י. ל. ליבאנדה שייך לשתי תקופות: לתקופת ההשכלה, שבה שאפו משכילים יהודים להתמזג בתרבות הרוסית, ולתקופת ראשית התחיה הלאומית שלנו, שבה באו המשכילים לידי הכרה, כי היהודים נחשבים לזרים בקרב העמים וכי עליהם להשתדל להגיע לעצמאות בארץ משלהם.

בתקופה הראשונה תפס ליבאנדה מקום חשוב בקרב הסופרים היהודים כותבי רוסית כפובליציסט וכמספר, שמתח ביקורת על סדרי החיים, שהיו מקובלים אז אצל בני עמו. הוא לחם בקנאות הדתית, בחינוך הקלוקל ב"חדר", בהתרחקות מעבודה גופנית, בצורת ההנהגה של הקהילות. הוא קרא ללמוד מעם הארץ ולהדמות לו, להיות אזרחים רוסים בני דת משה. התקופה השניה באה לאחר משבר נפשי, לאחר שהאידיאלים הקודמים שלו נתבדו לאור דחיית היהודי ביד גסה על־ידי השלטונות ולאור פרעות הדמים שפרצו במדינה.

 

א.    🔗

בילדותו למד לייב ליבאנדה, בן הורים עניים, כרגיל ב"חדר". כאשר הנהיג המשכיל והעסקן הציבורי דוד לוריא ב"תלמוד תורה" במינסק בשנת 1843 תיקונים, עבר הילד לבית־ספר זה, שלימדו בו גם לימודים כלליים. לאחר שבית־ספר זה נסגר בשנת 1846 נכנס לבית־ספר ממשלתי לילדי היהודים, שנפתח אז בעיר מולדתו מינסק. שלוש שנים למד שם הילד ואחר־כך החליט, בניגוד לדעת הוריו, ללכת לווילנה וללמוד שם בבית־המדרש לרבנים. לימודיו בבית־מדרש זה, שהתנהל על־ידי רוסי ובו היתה השפעה למורים הרוסיים יותר מאשר למורים היהודים, גרמו, שליבאנדה, כמו גם תלמידים אחרים, הושפע ביותר מהתרבות הרוסית. תלמידים רבים של בית־המדרש לרבנים ראו בבית־אולפנא זה רק פרוזדור לבית־ספר גבוה. רבים מהם התרחקו מערכי היהדות, זלזלו במצוות המעשיות ויש גם שאחר־כך התנכרו לעמם ולדתם, כדי להשיג משרות ממשלתיות גבוהות.

ליבאנדה היה כאמור בין המושפעים מאוד מהתרבות הרוסית. בלימודי היהדות התעניין פחות, מפני שהמורים היהודים לא ידעו לנטוע בלב תלמידיהם חיבה ללימודים אלה.

כבר בימי לימודיו בבית־המדרש לרבנים הראה כשרון ספרותי. הוא כתב אז מחזה “השודדים” והתלמידים הציגו אותו בחשאי. הוא גם כתב יומן, שבו תיאר באופן נכון אך סאטירי את המורים וכמה מהתלמידים¹.

עם גמר לימודיו בבית־המדרש לרבנים במחלקה הפדגוגית קיבל משרת מורה בבית־ספר ממשלתי במינסק. את זמנו החופשי היה מקדיש לכתיבת פלייטונים, שפרסמם בעתון רשמי מקומי. הוא התידד אז עם יעקב בראפמן, מורה בבית־ספר ממשלתי, סוכן העתון “המגיד” בעיר ושוחר השכלה, שהתהלך עם רעיונות על תיקונים בחיי היהודים. בהמלצתו של בראפמן קיבל ליבאנדה בראשית שנת 1860 הזמנה לבוא לווילנה ולמלא תפקיד של “מלומד יהודי” ליד לשכת הגנרל־גוברנטור. משרה זו פתחה לפניו אפקים חדשים בשדה הפעולה הציבורית והספרותית.

 

ב.    🔗

המשכילים היהודים, שעברו בית־ספר רוסי ראו צורך בייסוד עתון בשפה הרוסית, שידון בבעיות היהודים במדינה ויהיה לפה לשאיפותיהם. העתונות העברית, שהתחילה להופיע בשנות הששים, כמו “המגיד” (1856) ואחריו “המליץ” ו"הכרמל" (1860), לא יכלה לספק אותם. בעתונות הרוסית, אף בליברלית, קשה היה לפרסם מאמרים יסודיים בבעיות היהודים. ליבאנדה הגה את רעיון ייסוד עתון רוסי־יהודי ופנה בעניין זה בשנת 1858 אל הסופר אוסיפ (יוסף) רבינוביטש באודיסה. ליבאנדה לא ידע, כי יוסף רבינוביטש וחבריו הגישו כבר שתי שנים לפני כן בקשה לרשיון להוצאת עתון כזה. בראשית שנת 1860 נתקבל הרשיון לשבועון, שייקרא “ראזסבייט” (השחר).

בין ליבאנדה ובין יוסף רבינוביטש התחילה חליפת מכתבים ערה על כיוונו ותכנו של השבועון, העומד להופיע. הוחלט ביניהם לפעול מתוך הגנה בפני התקפות מבחוץ, כשהעניין נוגע להגנת זכויותינו הדתיות והאנושיות, ומתוך התקפה על האויב מבפנים: שנאת ההשכלה, השיגרה, אי־סדרים בחיי הציבור, חולשותינו השונות. התפקידים חולקו בין השנים: יוסף רבינוביטש יפעל כלפי חוץ ואילו ליבאנדה יתקוף כלפי פנים.

בגליון א' של ה"ראזסבייט" נדפס מאמרו של ליבאנדה בשם “מלים אחדות על יהודי מערב־רוסיה, מכתב אל המערכת מהעיר איהומן בפלך מינסק”. המחבר תיאר את הירידה החומרית והמוסרית של התושבים היהודים, העוסקים ברובם במסחר זעיר ובתיווך: “חנויות – כמו כוכבים בשמים. בחנויות תראו רק לעתים רחוקות סוחר־גבר: כל העובדים בה נשים”; העדרה של האשה מהבית גורם לאי־סדר, לכלוך, עוני וחינוך קלוקל של הילדים; “אצל שום עם לא תמצא כל כך הרבה גיבנים, פוזלים, נכים, בעלי־מום כפי שנזדמן לי לראות אצל יהודי המקום הזה”; הגברים הולכים בטל, כי אין להם מה לעשות; יש אנשים בריאים, המעדיפים לפשוט יד ולא לעבוד עבודה גופנית, ואילו היהודים הרחמנים מושיטים להם עזרה; ראשי הקהילה ורבניה אינם יודעים איך לנהל את ענייני הציבור ומשום כך הכל הפוך; מאי־הסדרים הפנימיים בקהילה סובלים התושבים יותר מאשר מתנאים חיצוניים רעים; כזה הוא מצבם של בני אמונתנו האומללים בחבל הצפוני־מערבי, ובכל זאת הם ממשיכים להגיד בגאווה בתפילות: אתה בחרתנו!"

המאמר עורר זעם אצל קוראים רבים. המערכת קיבלה מברקים ומכתבים נגד הוקעת נגעי הציבור היהודי לעיני הגויים. העורך לא נרתע ועודד את ליבאנדה להמשיך באותה רוח. ליבאנדה פרסם אז בשבועון סיפור מחיי היהודים בשם “חנות סחורות באקאליי”, שהכיל שוב התקפה על קנאותהאורטודוקסיה וסדרי החיים בקהילות². ליבאנדה פרסם עוד מאמר ב"ראזסבייט" ובו התקיף את ראשי קהילת מינסק שהסתייגו ממינוי “רבנים מלומדים”. גם מאמר זה עשה רושם חזק ועורר התנגדות למחבר. החותמים על השבועון במינסק שלחו למערכת מאמר שהכיל הכחשת כל הטענות של ליבאנדה. הם טענו, כי הכל בקהילה בסדר גמור.

יוסף רבינוביטש התפטר בסוף השנה הראשונה להופעת השבועון והעריכה עברה לידי שני עורכים חדשים: עמנואל סולובייצ’יק והד"ר ליאון פינסקר. העתון הופיע בשם “ציון”, אולם גם הוא לא האריך יותר משנה בגלל תנאי הצנזורה הקשים ובגלל חוסר חותמים במיספר מספיק³. ליבאנדה פרסם ב"ציון" מאמר בשם “התעוררות”, שבו עורר להמשיך לצעוד לקראת תחיה חומרית ומוסרית, ולדון בגלוי בנגעי הציבור היהודי לשם ריפויים.

בשבועון “ציון” פרסם ליבאנדהפלייטונים אחדים וסיפור אחד בשם “הידיד ברנארד”. בסיפורו מציין ליבאנדה, כי גם כשהיהודי אוהב את ארץ מולדתו, זו מביטה עליו כעל אורח בלתי קרוא, כעל זר שרוצים להפטר ממנו.

עם הפסקתה של הופעת השבועון “ציון” בסוף החודש אפריל 1862 ניסתה קבוצת משכילים יהודים בווילנה להפוך את התוספת הרוסית ל"הכרמל" העברי לעיתון יהודי־רוסי עצמאי. ליבאנדה הסכים לערוך את השבועון. לידו צריכה היתה לפעול מועצת המערכת, שחבריה היו מורים וחניכים של בית־המדרש לרבנים. ליבאנדה התחיל בהכנות מזורזות לביצוע התכנית, אולם היא לא יצאה לפועל, כנראה בגלל המרד הפולני, שהתחיל בראשית שנת 1863.

 

ג.    🔗

כאשר בא ל. ליבאנדה לווילנה בראשית שנת 1861 קשר קשרי ידידות עם סופרים פולנים בעיר. ליבאנדה ידע פולנית וחיבב את הספרות הפולנית. ליבאנדה נוכח אחרי זמן־מה, כי הפולנים שואפים לתקומה מדינית. ליבאנדה לא האמין, כי הפולנים יוכלו לפרוק מעליהם את עול הכיבוש של שלוש מעצמות. ליבאנדה הבין, כי לא יוכל למלא את תפקידו כפקיד רשמי ובו בזמן לשמוע שיחות ורמזים על מרד בשלטון הכובש. ליבאנדה התחיל להתרחק מן הפולנים, חדל לבקר בבתיהם ולאט לאט עזב את חברתם לגמרי. לאחר שליבאנדה נתמנה לעורך הבטאון הרשמי של הפלך “ידיעות פלך וילנה” (ברוסית), העלה הדבר עליו את חמת הפולנים עוד יותר. ועד הפולנים, שפעל במחתרת והתכונן למרד, שפרץ אמנם בראשית שנת 1863, החליט, כפי שסיפרו אז בעיר, כי בפעולותיו של ליבאנדה יש סימני בגידה בעניין הפולני; הוועד דן אותו למוות; צעירה פולניה, שאהבה בסתר לבה את הסופר הצעיר, הצילה אותו ממוות על־ידי קבלת מכתב מדודה, שעמד בראש הקושרים; את המכתב, המגן על חיי הסופר, מסרה לליבאנדה באישון לילה⁴.

בימי מרד הפולנים היה ליבאנדה מפרסם כתבות בעתון בפטרבורג, שבהן יצא נגד המורדים.

לבעיית עמדתם של היהודים בזמן המרד כלפי הפולנים וכלפי רוסיה הקדיש ליבאנדה רומן בשם “בימי ריתחה”. ברומן זה, שהוא היצירה המוצלחת ביותר שלו מנקודת ראות ספרותית־אמנותית, מתלבטים הצעירים היהודים המשכילים בבעיה עם מי משני הצדדים ללכת. הצעירים היהודים רוצים במולדת, חלק מהם רואים אותה בפולין וחלק ברוסיה. הגיבור הראשי סארין, שהוא למעשה התגלמות דמותו ומחשבותיו של המחבר, מצדד ברוסיה; הוא רוצה להוציא את היהודים לדרך של אזרחות רוסית; הוא לועג ליהדות הישנה, ל"גאונים"־הרבנים, לסופרים היהודים ולבנות היהודיות, החולמות על אהבה ומתחתנות עם עשירים. נגד פולין יש לו טענות, כי הפכה את היהודים לתגרנים בלי לתת להם מולדת, היא הביטה תמיד על היהודים כעל צוענים. סארין חשד בפולנים, האומרים עכשיו כי יש לכבד את היהודי כאזרח שווה, שאחרי המרד ירצו לסלק את כל היהודים מארצם. סארין היה בטוח, כי רוסיה תקבל את היהודים בזרועות פתוחות ותעניק להם אזרחות מלאה, אך כשנתעורר אצלו פעם ספק בדבר, ענה תוך כדי דיבור: “אז נדע מה לעשות!” לא פירש אז מה יעשה במקרה כזה. אין להניח, כי כבר אז נצנץ במוחו של ליבאנדה הרעיון של לאומיות עברית.

את הרומן “בימי ריתחה” פרסם ליבאנדה רק בשנת 1871, בכרכים הראשונים של “ביבליותקה יהודית”, שהתחיל אז להוציא לאור אדולף לאנדאו בפטרבורג.

 

ד.    🔗

בתפקידו כ"יהודי מלומד" ליד לשכת הגנרל־גוברנטור פעל ליבאנדה במסירות למען אחיו היהודים. הוא מנע עלילת דם על יהודי כפר בליטא ופעל להזמת האשמותיו של המומר יעקב בראפמן, שהיה לפנים ממקורביו, נגד ה"קהל" היהודי, הפועל כאילו בחשאי לרעת המדינה (1866).

 

ה.    🔗

בתקופה שלאחר הפסקת הופעתם של כתבי־עת יהודיים־רוסיים ועד הופעת הקבצים “ביבליותקה יהודית” השתתף ליבאנדה בכתבי־עת רוסיים בפטרבורג ובווילנה. הוא ערך כאמור את “ידיעות פלך וילנה” והעלה את כתב־העת הרשמי הזה למדרגה ששימשה דוגמה לפרסומי פלכים אחרים. בו בזמן השתתף בעתון הווילנאי “וילנסקי וייסטניק”, שעורכו היה אז מ. דה־פּוּלה⁵. העורך העריך עד מאוד את כשרונו הספרותי של ליבאנדה. כעבור שנים, בשנת 1879, כתב אל ליבאנדה: “אנטוקולסקי יצר את פסל איוואן גרוזני, ואנו, הרוסים, אומרים אנטוקולסקי הרוסי; חדל, אתה, לכתוב ספרות יהודית ברוסית,זה טוב ליהודים, הם לומדים כך רוסית – אבל עליך להיות סופר רוסי, ואז נגיד ליבאנדה שלנו!”⁶

יחד עם בוגר בית־המדרש לרבנים כמוהו, שגם הוא שימש כ"יהודי מלומד", עם יונה גרשטיין, חיבר ליבאנדה שני ספרי לימוד השפה הרוסית, ספר “קריאת שפת רוסיה לצעירי ישראל” ו"ראשית לימודי דקדוק לשון רוסיה". כאשר תכננה חברת מפיצי השכלה הוצאת קובץ גדול, שיכיל את השקפות חכמי התלמוד על המוסר, ומסרה את הכנתו לשני סופרים ומלומדים עברים בווילנה, לש. י. פין ולח. ל. קצנלבוגן, מסרה את ההשגחה על תרגום הספר לרוסית לליבאנדה. גם במפעל תרגום חמשה חומשי התורה לרוסית, שיזמה החברה המדוברת, השתתף ליבאנדה יחד עם י. ל. גורדון. ליבאנדה תרגם רק חלק מספר דברים⁷.

כאשר התחילו להופיע בראשית שנות השבעים הקבצים “ביבליותיקה יהודית”, שהמשכם היה הירחון “ווסחוד”, וכן בסוף שנות השבעים כתבי־עת יהודיים ברוסית, השתתף בהם ליבאנדה בסיפורים וזכרונות מחיי היהודים. כך תיאר בסיפור “הפחד משקאלעס” את הפחד מבתי־ספר ממשלתיים ליהודים. ב"פיאות המלמד שלי" תיאר את ההשקפות המפגרות של ההמון היהודי. ב"הצגה של חובבים" תיאר את שהתרחש בבית־המדרש לרבנים כאשר בא לביקור שר־החינוך ומצא כי התלמידים נוהים יותר מדי אחרי הראציונליזם ונתן הוראה להפסיק ללמוד לטינית, כדי שהתלמידים לא יוכלו להתקבל לאוניברסיטה. בסיפורים אלה היו הרבה עובדות ורשמים מהחיים. נגד משכילים, המשתמשים בהשכלתם כבקרדום לחפור בו, נגד הרודפים אחר הבצע ותענוגות, נגד צעירים מחוסרי אידיאלים ודלי־מעש כתב ליבאנדה את הרומנים “וידויו של עסקן” ו"הרמיז הגדול" (1881).

ליבאנדה התחיל אחר־כך לעסוק בחקר תולדות היהודים בפולין ופרסם ב"ווסחוד" מאמרים “לקורות יהודי פולין”. הוא גם חיבר שני סיפורים היסטוריים: “כעסו וחסדו של מאגנאט” ו"אברהם יוזפוביטש"⁸.

 

ו.    🔗

עם הופעת השבועונים היהודיים ברוסית בסוף שנות השבעים התחיל ליבאנדה להשתתף בהם, וכאן הגיע כשרונו כפובליציסט לשיא.

בשבועון “רוסקייבריי” (היהודי הרוסי), שהתחיל לצאת לאור בפטרבורג בשנת 1879, פירסם ליבאנדה בגליון הראשון “מכתב אל המערכת”, שבו ניסח את המגמה, שאליה צריך לשאוף העתון. המגמה צריכה להיות “לסייע לפתור את הבעיה הגדולה – לבסס את מצבנו החברתי והאזרחי ברוסיה, שהיא צריכה להיות והיא גם הנה לא רק הארץ שבה נולדנו, אלא גם מולדת במובן העליון, האציל, הקדוש של מלה זו”. הוא קורא לעמוד על משמר ענייני היהודים וכן של כל אזרחי המדינה, ולסייע לכל דבר שיביא להפיכת היהודי הרוסי לאזרח רוסי – עם גוון ייחודו הדתי.

ליבאנדה התחיל לפרסם בשבועון המדובר סקירות בשם “כרוניקה מעל גדות הוויסלה”, שבהן הגיב על המאורעות בחיי היהודים בפולין וגם בחלקים אחרים של רוסיה. כמקור ראשי לסקירות אלה שימש לו העתון “איזראעליטא” (בפולנית), בטאונם של “הפולנים בני דת משה”. בסקירותיו אלה דן בצורך בתיקונים בהנהגת הקהילות, שעליהן לשקוד על ענייני הדת, ובחינוך הדור הצעיר. “הפולנים בני דת משה” שימשו לו דוגמה יפה. באותו שבועון פרסם ליבאנדה מאמר ארוך על “בעיית עבודת האדמה של היהודים ברוסיה” (1881–1880). המאמר נכתב לרגל התוכנית שהועלתה אז לייסד אגודה להפצת עבודת אדמה בקרב יהודי רוסיה. ליבאנדה הציע תוכנית מפורטת לבית־ספר ולחוות חקלאיות לצעירים יהודים. כמקום להתיישבות הצביע על המחוזות הצפוניים של פלך יקאטרינוסלב.

בעתונות הרוסית הלכה והתגברה בשנת 1880 הנימה האנטישמית. ליבאנדה סבר, כי השנאה ליהודים באה בגלל ההתגנדרות של העשירים היהודים. הוא יצא במאמריו “מעל גדות הוויסלה” נגד הברק החיצוני הזה, העלול לגרום לפגיעות אלימות ביהודים. ליבאנדה זכר את הפרעות באודיסה בשנת 1873 וחשש שמא יפרצו כאלה במדינה כולה וביתר שאת עם גירוי האינסטינקטים של עם הארץ.

במאמר שפרסם ליבאנדה בחודש פברואר 1881 בירחון “ווסחוד” על הנושא “מה הקושי בפתרון בעיית היהודים ברוסיה”, הוא בא לידי מסקנה, כי הקושי נגרם בעיקר על־ידי השלטונות, שאינם די החלטיים במתן זכויות ליהודים, ועל־ידי עם הארץ, שאינו רוצה בהתבוללות היהודים בו. ליבאנדה התחיל איפוא לראות את הקושי לא רק ביהודים, שלא רצו להדמות בכל לעם־הארץ ולהפך לרוסים בני דת משה.

הפרעות שפרצו באביב של שנת 1881 בדרום רוסיה ובסוף שנה זו בווארשה, השריפות בערים ובעיירות ישראל בליטא ובמחוזות אחרים במדינה, וכן היחס האנטישמי הגלוי של רבים מראשי המדינה עשו על ליבאנדה רושם מדכא. הוא ראה את כל תקוותיו להתקרבות לעם ותרבות הרוסית, להתאזרחות ולחיי אחווה מתבדות. דרכו עד כה נראתה לו מוטעית, הוא הרגיש, כי הוא ובני עמו זרים הם במדינה. הוא חי זמן מה בהלם. בקיץ של שנת 1881 חדל לבקר אצל אנשים, הוא התחיל להתרחק מחברה. ביום תשעה באב הלך לבית־הכנסת בפרבר “ירושלים” בווילנה, במקום שהיתה לו קייטנה, קרא את הקינות ובכה מרה.

בראשית שנת 1882 עמד להתחיל להופיע השבועון “ווסחוד” (“הכרוניקה השבועית של הווסחוד”) והעורך א. לאנדאו הזמין את ליבאנדה להשתתף. ליבאנדה ענה, כי איננו מסוגל עכשיו לשום עבודה רוחנית. “כשאני חושב, כתב לעורך, מה עשה בנו, איך לימדו אותנו לאהוב את רוסיה ומלה רוסית”, “ואיך שעכשיו דוחים אותנו ורדפים”, אין לי מצב רוח לכתוב בעתונות כפי שהייתי רגיל. ליבאנדה הגיע לידי מסקנה, כי מפיצי ההשכלה הרוסית בקרב יהודי רוסיה היו הטפשים, הם איבדו את המשענת המוסרית, שהיתה ויֶשנה למתנגדי השכלה זו. ליבאנדה תיאר במכתבו את מצב רוחם של יהודי וילנה בזמן שחששו לפרעות לאחר הפרעות בווארשה. העורך פרסם את המכתב הפרטי, בוודאי ברשותו של הכותב, בגליון הראשון של עתונו בלי לציין את שם הכותב.

ליבאנדה פרסם בשבועון “רוסקייבריי” בגליון א' של שנת 1882 את סקירתו האחרונה בעתון זה בסידרה “מעל גדות הוויסלה”. הוא התווכח בה עם העתון הוורשאי “איזראעליטה” (בפולנית) בבעיית ההתבוללות. זה שלושים שנה, כתב ליבאנדה, חשבו רבים וכן טובים, כי בהתבוללות פתרון לכל צרותינו, אולם מה לעשות אם אלה, שאתם רצינו להתמזג, דוחים אותנו במוט ברזל ובאלות.

ליבאנדה עזב אז את השבועון “רוסקייבריי” והתחיל להשתתף בשבועון של ה"ווסחוד". הוא פרסם כאן סדרה של פלייטונים בשם “מחשבות פורחות של נבוך” (החל מגליון 10, שהופיע בחמישי במארס 1882). בפלייטונים אלה באו לידי ביטוי מבוכתו של המחבר לאור מה שקרה ברוסיה, אכזבתו מדרכו הקודמת והתמורה שחלה בהשקפותיו על הלאומיות היהודית. הוא כתב, כי הוא רוצה להגיש למשפט את העם הרוסי, אך השופטים הם אותם הרוסים; אומרים לו: זה עניין פנימי, אך הוא פנימי – וזר! במדינה מבחינים בין “עיקריים” ו"זרים". ליבאנדה הפך לתומך בהגירה. העם והשלטונות הרוסיים רמזו, כי על היהודים להסתלק, אך העסקנים היהודים אומרים, כי עדיין מוקדם להסדיר את ההגירה. ליבאנדה מעיר, כי נוסחה מצויינת זו אומרת: להגר אך להשאר במקום! החיים נבונים מכל העסקנים האלה, על יהודי רוסיה עובר משבר, לכן יהגר כל מי שיכול. אחרי הפרעות בבאלטה בפסחא של שנת 1882 יצא ליבאנדה בפלייטונים שלו בקריאה להתארגן להגנה עצמית. הצנזורה מחקה הרבה שורות בפלייטון חריף זה.

השבועון ה"ווסחוד" לא היה מוכן לפרסם יותר מאמרים חריפים כאלה, ביחוד את אלה הקוראים להגירה. ליבאנדה עבר איפוא אל השבועון “ראזסבייט”, שתמך בעוז בהגירה ואהד את רעיון התחיה הלאומית. בשבועון זה התחיל בסידרת פלייטונים בשם “מאולם הישיבות”, שבהם התקיף קשות את העסקנים בפטרבורג, שכינסו ועידה אחרי חג הפסח תרמ"ב, כדי לדון בבעיית ההגירה, אבל התנגדו להגירה⁹.

בפלייטון שלו “מחשבות פורחות של נבוך” (בגליון 27 ראשית יולי 1882) כותב ליבאנדה, כי תקופת הפרעות לימדה אותנו מה מרגיש כלפינו העם הרוסי על כל שכבותיו; כל כמה שנעמוד על דרישתנו לזכויות, העם הרוסי ישתמש בכח שבידו. היה זמן, מציין ליבאנדה, שבו חשב, כי הפתרון הוא הגירה לאמריקה, אך אחר־כך ראה, כי יש לחפש תשובה לא ארעית אלא יסודית; איננו רוצה לסמוך על “אהבת האדם”, אלא יש צורך ב"עזרה עצמית" – רק דרך זו תעמיד אותנו על הרגליים כמו שעומדים עמים אחרים, בלי בקשת רחמנות מעמים שונים; אם להאבק, הרי יש להאבק למען רעיון נעלה. מה הוא הרעיון הזה – על זה ענה בפלייטונים הבאים בשם “חלומו של נבוך”¹⁰. התשובה היא, כי על העם היהודי לחדול לבקש להתמזג עם עמים אחרים, שבתוכם הוא נחשב כגוף זר, אלא להיות גם הוא עם לעצמו, חוליה שלמה בשרשרת העמים; היהודי אינו יכול להתבולל, הוא גם אינו צריך לעשות זאת, כי לוא יכול היה, היה נבלע כבר מזמן.

ליבאנדה הצטרף לתנועת “חובבי ציון”, לרעיון תחיית העם בארץ־האבות. במכתב פרטי אל צעיר בפטרבורג, שהתאונן של השפל שהורגש בקיץ תרמ"ב בתנועה ליישוב ארץ־ישראל, כתב ליבאנדה: "אל תשכח, כי כל הרעיון, שהתחלנו לפעול למענו, נולד זה לא כבר. לפני שנה לא חשב אף אחד מאתנו לא רק על יישוב ארץ־ישראל ועל תחיית עם ישראל, אלא גם לא על הגירה בכללה, הגירה בלי כל סיכויים מדיניים בעתיד. הרעיון קם בדיוק לפני חצי שנה – ואתה כבר מתרגז על שלא נתגשם עדיין! האם זה הגיוני? קרא לפחות את תולדות מאת השנים האחרונות, ותדע כמה עשרות שנים עברו, כמה דם נשפך, על כמה מכשולים צריך היה להתגבר, עד שקמה לתחייה יוון, עד שנתאחדה איטליה, עד שנשתחררה סרביה. ומדובר כאן על עמים חיים, שלא נותקו אף פעם מאדמתם והם קשורים עם עמי אירופה האדירים קשרי דת, קירבה, תרבות והווי. ואתה מתרגז על כך שמחנה צוענים, שיש לו סניפים בכל ארצות כדור הארץ, לא נתאחד ולא הפך ליחידה מדינית עצמאית במשך ששה חודשים בסך הכל!״ ליבאנדה קיווה, כי לאחר שייגמר המצב המתוח במצרים ויתחילו לסלול מסילות ברזל בסוריה, תתחיל גם התנועה ליישוב ארץ־ישראל להתקדם.

עורך ה״ראזסבייט״, שהמכתב בא לידו, פרסם אותו במאמר ראשי (בגליון 31). העורך העיר, כי אי־אפשר להשאיר את התנועה שתתפתח מעצמה, אלא יש לארגנה ולכוונה. ליבאנדה ענה על הערות העורך במכתב, שבו הסביר, כי אין הוא מיעץ כלל לשבת בלי לנקוף אצבע, אלא גם הוא דורש פעולות הכנה; הפעולות שהוא דורש הן לעת־עתה רק עיוניות. יש לעשות פעולת הסברה רחבה ולרכוש חברים לתנועה; כדוגמה משמש הוא עצמו: עוד לפני חצי שנה הביט על רעיון יישוב ארץ־ישראל כעל פרי דמיון של בלתי־שפוי בדעתו, ואפילו לעג לו במקצת, עכשיו הוא רואה בו הגיון והכרח, והוא מאמין במידה רבה באפשרות התגשמותו. ליבאנדה קיווה, כי יהודי רומניה, שאצלם התחילה התנועה בראשונה, יניחו את היסודות לבניין הגדול, שאליו יצטרכו, במוקדם או במאוחר, כל היהודים להמלט מסערה איומה, ההולכת ומתקרבת לאט ובהדרגה, אבל בלי הפסק. יהודי רוסיה, קיווה ליבאנדה, יצטרפו גם הם לתנועה ויתחילו ללכת ״הביתה״ בהמוניהם¹¹.

בפלייטונים שלו בשם ״רשימות פורחות״ קרא ליבאנדה לאחדות, כדי להגיע בכחות משותפים לעצמאות לאומית. ״התנועה האנטישמית, המתחילה רק עכשיו להתפתח, כתב, איננה משהו בלתי־צפוי, מקרי, שהופיע לפתע פתאום ויכול גם לפתע להעלם: היא תופעה היסטורית, שיש לה סיבות משלה ושיהיו לה בלי ספק תוצאות משלה, ובנו תלוי כמעט הדבר, כי תוצאות אלה יהיו בשבילנו, עד כמה שאפשר, פחות הרות אסון¹². ליבאנדה מתווכח עם ה״אופטימיסטים״, האומרים לו, כי אין המצב כל כך נורא, כי הנה יש ארצות במערב, שבהן מצב היהודים טוב. ליבאנדה דוחה טענות אלה, הוא מציין, כי גם בארצות ליברליות אין אוהבים את הקבצן המשוטט. ליבאנדה בטוח, כי בעמנו טמונים כחות אדירים, שיאפשרו לו לקום לתחיה, אולם יש לעורר את הכחות הרדומים האלה¹³.

באותו זמן התחיל להתפרסם ב״ראזסבייט״ תרגום הקונטרס ״אבטו־אמנציפציה״ של הד״ר פינסקר. ליבאנדה התרשם בלי ספק עמוקות מרעיונותיו של פינסקר, שגם בנפשו חלה תמורה דומה לזו של ליבאנדה וגם הוא הגיע למסקנות דומות לאלה של ליבאנדה. פינסקר לא קבע בקונטרסו איזוהי הארץ היעודה למרכז לאומי יהודי, ואילו ליבאנדה כבר החליט – ארץ־ישראל.

בפלייטונים ״הערות עפות״ (בגליונות 47, 49, 52) של ה״ראזסבייט״ הביע ליבאנדה את הזדהותו עם תנועת ״חובבי ציון". ליבאנדה לועג לדוגלים ברעיון ״התעודה״, רעיון הבאת דבר היהדות לגויים. היהודים מתפללים בשפתותיהם ״תקע בשופר גדול לחירותנו״, אולם הם מחכים, כי זה ייעשה, הם בעצמם לא עשו כלום להגשמת שאיפה זו. והנה קמה התנועה ליישוב ארץ־ישראל, אולם איך מתייחסים אליה העשירים, המשכילים, בעלי הדיפלומות והרבנים? אפשר להבין את העשירים, שעינם לכספם, ואת בעלי הדיפלומות, הדוחים כל לאומיות ותרבות יהודית, אולם יש להתפלא על הרבנים, שהיו צריכים להיות לאומיים לעילא ולעילא והם מתפללים לשיבת ציון. ליבאנדה לועג עכשיו לוועד הזמני, שהוקם להפצת עבודת אדמה ומלאכה בקרב יהודי רוסיה ושהוא מצטמצם בפעולות קטנות להפצת מלאכה.

ליבאנדה מפנה את תשומת הלב לתנועה האנטישמית בגרמניה, לוועידה העולמית של האנטישמיים בדרזדן. הוא רואה בה סכנה גדולה לקיום האומה. הוא מזהיר מפני זלזול בתנועה זו, ״ביום בהיר אחד נראה אולי את השדה מלא עצמות חללינו; יהיה בכי וחריקת שיניים, אבל יהיה כבר לאחר המעשה; אנו נערער ונפנה אל הצדק, להומניות ולציוויליזציה, אבל יתברר, כי אחרנו את המועד, כלומר אנו אשמים בעצמנו״. אין להסתפק, כפי שקורא הרב הד״ר יליניק מווינה, בהקמת אגודה להזמת טענות האנטישמיים, כי שונאינו מנהלים כבר נגדנו לא ״מלחמת דיו״ אלא מלחמת דמים. המלחמה נכנסה לעידן חדש, היא החריפה, האנטישמיים אינם מסתפקים בצמצום זכויותינו, הם אינם מוכנים לקבל תנאים גרועים ביותר לקיומנו, הם רוצים כי נתנצר או נסתלק מארצותיהם. הם אינם יכולים לסבול אותנו, פשוטו כמשמעו. זהו ההבדל הקיים מדורות בין היהודי ובין ההלני, הבלתי־יהודי. עמנו, ממשיך ליבאנדה, השכבות הנמוכות שלו והנוער, מרגישים, כי עליהם להתחיל לפעול. הם מחפשים מוצא בעבודת האדמה, מחפשים ארץ לשם זה.

 

ח¹⁴.

בראשית שנת 1883 נפסקה הופעת השבועון ״ראזסבייט״. לליבאנדה לא היה עתון מתאים לרוחו, שבו היה יכול להמשיך להביע את רעיונותיו על תחיה לאומית בארץ־ישראל. הוא עבר אז מהלכה למעשה. הוא השתדל להשפיע על מכריו על־ידי שיחות ומכתבים. הוא הצטרף לאגודת ״אוהבי ציון״ בווילנה, שנוסדה כבר בחודש כסלו תרמ״ב, ונעשה בה הרוח החיה. כאשר נתכנסה בביאליסטוק ביוזמתו של הרב שמואל מוהילבר ועידה של אגודות חובבי־ציון, כדי להקים מרכז להן, נבחר ליבאנדה לחבר המרכז. הוועד המרכזי לא קם אמנם. כיושב־ראש האגודה בווילנה שימש הסופר ש. י. פין, אולם למעשה ניהל את כל העניינים ליבאנדה תוך שיתוף פעולה עם ש. י. פין. ליבאנדה דאג לכל דבר, קטן וגדול: הוא היה מתעניין ברכישת חברים לאגודה ובתשלומי דמי־החבר שלהם, והוא היה מנהל את רוב התכתובת עם ראשי אגודות אחרות ועם אישים, כדי להניח יסודות ארגוניים לתנועה. כאשר נכנס לפעולה הד״ר פינסקר עמד בקשרים הדוקים אתו ועם מ. ל. ליליינבלום באודיסה. הוא התכתב עם דוד גורדון, עורך ״המגיד״, ופעל בשיתוף אתו. ליבאנדה השתתף בדיונים בדבר הקמת מרכז לתנועה ובהכנות לוועידה, שתבחר ועד מרכזי. לקראת האסיפה בקאטוביץ חיבר תזכיר מפורט, הוא דאג להשגת רשיון לפעולות חברה ברוסיה ליישוב ארץ־ישראל ונכנס לפרטי ניסוח התקנון. בחודש סיוון תרמ״ה באו עורך־הדין ישראל יאסינובסקי מווארשה ופ. לווינסון מפטרבורג לווילנה ובמעון הקיץ של ליבאנדה ישבו, יחד עם ש. י. פין, שמונה ימים רצופים ושקלו כל סעיף וסעיף של התקנון¹⁵. היו ימים, שבהם היה מדוכא מהקשיים שבהם נתקלת התנועה, אולם היה מתאושש מהר ומעודד גם את פינסקר.

 

ט.    🔗

ליבאנדה דאג להסברת הרעיון. הוא עודד את עורכי הקובץ ״פלשתינה״ ברוסית, ו. ברמן וא. פלקסר, והשתתף בקובץ זה במאמר על הנושא ״מהותה של התנועה הנקראת ׳פלשתינית׳״ (1884). הוא דאג להשגת רשיון לפעולות חברה.

כאשר נפסק בסוף שנת 1884 גם השבועון ״רוסקי יבריי״ ומכל השבועונים היהודיים ברוסית נשאר רק ה״ווסחוד״, הזמין עורכו אדולף לאנדאו את ליבאנדה להשתתף בעתונו. ליבאנדה פרסם אז בשבועון זה פלייטונים ומאמרים אחדים. גם בהם מורגשת אותה אכזבה מהתקוות שתלו בקידמה, בהשכלה הרוסית. ליבאנדה תיאר את תהליך ההתפוררות של המשפחה היהודית הפטריארכלית, אך התנחם בזה, כי התהליך לא הגיע עדיין לשכבות־העם הרחבות. ליבאנדה העמיד מול הנוער המודרני, המתחנך בבתי־ספר חדשים, ללא מסורת, תלוש מעמו, את הנוער בן הדור הישן, שהתחנך באווירה המוסרית החמורה של הגיטו היהודי.

באותו שבועון של ה״ווסחוד״ של שנת 1885 פרסם ליבאנדה מאמר ״על ההתבוללות״, שבו הוא טוען, כי יש מקום להתקרבות לעם־הארץ על־ידי רכישת השפה, התרבות והאזרחות של ארץ מסויימת על־ידי היהודים המתגוררים בה, ״בתנאי שישמרו על ההווי הדתי והקהילתי שלהם ותקויים המסורת ההיסטורית, שאינה מזיקה לאיש, והתכונות האינדיבידואליות עם המנהגים המסורתיים״. ליבאנדה משבח תהליך זה של ״התקרבות״, והוא טוען, כי בו דוגלים הטובים שבין היהודים במערב וחברת ״כל ישראל חברים״. לעומת זאת מגנה הוא את ה״התבוללות״, השואפת להתמזגות, שהרי מטרתה השמדת עם ישראל והתאבדות לאומית. ליבאנדה סובר, כי אנו חיים בתקופה שבה ״הוכרז העיקרון הלאומי כשליט וכמחייב״, שום אומה לא תרצה לקרב אליה את היהודים, מוטב איפוא ליהודים לגבש את עצמם כאומה תרבותית. אמנם חסרה לאומה שלנו ארץ משלנו, אבל הסיבה לכך ״משום שאין בנו, שגווע בנו הרצון לרכוש אותה״, וכן מפני שהלאומיות היהודית יכולה להתקיים גם בלי ארץ, משום שהיהודים אינם עם אלא אומה – אומה יהודית רוחנית¹⁶. ליבאנדה הבחין איפוא במאמרו בין המושג ״עם״ ו״אומה״.

יש להניח, כי האכסניה, ה״ווסחוד״, שעורכה אדולף לאנדאו היה רחוק מרעיון תחיה לאומית בארץ האבות, גרמה לניסוח המדובר של הלאומיות היהודית. ליבאנדה חשש, כי העורך לא יפרסם כלל את המאמר. ליבאנדה רצה, כי יתרגמו את מאמרו לעברית ויפרסמו ב״המליץ״ או ״המצפה״.

מאמרו של ליבאנדה ״על ההתבוללות״ מהווה נסיגה מתפיסתו הקודמת את הרעיון הלאומי. יש לציין, כי גם ביחס לענייני יישוב ארץ־ישראל נחלשה דעתו: ביום ה־25 בנובמבר 1886 כתב לד״ר פינסקר, כי לאחר שהנדיב (רוטשילד) תומך במושבות בארץ, אפשר להפסיק את הפעולות של אגודת חובבי־ציון; משפחות אמידות עולות ומתיישבות באמצעיהן שלהן, זה מספיק וזה משמח. את חולשת דעתו של ליבאנדה יש להסביר במצב רוחו, כי בריאותו הנפשית הלכה ונתערערה.

 

י.    🔗

באותה שנת תרמ״ה (1885) מלאו עשרים וחמש שנה לעבודתו הספרותית של ליבאנדה. קהל מעריציו רצה לערוך חגיגה, עורך ה״ווסחוד״ פרסם מאמר ראשי והביע את נכונותו לקבל על עצמו את עריכת החגיגה. ליבאנדה דחה את ההצעה. במכתב לעורך ה״ווסחוד״ כתב: אין לי מצב רוח לחגיגות, זה לא הזמן לנו לחגיגות; כתבתי מפני שהיה לי רצון לכתוב, כתבתי בשביל היהודים, לפעמים הם קוראים את דברי, אך ספק אם היתה בזה תועלת¹⁷.

ברכות לרגל מחצית היובל הספרותי נשלחו אל בעל־היובל לרוב. ליבאנדה ענה לכל מברכיו במכתב שנתפרסם ב״המליץ״: ״כוונתי היתה טובה, בתום לב שקדתי על עבודתי״¹⁸.

 

י"א.    🔗

עבודתו המאומצת בתנועת ״חובבי ציון״ וכן עבודתו הספרותית ערערו את בריאותו של ל. ליבאנדה. הוא התחיל להרגיש בשנת 1886, כי ״אכל את עצביו״. יתכן כי מחלת הנפש, שנתגלתה בו, ראשיתה בשנים 1881–1882, שבהן חי בהלם מהשינוי הטראגי, שחל בחיי היהודים ברוסיה, ושבהן באו שינויים גדולים בהלך מחשבותיו. ניסו אז לרפא את הסופר החולה על־ידי היפנוזה אך ללא הועיל. אחרי חג הפסח החמירה המחלה, האיש לקה במחלת שכחה. מניחים, כי הסיבה להתגברות זעזוע העצבים היתה ידיעה, כי פרצו פרעות ביהודים בעיירה מולודצ׳נה. רוחו נעשה סוער יותר ויותר, הוא היה עוזב את ביתו והיה מתפרץ לבתי ידידים, שלא ביקר אצלם שנים רבות, היה מתבודד שם בקרן זווית ושותק. יום אחד נכנס לביתו של ידידו יונה גרשטיין והתחיל להתקוטט אתו על שאין הקהל העברי מעריך את כשרונו הספרותי כראוי. האיש הזה, שהיה תמיד עניו והיה בורח מן הכבוד, התחיל פתאום לתבוע את עלבונו מהציבור…¹⁹.

מחלתו של ליבאנדה התגברה. הרופאים הווילנאים יעצו להעבירו לבית־חולים לחולי־רוח בפטרבורג. החולה התנגד, אך כאשר אמר לו ידידו יצחק־לייב גולדברג, כי מובילים אותו לארץ־ישראל, הוקסם מההצעה והסכים לנסוע.

ביום ז׳ בניסן תרמ״ח נפטר הסופר והלוחם למען תחייתו הלאומית של עמו יהודה־לייב ליבאנדה. בווילנה ערכו במלאות שלושים יום לפטירתו בבית־מדרש וכן בבית־הכנסת של הנאורים ״טהרת הקודש״ אסיפות אזכרה. המלחין־הבדחן אליקום צונזר חיבר אלגיה באידיש והוציא אותה עם תרגום רוסי ועם תמונות הסופר המנוח יחד עם תווים לפסנתר ולכינור. חובבי־ציון קראו בשנת תרנ״א את הספריה ״שער ציון״ ביפו על־שמו של י. ל. ליבאנדה. זוהי המזכרת היחידה בארץ לזכרו של אחד מראשוני ההוגים והפעילים למען עם ישראל עצמאי ועובד את אדמת ארץ־ישראל. מ. ל. ליליינבלום הציע לכנס ולפרסם את מאמרי ליבאנדה ב״ראזסבייט״ בספר מיוחד, כי בזה ״נפיץ את הרעיון באופן נפלא וגם נציב זכרון לאומי לסופרנו״. ואמנם הוציא מ. אוסישקין ברוסית קובץ המכיל אחדים ממאמרי ליבאנדה. ראוי היה לכנס בישראל את מיטב מאמריו וסיפוריו בתרגום עברי ולהקים לו יד במדינתנו, שעליה חלם ולמענה פעל²⁰.