביץ אגודה בשם “בני ברית” לשם סיוע לעלייה והתיישבות בארץ־ישראל. לאגודה זו סניפים בערים רבות בשלזיה והיא פיתחה פעולה ברוכה למען ארגון התנועה ליישוב א"י בכללה.

 

ב.    🔗

מייסדי האגודה היו המורה זליג פרויטהאל והסוחר מ. מוזס. שניהם הגיעו מתוך חינוכם המסורתי לרעיון הלאומי ושאפו ליישוב ארץ־ישראל כבר שנים רבות בטרם התחילו הפרעות ברוסיה.

זליג פרויטהאל (נולד בשנת 1841)היה מורה בבית־ספר בקאטוביץ. זמן־מה חי בארצות הברית של אמריקה, נוכח שגם שם ישנה “רשעות”, יחס לא טוב ליהודים, ויתכן שמשום כך חזר לגרמניה. באמריקה הכיר את פעולת המסדר “בני ברית”, שהיה קיים שם כבר משנים, משנת 1843, והיו לו לשכות וחברים רבים. יש להניח, שפרויטהאל היה חבר במיסדר זה. לשם חינוך הנוער היהודי ברוח לאומית הוציא לאור בשנים 1879–1881, דו־שבועון בשפה הגרמנית בשם – Israelitische Jugendzeitung Joseph². מכיוון, שמכספו לא יכול לקיים את העיתון, פנה אל רבנים רבים בבקשת תמיכה, אבל הם השיבו פניו ריקם. מהרב ד"ר ל. פיליפסון קיבל תשובה, שהוא שוגה בדמיונות³ כשהתחילו הרדיפות ברומניה ורוסיה, ופרויטהאל ראה את הפליטים, שעברו דרך קאטוביץ בדרכם לאמריקה, נתעורר בו שוב הרצון לפעול למען הרעיון הלאומי ולמען יישוב א"י. סבור היה, שאין להקים גלות חדשה “גלות אמריקה”, אלא יש לחדש את המרכז הלאומי בארץ האבות.

מוצאו של מ. מוזס היה ממשפחת עובדי־אדמה דתית במחוז פוזנא, שהתעניינה בעברו של העם ובענייני ההווה שלו. בשבתות היו כל בני המשפחה, שלושה דורות, מסובים יחד ומשוחחים על בעיות העם. הילד ספג מאווירה זו את חיבתו לארץ־הקודש⁴. מוזס סיפר במכתב מחודש מארס 1882 אל שמואל פינלש בגאלאץ, שעוד בנערותו שאף תמיד, שארץ הקודש תחזור לידי היהודים. רעיון זה לא עזב אותו בבחרותו וגם כשהתבגר (היה אז בן 34), והוא היה המנחה בכל שאיפותיו, הרהוריו ומחשבותיו⁵. הדחיפה להתעסקות ביישוב א"י באה כשקיבל ידיעות על התנועה ליישוב א"י ברומניה ואח"כ כשעלתה בעיית הפליטים מרוסיה.

כל אחד משני אנשי קאטוביץ אלה סיפר אחר־כך, שהוא היה המייסד של האגודה “בני ברית”. פרויטהאל מוסר במכתב משנת 1883 אל הד"ר רילף, שבשעה שראה את ראשיתה של “גלות אמריקה” חדשה ואת התעלמותה של חברת “כל ישראל חברים” מארץ־הקודש, החליט להתחיל שוב בהפצת הרעיון הלאומי, כינס קומץ אנשים וייסד את האגודה⁶. מוזס סיפר כעבור חמש־עשרה שנה במכתב אל הד"ר בודנהיימר, שהוא ייסד את האגודה בקשר עם הד"ר ק. ליפא ועם ש. פינלש ברומניה וביחד עם הרב לנאדסברג מליגניץ⁷. מוזס אינו מזכיר כאן כלל את חלקו של פרויטהאל בייסוד האגודה, המכתב נכתב לאחר ששני חברים אלה נפרדו מתוך רוגז.

מייסדי האגודה השתדלו לרכוש חברים בעירם קאטוביץ ובסביבה, לקשור קשרים עם אנשים ואגודות, שפעלו למען יישוב ארץ־ישראל. בו בזמן עסקו בניסוח תקנון האגודה ובקבלת אישורו מהשלטונות.

בראשית החודש מאי 1882 היו כבר באגודה בקאטוביץ למעלה מחמשים חברים מלבד סניפים בערים אחרות עם ששים חברים⁸. החברים בקאטוביץ היו מוכשרים, לדעת ראש האגודה, לשמש תעמלנים לרעיון. סייע, כאמור, לארגון פעולות האגודה בשלזיה הרב הד"ר לאנדסברג מליגניץ.

ראשי האגודה באו בחליפת מכתבים עם הוועד המרכזי בגאלאץ של האגודות ליישוב א"י ברומניה, עם חובבי־ציון בווינה ובווארשא, עם הרב שמואל מוהליבר בראדום, עם הד"ר מ. להמן במאינץ, עורך ה"איזראעליט", עם הד"ר א. סאלוונדי בדירקהיים, עם ועד “חלוצי יסוד המעלה” ביפו (ז. ד. ליבונטין ואחרים) ועוד.

בווינה עמדה האגודה בקשרים עם האגודה “אהבת ציון”, שנוסדה גם היא לשם תמיכה בעולים מרוסיה. הקשרים של היוזם מאגודה זו, הד"ר ראובן בירר מלבוב, היו אדוקים ולבביים ביותר.

בניסוח התקנון מוכרחים היו המייסדים להיות זהירים, כדי שיקבלו אישור מהשלטונות, ולא כל מה שרצו יכלו להכניס לתקנות. התקנון, קיבל אישור רשמי ביום ה־10 במאי 1882, ומטרת האגודה נוסחה בו כדלקמן:

“האגודה “בני ברית” מטרתה לתמוך תמיכה רוחנית וחמרית בבני־ישראל, הנרדפים בגלל אמונתם, תוך ייסוד מושבות” (§ 1).

בהסבר לתקנון, שנתן מ. מוזס, במכתבו אל הרב הד"ר רילף מיום ה־15 במאי 1882 נאמר שהכוונה היא ליישוב ארץ־ישראל על־ידי יהודים מרוסיה, רומניה או מארוקו; היהודים יתפתחו בהדרגה בבית זה לאומה משלנו, כמדינה עצמאית לגמרי, או כמדינה משלמת מס לתורכיה בערבות המעצמות האירופיות וארצות הברית ⁹.

כיושב־ראש האגודה נבחר מ. מוזס, כמזכיר ז. פרויטהאל, כגזבר אלברט גולדשטיין. למחרת האישור הרשמי פירסמה האגודה בדפוס קול־קורא בגרמנית, להצטרף אליה. בראש הכרוז כותרת: “אגודה ליישוב בני־ישראל הנרדפים ברוסיה”. בכרוז מודגש שהאגודה לא תטפל במהגרים, העוברים דרך קאטוביץ, כי זאת היא משאירה לטיפולם של ועדים מיוחדים שנוסדו והנוסדים לשם כך, אלא יש לה מטרות מרחיקות לכת יותר: “יישוב המגורשים, וביחוד יישובם של אותם הפליטים, העולים לארץ הקודש כדי לעבוד את האדמה”. האגודה מדגישה את הקשרים שלה עם הוועד המרכזי בגאלאץ, שהיא קוראת לו “הוועד הרוסי־הרומני”: נטשטשו אצלה הגבולות, והתנועה ברוסיה וברומניה נראתה לה כתנועה אחת. יחד עם הכרוז פרסמה האגודה את התקנון הרשמי שלה¹⁰.

 

ג.    🔗

אחרי קבלת האישור לתקנון התחילה האגודה לפעול ביתר מרץ. בתכניתה היתה הקמת אגודות רבות דומות, כסניפים לאגודה הראשית בקאטוביץ. מוכנה היתה לקבל חברים גם מחוץ לארץ. מוזס פנה אל הרב הד"ר רילף והציע לו להקים אגודה דומה בשביל ממל והסביבה¹¹, שאפשר לקרוא לה בשם כלשהו, לאו דווקא “בני ברית”. לא ידוע לנו על אגודה, שייסד הרב רילף, אולם בשליזיה נוסדו סניפים רבים ונרשמו חברים גם מברלין, מקראקא ומוורשא. בדין־וחשבון חדשי, שפרסמה האגודה בדפוס לקראת ראש השנה תרמ"ג, נאמר, שהאגודה “בני ברית” מקיפה את רוב בני הקהילה המקומית ויש לה חברים באנטוניינהיטה, בנדזין, ברלין, בויטן, ברסלאו, קניגסהיטה, קראקא, לאורהיטה, מיסלוביץ, ניקולאי, וארשא וּווילהלמינאהיטה¹².

האגודה התחילה ביום ה־1 באוגוסט 1882 להוציא לאור בעריכתו של ז. פרויטהאל איש־הספר “דין־וחשבון חדשי”, בו נתפרסמו גם מאמרים וידיעות על התנועה. הירחון הפך אח"כ, בראשית 1883, לשבועון בשם – Der Colonist¹³. היה זה העתון הראשון בגרמניה, שהיה מוקדש כולו לענייני יישוב ארץ־ישראל.

בגליון השני של “הדין וחשבון החדשי”, שהופיע לקראת ראש השנה תרמ"ג, נדפסו שני מאמרים אחד מאת הד"ר ראובן בירר “לקראת השנה החדשה” ואחד “הוקרת עצמנו” מאת העורך. הד"ר בירר עמד במאמרו, המאמר הראשי, על מצבו הקשה של העם היהודי בשנה שעברה, שנת תרמ"ב, ועל האור הבוקע בחשכת הלילה מציון. העורך פרויטהאל דחה במאמרו את הטענות, שאין העם היהודי, וביחוד יהודי רוסיה, פולניה, ויהודי המזרח, מוכשר לעבודת האדמה. פרויטהאל נלחם בדעות הקדומות של יהודי המערב נגד אחיהם אלה. ביהודי רוסיה ופולין ראה את התקווה לעתידו של הגזע היהודי העתיק. יהודים אלה שמרו, לדבריו, במשטר הדיכוי הרוסי ובתנאים כלכליים קשים, על דתם, על טוהר חיי המשפחה, על הרגש למעשי צדקה ועל השאיפה למדע. “שאיפתם של אנשים אלה לייסד את המושבות בארץ־ישראל, כותב העורך, ואי רצונם (להגר) לאמריקה, האם אין אלה מראים אצילות־נפש יותר מאשר יכול או רוצה להבין איזה שהוא יהודי מערב־אירופי, שקיבל חינוך פוליטי?”.

החוברת השלישית של הירחון הופיעה אחרי חודשיים, אחרי שהופיעה מחברתו של הד"ר פינסקר “אוטואמנציפציה”. העורך מגיב במאמרו הראשי על הביקורת, שנמתחה על “קריאתו של יהודי רוסי אל בני גזעו” בעתון “Der Israelit”“. הוא מתווכח עם החרדים, הדוחים את רעיון התחייה הלאומית בא”י לאלתר, ועם חברת “כל ישראל חברים”, שאינה תומכת בעלייה לארץ־ישראל. בהערה ציין, שבעל ה"אוטואמנציפציה" דוגל באופן גלוי וברור ברעיון יישוב ארץ־ישראל. אין צריך לומר, שבפירוש זה גילה בדברי ד"ר פינסקר פנים שלא כדיוקם שהרי הלה השאיר את ההחלטה בדבר מקום הריכוז הלאומי לאסיפת נכבדי העם. את דעתו על הצורך להפנות את ההגירה דווקא לארץ־ישראל נימק פרויטהאל בצורך להושיע את היהדות. להגירה לאמריקה הוא מתנגד לא מהטעמים, שהביאו נגדה החרדים, החוששים לזניחת אורח החיים הישן על־ידי המהגרים אלא מתוך כך, שלדעתו נשתמר העם היהודי על־ידי ההשגחה לשם זה "שיחזור ויינטע במקום שבו גדל”.

יש לציין כמה פעולות של האגודה בקאטוביץ בסוף שנת 1882. האגודה סידרה ביום ה־7 באוקטובר הצגת תיאטרון וקיבלה הכנסה בסך 347 מרק. בסוף החודש אוקטובר התקיימה אסיפה כללית של האגודה. הוזמנו גם הסניפים, מהם באו נציגים רק של שניים, ממיסלוביץ ומווילהלמינאהיטה. הועמדה לדיון הצעה של הוועד למסור אלף פראנק לוועד המרכזי בגאלאץ. אחרי ויכוח הוחלט לקבל את ההצעה, אך הותנו תנאים; הסכומים, הניתנים על־ידי האגודה, יירשמו כהלוואה ויובטחו על־ידי משכנתא של רכוש המתיישבים¹⁴.

הופעת הדו"חות החדשיים וביחוד הופעת השבועון סייעו לקשירת קשרים בין האגודה בקאטוביץ ובין אגודות אחרות של חובבי־ציון, שהלכו והתארגנו. בגלל חוסר רוב גליונות השבועון אין בידי לתת תמונה בהירה מהשתקפות התפתחותה של התנועה בעתון זה ומתגובת המערכת על הנעשה¹⁵. בגליונות המעטים שבידי אינה מורגשת רוח לוחמת וסוללת דרך. הד"ר ר. בירר המשיך להשתתף בשבועון. הובאו ידיעות על הנעשה בתנועה, בא"י ובעולם היהודי. מוזס סיפר אחר־כך, שהשבועון עלה לו בהפסד של 8,000 מרק¹⁶.

 

ד.    🔗

בראשית שנות השמונים נוסד בגרמניה מיסדר יהודי כדוגמת ה"בונים החפשיים". המייסדים נתקלו ביחס שנאה אל “האחים” הגרמניים אליהם במיסדר הגרמני והחליטו לפרוש ממנו. הם פנו אל המיסדר היהודי “בני ברית” בארצות הברית, שהיה קיים כבר משנים רבות, ואחרי משא־ומתן, שנמשך שתי שנים, נוסדה בברלין ביום ה־20 במארס 1882 בברלין לשכה ראשונה של “בני ברית”¹⁷. זמן קצר אחרי זה נוסדו עוד שתי לשכות, בהאלה ובברלין. פרויטהאל, שחי לפני כן, כאמור, בארצות הברית וידע את חשיבותו של ארגון זה, יזם את הקמת לשכה של “בני ברית” בקאטוביץ ונתן יד לייסוד לשכות בערים אחרות בשליזיה. הוא קיווה, שמיסדר זה יסייע להגשמת השאיפות הלאומיות היהודיות. הלשכה של “בני ברית” בקאטוביץ נוסדה ביום ה־17 ביוני 1883 וקיבלה את השם: “Concordia” (אחדות). בערים אחרות בשליזיה נוסדו: בבויטן בחודש יאנואר 1884, בגלייוויץ ובקרויצבורג, בשנת 1885. בראשית החודש נובמבר 1883 כתב פרויטהאל אל הרב הד"ר יצחק רילף: “ביזמתי במידה מסוימת נשתל המיסדר האמריקאי “בני ברית” על אדמת גרמניה, וגם פה בקאטוביץ נפתחה לשכה. על־ידי זה עומד מאחורי כל המיסדר רב־העצמה הזה, וזה בטוח, שהוא יתמוך והוא חייב לתמוך בשאיפות הלאומיות. היה רצוי, שיתפשט מהר ככל האפשר באירופה. ארגון כזה הוא שנחוץ לנו. הוא חזק, אין לפרקו והוא מוכשר לפעולה”. פרויטהאל רצה אח"כ להכניס את המיסדר “בני ברית” גם בקרב יהודי רוסיה.

התקוות לכיוונו הלאומי של המיסדר “בני ברית” בגרמניה לא נתגשמו. בזמן הראשון התייחס המיסדר במידה מסויימת של אהדה לתנועת יישוב א"י, הלשכה המקומית בקאטוביץ שתפה פעולה עם חובבי־ציון, אולם אחר־כך גברה השפעתם של המתנגדים לתנועה.

 

ה.    🔗

האגודה “בני ברית”, שהיו לה סניפים וחברים בערים שונות והוציאה לאור כתב־עת שלה, הפכה למרכז חשוב לתנועה הצעירה. הוועד המרכזי בגאלאץ והמושבות ראש־פינה וזמרין בקשו את עזרת “בני־ברית”. בראשית שנת 1883 החליטה האגודה לתת לראש־פינה הלוואה בסך אלף פראנק ובקיץ של שנה זו שלחה אל הוועד המרכזי בגאלאץ 500 פראנק כתמיכה בזמרין¹⁸. המצוקה של שתי המושבות של יהודי רומניה, ביחוד של זמרין, היתה גדולה. ראשי אגודת “בני ברית” תכנו איפוא פעולה לארגון התנועה ולגיוס כספים. הם החליטו לכנס בקאטוביץ בסוף החודש ספטמבר 1883 ועידה של נציגי כל האגודות ליישוב א"י, שהיו קיימות בארצות שונות.

ההזמנות לוועידה נשלחו בראשית החודש ספטמבר. כפי הנראה, לא היה רב המספר של האגודות והאנשים שהוזמנו. מלבד הוועד המרכזי בגאלאץ לא היה קיים שום מרכז ארצי. באו לוועידה רק נציג הוועד בגאלאץ, הד"ר ק. ליפא מיאסי, ושני נציגים של האגודה בווארשא, עורך־הדין ישראל יאסינובסקי והסוחר לייבוש דוידזון. מלבדם השתתפו חמישה אנשים מקאטוביץ וחמישה נציגים של סניפים בשלזיה, סוחרים ומורים. נציג “אהבת ציון” בווינה, הד"ר ר. בירר, לא בא, אבל שלח כנראה מברק ברכה, שבו ביטא את עמדתה של אגודתו¹⁹. מברקי ברכה נתקבלו מווינה, מלבוב, מביאליסטוק ומדויד גורדון, עורך “המגיד”.

בזמן ארוחת הצהרים אצל יושב־הראש מוזס, נדונו בינו ובין שלושת האורחים מחוץ־לארץ כל הבעיות, שעמדו על הפרק בוועידה. פרויטהאל הכין הצעה לתקנון של ועד מרכזי של כל האגודות ליישוב א"י והצעה להקמת מוסד כספי, שיגייס מיליון מארק על־ידי הפצת מניות,. בזמן הסעודה הוסכם, שהאגודות בגרמניה, רוסיה, פולין ורומניה צריכות לפעול ביחד; יוקם ועד מרכזי לכל האגודות, שמקום מושבו יהיה בקאטוביץ. מכיוון, שידוע היה כבר אז, שנמצא נדיב, שלקח תחת חסותו את שתי המושבות של יהודי רומניה, הוחלט להקדיש את הסכומים שיאספו לייסוד מושבה חדשה. ניתנה הסכמה להצעה בדבר איסוף מיליון מארק על־ידי הפצת מניות²⁰.

הוועידה נפתחה על־ידי מוזס באולם הלשכה “קונקורדיה”. אחרי נאומים של הד"ר ליפא, יאסינובסקי ופרויטהאל נתקבלו החלטות ברוח הדברים שהוסכמו בביתו של מוזס: לאגד את כל האגודות ליישוב א"י ולהקים את המוסד הכספי. נבחרה ועדה, שהוטל עליה לעבד תקנון לאיחוד האגודות ולמוסד הכספי. לוועדה נבחרו יאסינובסקי ודוידסון מווארשא וארבעה חברים מקאטוביץ, בתוכם מוזס ופרויטהאל. ניסוח ההצעה הוטל על החברים בקאטוביץ ואלה היו צריכים להעביר אותה לשם עיבוד נוסף לחברים הווארשאים. בדעת המארגנים היה לכנס בסוף השנה בקראקא או בקאטוביץ ועידה שניה, שתאשר את ההצעות ותבחר בוועד המרכזי.

 

ו.    🔗

פרויטהאל הזדרז והגיש לפני הוועדה בקאטוביץ את הצעותיו לתקנון ועד מרכזי ומוסד כספי. הוועדה קיבלה ברוב דעות את ההצעה, החליטה להדפיסה במאה טפסים ולשלחה אל האגודות לדיון. אנשי קאטוביץ לא חיכו לחוות דעתו של יאסינובסקי, חבר־הוועדה, ושלחו את החוזר ביום ה־8 בנובמבר, לפני המועד שנקבע להגשת ההצעות²¹.

בהצעת התקנון לוועד המרכזי נאמר, שיהיה בן שבעה חברים, מהם ארבעה הגרים בעיר, שבה יימצא הוועד לפי החלטתם של צירי האגודות מדי שנה בשנה. הוועד המרכזי יבחר בוועדה, שתפעל בארץ־ישראל, תכין ותנהל את עבודת ההתיישבות. כאשר אך תהיה אפשרות לכך, יגש מייד הוועד המרכזי לייסוד מושבה גדולה בא"י. הוא ידאג להקמת אירגון של המושבות הקיימות, בייחוד לשם ייסוד אגודות לביטוח ולסעד.

על האגודות הוטל לפי הצעה זו לשלוח כל חודש 10% מהכנסותיהן לקופת הוועד המרכזי. אסור על אגודה לייסד מושבה על דעת עצמה, או לשלוח בעצמה כספים לתמיכה במושבה. כל אגודה רשאית, בהתאם לסכומים שהכניסה לקופה המרכזית, להציע משפחות עניות להתיישבות.

כשרק יהיה בקופה לפחות חצי מיליון מארק, יגש הוועד המרכזי לרכישת קרקעות, בנית בתים, חפירת בארות וכו', ואחר שכל זה יהיה מוכן, יושיב מתיישבים. האנשים, שילכו להתיישבות, יוכלו לבוא גם קודם, הם יועסקו כבעלי־מלאכה ופועלים ויקבלו שכר. המושבות תחשבנה כרכוש האגודות, בהתאם לסכומים שהן הכניסו. המתיישבים יקבלו רכוש לרשותם, אם ישלמו תשלומים קבועים ויוכלו לשאת בעצמם בהוצאות הדרך. בעד משפחות עניות יוכל הוועד המרכזי לסלק את התשלומים. כמתיישבים יתקבלו רק אנשים בגיל עד ארבעים, בריאים בנפש ובגוף ומסורים לרעיון יישוב א"י.

בייחוד הרחיב המציע את הדיבור על התכנית לגיוס הכספים על־ידי מניות. לייסד חברה מניות לפי החוק הפרוסי לא היה כדאי, כי צריך היה לפדות רבע מהמניות עוד לפני קבלת הרשיון ולשלם מס גבוה. הציע איפוא לייסד “אגודה רשומה”. כל חבר של אגודה כזאת, באיזו ארץ שהיא, ישלם דמי־חבר ויקבל תעודה על התשלום, והוא יוכל להשתתף בהצבעה בין ששילם הרבה או מעט. כל חבר יקבל פנקס וישלם תשלום ראשון בגובה עשרה מארק. מי שישלם סכומים נוספים רשאי להגדיל את השתתפותו בייסוד מושבות. לדעת המציע יש להדפיס מאה אלף פנקסים. בתקוה, שלפחות החצי יופץ, וכך ייאסף הסכום של חצי מיליון מארק.

את ה"אגודה הרשומה" אפשר יהיה, לדעת המציע, לאחד עם האגודות של חובבי־ציון, ותקנון הוועד המרכזי יוכל להיות כלול בתקנון האגודה הזאת.

יאסינובסקי המשיך לעבד את הצעותיו שלו לתקנון גם אחר שקיבל את החוזר עם ההצעה של פרויטהאל. לדעתו, פרויטהאל לא שם לב כלל לצורך באיגוד עולמי, אלא שם את הדגש על ועד מרכזי. יאסינובסקי שלח את הצעתו לוועדה בקאטוביץ וביקש לשלוח גם אותה לחוות דעתם של האגודות ואישים²².

 

ז.    🔗

כשנודע לפרויטהאל בראשית שנת תרמ"ד על ההסכם בין הברון רוטשילד ובין המושבות זמרין וראש־פינה, שלפיו הובטח להן להקים בתוכן בתי־ספר ומוסדות ציבוריים אחרים²³, החליט להציע את שרותו כמורה ומנהל בתי־הספר במושבות אלו. הוא רצה לחיות בארץ ולפעול שם למען התנועה. היו לו ידידים חובבי־ציון בפאריס, הד"ר ישראל־מיכל רבינוביץ, הרופא המלומד, שמוצאו היה מליטא (פלך גרודנה) והתפרסם כחוקר התלמוד, ואליעזר לוי־בינג, הסופר היהודי הצרפתי, ואותם ביקש לפנות בהצעתו אל הברון רוטשילד, אל מיכאל ארלאנגר ואל פ. ונציאני. התשובות שנתקבלו היו דוחות ומדכאות: “אין לחשוב כלל על בתי־ספר, המושבות לא תוגדלנה, העלייה לא תקבל עידוד. מי שאינו רוצה להשאר שם, ילך לאמריקה”. ארלאנגר אמר אפילו, לפי מה שמוסר פרויטהאל, שהמושבות תחוסלנה, ואם המתיישבים יסכימו, תועברנה מא"י לחלק אחר של מדינת תורכיה, מפני שהסולטן אינו רוצה ב"בעייה יהודית"²⁴.

פרויטהאל לא חדל מלפעול למען פיתוח היישוב העברי בארץ־ישראל. בשנת 1884 הכשיר בקאטוביץ אנשים צעירים לגננוּת, כדי שיעבדו כחקלאים מומחים בארץ־ישראל²⁵.

 

ח.    🔗

בחודש נובמבר 1883, כאשר האגודה בקאטוביץ שלחה את החוזר, שהכיל את עיקר ההחלטות של הוועידה ואת הצעותיו של פרויטהאל, עמדה כבר בקשרים עם הוועד המרכזי בגאלאץ של האגודות ברומניה, ועם האגודות של חובבי־ציון בווארשא, ביאליסטוק, אודיסה, רוסטוב על נהר דון, מינסק וּווילנא ברוסיה. אח"כ באה בקשרים גם עם גאליציה, מורביה, בוהמיה והונגריה. הקשרים עם וינה היו אמיצים כל הזמן.

נקשרו קשרים גם עם אישים. פרויטהאל קיבל את ספרו של הרב הד"ר רילף “ארוכת בת עמי” ושמח מאד שגם רב יוצא להפיץ את רעיון יישוב א"י. עד כה ניפגש בהפרעות ולעג מצד הרבנים. הוא פנה אל הד"ר רילף במכתב, סיפר לו את כל מה שיזם ועשה עד כה למען הרעיון הלאומי ויישוב א"י, ושאל אותו, אם הוא רוצה להשתתף בוועד המרכזי של האגודות ליישוב א"י. גם הזמין אותו להשתתף בשבועון “קולוניסט”, הציע לו לייסד סניף של האגודה בעירו ובעיקר ביקש ממנו להשפיע על רבנים, שיפעלו למען יישוב הארץ²⁶.

האגודה עמדה בקשרים גם עם י. ל. קאלישר בטהורן, בנו של ר' צבי קאלישר המנוח, עם הד"ר א. סאלוונדי בדירקהיים, שסייע לפעולות של חובבי־ציון על־ידי איסוף תרומות ופרסום ידיעות ב"רשימות התרומות" שלו, ועם אישים אחרים.

כאמור עמדה האגודה “בני ברית” בקשרים עם האגודה, שנוסדה באודיסה. בעיר זו התחילו הד"ר פינסקר, מ.ל. ליליינבלום ואחרים לפעול למען ארגון התנועה ברוסיה. הד"ר פינסקר שמע על פעולות האגודה בקאטוביץ, והוא הזהיר באמצעות הד"ר בירר את אנשי קאטוביץ, שלא יסכנו את כל המפעל על־ידי פעולה פזיזה²⁷. דעתו זו של ד"ר פינסקר נתקבלה על כל האגודה האודיסאית, וכשהגיע אליה החוזר עם החלטות הוועידה ועם הצעותיו של פרויטהאל, ענתה שהיא מקדמת בשמחה את ההחלטות בדבר איחוד האגודות, אבל היא מבקשת לא להחפז בעניין כה חשוב בשביל עתיד העם. לפני כינוס וועידה יש לייסד ברוסיה יותר אגודות ולמשוך לעניין מספר רב של קהילות, כדי לשוות מישקל לוועידה ולוועד המרכזי שיוקם. האגודה האודיסאית הציעה לדחות את מועד הוועידה לפחות עד הסתיו הבא²⁸. גם אגודת חובבי־ציון בביאליסטוק דרשה לדחות את הוועידה²⁹.

 

ט.    🔗

בראשית החודש יאנואר 1884 קיבל ז. פרויטהאל ידיעה מהד"ר דריבינוביץ, שבדעתו של הד"ר פינסקר לפנות אל הוועד הלונדוני לכבוד מונטיפיורי (“קרן מזכרת מונטיפיורי”) בהצעה של הקמת מושבה. פרויטהאל כתב מיד אל פינסקר והזהירו, שלא יפנה אל יהודי צרפת ואנגליה היות שהללו אינם חדורים רוח האוטואמנציפציה; לראייה הזכיר לפינסקר את עמדתן של “אגודת אחים” (Anglo-Jewish Association) בלונדון ושל חברת “כל ישראל חברים” בפאריס להתיישבות בא"י. הביע ספק גם ברצונו של הברון רוטשילד להרחיב את ההתיישבות. גם על הוועד לכבוד מונטיפיורי בלונדון אין לבעל ה"אוטואמנציפציה" להשען כתב פרויטהאל: “נהיה נא אנשים עצמאיים, אנשים הפעילים בעצמם, נתחיל נא את מיפעלנו שלנו ונסמוך נא על כוחותינו שלנו; מה ערך יש ליהודי אנגליה וצרפת המעטים מול ההמונים ברוסיה?”³⁰.

פרויטהאל הודיע גם לפינסקר על החלטתה הנחושה של האגודה לקיים את הוועידה לארגון התנועה מחודש יוני. הוא הביע את בטחונו, שאחרי שיתארגנו התומכים ביישוב א"י, יצטרפו אליהם רבים, וקרא להקים מרכז לתנועה, כנקודת הגיבוש שלה. אחרי שנתארגן, כתב, נפנה אל השער העליון ונבקש רשיון, ואם שלטונות תורכיה יסרבו, נפנה אל המעצמות; נעמיד את השאלה היהודית בפני העולם והוא יפסוק בוודאי לטובתנו.

בהמשך מכתביו אל הד"ר פינסקר, יעץ פרויטהאל להקים לשכות של “בני ברית” ברוסיה במטרת יישוב ארץ־ישראל והוכיח לפינסקר שהיו לו ספקות בנוגע לארץ־ישראל, שגם באמריקה ישנה רישעות, שהרי חזה אותה מבשרו. דעתו, שאין לדחות לזמן ארוך את כינוס הוועידה אלא להתחיל בפעולה; הרבה עצות ומעט מעשה אינם מובילים למטרה³¹.

רעיון הקונגרס הראשון של חובבי־ציון נכנס לשלב ביצוע עם נטילת היזמה על־ידי אגודת חובבי־ציון בווארשא. כמקום הוועידה נקבעה העיר קאטוביץ, ומועד כינוסה – ח' במרחשון תרמ"ה (סוף אוקטובר 1884), יום הולדתו של מונטיפיורי. אנשי האגודה “בני ברית” עשו את כל ההכנות הדרושות במקום. עוד ב־1 באוקטובר לא היו אנשי קאטוביץ בטוחים, שהוועידה תתכנס במועדה. הם כתבו אל הד"ר פינסקר, שהגיע הזמן לקיימה, כי אם ידחוה, נשקפת סכנה של פיצול הכוחות. הם חזרו והדגישו את הצורך בהקמת “נקודת גיבוש” לתנועה, אף כי אינם מתכוונים לרכז את כל הכוחות במקום אחד; יספיק אם תווצר נקודה מרכזית, שממנה ינהלו את הפעולות למען העם; למרכז זה יכולות להצטרף אגודות, אפשר גם להקים יותר ממרכז אחד³².

 

י.    🔗

הקונגרס המקווה התכנס בקצת איחור, ביום י"ח במרחשון תרמ"ה, 6 בנובמבר 1884, בקאטוביץ. היזמה עברה בעיקר לידי אגודת חובבי־ציון בווארשא. האגודה “בני ברית” בקאטוביץ שיתפה פעולה ככל יכולתה; חבריה, למעשה פרויטהאל, הכינו בדפוס “תקנות פארלאמנטריות” לניהול הוועידה והצעה של סדר־היום. הצעת האגודה בקאטוביץ אושרה בישיבה מוקדמת³³. הוועידה נתקיימה באולם הלשכה המקומית “קונקורדיה” של “בני ברית”. בישיבת הפתיחה ברך את הוועידה יושב־ראש הלשכה. הרב המקומי דחה את ההזמנה לבוא לוועידה. פתח את הוועידה מ. מוזס. אחד מאנשי קאטוביץ נבחר למזכיר בשפה הגרמנית. פרויטהאל נבחר ל"מנהל העניינים" של הוועידה.

ניהול הישיבות לא קוים לפי הסדר, שהוצע על־ידי אנשי קאטוביץ. יהודי רוסיה לא היו רגילים לסדר כזה, והיו סבורים ש"מנהל העניינים" אין ביכולתו להשתלט על כל ענייני הוועידה.

אנשי קאטוביץ לא מילאו בכלל אותו תפקיד חשוב בדיוני הוועידה שקיוו לו. לוועד המרכזי נבחר מאנשי קאטוביץ רק מוזס; פרויטהאל לא נבחר והרגיש עצמו נעלב ומקופח ביותר, שלא נתכבד גם בתואר “חבר נכבד”, כפי שנתכבדו עורכי “המגיד” ו"השחר", ואפילו הרב הד"ר עזריאל הילדסהיימר, שעמד לפני כן מרחוק ולא בא לוועידה, מפני שאנשי “בני ברית” בקאטוביץ לא נראו לו שומרי מצוות במידה מספיקה³⁴.

בישיבה של הוועד המרכזי, שנתקיימה בקאטוביץ ביום ה־11 בנובמבר, למחרת סיום הוועידה, הועלתה הצעה לצרף את הפרופ' גרץ לוועד המרכזי. אחרים מחברי הוועד, בתוכם מ. מוזס הודיעו, שהם מוכנים להתפטר לטובת ההיסטוריון הדגול³⁵, אולם כעבור יומיים, חזר בו מוזס מהודעת ההתפטרות. הנימוק שלו היה, שאגודת קאטוביץ, שפעלה כל כך הרבה במשך שלוש השנים, שלחה אלפי מארקים למושבות בא"י, ייסדה סניפים והקימה לשכה של “בני ברית” כדי לעמוד בפני הסתערות של מתנגדים, אגודה זו מן הראוי שתהיה מיוצגת בוועד. אף זו, שהיעדרה מן הוועד עלול להתפרש לא נכון על־ידי המתנגדים ולהזיק לפעולה המקומית וליחסים עם הלשכה “בני ברית” גם בלאו הכי: חשוב, שבוועד יהיה נציג של קאטוביץ, שיביע באופן מוחלט וברור את שייכותו לתנועה. “הוועד המרכזי, הוסיף נימוק, רק יפיק תועלת מזה, כי קאטוביץ ידועה היטב בעולם היהודי כולו בשטח השאיפות הלאומיות, יש לה מיספר מספיק של אנשים צעירים בעלי מרץ, בעלי נסיון מעשי וכושר לפעולות ארגון, ויש לה קשרים טובים רבים עם גאליציה, מורביה, בוהמיה והונגריה”³⁶.

מוזס פעל אח"כ כחבר הוועד המרכזי והשתדל בעניין הקמת ועד מרכזי בברלין³⁷. כהישג של אנשי האגודה “בני ברית” בקאטוביץ יש לראות את הבעת האהדה לתנועת יישוב א"י מטעם המיסדר “בני ברית” בברלין³⁸.

 

יא.    🔗

פרויטהאל הפסיק אחרי הוועידה, מתוך רוגז, את עריכת השבועון “Der Colonist”. בתשובה להזמנת נתן בירנבוים, שישתתף בעיתון שהתכונן להוציא בשם “Selbst-Emancipation” (אוטואמנציפציה), סיפר פרויטהאל, שהפסיק את הוצאת עתונו “קולוניסט” מחמת הוועידה של חובבי־ציון: “מה שיצרתי לקחו אחרים לעצמם”³⁹. הוצאת העתון גרמה לו הסתכסכות עם החרדים ועם אנשים ממחנות אחרים, וגם נזק חומרי והזיקה לבריאותו. אמנם עם כל זאת, “הרעיון נשאר אצלי יקר, אני הולך לבדי בדרך”. באיחולי הצלחה, הביע תקווה, שעתונו של בירנבוים יהיה המשך של ה"קולוניסט", אולם הזהיר אותו שצפויים לו קשיים ואכזבות.

עוד יותר מפרויטהאל שפרק מעליו את המעמסה של עריכת ה"קולוניסט", שמח מוזס, על שהשתחרר מהפסדים בהוצאת העתון.

על פרויטהאל עבר אז משבר. היו לו הרהורים להפסיק כל פעולה למען הציבור, מפאת מחלתו וגם מחמת ההרגשה שמררה את חייו שנהגו בו בגסות ובכפיית תודה⁴⁰ (roher Undank), אמנם כשביקר בברסלאו נתקבל שם בסבר פנים על־ידי חובבי -ציון, אולם הדכאון לא עזבו. כפי שכתב אל נתן בירנבוים ביום ה־1 במארס 1885, היה שרוי במין לטארגיה, אבל קיווה שיתגבר על חולשתו ויצא מהמשבר בכוח מחודש. את האנשים בקאטוביץ שחדרו לתוך חוג פעולתו, ראה כ"נפשות עבדים". אחר שהמשיך לעסוק בעבודה ספרותית ושלח לבירנבוים חיבור בשם “שפה עולמית” בגרמנית (Universalsprache)⁴¹ חלה שוב, ורק כעבור שנה החלים. ביום ה־25 במאי 1886 כתב לבירנבוים, שנשאר נאמן לרעיון והוא רוצה לפעול למען יישוב א"י⁴². מוזס רב עמו בענייני עתונות, כפי הנראה בקשר להוצאת ה"קולוניסט", והגיש נגדו משפט. ידידיו ו"אחיו" (בלשכת “בני ברית”), רצו, כפי שהתאונן, לדחוף אותו לקבר, והוציאו עליו שמועות, שהוא כופר בעיקר. בכלל ראה את עצמו עזוב וגלמוד. מוזס הוא שחיסל, לפי דבריו, את האגודה “בני ברית”, עם כל זאת לא שבק פרויטהאל תקוה, כי עוד יחזור לפעולה⁴³.

האגודה “בני ברית” התאחדה עם הלשכה “בני ברית” ביזמתה של זו. תנאי האיחוד היה, שהפעולה למען יישוב א"י תימשך גם להבא. סימן למגמה הארצישראלית נשאר בחותמת של הלשכה “Concordia” – תמונת הכותל המערבי. האיחוד לא הביא ברכה לתנועת יישוב א"י. בראשונה תמכה אמנם הלשכה בסכומים ניכרים במושבות בא"י, אולם אחר כך התחילו לנשוב מהלשכה המרכזית בברלין רוחות אחרים, והיו מתקבלות משם הוראות לא לפעול למען יישוב א"י. מוזס, ששימש נשיא הלשכה עזב אותה⁴⁴.

מוזס המשיך לפעול בתנועה הציונית והשתתף בקונגרס הציוני הראשון ובשלושה קונגרסים נוספים (נפטר בשנת 1903). אחרי הקונגרס הציוני הראשון ייסד מוזס בקאטוביץ אגודה ציונית, שמחצית חבריה היו חברי “קונקורדיה”⁴⁵.