ברמת הגולן, שהיה בה בעבר יישוב יהודי צפוף ופורח, נשארו שרידים של יישוב זה עד סוף המאה שעברה. בדומה לגליל העליון, שבו נשתמרו מן התקופה העתיקה יישובים יהודיים בפקיעין ובשפרעם, כך גם בגולן היתה קהילה יהודית – בכפר חצביה. בכפר גדול זה, שעל־ידו נובע פלג הירדן “חצבאני”, ישבו דרוזים ונוצרים, מוסלמים ויהודים. במחצית המאה שעברה ישבו שם כשלושים משפחות של יהודים. סכסוך־הדמים בין הדרוזים והנוצרים בלבנון (1860) גרם, שהיהודים עזבו את הכפר ועברו לדמשק. אומנם לאחר שנים חזרו הללו בחלקם, אך הקהילה הלכה והתנוונה. הבארון רוטשילד ביקר בכפר זה בזמן סיורו הראשון בארץ (1887), נתן שי – לירה זהב – לכל משפחה יהודית, ותרם 150 לירות זהב לבניית בית־כנסת חדש במקום. אך התפוררות הקהילה בחצביה נמשכה, ואחרוני אנשיה עברו בשנת תרנ"ה (1895) לראש־פינה, לעבוד שם בתעשיית המשי ¹.

יישוב יהודי קטן היה גם בכפר ביר־אישכום, כשני קילומטרים מזרחית לים־כינרת, על פני רמה דרומית־מזרחית בגולן. בכפר זה היו ליהודים קרקעות, הם התרכזו בשכונה משלהם וחיו בשלום עם הרוב המוסלמי של הכפר². על יהודים אלה לא ידוע לנו הרבה, וייתכן שישיבתם בכפר היתה ישיבת־ארעי.

 

עם חידוש היישוב החקלאי היהודי בארץ    🔗

התנועה לחידוש היישוב החקלאי היהודי בארץ כולה, לרבות עבר־הירדן המזרחי, באה הן מצד התושבים הוותיקים והן מצד העולים החדשים, שעלו לארץ עם התעוררות רעיון התחייה הלאומית. התושבים הוותיקים בצפת ובירושלים שמאסו בלחם־החסד של ה"חלוקה" ויסדו בשנת תרל"ח (1878) את הכפרים “גיא־אוני” (ג’עוני, נקרא אחר־כך “ראש־פינה”) ו"פתח־תקוה", היו גם המעפילים הראשונים אל רמת־הגולן. גם העולים החדשים חשבו על התיישבות באזור זה, ואילו חברי האגודה ביל"ו, שהתחילו עולים ארצה בשנת תרמ"ב (1882), כללו בתקנות אגודתם סעיף, שבו דובר על התיישבות בעבר־הירדן מזרחה ³.

האיש, שעורר בקרב היישוב היהודי בארץ תנועה להתיישבות, בעת ובעונה אחת עם התעוררות התנועה לעלייה בקרב יהודי רומניה ורוסיה, היה ר' שמואל שולמן, איש צפת. יליד רוסיה הלבנה (נולד בשנת תר"ג, 1843), בן רב לחסידי חב"ד, עלה ארצה בילדותו עם הוריו. הוא נמנה עם חוג אותם המשכילים התורניים של חסידי חב"ד, כמו י.ד. פרומקין ואלעזר רוקח, ששאפו לפרודוקטיביזאציה של היישוב. לאחר חתונתו גר זמן קצר בטבריה. ייתכן שהוא נבחר כמזכיר האגודה להתיישבות יהודי טבריה, שיסד שם בשת תרל"א (1870)היהודי הפולני־הונגרי שמעון ברמן, שעלה מארצות־הברית. שולמן היה ידוע כבעל כתב־יד יפה, ידע לצייר וכתב עברית צחה, ומשום כך נקרא “שמואל שרייבער”. יש להניח, כי גם משום מעלות אלו זכה להיבחר כמזכיר האגודה ⁴. אם כי מטרות האגודה בטבריה ליישוב ארץ־ישראל לא נתגשמו, לא זנח ש. שולמן את הרעיון. כעבור עשר שנים לערך, כאשר ראה את התעוררות התנועה לעלייה ולהתיישבות בקרב יהודי רומניה ורוסיה, שמח בה וקידם אותה בברכה. במאמר גדול בשם “אמת מארץ תצמח”, שנכתב בצפת בחודש טבת תרמ"ב ונדפס ב"המגיד"⁵, קרא לרוצים לייסד מושבות בארץ להתאחד בארגון גדול, שיקיף בשלב ראשון כחמש־מאות משפחות, לקנות נחלה מהממשלה ולהקים “עיר מושב”. שולמן סבר, כי מושבה קטנה של עשרים משפחות, ואפילו שתים־שלוש מושבות כאלה, לא יצליחו. הוא מאן להשתתף בוויכוח, שהתנהל באותם הימים בעתונות, אם יש להגר לאמריקה או לעלות לארץ־ישראל. כשלעצמו לא הכריז אלא זו בלבד, כי טובה הארץ מאוד, וטובה גם לעשירי עמנו, שיוכלו לייסד משקים חקלאיים ובתי־חרושת ולעסוק במסחר. באגודה, שתייסד את המושבה הגדולה, צריכים להשתתף, לדעתו, עשירים ועניים כאחד, “זה בכוחו וזה בכספו”. העני יקבל הלוואה מן האגודה, או יעבור בשותפות עם אחד החברים העשירים. שולמן מוסר ידיעה על אפשרות רכישתו של כל עמק החולה, שיספיק לחמש מאות משפחות, ואפילו יותר. הערבים בארץ, כותב הוא, אינם שונאים את היהודים, אין גם בארץ שנאה מטעמי דת. האקלים טוב, אלא שהעוני והזוהמה בבתים מזיקים לבריאות.

ר' שמואל שולמן לא הסתפק בכתיבת המאמר, אלא ניגש בעצמו לפעולה למען השגת קרקעות מהממשלה להתיישבות יהודים עניים תושבי הארץ. הוא קיווה, שבשביל יהודים אלה יקבל את הקרקעות חינם, ורצונו היה לקבל את השטחים שבסביבות ים החולה בשביל יהודי צפת וטבריה, ואת אלה שבסביבות יריחו בשביל יהודי ירושלים וחברון. שטחים אלה היו ברשותו של השולטן (“ג’יפטליק”). הוא החליט איפוא לפנות אל השולטן ולבקש ממנו פירמן, כלומר זכיון להתיישבות־חינם על קרקעותיו. שולמן ניגש לייסוד אגודה של מתיישבים, והדפיס בירושלים, בערך בחודש אדר תרמ"ב, את תקנות האגודה. בשער התקנון כתוב היה: “בשם ה' אל עולם, חברת ישוב הארץ תובב”א, לכונן באה"ק עיר מושב חדשה לאחב"י… במשך עשרה שנים, בה יחסו עניי עם ה', מכל ערי אה"ק וירושלים… לחדש פני אדמת הק' הנשמה ולהרים קרנה בכבוד תחת ממשלת הוד מלכינו האדיר החסיד הרחמן שולטאן עבד אל חמיד, אשר על שם תפארת כבודו לאות עולם תקרא העיר הזאת עיר חמדה לזכר חסדו לנצח לעניי עם אלהי אברהם". ⁶

במושבה גדולה זו, שנועדה להיות “עיר מושב”, שבה יתיישבו היהודים העניים מכל ערי הארץ ושתיבנה במשך עשר שנים, ביקש בוודאי שולמן להגשים את רעיונותיו בדבר ארגון גדול, שהציע לחובבי־ציון לייסדו. וכאשר קיבל עורך “המגיד” את תקנון “עיר חמדה” הגיב עליו במלים אלה: “מטרת המייסד היא, אשר אחב”י (אחינו בני ישראל) בעצמם באה"ק (בארץ הקודש) ישתדלו לייסד העיר מכספם, התקנות והאופנים, שמציע למטרה זו, בנויים על הנסיון בטוב טעם ודעת ודרושים אל החפץ. מי יתן וחפצו השגב הזה יצליח בידו, כי אם יהי' אי"ה (אם ירצה השם) כדבר הזה באה"ק, אז תגיע תועלת בלתי נערכת לישוב ארץ־ישראל בכלל" ⁷

בפעולת ההרשמה של חברים באגודה, שעשה שולמן באביב ובקיץ של שנת תרמ"ב, נרשמו בירושלים ובחברון יותר משלוש מאות חבר, ובצפת ובטבריה עוד כמאתיים.

 

פעילות ר' שמואל שולמן בקושטא    🔗

ר' שמואל שולמן יצא בחודש תמוז תרמ"ב לקושטא לשם השגת פירמן מאת השולטן. הוא יצא מצוייד בייפוי־כח מן החברים ובמהלצות מרבנים אל שר־הפנים ואל מזכיר מועצת השרים, וכן אל ראש רבני תורכיה וראשי העדה הספרדית בקושטא⁸. בקושטא פגש את חברת אגודת ביל"ו, שהשתדלו גם הם להשיג פירמן דומה ליישובם של שלוש־מאות מחבריהם. שולמן שיתף פעולה עם חברי ביל"ו הצעירים מרוסיה ונוכח לדעת כי “כל מעשיהם באמונה”. הוא סבר, כי ליהודי ארץ ישראל, נתיני הקיסרות, קל יהיה יותר להשיג הקלות להתיישבות, ואילו היהודים מן הגולה יבואו אחריהם. לאחר שהוטל קרוב לאותו זמן איסור על עליית יהודים ממזרח־אירופה, ראה חשיבות מיוחדת ביישובם של יהודי הארץ, שנועדו להיות מפלסי הדרך להתיישבות יהודית רחבה. שולמן נהנה בקושטא מעזרתם של ראשי העדה הספרדית והרב הראשי ליהודי תורכיה ר' משה הלוי. חשובה היתה במיוחד עזרתו של הבאנקאי אליעזר אפנדי אנג’ל, בנו של הרב שמעיה אנג’ל מדמשק. אחרי שישב שולמן בעיר הבירה כשבעים יום, נתקבל ביום כ"ו באלול לראיון אצל “השר היושב ראשונה המלכות”. הלה קיבלו בסבר פנים יפות ואמר לו, כי הבקשה התקבלה ברצון על־ידי השולטן, אולם מתן הרשיון יתמהמה קצת, עד אשר יאושר על־ידי ועד השרים. מתן הפירמן נתעכב לא מעט, שכן נשלח אל שר־הפנים, ואילו שר־הפנים ביקש את חוות־דעתו של הפחה הירושלמי, רעול פחה, שהיה ידוע בהתנגדותו לעליית יהודים לארץ, וזה עיכב את הבקשה.

שולמן, שלא היה איש עשיר, לא קיבל שום כספים מחברי אגודתו ולא רצה לקבל תמיכה משום אדם, זקוק היה לכסף בקשר להשגת הפירמן. פרסם אפוא הרב משה הלוי כרוז לתמוך בפעולתו של שולמן ⁹, ולכרוז הוסיף שולמן מצדו: “אקח לי החופש להודיע נאמנה בשבטי ישראל, כי ברצות ה' דרכנו זה, בחסדי הממשלה יר”ה (ירום הודה), והיתה פעולתי זאת בשביל עניי אחב"י (אחינו בני ישראל), היושבים בארץ הקודש, כדבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד. האחוזה, אשר תנתן לנו בעה"י (בעזרת השם יתברך), הנה היא רחבת ידים, נחלה בלי מצרים. גם מוצא לכסף יש אתנו בלי כל תקוה לנדיבים ונדבות, לכל הבא למלא את ידו בעבודת האדמה ולשבוע לחם, אך הפעם אנו קוראים לעזרת נדיבים על ההוצאות הנחוצות להוציא לאור את כתב־תעודתנו על הנחלה".

יש להניח כי סכומים ניכרים לא נאספו כתוצאה מכרוז זה. בחורף של שנת תרמ"ד יצא שולמן לרומליה (בולגריה) ויסד שם אגודות ליישוב ארץ־ישראל¹⁰. דוגמת חובבי־ציון ברוסיה ופולין פעל בסיסמה של מתן כבוד למשה מונטיפיורי. בשובו לקושטא הדפיס בפוטוליטוגראפיה את אחד הציורים שלו מימי נעוריו, “מזרח”, המתאר את מקום בית־המקדש, אך במקום הקווים באו בציור פרקים מספר התנ"ך, כתובים באותיות זעירות. את ההכנסה ממכירת הציור הקדיש שולמן לטובת יישוב הארץ על־ידי חברי אגודתו¹¹.

בקיץ של אותה שנה ביקר הפחה הירושלמי בקושטא. שולמן הלך אליו, בלווית אליעזר אנג’ל ¹², להשתדל להשפיע עליו שיחיש את אישור הרשיון. אך העניין נמשך עוד כשמונה חודשים, ורק לאחר שנתיים ושמונה חודשים בקירוב קיבל שולמן את הפירמן. נאמר בו כי אם תהיינה 500 משפחות של עובדי־אדמה יהודים עניים תושבי הארץ יינתנו להם קרקעות חינם והם יהיו פטורים לעולם ממסי הקרקעות והיבול ¹³ . שולמן מוסר, כי הכוונה היתה לשטחים בסביבות יריחו, שיספיקו בשביל 500 עד 2,000 משפחות.

ההישג של שולמן היה גדול, אולם עד מהרה נתברר כי לא יוכל להגשים את תכניתו. הפחה הירושלמי דרש, כי המתיישבים יהיו רק אנשים היודעים את עבודת האדמה. ואילו האנשים, שבשמם פעל שולמן, היו אמנם מוכשרים לעבודה אבל אך מעטים מהם הורגלו בעבודה גופנית, ובמיוחד בעבודה חקלאית. שולמן לא יכול אפוא לקוות, שיוכל להשתמש בפירמן, בייחוד כשראה שיחסם העויין של השלטונות לעולים היהודים הולך ומחמיר. אז החליט לתת יש ליוזמתה של קבוצת אנשים בצפת, שהתארגנה לפני שובו באגודה לשם הקמת מושבה.

 

האגודה “בית יהודה”    🔗

ר' שמואל שולמן השתהה בקושטא זמן רב. הוא היה שולח משם ידיעות מלאות תקווה, אולם אנשי צפת הטילו ספק ביכולתו להשיג מבוקשו. נתעורר בהם אפוא הרעיון על ייסוד מושבה בכוחות עצמם. הם קיוו, כי יהודי חוץ־לארץ, שבאו אז לעזרת המתיישבים מרומניה ורוסיה, יסייעו גם בידם. בשעה שביקרו האורחים מלונדון, הקולונל אלברט גולדסמיד (באביב 1883) ומארקוס אדלר (באביב 1884), שוחחו אתם אנשי צפת, ואלה הבטיחו לסייע. את אנשי צפת עודד האנגלי לורנס אוליפאנט, שישב אז בחיפה. לרגל האיסור על עליית יהודים ממזרח־אירופה סבור היה אוליפאנט, כי יש לייסד מושבות מתושבי הארץ, והללו יסללו את הדרך להתיישבות יהודים מן התפוצות. בקיץ של שנת תרמ"ד (1884) התאספו אפוא בצפת חמישים ראשי משפחות צעירות, שהחליטו לייסד אגודה בשם “בית־יהודה” לשם ייסוד מושבה. על כל חבר הוטל להשליש 200 פראנק, והחברים קיבלו עליהם לא ליהנות עוד מכספי ה"חלוקה".

אך ההון שהשלישו החברים לא הספיק לרכישת הקרקעות ולצורכי ההתיישבות. ועד האגודה פרסם בעתונות היהודית קריאה אל יהודי חוץ־לארץ, שיבואו לעזרת המתיישבים על־ידי מתן הלוואה לזמן ארוך – לעשרים וחמש שנה. רבה של צפת הוסיף לכרוז המלצה משלו ¹⁴. ברוך ורבר מברודי, עורך העיתון “העברי”, שלא היה מן הנלהבים לתנועת “חובבי־ציון”, פרסם את הכרוז בראש הגליון והוסיף עליו דברי־הקדמה. העורך הביע את שמחתו, שהאנשים מצפת התחילו שונאים את הבטלה וה"חלוקה" והם רוצים בעבודת האדמה. “ועל אשר לפי דעתנו”, כותב הוא, “מוטב הוא לתמוך ביד אלה היושבים זה כבר באה”ק מאשר לשלוח שמה קולוניסטים מערים ומארצות אחרות", והוא מפרסם את המכתב כדי שהתורמים למען הארץ ידעו בשביל מה לתרום.

האגודה שלחה שליח מיוחד ללונדון, את ר' ל. קייזרמן. זה צוייד בייפוי־כח מאושר על־ידי הכוללים בצפת ועל־ידי סוכנים קונסולאריים. ל. אוליפאנט נתן בידו מכתב המלצה שבו העיר, כי חברי האגודה ראויים ומוכשרים לעבודה. השלוח פרסם ידיעות על האגודה ומטרותיה בעיתונים היהודיים בלונדון: “ג’ואיש כרוניקל” ו"ג’ואיש וורלד", ובמכתב ששלח למערכת “ג’ואיש כרוניקל” פנה בקריאה אל יהודי אנגליה לבוא לעזרת שולחיו, המחוסרים עבודה וצפויים לגווע ברעב. השלוח דיבר בשם מושבה “בית יהודה”, הנמצאת בקרבת צפת, ולא ציין שהיא עדיין במחשבה בלבד. הוא טען, כי בשעה שהמושבות שנוסדו על־ידי יהודי רומניה ורוסיה נתמכות ביד רחבה, לא זכו שולחיו לשום תמיכה. “אני מעיזים להגיד”, כתב, “כי אנו ראויים להיות הראשונים לתמיכה מצד אלה הרוצים לשפר את מצב ארץ־ישראל ותושביה”. כן מנה את יתרונות ילידי הארץ על בני חוץ־לארץ: הם יודעים את שפת השכנים ומכירים את מנהגיהם, יודעים את עבודת האדמה, רגילים לאקלים ויחסיהם עם השכנים המוסלמים טובים. הוא מודיע, כי במושבה “בית יהודה” יש 30 משפחות, והגברים צעירים. במקום חמישים משפחות מדובר אפוא כאן בשלושים משפחות בלבד. יש להניח, שבינתיים נצטמצם מספר החברים ועמד על שלושים. כן הודיע קייזרמן, כי העזרה, שמבקשים חברי האגודה, אינה אלא הלוואה. אין הם רוצים לקבל את העזרה בצורת כסף, אלא מבקשים הם, שיישלח אדם בעל נסיון, שיקנה בשבילם כל מה שדרוש לעובדי־אדמה, ובידו של אדם זה נכונים הם למסור את הכסף שהכניסו הם¹⁵.

כעבור שבועיים פרסם קייזרמן מכתב שני למערכת ה"ג’ואיש כרוניקל". מכתב זה כתב לרגל שיגור רופא יהודי לצפת, שהוטל עליו למנוע את השפעת המיסיון הפרוטסטאנטי. קייזרמן ציין במכתבו, כי שיגור הרופא הוא מעשה חשוב, אולם יש לדאוג גם לפרנסת יהודי צפת. הוא מוסר, כי המיסיון בצפת החליט לייסד מושבה בדומה למושבה ארטוף, שיסד המיסיון בירושלים, וקורא להקדים את המיסיון שמא יהיה מאוחר¹⁶.

בלונדון נפגש קייזרמן עם חובבי־ציון המקומיים המעטים. הם יעצו לו להיפגש עם עורך “המגיד” דויד גורדון, שבא ללונדון, על מנת למסור “אדריסה” בשם כל חובבי־ציון למשה מונטיפיורי. הפגישה נתקיימה ודויד גורדון הבטיח לעמוד לימינם של אנשי “בית יהודה”. אנשי צפת קיוו, כי חובבי־ציון ידונו באסיפתם, שנתכנסה בחודש מרחשון תרמ"ה בקאטוביץ, בתכנית ההתיישבות של “בית יהודה” ויתמכו בה, אולם האסיפה לא דנה בה כלל, חובבי־ציון החליטו לדאוג קודם־כל לביסוס המושבות שכבר נוסדו. שליחותו של קייזרמן לא נשאה פרי.

 

השתדלות להשיג עזרה ורכישת נחלה בגולן    🔗

לורנס אוליפאנט עמד על דעתו, כי נוכח המצב המדיני האוסר עלייתם של יהודים אפשר לפתח בארץ־ישראל את החקלאות היהודית על־ידי יהודים תושבי הארץ. בכתבה שלו מחיפה אל ה"ג’ואיש כרוניקל", שנתפרסמה בעילום־שם בגליון מיום 16 בינואר 1885, ציין, כי יהודים כאלה הרוצים להתיישב כבר מצויים בצפת. ועל־ידי התיישבות זו תינתן מכה ניצחת ל"חלוקה".

דוד גורדון השתדל לעזור לאגודה, אולם יכולתו היתה מוגבלת. הוא פרסם בעתונו, בגיליון מיום י"ח באדר תרמ"ה, ידיעה על שאיפות האגודה והוסיף: “מי יתן ויימצאו בקהל חובבי־ציון שיתמכו בהם”. אך חובבי־ציון לא הושיטו עזרה. האגודה לא הצליחה לקבל עזרה גם מאת “הנדיב הידוע”, שכן הבארון רוטשילד לא רצה להתחייב לתמוך במושבות חדשות, ובפרט כשמדובר היה במושבה של ילידי הארץ. פנתה שוב האגודה אל חובבי־ציון באמצעות עורך “המגיד”. במכתב מחודש ניסן תרמ"ה מתאונן הוועד של “בית יהודה”, כי לא קיבל עד כה שום עזרה. והוא חוזר על טענתו, שכילידי בארץ קל להם יותר לבוא במגע עם הערבים והתורכים, והממשלה מרשה להם לרכוש קרקעות ולבנות בתים בכל מקום שירצו. הם שואלים אפוא מדוע אין חובבי־ציון, הרוצים ביישוב הארץ, מושיטים להם עזרה, “הלא אנחנו”, כותבים הם, “נהיה אי”ה (אם ירצה השם) רוח החיה לאחב"י (לאחינו בני ישראל) שיבואו מארצות אחרות. הטרם ידעו חובבי־ציון ויבינו, כי אם נתיישב אנחנו ראשונה, נפתח השער ונסיר המכשולים גם לבאים אחרינו, כן נהיה להם לעינים בכל ענין הדרוש, להורות לשם הדרך ילכו בה והמעשה איך יעשוהו"¹⁷. ודויד גורדון מוסיף: “אנו מצדנו לא שכחנו את ‘בית־יהודה’ ועשינו את כל אשר היה ביכלתנו, אולם לדאבוננו אין חובבי־ציון יכולים עכשיו ליסד מושבה חדשה, אף כי הכל יודעים והכל מודים, כי אחב”י יליד אה"ק מוכשרים ביתר שאת להניח אבן הפינה להתיסדות עבודת אדמה שם".

באביב של שנת תרמ"ה שמעו ראשי הוועד של “בית יהודה” על משלחת של חובבי־ציון, העומדת לצאת לארץ על־פי החלטת האסיפה בקאטוביץ. אז פרסמה האגודה בעיתון “העברי” (בגליון מיום ד' בניסן), כרוז אל יהודי הגולה, ובמיוחד אל ראשי החברה “חובבי־ציון”, ובכרוז זה הובעה התקווה, כי המשלחת אמנם תשמע את עצומותיה ותדאג גם ל"בית יהודה". השלוח של חובבי־ציון היה קלמן־זאב ויסוצקי, ואליו נלווה באודיסה כמזכירו אלעזר רוקח, שהיה איש צפת. חברים של “בית יהודה” פנו אל א. רוקח והוא הסביר להם, כי חובבי־ציון בחוץ לארץ לא יאמינו בתושבי הארץ כל זמן שיביעו רק את רצונם לעבוד את האדמה ולא יעשו מעשה. הוא יעץ להם, שקבוצת אנשים מצפת תרכוש שטח אדמה, לכל אחד פאדאן אחד אדמה (כמאה וחמשים דונאם), וישיגו שטרי־מיקנה (קושאנים). לאחר שימציאו לו את הקושאנים, הוא מקבל על עצמו לעזור להם במאמציהם להתיישב. רצוי שימציאו לידיו את הקושאנים לפני שיחזור ויסוצקי לרוסיה ¹⁸. כעבור זמן קצר קיבל רוקח מצפת מברק, המודיעו כי הם קנו שטח אדמה. רוקח כתב אליהם, שאם יש להם קושאנים על הקרקעות, יבואו נא שניים מהם אליו ליפו והוא יפעל למענם ככל אשר יוכל לעת־עתה ¹⁹.

בחודש סיוון ביקר ק. ז. ויסוצקי בחיפה אצל ל. אוליפאנט. השלוח שמע מפי האנגלי, כי על חובבי־ציון לייסד לעת־עתה מושבות רק ליהודים ילידי הארץ; הממשלה לא תראה התיישבות כזאת בעין רעה, ובדרך זו יסללו הם את המסילה לעולים מן התפוצות ²⁰. ויסוצקי לא ביקר בצפת, אלא שלח לשם את י. נ. פינס. ויסוצקי ופינס היו עסוקים אז מאוד בענייני יסוד־המעלה, אנשי צפת לא יכלו להביא קושאנים אל א. רוקח, וויסוצקי לא שם כלל לב אל שאיפות האגודה של בני צפת.

הקרקעות, שהאגודה “בית יהודה” עמדה לרכוש בגולן, היו שטח רחב־ידיים (כחמישה־עשה אלף דונאם לפי המשוער), מהלך של שלוש שעות מן הגשר “בנות־יעקב” מזרחה לירדן, ודרומית־מערבית לעיירה קונייטרה – כמהלך שעה וחצי ממנה. ל. אוליפאנט עודד את אנשי צפת לרכוש את השטח ושלח את המודד גוטליב, בנו של שומאכר, קונסול אמריקה בחיפה, לחקור את המקום ולמדוד אותו. המודד סבר, כי השטח כולו מכיל כמאתים פאדאן, שהם כשלושים אלף דונאם. חברי “בית יהודה” החליטו להסתפק בחלק מן השטח, קצת יותר ממחציתו (14 חלקי 24). הם סברו איפוא שבחלקם יהיו כמאה ועשרים פאדאן; סוף סוף דובר רק על 13,000 – 15,000 דונאם. שם המקום נקרא בערבית “חרבת בלד רומסאניה”, כלומר חורבות עיר רומית. היו שם שלושה מעיינות גדולים ושלושה־עשר מעיינות קטנים, בית אבן גדול ישן ובו שישה חדרים. אבני־בנין היו לרוב. האגודה רכשה את השטח ואת הבנין במחיר זול – 420 נפוליאונים (לירות זהב), פרט להוצאות, והעיסקה נגמרה בראשית החורף של שנת תרמ"ו בדמשק. הקרקעות צריכים היו להירשם על שם חמישה חברים. המוכר אישר בכתב, כי הקרקעות עוברים לידי היהודים, אולם דרוש היה גם אישור רשמי של שטרי־המיקנה.

 

ההתיישבות ב"בית יהודה"    🔗

בנחלה היו, לדעת ראשי האגודה, 7,000 דונאם מתאימים לזריעת תבואות, אלף דונאם לגני ירקות ועצי־פרי, 2,000 דונאם לכרמים ופרדסים, והשאר – 5,000 דונאם – למרעה. מספר חברי האגודה גדל בחודשים שלאחר־מכן עד שלושים וחמישה. הוועד חילק את השטח לעשרים וששה חלקים, והיו משפחות שקנו רק מחצית החלק. בעלי כל חלק הכניסו לקופה 14 נפוליאונים. סכום זה לא הספיק. ההוצאות הלכו ונתרבו ועלו בהרבה על המשוער. חלק מהחברים האמידים יותר, בעלי בתים בצפת, קיבלו הלוואות במשכנתא של הבתים. קבלת ההלוואות עלתה לבעלי־הבתים בקושי רב, היו חברים שמשכנו אפילו את מעיליהם, והאגודה נשארה חייבת לבעל הקרקעות יותר משלוש מאות לירות זהב. אולפיאנט הבטיח פעמים אחדות לבוא לעזרה, אבל כל עזרתו הסתכמה בעשרים לירות זהב ומצבם של רוכשי הנחלה היה איפוא קשה ביותר.

כעשרים חברים של האגודה יצאו לחרוז ולזרוע. לא היתה כל אפשרות למצוא מקום מגורים ואמצעים לקנות כלי־עבודה לכל החברים, ומשום כך נשלחו לעבודה רק מעטים. הם לקחו בהקפה צמדי־בקר אחדים. לוו סכומים קטנים וזרעו שדות אחדים בשותפות עם השכנים הערבים. לפי החישובים של ועד האגודה דרושים היו לביסוס כל חלק 75 נפוליאונים²¹ והוועד התחיל לחפש דרכים להשגת העזרה הדרושה.

 

“מייסדי מושבות” בצפת    🔗

כאמור, עם שובו של ושלמן מקושטא נוכח עד מהרה לדעת, כי ה"פירמן" שלו אינו ניתן לביצוע. הפחה הירושלמי דרש, שהמתיישבים כולם יהיו רק אנשים היודעים את עבודת האדמה, ואילו האנשים שהיו בהישג־ידו של שולמן היו רק מוכשרים נפשית לעבודה זו. הוא כינס אפוא אנשים אלה, ונבחר ועד “מייסדי מושבות” ליישוב ארץ־ישראל בגליל ובסביבות הירדן. האגודה שמה לה למטרה ללמד את הצעירים העניים עבודת האדמה, כדי שבמשך הזמן יוכלו להקים מושבות. שולמן בוודאי קיווה, שעל־ידי צעירים כאלה יוכל להפעיל בעתיד הקרוב את הפירמן. אף ידע שחברי אגודתו הם בעלי אמצעים מעטים, לכן רצה לגייס כספים מחוץ־לארץ, מאותם הרוצים לעלות ולהתנחל. האגודה תוציא אפוא מניות על נחלה, המספיקה לכלכלת משפחה. מחיר המניה יהיה אלף רובל וקונה המניה יכניס בראשונה רק 250 רובל לרכישת הקרקעות ולעבודות־יסוד במושבה, ואחר־כך במשך חמש שנים – 150 רובל כל שנה. כספים אלה יאפשרו עיבוד האדמה על־ידי החברים העניים של האגודה. צעירים אלה יוכלו ללמוד במושבות ההולכות ומוקמות את עבודת האדמה ולהתיישב אחר־כך על קרקעות שתתן הממשלה ²².

חובבי ציון ברוסיה עסקו אז בהצעות שונות לרכישת קרקעות בגליל ובתיכנון התיישבות של בעלי אמצעים בינונים. בין השאר הוצאו לקנייה קרקעות של הכפר גוש־חלב ואדמות אראבל²³. רבים מאנשי חוץ־לארץ שאלו את שולמן מה דעתו על רכישה כזאת; הוא חקר את הדבר היטב והודיע, כי בשום אופן לא יצליחו לקנות קרקעות אלה, המיושבים על־ידי בני נכר, וגם לא כדאי לרכשם. הוא יעץ אפוא, כי האנשים מחוץ־לארץ, הרוצים להתנחל בארץ, יתאחדו, כל אחד יכניס תחילה 250 רובלים לרכישת שטח גדול, ואחר־כך, במשך 5–6 שנים, מאה רובלים כל שנה, ובכספים אלה יחזיקו פועלים מתושבי הארץ, שיעבדו את האדמה ויטעו כרמים ועצי פרי; אחר־כך יבנו בשביל המתיישב בית, שיעלה 500–300 רובלים, ורק אחרי כן יעלה הרוצה להתנחל בארץ. הצעתו זו של שולמן השתלבה במטרות האגודה שיסד והוא הודיע ב"הצפירה" כי חובבי ציון, הרוצים להצטרף לאגודת אנשי צפת, יוכלו לעשות זאת ²⁴.

 

הקמת האגוּדה “בני יהודה”    🔗

חברי האגודה “בית יהודה” ביקשו להמשיך בפעולת ההתיישבות שלהם ולהרחיב לקראת עונת הקיץ את השטח המעובד על־ידם, אך האמצעים שבידם היו מצומצמים, והם היו זקוקים לעזרה מבחוץ. מקצת חברים לא יכלו להמשיך ולחכות ולא לקבל בינתיים מן ה"חלוקה" והם עזבו את האגודה. שאר החברים, כארבעים במספר, החליטו להמשיך בפעולה ולהתארגן מחדש, וראו צורך לכלול בוועד שלהם את שמואל שולמן, כי האמינו בכשרונותיו הארגוניים. הם שינו את שם אגודתם ל"בני יהודה" ובחרו בוועד בן שבעה חברים, שבראשו הועמד ש. שולמן. הוועד פרסם בעיתונות העברית הודעה מפורטת על מצב הנחלה. השטח, כך האמר בהודעה, גדול כ- 25,000 דונם, האוויר צח ובריא, ויושבי המקום הערבים רוחשים ידידות למתנחלים. חלק מהחברים עובדים בנחלה מטעם כל חברי האגודה; לקראת הקיץ יש לבנות בתים, לסקל אבנים ולזרוע גני־ירק. אך אין החברים יכולים לצאת כולם ביחד לעבודה, כי אין האגודה יכולה להחזיקם; משום כך התחלקו החברים לארבע קבוצות, כל קבוצה עובדת חמישה־עשר יום לפי התור; לשם החזקת העובדים, שיכינו את המושבה לעונת החורף, דרושים מאתיים פראנק לשבוע; ולשם ביסוס המושבה דרושים 2,000 פראנקים לכל משפחה. ועד “בני יהודה” פנה בקריאה להלוות את הסכום הדרוש לחברים. ועוד מציין הוועד, שאם “בני יהודה” יצליחו, קל יהיה להקים עוד מושבות “מלוא רוחב הארץ הזאת, במחיר לא רב וברשיון הממשלה” ²⁵. הודעת הוועד נשלחה אל חובבי־ציון רבים; היא נתפרסמה ב"המליץ" וב"המגיד" בשם “נחלת בני יהודה”, וב"הצבי" בשם “קול קורא לעזרת בני יהודה”. ב"הצבי" נתפרסמו גם קודם־לכן ידיעות מפורטות על הנחלה בצורת מכתב מאת חבר הוועד משה פלקיזון אל י.נ. פינס. פלקיזון כתב, כי לביסוס דרושים לכל חלק 75 נפוליאונים (1500 פראנק), ביקש מפינס לעזור להם למצוא מלווה והביע את נכונות החברים למשכן את שטרי־המיקנה ²⁶.

מצד חובבי־ציון היה רצון לעזור למושבה של אנשי צפת, אבל יכולתם היתה מוגבלת. עיתונו של הד"ר נתן בירנבוים “זלבּסט־אמאנציפּאציון”, שהביא ידיעות על המושבה, העיר כי חובבי־ציון היו צריכים לשים לב למושבה זו, שפעלה עד כה בלי שום עזרה ²⁷. ואמנם רצו, כאמור, ראשי ההנהגה של חובבי־ציון לעזור לה, אבל לא היה ביכולתם להפריש מהכנסותיהם המצומצמות למושבה חדשה זו, שלא נוסדה על־ידם. הד"ר י.ל. פינסקר הבטיח לעזור ל"בני יהודה" בסכום של 6,000 פראנק, שביקש לאסוף במיוחד מתורמים שונים. תמורת הסכום דרש 4,000 דונאם אדמה, אלא שגם סכום זה קשה היה לו לאסוף. אברהם קונסטאנטינובסקי, חובב ציון מאודיסה, יצא ב"המגיד" בקריאה אל חובבי ציון ואל “המתנדבים הגדולים בפאריס” לעזור למושבה של בני־צפת. הד"ר פינסקר, כותב הוא, יקיים בוודאי את הבטחתו ויאסוף 6,000 פראנק, אבל סכום זה איננו מספיק ליישוב כל חברי האגודה. מחבר הקריאה קורא אפוא לסופרים, שירימו את קולם למען מושבה זו, שבאה לחובבי־ציון כמציאה בהיסח־הדעת; המושבה היא לפי רוחם ויש להודות למייסדיה, ובראשם לר' שמואל שולמן ²⁸.

“בני יהודה” לא קיבלו את העזרה הדרושה. גם לורנס אוליפאנט לא היה בידו לסייע להם. כאשר באו אליו לחיפה אנשי צפת בסוף החורף של שנת תרמ"ו, כדי לבקש את עזרתו לא יכלו להיפגש עמו, שכן נתון היה במצב־רוח מדוכא לרגל פטירת רעיתו, ו"עשתונותיו נבוכו". אחר־כך יצא לחוץ־לארץ, ולפני צאתו הבטיח לפעול למען המושבה. באותו זמן נתפרסמו ידיעות על עיזבון גדול בסך חמישים אלף דולאר, שציווה ליישוב הארץ שמשון סאמסון, יהודי מארצות־הברית. אוליפאנט הבטיח להשתדל להשיג כספים אלה למען המתיישבים מצפת, אולם אחר־כך התברר שאי־אפשר לקבל את הכסף מטעמים פורמאליים: בצוואה לא נכתב איזו אישיות משפטית רשאית לקבל את העיזבון. אוליפאנט שלח לצפת מכתבים מעודדים, אבל לא כסף.

מלבד חוסר אמצעים כספיים נערמו גם קשיים ברישום שטרי־המיקנה. כל המאמצים להשיג את הקושאנים בהתאם לחוקי הממשלה עלו בתוהו. אנשי צפת רצו לרשום את שטרי־המיקנה על שם אזרח־חוץ, אלא שקמו מערערים רבים על מכירת הקרקעות על־ידי המוכר. הם תבעו אותו למשפט, המשפט ארך זמן רב, ואחר־כך באה הפסקה בדיונים, כי הנתבע נסע לרגל עסקיו לקושטא ושהה שם שנה שלמה.

בעיתונות נתפרסמו ידיעות על מצבן הקשה של משפחות החברים ושל האגודה “בני יהודה” ועל הקשיים ברישום הקרקעות. בן ארי, איכר צעיר מראש־פינה, כותב בחודש מרחשוון תרמ"ז ל"המגיד", כי המושבה “בני־יהודה” בגולן, אשר לורנס אוליפאנט עומד בראשה, עוד לא נבנתה כראוי, לא נתיישבו בה שלושים משפחות ולא נתקבל עזבון סאמסון. אומנם אדמתם כבר נקנתה, כותב בן־ארי, אבל שליח האגודה יושב עדיין בדמשק ובודק את בעיית הרשות לנתין זר לרכוש קרקעות בסוריה, גם אם יהודי הוא ²⁹. על כתבה זו הגיב שמואל שולמן ביום י' בטבת תרמ"ז, כי לפי המצב בזמן הזה דורש רעיון יישוב הארץ הסתר דבר; לולא העזרה הדרושה לא היו “בני יהודה” מפרסמים כלל את פעולותיהם; בן־ארי מעורר רחמים על משפחות בני צפת הרעבות ללחם, אולם הן לא ביקשו זאת ממנו. אף־על־פי כן מאשר שולמן כי נציג המתיישבים יושב בדמשק ומטפל בבעיית רישום הקרקעות ³⁰.

אחרי ששב המוכר מקושטא נוכחו חברי “בני יהודה” לדעת, כי אין תקווה לקבל שטרי־מיקנה לפי החוק, ולפיכך החליטו לבטל את הקנייה. הם קיבלו מן המוכר בחזרה את כספם, אבל הפסידו לא מעט כסף לרגל הוצאות שונות. רוב החברים נתייאשו ועזבו את האגודה. נשארו רק שמונה עשרה משפחות שלא אמרו נואש.

 

רכישת שטח חדש וראשית ההתיישבות בכפר    🔗

אוליפאנט עודד את הנשארים והבטיח לפעול למענם בנסיעתו הקרובה לאירופה ולאמריקה. בחורף של שנת תרמ"ח חזרו והתארגנו “בני יהודה” והתחילו לתור אחרי קרקעות אחרים למושבתם. שולמן לא הצטרף לפעולה החדשה. “בני יהודה” מצאו שטח מתאים בכפר ביר־אישכום, שבו היו כבר אי־אלה קרקעות ליהודים תושבי הכפר, וקנו שליש מן הכפר: 2100 – 2200 דונאם. האדמה היתה פוריה, קרוב לכפר היו מעיינות. חבי “בני יהודה” ישלמו בעד הקרקעות, ובחודש אלול של שנת תרמ"ח קיבלו את שטרי־המיקנה על שם וכן רשיון לבנות בתים. אבל מאחר שלצורכי התיישבותם לא הספיקו אמצעיהם, ביקשו את עזרתו של אוליפאנט. משלחת “בני יהודה” נסעה אז לחיפה, אל שומאכר, ששימש נציגו של אוליפאנט. שומאכר אמר להם, כי אוליפאנט עומד לחזור בעוד חודש ימים לארץ ולכן לא כדאי לכתוב אליו. כך עברו כמה חודשי־ציפיה, ואחר כך נתקבלה הידיעה כי אוליפאנט נפטר. חברי “בני יהודה” נשארו בלי עוזר ותומך, ולא ידעו אל מי לפנות. לא היו להם סיכויים ש"הנדיב הידוע" יתמוך בהם וכן הטילו ספק ביכולתם של חובבי־ציון ברוסיה וברומניה לבוא לעזרתם. הם פנו אפוא על־ידי העתונות בקול־קורא “אל כל אחינו הנאורים, נדיבי איירופה” ³¹, אך העזרה בוששה לבוא.

שלוש משפחות מחברי “בני יהודה” החליטו להתיישב במושבה זמן קצר לאחר רכישת הקרקע. הן סבלו מחסור, בייחוד מחוסר בתים לגור בהם, ובסופו של דבר היו מוכרחות לחזור לצפת³². כעבור שנתיים, בשנת 1890, יצאו עשר משפחות להתיישב בכפר. המתיישבים בנו בכספם האחרון ביקתות, לפי הדוגמה הערבית, והתחילו להכשיר את הקרקעות לחרישה ולזריעה. לאסונם פרצה אז בדמשק מחלת החולירע, והוטל עוצר על כל המחוז מזרחה לירדן. פסק הקשר שלהם עם שאר חברי האגודה ולא יכלו להשיג את הדרוש להם לעבודה. לאחר עשרה חודשי סבל רב חזרו לצפת.

ואולם חברי “בני יהודה” לא ויתרו על התיישבות במושבה שלהם. הם שמעו כי פרסי חשוב מכת “הבאהאיים” רוצה לקנות חלקים (שני חלקי תשעה) מן הכפר, 1400 דונאם, וחששו משכן כזה ולפיכך החליטו לקנות גם את השטח הזה. מאחר שלא היה בידם די כסף אספו ביניהם ככל שיכלו והתחייבו לשלם את השאר. אחר מחברי “בני יהודה”, חיים ברנשטיין, לווה בשביל האגודה 3,000 פראנק. הממשלה לא אישרה את שטרי־המיקנה החדשים, ובידי “בני יהודה” היו אפוא 3,600 דונאם בלבד מתוך 6,000 דונם של כל שטח הכפר. השטח שבידי שבעה־עשר חברי “בני יהודה” חולק לעשרים חלקים. בידי חיים ברנשטיין היו שלושה חלקים, בידי משה פלקיזון שניים, ואילו בידי שאר החברים היו לכל אחד חלק בן 180 דונאם. ברנשטיין לא חיכה לשאר החברים, התיישב במקום למרות ששטרי־המיקנה לא אושרו ועבד עם ערבים.

אנשי “בני יהודה” חיפשו דרכים להשגת מטרתם. הם פרסמו ב"ג’ואיש כרוניקל" קריאה לעזור להם. “אנו גרים באהלים, שבנינו בידינו, כמו הערבים”, כותבים הם. את התרומות ביקשו לשלוח אל מר שומאכר בחיפה, שכן הם נתונים לחסותו ³³. גם על־ידי קריאה זו לא השיגו את העזרה, ואז באו במגע עם פועלים במושבה רחובות, שרצו להתנחל. עשרה מן הפועלים האלה חסכו להם כל אחד 800–500 פראנק ורצו לרכוש אדמה בעבר הירדן, במקום שהקרקעות זולים, ולייסד מושבה. הם פנו אל הוועד הפועל היפואי של ועד חובבי־ציון (“הוועד האודיסאי”) וביקשו הלוואה בדך 7,000 פראנק. נציג הוועד האודיסאי ביפו, ל. בינשטוק, המליץ על מתן הלוואה בסך 5,000 פראנק. בו בזמן הגישו חברי “בני יהודה” לוועד האודיסאי בקשה להלוות להם 18,980 פראנק לשם ייסוד המושבה שלהם ול. בינשטוק המליץ על מתן ההלוואה בתנאי ש"בני יהודה" יתאחדו עם פועלי רחובות למושבה אחת ³⁴. בינשטוק כתב לוועד האודיסאי, כי בארץ־ישראל יש 300 פועלים מנוסים בעבודת האדמה, שרצוי להפכם לחקלאים גמורים, והמליץ על יישוב עשרת הפועלים מרחובות ב"בני יהודה". הוועד האודיסאי הטיל על שני חברי הוועד לבדוק את ההצעה, ושניים אלה תמכו בתכנית, אבל סברו כי יש לדרוש מבינשטוק יותר פרטים ³⁵. חברי “בני יהודה” מוכנים היו למכור מאדמתם 1,500 דונאם, בתנאי שחובבי־ציון יתמכו בצורכי הציבור של המושבה³⁶. אך כל ההצעות לוועד האודיסאי לא קידמו את דבר הקמת המושבה מחדש.

 

חובבי־ציון באנגליה נחלצים לעזרה    🔗

בראשית שנת תרנ"ה שלחו “בני יהודה” את חברם משה פלקיזון לחוץ־לארץ לבקש עזרה ³⁷. כעבור שנה הוכתרה השליחות בלונדון בהצלחה: אגודת חובבי־ציון באנגליה החליטה בסוף חודש דצמבר 1895 לקבל את המושבה תחת חסותה, אחרי שתבדוק את מצבה. ואומנם נערכה חקירה מדוקדקת, ורק כעבור שנה לערך, בחמישה באוקטובר 1896, הוחלט לבוא לעזרת “בני יהודה” ולהצילה מכליון. ועד חובבי ציון באנגליה הקציב סכום ראשון בסך 1200 פראנק³⁸, וקודם כל ראה צורך לשקוד על השגת שטרי־המיקנה שעדיין לא אושרו. הוא ניסה לפעול על־ידי הוועד־הפועל ביפו, אולם אחר כך החליט לשלוח אדם מיוחד, את שמעון גולדמן, שישגיח וינהל את ענייני המושבה. שמעון גולדמן היה אחד הראשונים, שקראו לחובבי־ציון באנגליה לעזור ל"בני יהודה" ³⁹. הוא הגיע לארץ בראשית שנת 1898 ומצא, כי אדמה הכפר מעובדת כולה על־ידי הערבים המקומיים. באוקטובר של שנה זו התיישבה שם משפחה אחת, שעיבדה פאדאן־אדמה אחד בשותפות עם פלח ערבי. בחודש ינואר 1899 באו להתיישב עוד שלוש משפחות. בחודש יולי נמדד כל השטח השייך ליהודים ונתברר, כי יש שם 2790 דונאם אדמה טובה למזרע, ועוד 900 דונאם אדמה סלעית מתאימה למטעים. האדמה היתה שייכת לעשרים ואחד חבר, ונרשמה על שם שלושה מהם כבאי כוחם. על 1,400 הדונאם לא היו עדיין שטרי־מיקנה מאושרים, אבל היו חתימות של המוכרים. גולדמן קיבל מבאי־כוח החברים יפוי־כח על הקרקעות. לפי דין־וחשבון ששלח בשנת 1899 עברוּ בכפר שישה חברים; שלושה עבדו בראש פינה ואילו שבעה ישבו בצפת וחיכו להתיישבותם. השאר היו איש זקן, לא־מוכשר לעבודה, וצריך היה להחליפו, אחד באמריקה ואחד ברוסיה. שני חלקים נקנו ליישוב חתנים בעתיד ⁴⁰. גולדמן קנה בהמות־עבודה וכל הדרוש למתיישבים. אגודת חובבי־ציון באנגליה הוציאה על המושבה 30,000 פראנק.

 

בחסות האגודה “עזרא”    🔗

אגודת חובבי ציון באנגליה נתפלגה עם קום התנועה הציונית החדשה מיסודו של הרצל והיא הלכה ונתפוררה. שוב לא יכלה להמשיך ולתמוך במושבה “בני יהודה”, וכך פסקה התמיכה (1899). “בני יהודה” פנו אל אגודת חובבי ציון “עזרא” בגרמניה, וזו קיבלה עליה לתמוך בהם. האגודה שאלה לחוות דעתם של הד"ר ז. סוסקין והאגרונום אהרן אהרנסון, וחוות־דעתם של אלה על המושבה היתה טובה. בשנת 1901 ביקשה “עזרא” את אהרנסון, שיכין תכנית לביסוס המושבה ופיתוחה. בגלל ענייני הקרקעות, הצורך להתדיין לשם אישור שטרי־המיקנה על חלק מהם, והצורך להפריד את אדמות “בני יהודה” מאדמות השכנים הערבים, אי־אפשר היה להתקדם בפיתוח הכפר. בשנת 1904 ישבו בכפר 12 משפחות יהודיות ⁴¹. בשנת 1907 מסרה “עזרא” את ניהול ענייני הכפר לידי אליהו קראוזה, מנהל החווה בסג’רה מטעם חברת יק"א. התמורות שחלו בתורכיה בימי “התורכים הצעירים” לא השפיעו לטובה על מצב הכפר. הקשיים להשגת שטרי המיקנה גדלו וההתדיינות עם הבדואים היתה קשה. בכל זאת הגיע הכפר למצב, שבו לא היו האיכרים זקוקים כמעט לשום תמיכה, פרט לניהול המשפטים. האגודה “עזרא” הוציאה על “בני יהודה” בשנים 1908–1900 סך של 17,570 מארק, וגם אחר־כך תמכה בכפר בסכומים קטנים. בשנים 1912–1910 הוציאה על הכפר 2574 מארק והגדילה את השטח של “בני יהודה” על ידי רכישת שלוש מאות וחמישים דונאם. לפי הסטאטיסטיקה, שפירסמה “עזרא” בדין־וחשבון שלה, ישבו בכפר בראשית שנת 1913 שמונים נפשות ⁴². בימי מלחמת־העולם הראשונה סבלו תושבי “בני יהודה” תלאות רבות, ומעט־מעט עזבו את המקום.

קצו של היישוב בא כשהתנפלו עליו ערבים באביב של שנת תר"ף (1920) ושחטו בו את ארבע הנפשות האחרונות ⁴³