א.    🔗

בימים שהתחילה לזרום לארץ דלת־האוכלוסין העלייה החדשה מרוסיה ומרומניה כבר היו קיימים בה ישובי יהודים לא רק ב״ארבע הערים הקדושות״ (ירושלים, חברון, צפת וטבריה), אלא גם ביפו, בחיפה, בעכו ובשכם. היהודים ישבו גם בכפרים אחדים בגליל, וכן ישבו ישיבה ארעית בעזה וברמלה. בירושלים היו היהודים כבר אז יותר ממחצית האוכלוסיה, כ־15.000 נפש. בחברון ישבו בשנת 1880 כמאתיים משפחות יהודיות, בשכם 12 משפחות בלבד. ועדי העדות הספרדית והאשכנזית בירושלים היו תומכים ביישובים הקטנים בעזה, בשכם וביפו על־ידי השתתפות בהחזקת שוחט, מלמד וכדומה.

העולים הראשונים פנו רובם ככולם אל החקלאות. הם יסדו כפרים בשפלה ובשומרון, ועם זאת העפילו גם אל הגולן והחורן ושאפו להתיישב במזרחו של עבר־הירדן. קבוצת משכילים מוותיקי הישוב ומן העולים החדשים בירושלים נתנה דעתה על הצורך להרחיב את היישוב גם בערים, שהיו בהן רק מעט יהודים, או שלא היו בהן יהודים כלל. בהתייעצות, שכינס בארץ שליח ״חובבי ציון״ ק. ז. ויסוצקי בשנת תרמ״ה (1885), הציע הד״ר ו. הרצברג, מנהל בית־יתומים בירושלים, ליישב בעלי־מלאכה יהודים בערים כמו ג׳נין (עין־גנים), שכם, סאלט, רמלה, לוד ועזה. ברעיונו של הד״ר הרצברג תמכו גם נסים בכר, מנהל בית־ספר למלאכה בירושלים מיסודה של חברת ״כל ישראל חברים״, דויד ילין, מורה בבית־ספר זה, מרדכי אדלמן, שעבד בבית־היתומים של הד״ר הרצברג, והסופרים א. מ. לונץ ואליעזר בן־יהודה. נסים בכר יזם בשנת תרמ״ו הנחת יסוד ליישוב יהודי ברמלה על־ידי בעלי־מלאכה צעירים, בוגרי בית־ספרו. בתרומה של אלף פראנק, שקיבל מאשת הבארון אדמונד רוטשילד בזמן ביקורם של ״הנדיב הידוע״ ורעייתו בארץ, רכש ברמלה מגרש לשם הקמת בתים, בית־כנסת ומבנים לצורכי־קהילה אחרים. לשם השגת סיוע פנה בכר אל הרבנים עזריאל הילדסהיימר וא. סאלפנדי בגרמניה ואומנם הללו הבטיחו את סיועם. נ. בכר ודויד ילין שלחו לרמלה יהודי, שפתח בה מסעדה. בשנת תרמ״ח כבר ישבו ברמלה 29 יהודים, אך הקהילה לא התפתחה, עזרה מספיקה לבניית הבתים לא באה ובעלי־המלאכה הצעירים עזבו את המקום.

ב.    🔗

את הפעולה למען הרחבת היישוב העמיד על בסיס מוצק יותר מרדכי אדלמן. כתלמיד־ישיבה בליטא, ואחר־כך כתלמיד אוניברסיטאות במערב־אירופה, קנה לו שם כחוקר במדעי היהדות והמזרח. הוא עלה ארצה בראשית שנת תרמ״ב (סוף 1881), ועבד במחיצתם של הרצברג ואליעזר בן־יהודה. בשנת תרמ״ח יצא לגרמניה, ושם פעל למען ייסוד אגודה, שתשקוד על הבראת מצבו של היישוב העברי בארץ ועל הרחבתו. הוא הפנה את תשומת־לבם של הרב ד״ר עזריאל הילדסהיימר ועסקנים אחרים למצבם הירוד של בעלי־המלאכה היהודים בארץ, שאין להם כלי־עבודה מודרניים והם חסרי הכשרה מקצועית. הכוונה היתה להבריא את היישוב הירושלמי על־ידי פרודוקטיביזאציה ולשים קץ לתמיכה בדרך של ״חלוקה״. אדלמן רצה ליישב בעלי־מלאכה יהודים בערים שונות בארץ, שאין בהן יישוב יהודי, אולם קבוצת העסקנים, והרב הילדסהיימר בראשם, גילו יתר נכונות להושיט עזרה לבעלי־מלאכה ולסוחרים וכן לתמוך במוסדות חינוך וחסד, כמו בתי־ספר, בתי־יתומים ובתי־חולים. נוסדה אז, בשנת 1888, בפראנקפורט על נהר מיין אגודה בשם ״למען ציון״, שבראשה עמד הרב הילדהיימר. אדלמן נבחר כבא־כוח, ״סוכן״ האגודה בארץ־ישראל. בתקנון האגודה לא הוזכר דבר הרחבת היישוב, אם כי זו היתה בוודאי מטרתו העיקרית של אדלמן. בתקנון לא נאמר, כי האגודה תפעל למען מניעת השפעתו של המיסיון הנוצרי, אבל גם זו היתה ממטרות האגודה. בתקנון צויין, כי האגודה מושתתת על היהדות המסורתית. אל ועד האגודה הצטרפו אישים אחדים גם מחוץ לגרמניה, כמו מיכאל ארלאנגר מפאריס, הנרי א. פראנקלין וחבר הפארלאמנט שמואל מונטאגו מלונדון. כבר בחודשים הראשונים לקיומה הצליחה האגודה לרכוש כשבע־מאות חברים, שהתחייבו לשלם כל שנה מחמישים עד מאה מארק.

ג.    🔗

אחת הפעולות הראשונות של סוכן האגודה בארץ היתה חידוש היישוב היהודי ברמלה. לאחר שבעלי־המלאכה הצעירים עזבו את רמלה התיישב שם יהודי אחד מיפו, שהקים בית־מלון והעמיד דיליז’אנס (מרכבה), שקישר בין רמלה ובין יפו. אדלמן שלח לרמלה בעלי־מלאכה, ואלה היו בעלי משפחות ולא רווקים, כפי שעשה בכר. “למען ציון” קיבלה תחת חסותה את היישוב החדש והעמידה לרשות המתיישבים סכומי־כסף לשכירת דירות וחנויות ולרכישת כלי־עבודה. אלדמן שלח לרמלה שוחט ומלמד ודאג לצורכי הקהילה, כגון “מקווה” ועוד. לפי ידיעה אחת הושיב אדלמן ברמלה עד סוף שנת 1889 31 משפחות וניהל משא־ומתן על יישוב משפחות נוספות. לפי ידיעה משנת 1890, ישבו ברמלה רק 14 – 17 משפחות של בעלי־מלאכה ופועלים. בראשיתה של אותה שנה נגמרה בניית בית גדול, שיזם לבנותו נסים בכר. בבית הזה היה חדר מיועד לבית־תפילה, והרב ד"ר א. סאלפנדי שלח ספר־תורה בשביל בית־תפילה זה. לחנוכת הבית הוזמנו י. מ. פינס, שהיה אז נציג “חובבי ציון”, אליעזר בין־יהודה ואחרים. בבית המדובר נפתח בית־מלון יהודי שני. כן ידוע לנו, שאדלמן הושיב ברמלה רוקח יהודי.

עם ייסוד “רחובות” וראשיתו של גל־עלייה גדול מרוסיה בשנים 1891–1890 התיישבו רבים מן העולים ברמלה. הם עבדו ברחובות ובסלילת מסילת־הברזל מיפו לירושלים. כיוון שביפו לא מצאו רבים מן העולים מעוטי־היכולת קורת־גג, עברו לרמלה וגרו ברפתים ובמבנים בלי אור ובלי אוויר. הם סבלו רעב ובקרבם פשטו מחלות הקדחת והחררה. תושבי רמלה הערבים חששו שמא הביאו היהודים האלה מחלה מידבקת ופנו אל המושל המקומי שיגרשם. אדלמן בא לרמלה יחד עם הד"ר מ. שטיין, שהיה רופא ממשלתי ביפו, והעביר מרמלה ליפו את החולים. ועד “למען ציון” הקציב לצרכי בית־חולים ביפו 2500 פראנק והניח בזה את היסוד לבית־החולים של הקהילה היהודית ביפו.

בשנים תרנ"א – תרנ"ב (1892–1891) ישבו ברמלה כשלושים משפחות של יהודים, 175–166 נפשות. בשנת תרס"א (1901) ירד מספרן לתשעים ותשע נפשות.

ד.    🔗

מרדכי אדלמן, סוכן האגודה, הגיש עזרה לבעלי־מלאכה, פעל בתחום החינוך המקצועי והושיט עזרה רפואית בערים שונות בארץ. האגודה שלחה לארץ מכונות־תפירה ומסרה אותן לקונים בתשלומים, היא נתנה הלוואות לבעלי־מלאכה ולסוחרים זעירים, שילמה שכר־לימוד בעד נערים שלמדו מלאכה בירושלים ובחברון והקציבה כספים להחזקת מורים לשפה הערבית בבתי־ספר יהודיים בחברון, בירושלים וביפו. אגודת “למען ציון” שלחה לירושלים את הרופא ד"ר א. פויכטוואנגר, שטיפל בחולים עניים. האגודה תמכה בבתי החולים “ביקור חולים” של העדה האשכנזית ו"משגב לדך" של העדה הספרדית. לטבריה הזמינה האגודה את הד"ר טוביה הינדס מרוסיה.

פעולה חשובה פעל אדלמן למען עולי רוסיה. רוב העולים האלה התרכזו ביפו, וחלקם הגיע לירושלים. היה צורך לעזור להם למצוא קורת־גג לראשם, להשיג בשבילם עבודה ולהושיט עזרה רפואית. בחודש תמוז תרנ"א (1891) פשטה ביפו, בייחוד בקרב העולים, מחלת הקדחת. ביפו לא היה אז בית־חולים יהודי, ואילו בית־החולים של המיסיון היה מלא עד אפס מקום. אדלמן נחלץ לעזרה, קרא לאסיפה ביפו, וכשמצא כי אין בידי הקהילה להקים בית־חולים, פנה אל ראשי “למען ציון” והללו הסכימו לייסד את בית החולים, שסייע, כאמור, גם לחולי רמלה. בייסוד בית־החולים, שנמסר לוועד הקהילה, טרח בצד הרפואי הד"ר פויכטוואנגר.

בשביל עולי רוסיה, שהגיעו לירושלים ולא היה להם מקום להניח עליו את ראשם, שכר אדלמן בתים בשכונת “מאה שערים”. לבתים אלה קרא “מפלט” והתקין בהם בית־תמחוי. ביום השלישי לפתיחת בית התמחוי באו לשם יותר ממאה ושמונים איש, רובם מעולי רוסיה, וכעבור זמן קצר הגיע מספר הנהנים מן המסעדה הזולה ל־350 איש ליום. אדלמן תמך גם בקבוצת “שומרי שבת” – רוסים שעלו ארצה, רובם גרים. לפי עצתו התיישבו על גדות הירדן ועסקו בדיג. את הדגים היו מוכרים ביריחו, ולפעמים בירושלים. אני מניח, שהתיישבו ביריחו, או קרוב ליריחו. לפי ידיעה אחת היו בקבוצה זו עשר משפחות, ולפי ידיעה אחרת לא מנתה הקבוצה אלא חמש משפחות בלבד.

ה.    🔗

משכילי ירושלים עודדו את מ. אדלמן להמשיך בפעולתו למען הרחבת היישוב. הם טענו, כי בתמיכה בבית־חולים ובבתי־ספר עוסקות אגודות שונות, ואילו מכונות־תפירה בתשלומים אפשר להשיג גם בחנויות “זינגר”. את תפקידה העיקרי של “למען ציון” ראו בהקמת יישובים יהודים בערים שונות בארץ, שבהן אין יישוב יהודי ניכר או שאין בהן יישוב יהודי כלל. א. מ. לונץ עמד בקובץ שלו “ירושלים” (שנה ד', תרנ"ב, למעשה תרנ"א) על הצורך “להרחיב את גבול מושב אחינו בארץ הקודש” בערים בית־ללחם, רמלה, לוד, אשדוד, מג’דל, ג’נין, סאלט וכראך. “אם יעלה בידינו”, כתב, “להושיב אף עשר משפחות מאחינו בכל אחת מהנה, אז אין ספק, כי המה ימשכו עליהם עוד מספר משפחות”. לדעת לונץ, מוטל תפקיד זה רק על האגודה “למען ציון”. ברוח דומה כתב גם אליעזר בן־יהודה בעיתונו “האור”.

מ. אדלמן המשיך לפעול למען הרחבת היישוב, אם כי האמצעים שברשותו היו מוגבלים. הוא סייע בהעברת בעלי־מלאכה מירושלים ומיפו לשכם, לג’נין, לנצרת, ללוד, לעזה ולבית־לחם, וחשב אפילו על התיישבות בכראך. לשכם שלח אדלמן עשר משפחות בעלי־מלאכה מן העדה האשכנזית, שהצטרפו ליישוב הקטן של העדה הספרדית. הוא תמך בידן לשכור דירות וחנויות ונתן הלוואות, השתתף במשכורת השוחט והמלמד ודאג לבית־תפילה ולמקווה. המוסלמים לא רצו להשכיר בית לבית־כנסת, והיהודים נאלצו להתפלל בחדר, שחלונותיו היו סגורים. “הנדיב הידוע” השתתף בשכר חדר־התפילה. בהשתדלותו של אליהו שייד, בא־כוחו של הבארון רוטשילד, הוציא המושל (ואלי) בביירות צו לפחה בשכם למסור ליהודים את בית־הקברות העתיק שלהם. “למען ציון” שלחה לביקורים בשכם את רופא־העיניים הד"ר רוטשטיין. היישוב היהודי בשכם גדל והגיע בשנת 1895 למאה ועשרים נפש. אחר־כך הלך ונידלדל בגלל בערותם וקנאותם של תושבי שכם המוסלמים.

בג’נין רכש אלדמן שטח קרקע, והושיב עליו עשר משפחות. הוא שכר שם בית, שישמש בית־מלון לעוברי־אורח עניים ודירה לשוחט. הניסיון בג’נין לא הצליח, כי פשטה שם מחלה מידבקת והעיר נסגרה בפני באים ושבים.

בנצרת הושיט אדלמן חייט יהודי, בעל משפחה גדולה. תושבי העיר קיבלו את התושב החדש ברצון, אולם הוא נפטר ולא היה המשך לפעולה.

בעזה היה היישוב היהודי הקטן זקוק לתוספת מתיישבים, בייחוד בעלי־מלאכה. אנשי היישוב, ששמעו על פעולות נסים בכר ודויד ילין, פנו אליהם ואלה מצאו שני בעלי־מלאכה צעירים, שהסכימו לעבוד ולהתיישב בעזה. “הנדיב הידוע” היה משלם 40 פראנק לחודש להחזקת שוחט ומלמד בעיר ותרם סכום להקמת מקווה. “למען ציון” סייעה לחיזוק הישוב בעזה, שמנה כשלושים משפחות, על־ידי יישוב בעלי־מלאכה ועל־ידי הושטת עזרה רפואית. הרופא של העיריה, הד"ר כהן" פעל גם מטעם האגודה.

בלוד קם יישוב יהודי לאחר שיוסף פיינברג, ממייסדי ראשון־לציון, נכנס בשנת 1888 לשותפות עם ישראל ניימצוביץ בבית־החרושת שלו לשמן. כעבור שנתיים התיישב בלוד עולה מרוסיה, מרדכי סלומון, שהקים שם טחנת קיטור. באותו זמן חיו בלוד שש משפחות יהודיות. “למען ציון” השתתפה במשכורת לשוחט.

בחיפה התחילה בתקופה המדוברת לקום גם עדה אשכנזית. היו בה כעשרים משפחות, ולעומתן כמאתיים משל העדה הספרדית. כתב מחיפה עורר בעיתון הירושלמי “חבצלת” את השאלה מפני־מה אין האגודה “למען ציון” פועלת גם בחיפה. אין ספק שאדלמן רצה לפעול גם בחיפה, אך האמצעים שברשותו היו מוגבלים.

ו.    🔗

פעולות האגודה “למען ציון” הלכו ונטצמצמו, בייחוד לאחר פטירתו של הרב ע. הילדסהיימר (בשנת תרנ"ט). אומנם האגודה המשיכה בפעולות הסיוע שלה, אבל בלי תנופה גדולה. קמו ארגונים ואגודות חדשות שהגדילו לעשות, והאגודה “למען ציון” שוב לא תפסה מקום בראש. בשנת תר"ע (1910) היתה האגודה ל"חברת תומכי בית מרפא לעינים" בירושלים. מרכז האגודה נשאר בפראנקפורט על נהר מיין, ואדלמן נשאר בירושלים כמורשה מטעם הוועד המרכזי. משוויץ הובא רופא־עינים יהודי ונפתחה מרפאה בעיר העתיקה בירושלים.

אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בשנת תרפ"ב (1922), נסע מ. אדלמן לגרמניה לשם ריפוי. הוא ניסה לחדש את פעולות האגודה “למען ציון”, אולם נפטר בברלין. פעולות האגודה נשכחו, אך הזרע שזרעה הניב פירות.

מקורות    🔗

ד"ר בן ציון גת: היישוב היהודי בא"י בשנות ת"ר – תרמ"א, ירושלים תשכ"ג; “שמש צדקה”, דו"חות הוועד הכללי האשכנזי בירושלים, תרמ"ט – תרנ"א;

מכתבי דוד ילין אל הרב ע. הילדסהיימר ואל א. ארוואץ בעזה, ארכיון ד. ילין בארכיון הציוני המרכזי;

הקבצים “ירושלים” ו"לוח א"י" בעריכת א.מ. לונץ;

העיתונות העברית של אותה תקופה (החבצלת, הצבי, האור, המליץ, המגיד, הצפירה);

תקנון חברת תומכי בית־מרפא לעינים בירושלים, תר"ע, בבית־הספרים הלאומי בירושלים;

הרבעון “פלשתינה” (באנגלית), בהוצאת אגודת חובבי־ציון באנגליה, 1894–1893, חוב' 6, 12;

הערך על אדלמן באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, בעריכת ד. תדהר, דרך א'.