א.    🔗

יוצרה של השפה הבינלאומית “אספראנטו”, אליעזר זאמנהוף, היה בנם ונכדם של מורים לשפות, יהודים ליטאיים, משכילים ושומרי מסורת. סבו היה מחלוצי ההשכלה בביאליסטוק. האב מרדכי (מארק), שהיה חדור תרבות רוסית, שלח את בנו בכורו בראשונה לבית־ספר ריאלי רוסי בביאליסטוק, ואחר־כך, מגיל 15, כשהמשפחה עברה בשנת 1873 לווארשה, לגימנסיה. האב ששימש בווארשה מורה לגרמנית ולצרפתית במעון הווטרינרי ובגמנסיה הריאלית, נתמנה גם לצנזור ממשלתי הבודק את “כּשרותם” של ספרים וכתבי־עת עבריים. האב היה קורא בתורה בשבתות ובחגים בבית־הכנסת וחיבר ג"כ ספרי לימוד וכן קובץ מימרות חז"ל¹.

הילד אליעזר שמע בסביבתו בעיר מולדתו שפות אחדות: אידיש, רוסית, פולנית וגרמנית. בגיל חמש דיבר כבר בשפות אלה. למד עברית ואהב את סיפורי התנ"ך. בגיל עשר חיבר מחזה על הנושא “מיגדל בבל”. הרעיון בדבר צורך בשפה משותפת לכל העמים עלה בדעתו, כפי שסיפר מאוחר יותר, כבר בילדותו. הוא הרגיש בניגודים ובשנאה ההדדית שבין העמים השכנים, ודבר זה עורר בו את הרעיון, כי שפה משותפת עשוייה לסייע לקירוב הלבבות.

בגימנסיה למד אליעזר יוונית ולאטינית וכן התחיל ללמוד אנגלית. הוא התחיל כבר אז לעסוק ביצירת שפה מלאכותית, שתשמש שפה בין־לאומית. עוד לפני בחינות הבגרות, בשנת 1878, נתן לחיבורו צורה, שסיפקה אותו ביסודה. האב בדק את החיבור ושיבח אותו, אם כי היו לו גם הערות ביקורתיות אחדות.

עם גמר לימודיו בגמנסיה נסע למוסקבה ללמוד רפואה. גם בזמן לימודיו אלה הקדיש תשומת לב רבה לידיעת שפות.

 

ב.    🔗

אליעזר זאמנהוף היה ער למצב בני עמו. בזמן התעסקותו בחיבור השפה האוניברסאלית היה נכנס לביתם בווארשה הרופא היהודי לויטוּ (Levittoux), איש משכיל, שגמר את חוק לימודיו בפאריס. כששמע הרופא על תוכניתו של הצעיר, העיר לו, כי אַל להם ליהודים לפזר את כוחותיהם “למען האנושות” בשעה שבני עמם נרדפים ומושפלים; מוטב איפוא לשפר קודם את מצבם, לתת להם ארץ ושפה משלהם, ורק אחר־כך יוכל היהודי לדבר על איחוד עמים, על תיקונים חברתיים וכדומה². דברים אלה עשו רושם חזק על אליעזר הצעיר.

בזמן לימודיו במוסקבה פרצו באביב של שנת 1881 הפרעות ביהודים בדרום רוסיה. המשכילים היהודים, שדגלו ברעיון ההתקרבות לעם הארץ ולתרבותו וחיוּ בתקוה, כי שוויון זכויות יינתן ליהודים והוא שיפתור את בעיית היהודים, נתאכזבו מהיחס העויין של השלטונות. משבר פנימי עמוק עבר בייחוד על הנוער הלומד. הוא זנח רעיונות קוסמופוליטיים ושב להתעניין במצב עמו וסבלותיו. אליעזר זאמנהוף הושפע גם הוא מהפרעות והתחזק בהרגשתו הלאומית. הוא נפגש במוסקבה עם צעירים יהודים, שהתחילו לחשוב על הגירה, וגם על עלייה לארץ ישראל. זאמנהוף כינס חמישה־עשר מחבריו הסטודנטים ופרש לפניהם תוכנית לייסוד מושבה יהודית בארץ בלתי־מיושבת, מושבה שתשמש התחלה למרכז, למדינה יהודית עצמאית. דבריו של בעל התוכנית נתקבלו על דעת הנאספים והם החליטו לייסד אגודה להגשמת התוכנית³.

זאמנהוף לא החליט אז בלבו באיזו ארץ יש לייסד את המרכז היהודי החדש. הוא היה מקבל מ"חובבי־ציון" במוסקבה ספרות יהודית. במיוחד הוקיר את שירי י. ל. גורדון, וכתב בעצמו שיר בשפה האוניברסאלית שלו ברוח שירו של יל"ג “הקיצה עמי”. הוא כתב אז ברוח לאומית פואמה “אל היהודים”⁴.

 

ג.    🔗

בגלל מצבו הכספי הקשה של אביו מוכרח היה אליעזר זאמנהוף לחזור בשנת 1881 לווארשה. הוא המשיך שם בלימודי הרפואה. שם ראה בסוף החודש דצמבר, בימי חג המולד, פרעות אכזריות באחיו היהודים. הפרעות עשו עליו רושם מדכא. הוא הביע אז את דעתו על בעיות ההגירה מרוסיה מעל דפי השבועון היהודי־רוסי “ראזסבייט” (השחר), שיצא לאור בפטרסבורג ובו התנהל ויכוח על בעיה זו. הסופר הצעיר שמעון דובנוב פירסם בו גם הוא בחודש אוגוסט מאמר בשם “בעיות היום”, שבו טען להגירה לארצות הברית. בתגובה על מאמר זה קרא חובב־ציון אחד מחארקוב לעלייה לארץ־ישראל. עורך השבועון יעקב רוזנפלד העיר בשולי מאמר זה, כי יתן מקום לוויכוח על הנושא “לאן?” וגם יביע את דעתו שלו. מ. ל. ליליינבלום יצא אז בשבועון זה במאמר גדול בשם “בעיית היהודים וארץ־ישראל” ובו טען כי עלינו לחדול מלהיות מיעוט זר היושב בקרב עמים אחרים; דרושה לנו ארץ, שבו יהיו היהודים הרוב, וארץ כזאת יכולה להיות רק ארץ־ישראל⁵.

זאמנהוף היה גם הוא בדעה, כי סיבת סבלם של היהודים היא היותם מיעוט בקרב העמים. הוא שלח אז מאמר גדול ל"ראזסייבט" בשם “סוף־סוף מה יש לעשות?”. המאמר נדפס בגליונות הראשונים לשנת 1882 (בגליונות 2–5). במאמרו טען, כי יש לרכז את המהגרים בארץ אחת ולהקים בה מולדת עצמאית לעם היהודי. כמקום מתאים לכך הציע למצוא טריטוריה בארצות הברית של אמריקה, שטח שאינו מאוכלס עדיין ביותר. היו כבר זמנים רעים יותר לעמנו, כותב זאמנהוף, זמנים שבהם רצחו ושרפו אותנו לאלפים, אך אז פעמה בלבנו תקוה, אז היה לנו אידיאל לאומי, ודבר זה הקל עלינו לשאת את העול; בזמן האחרון נעשה מצבנו קצת קל יותר, – כלומר, כדי להכות בנו יש למצוא איזשהו סעיף בחוק, אך עם הקלת הסבל נחלשו שאיפותינו. עם הופעת האנטישמיות אצל “נושאי התרבות” והתפרצות הפרעות בדרום־רוסיה התחילו לדבר על המצב הבלתי נורמלי של עמנו ועל הצורך בהגירה, לשם הצלה. העם ער למתרחש, ואם נדע לכוון את מרצו לאפיק הנכון, נוכל להוציאו ממצבו הבלתי־נורמאלי. זאמנהוף דוחה את ההתבוללות כתרופה למחלת העם; שום עם אינו רוצה לחסל את עצמו. זאמנהוף מעביר תחת ביקורתו גם את שאיפות “חובבי־ציון”. הקשר לארץ אבותינו העתיקה, טוען הוא, נשאר אצלינו רק כזכרון דתי; אם נחזיר הכל למצב דומה למה שהיה בתקופה העתיקה, רק נזיק לעצמנו. על טענתם של חובבי־ציון, כי אבדן ארץ־ישראל היא הסיבה הראשית למחלתנו וכי התרופה היחידה והראדיקלית היא השיבה לארץ, מעיר זאמנהוף, כי עמים רבים נדדו, עזבו את המכורה שלהם, והפכו את מקום מושבם החדש למולדת. ליהודים אין כל צורך לשאוף לשוב דווקא לארץ אבותיהם הקדומה, כשם של"ינקים", שנדדו מאנגליה לאמריקה, אין צורך לשוב לאנגליה. הסיבה למחלתנו, קובע זאמנהוף, היא שאנו נודדים תוך פיזור, בלי להתרכז בארץ אחת, שבה נהווה רוב התושבים. כיוון שאנו מפוזרים בכל העולם, אנו שומרים על זכרונות העבר כקשר מאַחד, אנו נעשים על ידי כך עם שמרני, הנאחז בכל מנהג לאומי, ולו גם קדום, ואין אנו מחדשים מנהגים או תיקונים בדת. סבלם של היהודים בא, איפוא, לא מפני שאיבדו את ארץ מולדתם העתיקה ולא מפני שאינם רוצים להתבולל, אלא מפני שהם מפוזרים בכל העולם. התפקיד, העומד אם־כן עכשיו לפנינו, הוא לקבץ את הנודדים בארץ אחת, ארץ שבה יהיו אזרחים קבועים, ארץ שבה יהיו הרוב.

זאמנהוף נגש גם לבירור השאלה איפה תוכל לקום המולדת החדשה, בארץ־ישראל או בארצות הברית של אמריקה. על ארץ־ישראל, כותב הוא, יש לנו זכות מסויימת, מוסרית והיסטורית, אלא שבארץ־ישראל ניתקל בקשיים מצד טורקיה, שלא תרצה לוותר על ארץ זו שהיא חשובה לה, וכן מצד העמים הנוצרים, שיש להם מקומות קדושים בארץ. אין לשכוח, מציין הוא, כי גם בעמים הקנאיים והרצחניים, החיים בארץ ובשכנות לה, יש להתחשב. אם להפסקת הסבל של עמנו, ממשיך זאמנהוף, יש הכרח בארץ־ישראל, הרי יש להאבק עם כל הקשיים ולהתגבר עליהם. הדאיג את זאמנהוף החשש מפני מלחמת המפלגות, שעלולה להתלקח במדינה היהודית בארץ־ישראל. ישנם יהודים הסוברים, כי אי־אפשר להקים מחדש את ארץ־ישראל בלי שייבנה בית־המקדש ויחודשו סדרי הדת העתיקה שלנו. זאמנהוף התכוון בזה בוודאי לחידוש הקרבנות.

לאחר שזאמנהוף העלה את ספקותיו ביחס ליישוב ארץ־ישראל, הוא מציע להתיישב באופן מרוכז בארצות הברית של אמריקה. יש למצוא בה שטח, שאיננו מאוכלס דיו ולהזרים שמה את המוני המהגרים היהודים. כשיגיע מיספרם ל־60.000 יוכלו לפי חוקת המדינה להפוך את הטריטוריה הזאת למדינה במסגרת של ארצות הברית. לשם הגשמת הרעיון הציע להקים קרן־הגירה, שבעזרתה אפשר יהיה לרכוש קרקעות בטריטוריה לצרכי ההגירה ההמונית של היהודים.

זאמנהוף לא דחה לגמרי את הרעיון של חידוש הישוב בארץ־ישראל; אם יתברר במשך הזמן, הוא כותב, כי ארץ־ישראל נחוצה לנו בהחלט, לא תפסיד הארץ מהיווצרות מרכז יהודי עצמאי גם באמריקה. להיפך, מרכז זה יוסיף לנו כח. יש לנו די אנשים ליצירת שני מרכזים לאומיים. “האם אין זה מוטב, שואל זאמנהוף, לכנס (במקום אחד) את כל מאות ואלפי המשפחות, שזזו ממקומן, במקום לפזרן ולחכות בשוויון־נפש עד שתשוחרר ארץ־ישראל?”.

זאמנהוף מסיים את מאמרו במלים אלו: “נתחיל בחיים חדשים, מכובדים! ניישר צווארנו מהעול הכבד, נביט ישר בעיני העמים כשווים בין שווים, לא כעבד המבקש חסד מאדוניו! להתראות, עמי, בביתנו שלנו, על גדות הנהר מיסיסיפי החפשיות!”.

 

ד.    🔗

על מאמרו של זאמנהוף באו תגובות מצידם של אלה שתמכו ביישוב ארץ־ישראל. אחד מהם היה הסופר הרוסי־אוקראיני דניאל מורדובצב, שטען, כי מקלט ליהודים מהרדיפות צריכה לשמש אך ורק ארץ־ישראל. הוא התנבא, כי עם גאוני ונצחי כמו היהודים יקים על שפת הים־התיכון מדינה אדירה ועשירה, בעלת תרבות גבוהה. בין המתווכים עם זאמנהוף היה גם מ. ל. ליליינבלום. “הביתה, הביתה, רבותי”, כתב ליליינבלום בעיתון האידי “יודישעס פאָלקסבלאט”, שיצא לאור בפטרבורג.

מאמרו של זאמנהוף עשה רושם על חוגי האינטליגנציה היהודית בווארשה. התנהלו שם ויכוחים סוערים על הבעיה: ארץ־ישראל או אמריקה. בוויכוחים אלה, שהשתתפו בהם סטודנטים וצעירים משכילים, באו לידי החלטה חיובית בנוגע לארץ־ישראל. זאמנהוף הושפע מהחלטה זו וכן מהמאמרים, שנתפרסמו בעתונות העברית בזכות יישוב ארץ־ישראל. מסקנתו היתה שיש צורך באיחוד הכוחות; האחת מבין שתי המפלגות, “האמריקאית” או ה"ארצישראלית", צריכה לוותר, והוא פירסם מאמר נוסף ב"ראזסבייט" בשם “תחת דגל משותף”, שבו הסכים לדעה, כי הפתרון הוא “הביתה, לארץ האבות העתיקה”⁶. המהגרים לאמריקה, כותב זאמנהוף במאמרו, מתיישבים שם בפיזור, במקומות שונים. התישבות בארץ־ישראל היא אמנם קשה יותר, אבל בארץ זו יתגשם ריכוז העם.

להצטרפותו של זאמנהוף אל מחנה התומכים ביישוב ארץ־ישראל היתה השפעה רבה על האינטליגנציה היהודית ברוסיה.

 

ה.    🔗

לאחר שהוויכוח הסתיים בשביל זאמנהוף בהחלטה למען יישוב ארץ־ישראל, ניגש לפעולה נמרצת למען הגשמת הרעיון. הוא יסד בווארשה אגודת צעירים, רובם סטודנטים, שיפעלו למען העלייה וההתישבות. זאמנהוף חיבר את התקנות של האגודה, שיכפל והפיץ אותן. הוא קרא לאסיפות, ערך קונצרטים ונשפים, רכש חברים ויסד ספריה מוקדשת לנושאים לאומיים. זאמנהוף הטיל על חברי האגודה לרכוש מנדבים, שיתרמו כל חודש לטובת העולים־החלוצים. האגודה נודעה בשם – “חברת גובים”⁷. כל מוצאי־שבת היתה מתכנסת אסיפה, שבה היו הגובים מוסרים דין־וחשבון. את הכסף היה זאמנהוף שולח לרב הד"ר א. סאלוונדי בגרמניה, שהיה מפרסם את שמות המנדבים ואת סכומי התרומות ב"רשימת תרומות", שהיתה מופיעה כתוספת לעתונים יהודיים בגרמנית (“יידישה פרסה”, “איזראליט”). העברה זו של כספים מרוסיה לחוץ־לארץ היתה ליגאלית, כי השלטונות לא אסרו על אנשים פרטיים לשלוח תרומות לחוץ־לארץ. הרב סאלוונדי היה מעביר את הכספים לארץ־ישראל לפי הוראות האגודה.

פעילות זו של הצעירים השפיעה על חובבי־ציון המבוגרים בווארשה וגם הם יסדו אגודה בשם “חובבי ציון”. מזכיר אגודה זו היה הסופר והעתונאי שפ"ר (שאול פנחס רבינוביץ). במאמציהם של שפ"ר ושל זאמנהוף באו שתי האגודות בקיץ של שנת תרמ"ג (1883) לידי איחוד. מיספר החברים גדל במשך חצי שנה מ־160 ל־430. האגודות שקמו בערים שונות בפולין ובמערב־רוסיה התחילו מעבירות את תרומות חבריהן לווארשה, וזאמנהוף, שעמד בראש הוועד הפועל, היה מעביר אותן לד"ר סאלוונדי⁸.

ראשי האגודה המאוחדת, שנקראה “אגודת חובבי־ציון”, סברו, כי דרושות שתי שנים עד שתתגבש התנועה, ורק אחרי כן היה בדעתם לכנס קונגרס של כל אגודות חובבי־ציון.

 

ו.    🔗

פעילותו של זאמנהוף למען יישוב ארץ־ישראל האיטה את התעסקותו ביצירת שפה בינלאומית. כשחזר ממוסקבה מצא, כי אביו שרף את הרשימות, שהכילו את חיבורו. הוא ניגש על־כן לחבר מחדש מילון ודקדוק של שפה בין־לאומית. באותו זמן הקדיש תשומת לב רבה לעברית ולאידיש אם־כי לא חשב להתקין אחת מהן לשפה בין־לאומית. בנוגע לעברית הוא קיווה לעשותה לשפה חיה ומדוברת בפי היהודים, אך במהרה הגיע למסקנה, כי הדבר אינו אפשרי. הוא התחיל איפוא לעסוק בחקר האידיש תוך תקוה כי יעלה אותה לדרגה של שפת־תרבות אירופית. כשלוש שנים עסק בזה וחיבר דקדוק ל"ז’ארגון", אולם לאחר שסיים את חיבורו בא לידי מסקנה גם לגביה שאין עתיד לשפה זו, וגנז את חיבורו.

 

ז.    🔗

בשנת 1884 סיים זאמנהוף את חוק לימודיו באוניברסיטה ויצא לעבוד כרופא בכפר ליטאי בפלך סובאלק. בגלל יחס אי־האימון לרופא הצעיר ורגשי השנאה ליהודים בכללם, עזב זאמנהוף כעבור ארבעה חודשים את הכפר וחזר לווארשה.

בזמן שבתו בכפר חל שינוי גדול בהשקפותיו של זאמנהוף. הוא התחיל להביט על הציונות כעל חלום יפה שאינו ניתן להגשמה. הוא חדל להאמין, כי תנועה זו תפתור את בעיית היהודים בעולם ועל־כן זנח את הרעיון הציוני בצער. הוא התמסר מאז לרעיון השפה הבין־לאומית, רעיון בלתי־לאומי, נייטראלי. זניחת חקר האידיש עומדת גם היא בקשר עם השינוי שחל בהשקפותיו הלאומיות. כעבור שנים הסביר זניחה זו ברצונו שלא לעורר בקרב היהודים פסיבדו־פאטריוטיזם, העלול להזיק להם.

עבודתו ביצירת השפה הבינלאומית התקדמה יפה. בשנת 1887 הדפיס על חשבונו מילון ודקדוק של השפה המלאכותית הזאת כשהוא קורא לעצמו כמחבר – “ד”ר אספראנטו" (המקווה). ספרו עורר התלהבות. בשנת תרמ"ח (1888) יצא הספר בתרגום לעברית, תוך השתתפות המחבר בעריכה ובסגנון. כעבור שנה הופיע גם תרגום לאידיש. שיטתו של זאמנהוף הלכה וכבשה את הלבבות ודחתה שיטה אחרת של שפה מלאכותית. קמה תנועה למען הפצת השפה, שקיבלה את השם “אספראנטו”. מאז רבו האגודות וכונסו ועידות וקונגרסים.

 

ח.    🔗

הד"ר זאמנהוף לא חדל לחשוב על מצב בני עמו גם בזמן שהיה נתון ראשו ורובו בהפצת שפת ה"אספראנטו". מחשבותיו התרכזו בנושא הגלות ובדרכים לפתור את בעיית היהודים. הוא סבר, כי הגלות אינה סיבת המחלה של העם אלא אחת מתוצאותיה. דעתו היתה, כי שורש הבעיה הוא בדת היהודית, שהיא שלובה ודבוקה בלאומיות של עם ישראל. במקום שהדת היהודית תתפשט ותפיץ את השקפת העולם המוסרית־פילוסופית שלה בעולם כולו, היא קשרה את עצמה ללאומיות היהודית והופיעה לא כמונותאיזם על־לאומי אלא כיוּדאיזם.

זאמנהוף רצה לפתור את בעיית היהודים על־ידי יצירת דת אוניברסאלית ממקורות היהדות, אלא שלא תהיה קשורה ללאומיות. דת זו צריכה להיות מבוססת על שכלו הטבעי של האדם, על הרגש הדתי ועל המצפון. זאמנהוף לקח לו ליסוד הדת את אמרתו של הילל הזקן: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זוהי כל התורה כולה והשאר פירוש הוא”. בדת, שנצטיירה ברוחו, ראה את ההגשמה של דברי הילל.

זאמנהוף רצה גם להקים תנועה בקרב האינטליגנציה היהודית לשם הגשמת הרעיונות שלו, תנועה שקרא לה בשם “הילליזם”. הוא רצה להקים קהילות של “בני הילל”, קהילות שתמשוכנה אחריהן במשך הזמן את המוני העם היהודי. הוא קיווה שדת צרופה זו תוכל למשוך אחריה גם בני עמים אחרים וכך יטושטשו ההבדלים בין העמים.

 

ט.    🔗

באותו זמן שזאמנהוף היה שקוע במחשבותיו על פתרון בעיית היהודים על־ידי יצירת דת צרופה, קמה התנועה הציונית שאותה חולל הרצל. זאמנהוף לא נמשך אחריה, הוא סבר, כי היא מתבססת על הרגש ולא תוכל להתגשם. הוא המשיך איפוא להאמין באותן דעות שדבקו בו לאחר שנתיאש מתנועת “חובבי ציון”. הקונגרסים הציוניים, הדגל הלאומי וכל פעולותיה של התנועה הציונית נראו בעיני זאמנהוף כתפאורה יפה, שסופה לחלוף ולהשאיר רק דכאון בקרב העם.

 

י.    🔗

זאמנהוף החליט איפוא לנסות ולארגן תנועה של “בני הילל”, תנועה שתקים בקרב היהודים מפלגה, שתשאף לפתור את בעיית היהודים ברוח ה"הילליזם". לשם כך חיבר “קריאה אל האינטליגנציה היהודית”, שבה נימק את השקפותיו וניסח את יסודות ה"הילליזם". ל"קריאה", שכתב אותה ברוסית, צירף מכתב לוואי בשם “ועד מכין של קהילת בני־הילל הראשונה”. במכתב, המכוון אל אנשים בערים שונות, הוא מבקש לכנס אסיפות, שבהן תושמע ה"קריאה", וכעבור שבוע ימים להעמיד את ההצעה לדיון באספה שנייה ולהחתים את האוהדים כחברים בתנועה ⁹.

ב"קריאה אל האינטליגנציה היהודית" מציין זאמנהוף, כי שם לו למטרה למצוא פתרון רציונאלי לבעיית היהודים שהוא גם פתרון מכובד, שיש לדון בו. עיקר ויכוחו הוא עם הציונים, הם ודאי לא ירצו לשמוע את דבריו ויאמרו, כי בעל ההצעה אינו פאטריוט יהודי מעמיק. על טענה זאת הוא עונה, כי היה בעצמו ציוני נלהב, אך עזב את התנועה מכיוון שלדעתו אין הציונות יורדת לכל עמקה של הבעיה היהודית. הרעיון הציוני, טוען בעל ה"קריאה", מושתת על הרגש הלאומי, הוא יונק מהספרות הדתית, מהתנ"ך ומהפיוט, משאיפות הקיימות זה אלפיים שנה; הציונות רוצה להפוך שאיפות אלה למציאות, בעוד שאסור לה לאינטליגנציה, ממשיך בעל ה"קריאה", להימשך אחרי פיוט, כי העניין נוגע לעתידם של מיליוני אחים מחוסרי־השכלה; האינטליגנציה צריכה איפוא לדחות את הציונות כרעיון מלאכותי.

לדעתו של זאמנהוף עם ישראל אינו קיים כלל כעם כבר מזמן; קיימים רק יהודים פזורים בכל העולם, שמקשרת אותם רק הדת. הלשון היא לדעתו הקשר, העושה קבוצה זו או אחרת לעם, ואילו ליהודים אין לשון משותפת. אלה האומרים, כי יש לנו לשון והיא – העברית, משקרים. לולא הדת לא היינו רוצים לדעת שפה זו. אנו מדברים אידיש, ולוא טיפחנו שפה זו, היינו יכולים לקרוא לעצמנו עם מיוחד, אך גם בשפה זו מדברים רק יהודי פולין ומערב־רוסיה. אין אף מפלגה יהודית הסוברת, כי האידיש רצויה כשפת כל העם היהודי. כיוון שכך, לא ידבר עוד על עניין זה.

ההיסטוריה של עמנו, כותב זאמנהוף, היא זה אלפיים שנה ללא היסטוריה של עם, אלא של קבוצה דתית. עם סילוק הדת של היהודים, ייעלם גם העם היהודי. הטרגיות של מצבנו היא, שבמובן הלאומי אין אנו עם זה מכבר, ואילו להטמע בעמים אין אנו יכולים בגלל הרוח הלאומית של דתנו. אנו סובלים רק בגלל דתנו, כלומר לא בגלל רוחה, אלא בגלל צורתה החיצונית. הדת היהודית, שהיא היצירה הגדולה והגאונית ביותר של המוח והלב של האנושות, הפכה, בגלל התנאים שנשתנו ושלא התאמנו את עצמנו אליהם, לביצה שבה אנו שקועים. לשם הצלת העם היהודי יש לחסל איפוא את הצורות החיצוניות של הדת, שאין בהן רעיון נשגב. הפתרון איננו לעזוב את הדת או להודיע, כי אנו בני־בלי־דת. זאת יכולים לעשות רק מעטים. ההמונים לא יסכימו להשאר בלי דת, הם יראו באלה שיהיו “בני בלי־דת” אנשים, שאין להם שום דבר קדוש, אנשים מחוסרי מצפון. אין לדבר על המרת הדת לדת אחרת, אלא יש לחדשה, שתהיה משוחררת מהקליפה שכיסתה אותה. אז תהיה פתוחה לכל, כלומר לא תהיה קשורה ללאומיות מסויימת, ותהיה צרופה ופתוחה לכל דורש אמת. ה"הילליזם" ייצור את היסוד הנייטראלי הדרוש, שיציל את העם היהודי ויפתור את בעיותיו פתרון סופי.

לאחר שזאמנהוף דחה את רעיון הציונות המדינית כרעיון מלאכותי, הוא בוחן את הציונות מנקודת ראות תועלתית, וגם מבחינה זו הוא דוחה אותה. הציונים משלים את עצמם אם הם אומרים, כי מדינה יקנו, עם ייצרו ולשון יחָיוּ. גם אם תתגשם האוטופיה בחלקה המדיני, איך תאחדו, שואל בעל ה"קריאה", בארץ־ישראל לעם אחד יסודות זרים זה לזה מארצות שונות, כשאין להם שפה משותפת אלא רק הדת משותפת? גם אם יתגשמו כל האוטופיות הללו, של מדינה, עם ושפה, הרי ייכנסו לארץ, כותב זאמנהוף, לכל היותר מיליון אחד של יהודים, ואילו שאר תשעת המיליונים יישארו בחוץ־לארץ. מצבם של היהודים הנשארים בגולה לא ישתפר איפוא. זאמנהוף סבר, כי גם גורלם של היהודים שיעלו לארץ לא יהיה טוב: הארץ תהיה שייכת להם רק להלכה ואילו למעשה תהיה בה השפעה רבה לעולם הנוצרי; יהודי הארץ יהיו כמו על הר געש והדבר עלול להגמר בגירושם מן הארץ. הפתרון שמציע על־כן בעל “הקריאה” הוא ה"הילליזם", הוא יפתור את בעיית היהודים בעולם כולו.

 

י"א    🔗

בקריאה אל האינטליגנציה היהודית ניסח זאמנהוף את יסודות ה"הילליזם". “בני הילל” יהיו קהילה דתית אוניברסלית טהורה, שלא יהיה בה שום דבר לאומי. אין זו כת חדשה או יהדות ריפורמית, אלא דת חדשה המיוסדת על העקרון של הילל הזקן. לדת תיאוסופית טהורה זו יכול להצטרף כל בן־אדם מוסרי, ואפילו זה ששולל כל דת שהיא. גם אתיאיסט יכול להצטרף אליה, כי מה שהוא מכנה בשם “טבע” מכנים “בני הילל” – “אלהים”. מצד שני יכול להצטרף לקהילת “בני הילל” גם כל מי שמאמין בגיהנום ובגן־עדן.

כיוון שבני־אדם שוכחים בקלות עקרונות מופשטים, נותנים “בני הילל” לדתם גם צורות חיצוניות מסוימות, שיקשרו אותם ביניהם. את הצורות החיצוניות, את המנהגים והטקסים, יקבע “סינוד”, שייבחר על־ידי קונגרס של “בני הילל”. מטרת המנהגים והטקסים היא לאַחד איחוד רוחני את “בני הילל” ולתת להם אווירה חמה, פיוטית ודתית. בהיכל שלהם ישתמשו “בני הילל” בשפה נייטראַלית, הווה אומר באספראנטו. הכנסת שפה זו לפולחן תגרום להפרדת הדת מהלאומיות. בהיכל ידונו באופן חופשי על קיום אלהים, על המוסריות, על החיים והמוות וכדומה. ה"הילליזם" הוא, לדעת הוגה הרעיון, דת העתיד היחידה, דת המיוסדת על אידיאליזם ומוסריות.

ה"הילליזם" יפתור איפוא, לדעת זאמנהוף, את בעיית היהודים על־ידי הרחקת הקליפה הלאומית מהדת. באופן כזה יסולקו הגדרות, שהקימו ביניהן הדתות הקיימות. עם הצטרפותם של רבים מהעמים השכנים לדת הטהורה של “בני הילל” יטושטשו ההבדלים בין העמים.

בעל ההצעה סבר, כי במדינות שאין מפלים בהן יהודים לרעה, יוכל ה"סינוד" להחליט, כי אין צורך יותר לציין את מוצאו של “בן הילל” מהעם היהודי. רק בתפילות של “בני הילל” ייזכר, כי התנועה קמה על ברכי היהדות. על “בני הילל” יהיה לדאוג ליהודים כלאחיהם הקרובים ביותר.

זאמנהוף סבר, כי ה"הילליזם" הוא לא רק פתרון לבעיית היהודים, אלא מיפעל אנושי־כללי כביר, שבו תתחיל תקופה מזהירה חדשה בתולדות האנושות. הקהילה הקטנה, שהוא רוצה לייסד אותה, תקיף את היהודים וכן גם את האנושות כולה. עם ה"הילליזם" תגמר השליחות ההיסטורית הגדולה של העם היהודי. היהדות תיעלם, במקומה תקום אנושות מאוחדת. היהודים יתמזגו עם העמים, שבתוכם הם חיים, כשמאַחדת את כולם הדת הצרופה.

 

י"ב    🔗

זאמנהוף לא מצא אף יהודי משכיל אחד שיצטרף לקהילה ראשונה של “בני הילל”. אנשים אחדים אמרו לו, כי הם אוהדים את הרעיון של ה"הילליזם", אך לא העיזו לפעול לייסוד קהילה של “בני הילל”. זאמנהוף לא ביטל בכל זאת את רעיונותיו והחליט להמשיך ולפעול להפצתם. הוא פירסם את הצעותיו ברוסית בספר, שקרא לו " ‘הילליזם’, הצעה לפתרון בעיית היהודים". הספר הופיע בראשית שנת 1901 בעילום שם; המחבר הסתתר מאחורי המלים Homo Sum (בלאטינית: אני בן־אדם)¹⁰. המחבר התכוון בוודאי ליהודי רוסיה בכללם, אולם למעשה הוא פונה בעיקר אל האינטליגנציה. תוכנו של הספר אינו שונה בהרבה מהכתוב ב"קריאה אל האינטליגנציה היהודית". גם בספר מנהל המחבר ויכוח בעיקר עם הציונים, אם־כי בסופו של החיבור הוא מתקרב לעמדתם. הוא מודה שליהודים תהא דרושה בכל התנאים ארץ, שבה יהיו הם הרוב של האוכלוסיה. הנימוק לדרישה זו הוא, כי להגשמת ה"הילליזם" בהקדם נחוצה ארץ, שבה יהיו “בני הילל” הרוב ויוכלו לפעול באופן חופשי ברוחם. הארץ שתתאים לכך נראתה בעיניו קנדה או ארצות־הברית, ארגנטינה ועוד כמה ארצות דומות. את ארץ־ישראל לא הביא בחשבון לתכלית זו. אם־כי אין בדעתו להוציא מלב היהודים את החיבה לארץ זו. הוא אף מבטיח, כי כאשר תתחזק תנועת ה"הילליזם", היא תשאף בוודאי לרכוש את ארץ־ישראל, אולם רק מתוך פיאטיזם (רגש דתי) ולא כפתרון לבעיית היהודים.

 

י"ג    🔗

זאמנהוף פירסם את ספרו “הילליזם” לא רק ברוסית, אלא גם באספראנטו. הוא רצה בוודאי להפיץ את רעיונותיו בקרב שוחרי השפה הבינלאומית. התגובה היתה שלילית. אנשים מתקדמים אמרו, כי ההצעה מכילה דברים בלתי־ברורים, ואילו הדתיים טענו, כי יש בה חפשיות יתירה. האספראנטיסטים הצרפתיים דחו את הרעיונות של ה"הילליזם" מכל וכל.

בחודש אוגוסט 1905 עמד להתכנס בצרפת הקונגרס העולמי הראשון של האספראנטיסטים. זאמנהוף שלח למארגני הקונגרס את נוסח הנאום שינאם, יחד עם תפילה אל “הכח המוסרי העליון”. זאמנהוף רצה להכניס לנאום ולתפילה רעיונות מה"הילליזם". הוא קרא בתפילתו לאיחוד הכנסיות (נוצרים, יהודים ומוסלמים – “כולנו בני אלהים אנו”). המארגנים החליטו לא לכלול את התפילה בסדר־היום של הקונגרס וכן גם הציעו לזאמנהוף להוציא מתוך נאומו את “הרוחות הטמירים”. זאמנהוף נאלץ איפוא להשמיט מתוך נוסח התפילה שלו את הבית, שבו מדובר על איחוד הכנסיות השונות.

 

י"ד    🔗

זאמנהוף סבר, כי הגיע הזמן להגביר את הפצת רעיונותיו בקרב עמי העולם ולשם כך הדפיס בשנת 1906 חוברת בשם “הומָאראניזם” ברוסית ובאספראנטו. השם החדש מוצאו מהמלה Homorano, שפירושה באספראנטו: חבר במשפחת העמים. השם החדש בא, כדי להחליש את התנגדותם של אי־אלה נוצרים לשם “הילליזם”, הנגזר משמו של אחד הראשונים שבחכמי התלמוד. זאמנהוף הסביר בראש החוברת, כי ההומאראניזם הוא שאיפה לאנושות טהורה ולצדק ושוויון גמור בין העמים. בשביל חבר תנועה זו קיימים רק אידיאלים אנושיים־כלליים, ואילו כל האידיאלים השבטיים־לאומיים יש לראות כאנוכיות של קבוצות וכביטוי לשנאה הדדית. כל ארץ שייכת לכל תושביה ולא לעם זה או אחר. אלה הדוגלים ב"הומאראניזם" מקווים, כי על־ידי מגע מתמיד באמצעות שפה נייטרלית ועל־ידי עקרונות ומנהגים דתיים נייטרליים, יתמזגו לאט לאט האנשים לעם נייטרלי־אנושי אחד.

זאמנהוף הציע, כי תוקם קבוצה מיוחדת בתוך ארגון האספראנטיסטים, שתדגול ב"הומאראניזם", אך ציין, כי אין לזהות את שני הרעיונות על אף הקירבה שביניהם.

הצעתו האחרונה של זאמנהוף לא מצאה הד. המאורעות ברוסיה, התסיסה המהפכנית במדינה, האפילו על חלומותיו של האידיאליסט המנותק מהמציאות. גם במערב לא נתקבלו רעיונותיו על דת תיאוסופית ועל “היכלות” אנושיים מופשטים. רבים אפילו לעגו לרעיונות אלה.

 

ט"ו    🔗

בשנת 1907 התכנס הקונגרס העולמי השלישי של תנועת האספראנטו בעיר קמברידז' אשר בבריטניה. זאמנהוף נתקבל שם בכבוד רב. לפני עזבו את המדינה המארחת שהה בלונדון ורואיין בשביל השבועון “ג’ואיש כרוניקל”¹¹. מצב בריאותו היה ירוד. הוא סבל ממחלת הלב. הוא נראה זקן בעשרים שנה מגילו. זאמנהוף סיפר על מהלך חייו, על תקופת היותו חובב־ציון, על רצונו להחיות את העברית כשפת דיבור ועיסוקו בחקר שפת אידיש. את השפה הנייטראלית, ציין זאמנהוף, המציא מתוך כוונה לעזור ליהודים;

הוא היה תמיד בן מסור לעמו היהודי, הוא סיפר, כי הוא עוסק בתרגום התנ"ך לאספראנטו, ולאחר שלא מצא עוזרים לארגון תנועת “הילליזם”, זנח רעיון זה והוא עוסק רק בתנועת האספראנטו, שמטרותיה הן הומאניטריות.

 

ט"ז    🔗

זאמנהוף הביע לא פעם את חיבתו לשפת האם שלו, לאידיש. הוא היה מציין, כי בו בזמן שהאינטליגנציה היהודית מתביישת בז’ארגון, הרי הוא רצה להעלות שפה זו לדרגת שפת תרבות. בשנת 1909, כאשר התחיל להופיע בווילנה כתב־עת באידיש בשם “לעבן און וויסנשאַפט” (חיים ומדע), שלח למערכת חלקים מהדקדוק, שחיבר לשפת אידיש, לשם פרסומם. במאמר־מבוא מציין הוא את העובדה, כי שפה זו קיימת ותתקיים עוד כנראה זמן רב, על־כן רצוי איפוא, כי יכתבו בה לפי כללי הדקדוק שלה. אמנם בעתידה הלאומי פיקפק וכן גם ניקר הספק בלבו אם כדאי לנו שנרצה, כי יהיה לה עתיד. הוא הציע איפוא באותו מבוא להנהיג באידיש את הא"ב הלאטיני, כדי להקל על לימוד השפה.

המערכת של כתב העת האידי התחילה לפרסם את פרקי הדקדוק של זאמנהוף, אך הסתייגה מראש מהצעתו בדבר החלפת הא"ב העברי ללאטיני. היא סברה, כי יש להתחשב בפסיכולוגיה של העם, והעמידה את ההצעה לוויכוח. ההצעה גרמה לוויכוח ער בעיתונות היהודית. זאמנהוף פירסם רק חלק קטן מהדקדוק שלו בכתב־העת זה, כי לא היה מרוצה מהערות המערכת בעניני הדקדוק¹².

 

י"ז    🔗

רעיונות ה"הומוראניזם" לא חדלו להעסיק את זאמנהוף אם כי נוכח לדעת שהוא בודד בחלומותיו על דת, מוסר ותרבות נייטראלית, אנושית־כללית. הוא הלך והתחזק בהשקפותיו הקוסמופוליטיות. בשנת 1914 הזמינה אותו קבוצת יהודים מווארשה, בתוכם אחיו ליאון, לתת יד לייסוד אגודת אספראנטיסטים יהודים עולמית. זאמנהוף סירב להצטרף לאגודה ונימק את זאת במכתב, שבו נאמר: “אינני יכול להצטרף למטרות או לאידיאלים של עם נפרד או דת מסוימת. אני משוכנע, כי כל לאומיות היא אסון גדול לאנושות”. זאמנהוף קידם בכל זאת בברכה את ייסוד האגודה, הציע לה להוציא לאור כתב־עת ביידיש ובאספראנטו ובא לאסיפה המייסדת שלה¹³.

ביום האחרון לחג הפסח שנת תרע"ז (1917) הלך לעולמו והובא לקבר ישראל בגיל 57 רופא העיניים הצנוע והאציל, שחיפש דרכים לרפא את שבר עמו בחלומו על אחוות־עמים. הוא תעה בדרכו, תרופה לצרת עמו לא מצא, אך כממציא השפה הבינלאומית הוסיף כבוד לכור מחצבתו.

במאמר שנכתב לרגל פטירתו ופורסם ב"הצפירה" (בגליון 9 משנת תרע"ז), נאמר עליו: “באותו אדם… נתגלגלה נשמה של איזה מתבודד קדמון, החי חיי בדידות, הרחק מבני אדם, ומרחוק הוא חובק באהבה את כל הבריות והוא משים את כל מעייניו בחיפוש תחבולות להיטיב לבריות”.