הנסיונות לישוב עבר־הירדן המזרחי לא נחקרו במידה מספקת. נשכח כמעט לגמרי פעלם של יהודי רומניה, רוסיה, אמריקה ואנגליה בייסוד מושבות בגולן. במחקרי זה ברצוני לעמוד על השתתפותם של יהודי אמריקה בהתיישבות בעבר־הירדן המזרחי ולהעלות את דמותו של חלוץ ההתיישבות הזאת אדם רוזנברג, דמות שנשכחה. אחד הפעילים ביותר בתנועת “חובבי ציון” בארצות הברית, מייסד האגודה “שבי־ציון” לעלייה ולהתיישבות, מהפעילים בייסוד ארגון עולמי לתנועת “חיבת ציון”, שליח אגודתו “שבי ציון” לארץ־ישראל, שהתיישב בגולן ועשה להקמת מושבות בעבר־הירדן, מרצה בקונגרס הציוני הראשון, ירד לאחר כשלון הנסיון בגולן מעל הבמה הציבורית ונשכח.

 

1. מוצאו והשכלתו.    🔗

עד הזמן האחרון לא ידענו דבר על מוצאו ועל סופו של אדם רוזנברג. תודות למאמציו של הסופר העברי הישיש יעקב צוזמר מפילאדלפיה הוסר לוט הזמן וההשכחה מעל מוצאו, חייו וימיו האחרונים¹. אדם רוזנברג היה בנו של רב בגרמניה, שהיגר בשנות הארבעים של המאה שעברה לארצות הברית ושימש גם שם ברבנות. אדם נולד בבאלטימור בחודש ספטמבר 1858. כעבור כחמש שנים חזר הרב ר׳ משה לייב עם אשתו והילדים לגרמניה והתיישב בהאמבורג. הבן, אדם, נתחנך ב״תלמוד תורה" של הקהילה. בהאמבורג לא שימש כנראה האב ברבנות, אבל היה מחשובי הקהילה, וכשנפטר בשנת 1871, נקבר בחלקת השדה המיוחדת ל״כלי קודש". האלמנה חזרה לארצות הברית בשנת 1876 והשתקעה בניו־יורק. אדם נשאר בהאמבורג, תוך תקוה שהקהילה תתמוך בו ותחנכהו לרבנות, אולם כעבור שנתיים חזר גם הוא לאמריקה. למד בבית־המדרש לרבנים, שעל־יד היכל “עמנואל” בניו־יורק. למד גם באוניברסיטה ״קולומביה״ ונסמך בשנת 1886 לעורך דין. בזמן לימודיו הוחזק על־ידי אמו ושלוש אחיותיו, שעבדו קשה לפרנסתן. הוא פתח משרד בניו־יורק, אולם לא היו לו לקוחות רבים והתפרנס בצמצום. לא נשא אשה.

בעל צורה, בעל קומה בינונית, רזה, בעל פנים יפות וחוורות, שער צהוב ועיניים חומות, שפם עבה וזקן מחודד, הדור בלבושו. ידע מלבד אנגלית, גרמנית, עברית וצרפתית. היתה לו ידיעה ברומית. את דבריו היה מתבל בגרמנית ובעברית. חרדי ובר־אוריין היה מצטט בנאומיו ובמכתביו פסוקים מהתנ״ך ומהתלמוד בשפע.

 

2. ראשית השתתפותו בתנועה הציונית.    🔗

רוזנברג התקרב לתנועת חיבת ציון כבר בשנותיה הראשונות. התעניין בבעיית היהודים וחקר אותה, לדבריו, עוד בסוף שנות השבעים². בשעה שחובבי־ציון באירופה התכנסו לאסיפות בקאטוביץ בשנת 1883 (אסיפה מוקדמת, מצומצמת) ובשנת 1884, עקב רוזנברג בהתעניינות אחרי פעולותיהם³. אפשר להניח, שמאז נעשה לחובב־ציון. החל משנת 1886 הוא פעיל בתנועת חיבת ציון בניו־יורק⁴. ניהל תעמולה למען רעיון ישוב א״י, בהביאו נימוקים לאומיים וכלכליים. הוא לא השתמש בנימוקים דתיים, כי רצה למשוך גם אנשים בעלי השקפות אחרות. הצליח בתעמולתו. רבים מהמהגרים הצעירים, שבאו מרוסיה כניהיליסטים ואנרכיסטים, נצטרפו לתנועה ו״מתוך שלא לשמה באו לשמה".

בשעה שביקר בניו־יורק, בשנת 1888, לאורנס אוליפאנט, פנו אליו ראשי אגודת חובבי־ציון בניו־יורק במכתב ובקשו להפגש אתו לשיחה. לפגישה עם אוליפאנט באו הד״ר יוסף־אייזיק בלוישטיין, אברהם גולדפאדן ואדם רוזנברג⁵. בשיחה, שארכה שלוש שעות, שאלו את אוליפאנט אם סיבת חיבתו לציון היא דתית. הלה השיב כי הסיבה היא פאטריוטית־אנגלית, כי אנגליה תרוויח הרבה אם ארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית.

אדם רוזנברג חיבר את התקנון של חברת חובבי ציון. מכיוון שסבר שכדאי לכסות על השאיפות לשוב לא״י מחשש “למה יאמרו בגויים”, רשם בתקנון, שמטרת האגודה היא לרכוש קרקעות ולייסד מושבות בארצות הברית. קרה אח״כ, שיהודי עשיר בשם סאמסון נפטר ובצוואתו השאיר 50,000 דולר למען ישוב א״י, בתנאי שהכסף יימסר לחברה העוסקת בהתיישבות בא״י. הידיעה, שנתפרסמה בעתון Evening World עוררה שמחה בקרב חברי האגודה חובבי ציון. כשניסו אח״כ לקבל את העזבון, לא איפשר התקנון של האגודה לקבלו. כשבאו ראשי האגודה אל רוזנברג ושאלוהו למה רשם בתקנון מה שרשם – הצטדק ואמר, שחשש שמא תרבה האנטישמיות אם יוודע לגויים, שאנו רוצים לשוב לארץ אבותינו. רוזנברג הצטער מאוד על שגיאתו וכיפר עליה על־ידי פעילות מוגברת למען התנועה. הוא התייצב אח״כ בראש האגודה “חובבי ציון” והקדיש לה הרבה מזמנו וממרצו.

בשנת 1891 היה רוזנברג מהמייסדים של האגודה “שבי ציון” להתיישבות בא״י.

 

3. ייסוד האגודה “שבי ציון”    🔗

בראשית שנות ה־90 של המאה שעברה גברו הרדיפות על היהודים ברוסיה. התחילה הגירה מוגברת מרוסיה. יהודי רוסיה רצו לעלות לא״י בהמוניהם. אגודות חובבי־ציון רבות שלחו את ציריהן לקנות קרקעות. באו לארץ גם יחידים בעלי יכולת. כדי לאפשר להמוני־העם־מעוטי־היכולת להגיע להתייש­בות חקלאית בא״י, נוסדה במינסק אגודה בשם “דורשי ציון”. אגודה זו רצתה ליישב אלף חברים. משום כך היתה ידועה גם בשם “אגודת האלף”. לפי תכניתה צריך היה כל חבר להכניס לקופת החברה 200 רובל, 40 רובל כל שנה, ״ואולי יצטרך להכניס עוד סכום קטן נוסף, 100 – 80 רובל". בסכום זה יקבל החבר 10 דייסיאטין (מאה דונם) אדמה. כל חבר יקבל מנייה, שתעיד, שיש לו חלק האלף ברכוש האגודה. בכסף, שתאסוף האגודה מחבריה, תקנה נחלה כללית בגודל 10.000 דונם בחלק מהשטח, על 600 דיסיאטין בערך, תטע כרמים. בכספים, שתקבל מההכנסות מהכרמים, תקנה אח״כ קרקעות נוספים ותטע כרמים בשביל כל החברים.

תכנית זו הלהיבה את ההמונים, שהשתוקקו לנחלה ולמנוחה בא״י. התלהבות תקפה גם את המהגרים היהודים מרוסיה, שישבו בארצות הברית, בקנדה, בבריטניה ובפאריס. מהגרים אלה לא מצאו את מנוחתם בארצות החדשות, הם לא נקלטו בכלכלה של ארצות ההגירה. הם שמעו על פעולות יהודי רוסיה בא״י, שיסדו את המושבות רחובות וחדרה. גם הם רצו להיות שותפים בבנין ארצם ועתידם.

בניו־יורק נוסדה בראשית שנת 1891, ביום כ״ח בטבת ה׳ תרנ״א, אגודה “שבי ציון” כדוגמת “דורשי ציון” ברוסיה. האגודה הגבילה את מיספר חבריה ב־500. הסכום, שהחברים נדרשו להכניס בעד מנייה, היה 200 דולר. אפשר היה לשלם בתשלומים, 40 דולר לשנה, או דולר לשבוע. האגודה “שבי ציון” קיבלה את כל החישובים שעשתה האגודה “דורשי ציון”, בלי שינויים ניכרים. בתכנית היה לייסד עשר מושבות, חמישים חברים (משפחות) בכל מושבה. האגודה הדפיסה את התקנות בניו־יורק בשפה האידית, כי המהגרים מרוסיה הם שבאו בחשבון כחברים⁶.

באגודה נרשמו חברים רבים, ברובם מניו־יורק, אבל גם מערים אחרות, כמו פילאדלפיה, באלטימור, צ׳יקאגו ועוד.

ב־8 לחודש אפריל 1891 התקיימה אסיפה של האגודה בניו־יורק. כיושב ראש האגודה נבחר אדם רוזנברג. כסגן יו״ר נבחר הרופא הד״ר יוסף־יצחק בלאושטיין וכגזבר מאיר לונדון. בקופת האגודה היה אז סכום של 1.300 דולר⁷.

חברי האגודה היו מתכנסים כל שבוע לאסיפה והיו שומעים על התפתחות העניינים מפי היושב־ראש או המזכיר. האגודה שכרה לה אולם, שבו יכלו להתכנס למעלה מאלף איש. לחברים היה גם בית־כנסת מיוחד, שנקרא ״שערי ציון״⁸.

מיספר החברים הלך וגדל, וכעבור זמן קצר התקרב למיספר שהגבילה לעצמה האגודה, לחמש מאות⁹. בבוסטון יסדו חובבי־ציון אגודה דומה באותו שם, אבל בלתי תלויה ב״שבי ציון" בניו־יורק. אחד החובבים משיקאגו הגיב על כך בעתון “הפסגה” (בגליון מיום ה׳ בסיון תרנ״א) וטען, שרצוי שהאגודה בבוסטון תצטרף לאגודה בניו־יורק. אדם רוזנברג יצא באותו עתון בהצעה, ש״חובבי ציון" ו״שבי ציון" יתאחדו וייסדו ועד פועל מרכזי, שיטפל “בכל ענייני הישוב”, ביחוד בדברים, הנוגעים לקניית קרקעות וייסוד מושבות¹⁰.

 

4. בשליחות לא"י. ביקור בלונדון.    🔗

האגודה “שבי ציון” בניו־יורק התחילה לפעול למען רכישת קרקעות בא״י להתיישבות. פנתה במכתב אל מיכאל ארלנגר בפאריס, אחד מעסקני חובבי־ציון החשובים וממקורביו של הברון אדמונד רוטשילד. ארלנגר השיב, שהוא שולל את החפזון¹¹. אדם רוזנברג סבר, שיש לפעול, ומיד, למצוא קרקעות ולהתחיל בהתיישבות. מוכן היה לנסוע לא״י כבא־כח האגודה. כמה חברים התנגדו לנסיעה, הם סברו שמספיק לפי שעה להחליף מכתבים עם הוועד הפועל ביפו של חובבי־ציון. כזו היתה דעתם של נתלזון, אפרים דיינארד והד״ר בלוישטיין, שפרסמו את דבריהם ב״הפסגה"¹². רוזנברג עמד על דעתו והשפיע על רוב החברים, שיחליטו לשלוח משלחת לא״י. בחודש יוני 1891 החליטה האגודה לשלוח שני צירים לא״י, שיקנו שם קרקעות בשביל החברים. כשליחים נבחרו אדם רוזנברג ומאיר לונדון, בעל מאפיית מצות בניו־יורק, איש לא צעיר.

מלבד אגודת “שבי ציון” בקשה גם אגודת חובבי־ציון בניו־יורק את רוזנברג לקנות בשבילה שטח אדמה בסכום של 10.000 פראנק. חובבי ציון בבוסטון, ששלחו באותו זמן שליח משלהם לא״י, הודיעו, שאם ימצא רוזנברג קרקעות מתאימות לקנייה בא״י, יהיה השליח שלהם רשאי להכניס בשמם 5000 פראנק לצרכי הרכישה¹³.

הצירים יצאו במחצית החודש יולי מניו־יורק ונסעו ללונדון. כאן נפגשו עם ראשי אגודת חובבי ציון באנגליה.

תנועת חיבת ציון הגיעה אז בבריטניה להתרחבות והתארגנות. האגודות הראשונות של חובבי ציון, שנוסדו בשנות ה־80 בלונדון על־ידי יוצאי רוסיה, היו קטנות, מפוצלות ומחוסרות השפעה. בראשית שנות ה־90 קמה התעוררות גדולה. הרב ח. ז. מכבי “המגיד מקאמיינץ”, יסד בלונדון אגודה של חובבי ציון, נצטרפו לאגודה בכל רחבי אנגליה ואירלנד חברים רבים, הן מהמהגרים ממזרח־אירופה והן מיהדות אנגליה: ד׳אביגדור מראשי הקהילה הספרדית, איש בעל יזמה וחזון; הקולונל אלברט־אדוארד גולדסמיד, גר־צדק ממוצא יהודי שתמך בישוב א״י כבר בשנות ה־80, ביקר בא״י, וכאיש צבא ותיק נתן לארגון חובבי ציון באנגליה צורה צבאית: “מטה כללי”, הוא הוועד הראשי, “אוהלים”, כלומר סניפים, שבראשם עומדים “מפקדים” וכד׳; יוסף פראג, עסקן ציבורי חשוב; ד״ר שמואל א. הירש, יהודי למדן, שבא מהולאנד והרביץ תורה בלונדון ב־ג׳ואי׳ס קולג׳. בין התומכים בתנועה היו סר יוליאן גולדסמיד, יושב ראש “אגודת אחים” בלונדון, יוסף סבאג־מונטפיורי וחבר הפארלאמנט שמואל מוֹנטאגוּ, שביקר בשנת 1875 בא״י והתעניין בישוב. בראשית שנות ה־90, כשגברו הרדיפות ברוסיה וזרם גדול של מהגרים יהודים התחיל לזרום מרוסיה, ראה מונטאגו בא״י וכן בארצות הברית את ארצות ההגירה העיקריות. מונטאגו יזם פעולה מדינית, שמטרתה היתה להשיג רשיון מהשולטן התורכי להתיישבות מהגרים יהודים מרוסיה בחלקי אסיה של תורכיה, קרי בארץ־ישראל, ויזם הגשת פטיציה לממשלת בריטניה על־ידי חובבי ציון באנגליה. שאל בעניין הפטיציה את עצתם של הלורד רוטשילד והברון הירש. הלורד רוטשילד הסכים להגשת הפטיציה. הוסכם אתו, שאת הפטיציה יגישו על־ידו לשר החוץ הבריטי. אגודת חובבי ציון באנגליה כינסה ביום ה־23 במאי 1891 בלונדון אסיפת עם גדולה, שהיתה מוקדשת לבעיית הפטיציה. ישב בראש ש. מונטאגו. נתקבלה החלטה להגיש את הפטיציה¹⁴. מונטאגו עיבד אח״כ תכנית לעליית חמישים עד מאה אלף יהודים לא״י בשנים הקרובות. בתכנית דובר על גיוס כספים מספיקים לעלייה המונית כזאת, על הסדרת העלייה, פתיחת משרדי עלייה בערים שונות, הקמת בית־ספר חקלאי בקירבת לונדון להכשרת החלוצים, על השגת פירמאן (רשיון) מהשולטן, שירשה את העלייה ויתן זכיון על רבע מיליון אקרים אדמה מקרקעותיו, ועל בניית קו מסילת ברזל מחיפה עד השטחים, הבאים בחשבון. השטחים, היו מעבר לירדן; בגולן, בבשן ובגלעד. אגודת חובבי ציון באנגליה דנה בתכניתו של מונטאגו ואישרה אותו בכללו. האגודה הדפיסה את התכנית ושלחה אותה לחבריה כחוזר פנימי, לא לפרסום¹⁵.

כשבאו שליחי האגודה “שבי ציון” ללונדון, מצאו כאן אגודה חזקה של חובבי ציון, שמנתה יחד עם סניפיה ברחבי אנגליה ואירלנד כ־3000 חבר. בחדשי הקיץ נעדרו מהעיר רבים מראשי הוועד הראשי. השליחים נפגשו בכל זאת עם אחדים מראשי האגודה, במיוחד התידד רוזנברג עם המזכיר הכללי של הוועד הראשי, הד״ר ש. א. הירש, יהודי כלבבו, חרד ולמדן, שהיה מסור לתנועה בכל לבבו.

האגודה “בני ציון” בלונדון כינסה אסיפה לכבוד האורחים. האסיפה נתקיימה ביום ה־16 באוגוסט 1891. בראשה ישב יוסף פראג, ראש הסניף של חובבי ציון במזרח־לונדון. נאמו, איש־כּישוֹר, ד״ר ש. א. הירש, תאומים ממאנצ׳סטר. רוזנברג נאם בגרמנית. מכיוון שהיה מתבל את דבריו במלים עבריות רבות, בפסוקים וציטטים מהתנ״ך והתלמוד, הרי דומה היתה שפתו לאידית, שבה דיברו ההמונים היהודים בלונדון. רוזנברג הסביר את מטרות ״שבי ציון״. הודיע, שברשות האגודה, הקיימת זה 7 חדשים, יש כבר סכום של 20.000 דולר.

רוזנברג עשה על קהל שומעיו ועל חובבי ציון בלונדון בכללם רושם טוב. הם ראו בו איש מעשה, בעל כושר פעולה וביטוי¹⁶.

בזמן שהותם של שליחי “שבי ציון” בלונדון התקיימה פגישה שלהם עם חלק מחברי הוועד הראשי באנגליה. בגלל העדרם של השאר, השתתפו בישיבה רק שניים מחברי הוועד, יוסף פראג וא. ד׳אביגדור, והמזכיר הכללי הד״ר ש. א. הירש. נציגי “שבי ציון” סיפרו על מטרת נסיעתם והראו חליפת מכתבים של אגודתם עם מיכאל ארלנגר. ראשי האגודה באנגליה קבעו בישיבה, שאין תקנות אגודתם, שנוסדה רק לפני כמה חדשים, דומות לתקנות האגודה “שבי ציון”. אלפי החברים, – אלה מעוטי היכולת, התורמים סכומים קטנים, שואפים לעלות לא״י בהקדם. האגודה מוכנה לתמוך בעליית אי־אלה חברים שלה ובהתיישבותם. ראשי האגודה באנגליה הביעו את אהדתם לשאיפות “שבי ציון”. הם גילו בפני השליחים את התכניות, שהועלו באגודתם על־ידי שמואל מונטאגו ועל־ידי חברים אחרים. הם נתנו לרוזנברג טופס של החוזר, המכיל את תכנית מונטאגו¹⁷. ד׳אביגדור מסר לרוזנברג מפה של א״י, שבה צויינו הקרקעות, שאפשר לקנותם. אלה היו שטחים בעבר־הירדן, שטחים נרחבים בין נחל ירמוק ובין נחל ארנון. הנחל יבּוֹק חוצה את השטחים לשני חלקים: א. השטח שבין הירמוק ובין היבוק, המקיף כרבע מיליון אַקר; ב. השטח שבין היבוק ובין הארנון, שיבוא בחשבון במועד מאוחר יותר, ובו 700.000 אקר. התכנית לבניית קו מסילת ברזל מחיפה לשטח המדובר היתה של ד׳אביגדור, שהתעניין בה במיוחד.

ראשי חובבי ציון באנגליה הכניסו איפוא את נציגי “שבי ציון” לתוך התכניות שלהם. המטרה היתה משותפת. הם מוכנים היו לשיתוף פעולה במידה מסויימת. חובבי ציון באנגליה רצו לפעול ביחד עם הבארון אדמונד רוטשילד, לפי סדר ובלי חיפזון, כפי שיעץ ל״שבי ציון" מיכאל ארלנגר. מכיוון שנציגי “שבי ציון” עמדו לנסוע לפאריס, נתנו להם ראשי חובבי ציון באנגליה מכתב אל מ. ארלנגר, שבו הודיעו לו על תוצאות הפגישה ועל רצונם לפעול בשיתוף פעולה עם הברון רוטשילד.

בוועידה נתקרבו הלבבות והתחיל שיתוף פעולה בין חובבי־ציון באנגליה ו״שבי ציון" באמריקה.

אדם רוזנברג ומאיר לונדון יצאו במחצית החודש אוגוסט 1891 מלונדון לפאריס, כדי לבוא בדברים עם איש האמונים של הברון רוטשילד, עם מ. ארלנגר.

 

5. הביקור בפאריס    🔗

נציגי “שבי ציון” הגיעו לפאריס בזמן של פעילות רבה מצד חובבי ציון ברוסיה, למשיכת כחות וגיוס כספים במערב אירופה למען העלייה וההתיישבות בא״י.

לאחר התרחבות התנועה בשנת 1890 וראשית שנת 1891 ועליית אלפי יהודים מרוסיה לא״י, באה תקופת שפל. ממשלת תורכיה הטילה בחודש יולי 1891 איסור על עליית יהודים מרוסיה. העלייה ה״מבוהלת", הבלתי מסודרת, ואתה הספסרות בקרקעות, ואחרי כן הפסקת העלייה ואכזבת רבים מאפשרות עלייה והתיישבות בארץ, גרמו למשבר בתנועת חיבת ציון. ראשי התנועה ברוסיה חיפשו איפוא דרכים לשיתוף כחות חדשים, שיפעלו למען ישוב הארץ. עלתה אצלם הצעה לייסד בנק אַגררי, שיאפשר מימון רכישת קרקעות בא״י והתיישבות בעלי אמצעים מצומצמים. הם רצו לנסות למשוך את הברון הירש לפעולה למען ההתיישבות בא״י.

ראשי חובבי־ציון ברוסיה באו בדברים עם חובבי ציון בגרמניה וביום ה־28 ביולי 1891 התייצבה משלחת משותפת לפני הברון הירש. הברון הציע למשלחת לשתף בפעולה כמה חברות, כמו חברת “כל־ישראל־חברים” ועוד. הוא לא דחה איפוא, לגמרי, את הצעת חובבי ציון.

בסוף החודש יולי, התקיימה בפאריס ועידה בהשתתפות נציג הברון הירש הד״ר זוננפלד, ראשי חברת “כל־ישראל־חברים”, בתוכם הרב הראשי צדוק קאהן ומיכאל אֶרלנגר, ונציגי חובבי ציון מרוסיה וגרמניה. נידונה ההצעה להקים מוסד כספי מבוסס על מניות, מעין בנק, שיאפשר רכישת קרקעות והתיישבותם של העולים, יסדיר את ההגירה ויסייע בידי הפועלים, שיעבדו במושבות. נציגי חברת “כל־ישראל־חברים” הביעו את אהדתם להצעתה, אבל הציעו שחובבי ציון ברוסיה יתחילו בעצמם בהגשמת התכנית לייסד הבנק¹⁸. בא־כח הברון הירש בוועידה הביע תקוותו שהברון יכניס גם את התיישבות היהודים בחלקים האסייתיים של תורכיה לתכנית המוסד, שבדעתו לייסד בצורת חברת מניות¹⁹.

באי־כח “כל ישראל חברים” מוכנים היו לתמוך בבקשת חובבי ציון מהברון הירש. לפי עצתם נערך מכתב אל הברון הירש, שצורפו אליו העתק מפרוטוקול הוועידה ותזכיר מפורט על תכנית הבנק.

רוזנברג לא ידע לפני בואו לפאריס על המתרחש שם בתנועה. לעומת זה לא ידעו חובבי ציון בפאריס על תכניותיהם של חובבי ציון באנגליה. רוזנברג וחברו נפגשו מיד עם בואם לפאריס עם מיכאל אֶרלנגר. התפתחה שיחה ממושכת, שנגעה הן לענייני חובבי ציון בכללם והן לענייני “שבי ציון”. רוזנברג הראה לארלנגר את תכניתו של מונטאגו. ארלנגר מתח ביקורת על הפומביות, שבה נהג מונטאגו בשבתו בראש האסיפה בלונדון, שבה דובר על פטיציה. לדעתו של ארלנגר גרמה אסיפה זו לאיסור על העלייה מרוסיה. ארלנגר אמר, שהברון רוטשילד מתנגד לכל פעולה רשמית, הנעשית על־ידי האגודות בענייני ההתיישבות בא״י, ולכן לא יראה בעין טובה ועידה כל שהיא מוקדשת לעניינים אלה. אם ועידה כזאת תגש לפעולה מועילה באמת, יתמוך הברון בפעולה, אם כי לא בגלוי.

ארלנגר ניתח בשיחה במפורט את תכנית חובבי ציון באנגליה, היא תכנית מונטאגו. הסעיף הראשון של התכנית, בדבר הכשרת חלוצים באנגליה מתוך הפליטים מרוסיה נראה לו בלתי מעשי בהחלט. הסעיף השני בדבר פירמן יגרום לדעתו להתערבות מדינית עם תוצאות מסופקות למדי. ארלנגר העיר בנוגע לכמה דרישות, שהציג מונטאגו בקשר לקבלת הפירמן שחלק מהן מיותר, חלק הוא בלתי־פוליטי. הדרישות מעוררות רושם, שחושדים בסבלנות השולטן וביושר פקידיו. כמה דרישות מנוגדות לחוק התורכי ואי־אפשר יהיה להשיגן. ביחס לסעיף השלישי “ייסוד מושבות” העיר ארלנגר, שבנוגע לעבודה של פלחים במושבות היהודים נוהג הבארון להכניס במושבותיו במקומה מכונות וסוסים. ארלנגר העיר עוד הערות בנוגע לסדר בניית הבתים במושבות ולעליית מחוסרי אמצעים, לדעתו מבטיחה התכנית יותר מדי לאלה, שאין להם שום אמצעים ²⁰.

ארלנגר הבטיח לנציגי “שבי ציון” לסדר פגישה ביניהם ובין הברון רוטשילד.

*

רוזנברג פגש בפאריס את הסופר שפ״ר (שאול פנחס רבינוביץ), שבא שמה כנציג חובבי ציון ברוסיה וחיכה לתשובה מהברון הירש. רוזנברג שוחח עם שפ״ר ארוכות. מפיו נודע לו על פעולות חובבי ציון לרכישת הברון הירש למען ישוב א״י.

שפ״ר רצה להשפיע על רוזנברג, שיחתום גם הוא על הפטיציה אל הברון הירש. רוזנברג לא הסכים לחתום, מפני שסבר, שהברון רוטשילד הוא עמוד התווך של ההתיישבות בא״י ועל חובבי־ציון לעבוד שכם אחד אתו, הן אם יצטרף הברון הירש והן אם לא יצטרף²¹.

רוזנברג ביקר אצל נציגו של הברון הירש, מנהל לשכת הצדקה שלו הד״ר זוננפלד ושמע מפיו, שקיבל הודעה בלתי רשמית מהברון, שבדעתו לשגר לא״י על חשבונו משלחת לשם חקירת בעיית ההתיישבות. הד״ר זוננפלד עורר את הרעיון, שכדאי שהמשלחת של הברון תצא ביחד עם המשלחת של “שבי ציון”.

שפ״ר לא הסכים לעשות צעד כלשהו לפני שיבוא הרב שמואל מוהליבר. הד״ר הירש הילדסהיימר מברלין שלח בקשר לזה מברק לרוזנברג והודיע, שהוא מוכן לבוא פאריס מיד, אם יש צורך בכך.

רוזנברג רצה להביא לידי הסכם (entente) בין הברון הירש ובין הברון רוטשליד, וכך להביא לידי איחוד כל הכחות, שפעלו למען ישוב א״י.

רוזנברג נתקבל לראיון אצל הברון רוטשילד. הכניס אותו אל הברון הרב צדוק קאהן. הברון והרב ראו ברוזנברג לא רק נציג חובבי ציון בניו־יורק, אלא גם דובר חובבי־ציון באנגליה. בשיחה מתח הברון ביקורת על הרעש, שמקימים חובבי־ציון באנגליה. יש להניח, שביקורת זו התייחסה לפעולותיהם בקשר לפטיציה. רוזנברג אמר לברון, שאין לצעוק על העבר, יש להקים “הסכם לבבי” של כל המעוניינים בישוב א״י. הברון אמר, שהוא רוצה לחכות ולראות מה יעשה הברון הירש בעניין התכנית לייסוד בנק לקרקעות.

רוזנברג קיבל את הרושם, שהברון רוטשילד רוצה לחכות עד שחובבי ציון ינקטו בעצמם ביזמה לכינוס ועידה. רושם זה נתחזק אצלו לאחר ששוחח עם הרב קאהן.

ביום ה־3 בספטמבר נפגש עם אליהו שייד, בא־כחו של הברון רוטשילד. שייד מסר לו, שהברון מסכים לוועידה, כשיבואו הרב ש. מוהליבר והד״ר הירש הילדסהיימר. הברון הציע להזמין גם את ש. מונטאגו. שייד הביע את דעתו, שפעולה מצד חובבי ציון באנגליה להשגת פירמן מהשולטן עלולה להזיק, היא מסוכנת. בדעתו של שייד היה לנסוע בקרוב לקושטא, כדי לפעול שם נגד האיסור על העלייה ועל רכישת קרקעות.

רוזנברג הראה לשייד את המפה, שקיבל אותה מד׳אביגדור. שייד אישר את הציונים הטופוגרפיים. רוזנברג שמע מפי שייד, שמשני עברי הירמוק ומזרחה לו אפשר לרכוש 200.000 דונם, וכן 100.000 דונם צפונית ל״יסוד המעלה", קרוב למי־מירום.

לרוזנברג נודע בפאריס, שאגודה במינסק קנתה על־יד מי־מירום שטח מסויים ואגודה ביקטרינוֹסלב קנתה שטחים מעבר לירדן.

רוזנברג כתב ללונדון ומסר ידיעות מפורטות על המתרחש בתנועה ועל פעולותיו.

*

רוזנברג נכנס איפוא לתוך העניינים הכלליים של חובבי ציון, אם כי לא זו היתה מטרת נסיעתו ללונדון ולפאריס. השהייה היתה קשה עליו, כי היתה כרוכה בהוצאות, שעמדו ליפול על שכם “שבי ציון”, אלה האנשים מעוטי היכולת, ששלחו את ציריהם לא״י לקנות קרקעות. רוזנברג לא היה בעל אמצעים רבים משלו. שפ״ר הפציר בו, שיתעכב בפאריס 3 – 4 שבועות. שפ״ר הבטיח, שחובבי ציון הרוסיים יחזירו לו את ההוצאות, אולם רוזנברג הרגיש, שאין לשפ״ר יפוי־כח להבטיח את אשר הבטיח.

בסוף חודש אוגוסט רצה רוזנברג לצאת בהקדם לא״י, ובקש לקבל המלצות אל סוכנו (אגנט) של הברון רוטשילד בביירות מר אֶמיל פראנק, אך בקש להשאר בלתי תלוי בו, כדי שיוכל לפעול גם באמצעות הוועד הפועל ביפו של חובבי ציון ברוסיה ועל־ידי אחרים. ביום ה־30 באוגוסט 1891 כתב רוזנברג לד״ר ש. א. הירש שבדעתו לצאת ליפו, כי אין לו ולחברו יפוי־כח והאמצעים לחכות לסידור העניינים הכלליים, ביחוד כשהתוצאות נראות שהן עדיין רחוקות. הוא הביע את תקוותו, שחובבי ציון באנגליה יפעלו בעניין הזה, כדי לעזור לא רק ליהודי רוסיה, שהם בבחינת “אובדים”, אלא גם לכל היהודים הפזורים בעולם, שהם בבחינת “נדחים”. באופן כזה יסייעו בידי כל אחינו בני ישראל לפתח את א״י, את חקלאותה ואת תעשייתה.

רוזנברג לא עזב את פאריס. החליט להשאר עוד זמן קצר, כדי לעקוב אחרי המאורעות החשובים, שהתרחשו בתנועה. שייד יעץ לו לא למהר בנסיעה לא״י, כי בארץ שורר בשלהי הקיץ חום גדול. רוזנברג רצה לחכות לוועידה, שעמדה להתכנס ברגע שתתקבל תשובה מהברון הירש. התכונן לוועידה, הכין הצעות בענייני הבנק ובעניינים אחרים, הנוגעים להתיישבות בא״י. עמד להעביר את הצעותיו לדיון מוקדם בוועד אגודת חובבי ציון באנגליה, כדי שיוכל להציען אח״כ בוועידה. עמד איפוא להשתתף בוועידה.

*

תשובה מהברון הירש על עמדתו לבעיית ישוב א״י נתקבלה ביום השבת, ה־5 בספטמבר 1891. קיבל אותה נציגו הד״ר זוננפלד. הוזמנו מיד נציגי חובבי ציון. הד״ר הירש הילדסהיימר בא מברלין ביום ה־7 בספטמבר. בואו של הרב ש. מוהליבר²² נשתהה, כי נסע מקארלסבאד לברלין ומשם עמד לבוא לפאריס.

כשרק בא הילדסהיימר לפאריס, נתחבר אליו רוזנברג והם פעלו שניהם ביחד. הלכו מיד אל שגריר ארצות הברית בתורכיה, שלמה הירש, ששהה אז בפאריס, ושוחחו אתו. באותו יום בקרו ביחד אצל הרב צדוק קאהן, אצל א. שייד ואצל הד״ר זוננפלד.

השיחה עם השגריר שלמה הירש היתה מאלפת. הירש עמד בחליפת מכתבים עם ש. מונטאגו ועם הלורד רוטשילד. מפי הציר הירש שמע רוזנברג בסוד גמור, כי הברון אדמונד רוטשילד מקווה לקבל זכויות חשובות מממשלת תורכיה תמורת סיוע בהלוואה²³.

רוזנברג מסר לציר שלמה הירש העתק מהתכנית של חובבי־ציון באנגליה. רוזנברג והילדסהיימר ראו צורך דחוף באותו יום בפגישה עם ציר־הפרלמנט שמואל מונטאגו. רוזנברג כתב בו ביום אל חובבי ציון בלונדון בעניין זה ולמחרת טלגרף בשמו ובשם הילדסהיימר ושאל מתי אפשר לפגוש את מונטאגו. הם מוכנים היו שניהם לבוא אל מונטאגו ללונדון.

הילדסהיימר נפגש אח״כ עם הברון רוטשילד. הברון לא נטה לוועידות, המקימות רעש והעלולות להזיק לעניין ישוב א״י. היה מלא מרירות על חובבי־ציון ברוסיה, ובמיוחד על נציגם בא״י ולאדימיר טיומקין. התנגד גם לרעש ולפומביות, שעשו חובבי ציון באנגליה בקשר לפטיציה. דעתו של הברון ודעת עוזרו אֶ. שייד היתה, שיש לפעול על־ידי הווזירים ולא לפנות אל השולטן עצמו, ושיש להציע להם עזרה כספית לתורכיה תמורת הנחות בהתיישבות. הברון אמר להילדסהיימר, שהוא מתנגד בהחלט לכל ועידה שהיא, בפרט לוועידה עם חובבי־ציון מרוסיה.

הידיעה, שקיבל רוזנברג לפני כן משייד וששמע אותה גם מפי שפ״ר, שהברון רוטשילד מסכים לוועידה, היתה איפוא מנוגדת להודעה הקודמת של הברון. לפי ידיעה, שמסר ארלנגר לרוזנברג, רצה הברון לייעץ לקולונל גולדסמיד, שלא ישתתף בוועידה.

רוזנברג רצה להפגש עם הקולונל גולדסמיד מיד עם בואו לפאריס, כדי שיוכל למסור לו אינפורמציה על המצב ולהכין אותו לפני פגישתו עם הברון רוטשילד. רוזנברג שלח מיברק וכתב בעניין זה לאגודת חובבי ציון באנגליה ²⁴.

*

ביום ה׳, ה־10 בספטמבר 1891, בא לפאריס הרב ש. מוהליבר²⁵, שחיכו לו עם פתיחת הוועידה. למחרת, ביום ה־11 בו, נפתחה הוועידה.

לפני התחלת הוועידה, בשעות שלפני הצהריים, התקיימה ועידה מוקדמת פרטית בין הקולונל גולדסמיד ובין נציגי חובבי־ציון ברוסיה וגרמניה, שפ״ר והילדסהיימר. רוזנברג שימש כאן כ״מתווך". דנו במצב בתנועה. באו לידי הבנה והוקם “הסכם לבבי”.

באותו יום התקיימה הוועידה באולם הישיבות של חברת “כל ישראל חברים”. השתתפו בה מטעם חברת כי״ח הרב צדוק קאהן, שישב בראש, מיכאל ארלנגר ואיזידור לב. מטעם חובבי־ציון השתתפו: הרב שמואל מוהליבר, שפ״ר, ד״ר הירש הילדסהיימר, לייטננט־קולונל א. גולדסמיד ואדם רוזנברג.

תשובתו של הברון מוריץ הירש היתה ידועה כבר מפי הד״ר זוננפלד, שקיבל אותה ביום ה־5 בספטמבר. רוזנברג מסר על תכנה לחובבי ציון באנגליה, במכתבו מיום ה־9 בספטמבר 1891. הברון הירש לא דחה לגמרי את בקשת חובבי ציון ברוסיה. הוא דרש לחקור את אפשרויות ההתיישבות בתורכיה האסייתית, ולשלוח נציגים לקושטא, שינהלו משא ומתן עם ממשלת תורכיה בדבר רשיון וזכויות להתיישבות²⁶. הברון הירש הביע את נכונותו להשתתף על־ידי נציגו במשלחת לקושטא.

הוועידה עמדה לדון בתשובתו של הברון הירש. על הפרק עמדו שתי הבעיות:

א. אם יש לשלוח משלחת לקושטא ולמקומות בשטחים האסייתיים של תורכיה, שבהם רוצים ליישב מהגרים.

ב. אם יש לרכז את הפעולה להתיישבות בא״י, סוריה וכו', ובאיזה דרכים.

האסיפה החליטה:

א. לשלוח לקושטא איש אחד או שניים, שישתדלו להשיג מממשלת תורכיה רשיון להתיישב ולקנות קרקעות, או לקבל קרקעות חינם, בסוריה, עבר־הירדן וכו'.

ב. מלבד זאת תצא משלחת, כדי לבחור את הקרקעות המתאימים וכדי להשיגם בלי תשלום או על־ידי קנייה. במשלחת זו ישתתפו נציגים של אגודות חובבי ציון, נציג אחד מכל אחת הארצות האלו: אנגליה, רוסיה, צרפת, גרמניה ואמריקה.

ג. הצעתו של הברון הירש להצטרף למשלחות ולסייע להן מתקבלת בתודה.

ד. חברי הוועד המרכזי של חברת כי״ח הודיעו, שהם מוכנים לבחור באנשים המתאימים למשלחת לקושטא. כשיהיו האמצעים לכך, ישלחו את חברי המשלחת לקושטא. על נציגי האגודות (של חובבי ציון) באנגליה, רוסיה, גרמניה ואמריקה, שהשתתפו באסיפה, לדרוש מאגודותיהם, שתבחרנה בצירים. עליהן להודיע לחברת כי״ח את שמות הנבחרים.

ה. ריכוז פעולת ההתיישבות הוא צורך דחוף. יש להקים הנהלה מאוחדת, שתעמוד תחת מרותו של ועד מרכזי עולמי.

לוועד המרכזי תשלחנה אגודות חובבי ציון באנגליה, רוסיה, צרפת, גרמניה ואמריקה שלושה נציגים מכל ארץ. מלבד אלה יוזמנו ארגונים יהודיים חשובים מארצות שונות וכן הברון הירש שישלחו כל אחד נציג לוועד־המרכזי, מניו־יורק יש להזמין את הוועד הרוסי־היהודי²⁷.

החלטה נוספת שלא נרשמה בפרוטוקול הקצר, חייבה לאסוף כספים לשם שיגור המשלחות.

הוויכוחים, שהתנהלו באסיפה, אינם ידועים לי, הפרוטוקול, שהגיע לידי, מכיל רק תאור קצר והחלטות. ממנו אנו למדים, שראו בחובבי ציון, שהשתתפו באסיפה, נציגים של התנועה בארצותיהם. אם כי רוזנברג יכול היה לפעול גם בשם אגודת חובבי ציון בניו־יורק, הרי לא יכול היה לדבר בשם חובבי ציון כולם באמריקה. רוזנברג נקלע, במקרה, לתוך הפעולות של ראשי חובבי ציון ברוסיה ובארצות אחרות, והוא ראה צורך לשתף פעולה.

 

6. בשליחות ללונדון.    🔗

נציגי חובבי ציון מרוסיה ביחד עם הד״ר הירש הילדסהיימר מברלין החליטו לנסוע מפאריס ללונדון, כדי לפעול שם להגשמת ההחלטות של הוועידה בפאריס. הם רצו להפגש עם אישים, כמו שמואל מונטאגו והלורד רוטשילד, עם אגודות חובבי ציון ועם ארגונים אחרים. רוזנברג הצטרף למשלחת. מכיוון שעמד להשתהות באירופה לרגל פעולות אלו של חובבי ציון, נסע הציר השני של “שבי ציון”, מאיר לונדון, לא״י בעצמו²⁸. רוזנברג עמד לצאת לא״י אחריו.

רוזנברג הכין את נסיעת המשלחת. עמד בחליפת מכתבים בעניין זה עם הקולונל גולדסמיד ועם מונטאגו. השתדל להכין פגישה עם הנהלת אגודת חובבי־ציון, עם מונטאגו ועם הלורד רוטשילד. מונטאגו קבע להם פגישה ליום ה־21 בספטמבר.

הרב שמואל מוהליבר, הד״ר הירש הילדסהיימר, שפ״ר ורוזנברג הגיעו ללונדון ביום ה־16 בספטמבר לפנות ערב.

ביום י״ד באלול תרנ״א, 17 בספטמבר 1891, התקיימה ישיבה של הוועד הראשי של אגודת חובבי ציון עם האורחים. יושב־הראש של הוועד, הקולונל גולדסמיד, מסר דו״ח מהוועידה בפאריס. המזכיר הקריא את פרוטוקול הוועידה וקטעים ממכתבו של הברון הירש.

אגודת חובבי ציון באנגליה החליטה בישיבה זו לבחור בשלושה נציגים, שייצגו את חובבי־ציון באנגליה בוועידה של אגודות חובבי־ציון מארצות שונות, העומדת להתכנס. החלטה שנייה מדברת על הצורך לעשות מיד צעדים לאיסוף כספים באופן פרטי לצרכי המשלחות, שתצאנה לקושטא לא״י ולארצות הסמוכות.

המשלחת ניהלה שיחות גם עם ארגונים אחרים, כמו הוועד הרוסי־יהודי. השיחות עם ועד זה התנהלו במשרדו של ש. מונטאגו. הוועד הקציב 200 לי״ש והחליט, שיקח לתשומת לב את ישוב א״י.

רוזנברג נפגש גם בלונדון עם השגריר האמריקאי שלמה הירש לפני שזה נפגש עם הלורד רוטשילד. הרב ש. מוהליבר²⁹ והד״ר הילדסהיימר נפגשו עם הלורד רוטשילד.

לפני שהמשלחת עזבה את לונדון, ערכו חובבי ציון בלונדון ביום ה־20 בספטמבר אסיפה פומבית לכבוד האורחים. בראש האסיפה ישב יוסף פראג. נאמו “המגיד מקאמינייץ” מכבי, הרב הדרשן כהן־צדק והד״ר ש. א. הירש. האורחים ענו. הרב ש. מוהליבר נאם קצרות ודרש מעשים. קרא לאסוף בו במקום כסף לצרכי המשלחות. הקהל נדרש לעלות על הבמה ולתת כל אחד את תרומתו. במקום נאסף סכום של 14 לי"ש וכמה שילנגים. רוזנברג נאם בצורה קלה, מלאה הומור³⁰.

המשלחת חזרה לפאריס.

רוזנברג עשה פעולה, שאגודת חובבי ציון בניו־יורק תשתתף בהוצאות למשלחות, שעליהן הוחלט בוועידה בפאריס. בידי הברון רוטשילד היה מופקד סכום של 2.000 דולר של אגודת חובבי ציון בניו־יורק, – סכום שרצו בו לקנות קרקעות בא״י. רוזנברג השתדל שחובבי־ציון בניו־יורק ימסרו את הסכום הזה לקופה הכללית לצרכי המשלחות. חובבי־ציון בניו־יורק הסכימו להצעתו של רוזנברג.

 

7. ביקור בא"י. רכישת קרקעות בגולן.    🔗

בראשית שנת תרנ״ב, באוקטובר 1891, הגיע רוזנברג לא״י. לאחר תקופה קצרה של גיאות בעלייה, שהביאה אתה לארץ אלפי יהודים מרוסיה, באה תקופת שפל. העלייה, שבאה בלתי מאורגנת, לא כוונה כראוי ולכן לא נקלטה. הוועד הפועל ביפו של ועד חובבי ציון האודיסאי לא הצליח לארגן את העלייה ואת ההתיישבות.

רוזנברג התחיל לאסוף ידיעות על המצב בארץ, על מצב המושבות הקיימות ועל קרקעות, העומדים למכירה. נפגש עם ראשי הוועד הפועל ביפו, עשה הכרה עם מאיר דיזנגוף, אפרים כהן, מנהל בית־הספר על־שם למל בירושלים, ועם נסים בכר, מורה ועסקן ציבורי בירושלים. יצא לסיור במושבות יהודה ושוחח עם איכרים. ראה את הליקויים באדמיניסטרציה של פקידי הברון, שלא היו חדורי הרעיון הציוני, ואת אזלת היד של חברי הוועד הפועל עם כל רצונם הטוב. רוזנברג בא לידי מסקנה, שיש להוציא את העבודה המעשית לישוב א״י מידי אלה שלידיהם נמסרה. כתב בענין זה מיד מכתב אל ראש אגודת חובבי־ציון באנגליה, הקולונל גולדסמיד, וציין, שכל מה שיקדימו להוציא מידי אלה את הפעולה, כן ייטב³¹. רוזנברג ראה עכשיו מקרוב את הצורך בהקמת מוסד מרכזי, שיכוון את פעולות ההתיישבות וימנע ספסרות בקרקעות, כמו שזה היה בארץ זמן קצר לפני כן. ציפה לשיגור המשלחת לא״י, עליה הוחלט בוועידה בפאריס. קיווה, שחובבי ציון באנגליה יהיו סוללי הדרך ויכניסו סדר ושיטה בפעולה לישוב הארץ. ראה את הצורך בשחרור האכרים מתלותם באדמיניסטרציה של הברון והעמדתם ברשות עצמם. ראה באיכר העובד באופן עצמאי את התגשמות האיחוד של “תורה ועבודה” בצורה נעלה. ברך על ההתקדמות במושבה החדשה “רחובות”, שבה נעשה הכל על־ידי האגודה “מנוחה ונחלה” באופן עצמאי ובעבודה עברית.

רוזנברג נפגש ביפו עם המהנדס זיידנר, שעשה כאן בשליחות אגודה ביקטרינוסלב, שקנתה מעבר לירדן, בגולן, שטח של מאה אלף דונם. מספר חברי האגודה פחת ונציגה זיידנר מוכן היה למכור חלק מהשטח. רוזנברג ניהל אתו משא ומתן על רכישת שטח של 25.000 דונם עם זכות לקנות שטח כזה נוסף באותו המחיר. הם באו לידי הסכם. רוזנברג קנה 25.000 דונם (בערך 2.300 הקטר, או 6.000 אקר אנגליים) במחיר 5 פראנק הדונם והבטיח ל״שבי ציון" את הזכות למשך חצי שנה לרכוש שטח נוסף כזה באותו המחיר³².

רוזנברג עשה את ההסכם לפני שראה את השטחים. רק שמע, שהקרקעות פוריים, הם מתאימים לגידול דגנים (crops) החליט איפוא לנסוע צפונה, כדי לראות ולחקור מקרוב את הקרקעות הבאים בחשבון. בדעתו היה להקדיש ארבעה שבועות לחקירה הזאת.

לפני שעזב את יפו כתב רוזנברג מכתב מפורט לד״ר ש. א. הירש. במכתבו הודיע על החדשות ותאר את המצב בהתיישבות. הביע את התקווה, שתקופת השפל בעלייה תהיה קצרה, היא תנוצל לארגון פעולה מתוכננת יותר, שתביא אתה תנופה חדשה בהתיישבות.

אדם רוזנברג ומאיר לונדון יצאו צפונה, כדי לסייר את השטחים בגולן. זיידנר נשאר ביפו וחיכה לשובם. הסיור נמשך כחמישה שבועות, בזה כעשרה ימים של קרנטינה ב״גשר בנות יעקב" אשר על הירדן. ביקורו בראש־פינה, יסוד המעלה ומשמר הירדן. לשטחים בגולן יצאו בלוויית שני יהודים מצפת ומחמר ערבי. בסביבה שוממה ורחוקה מכל תרבות עשו הצירים של “שבי ציון” כשלושה שבועות. עברו בימים ובלילות הרים וגבעות, ביקרו אצל ראשי שבטים של בידואים ותרו את הארץ. את רשמיו מהסיור סיכם רוזנברג במכתב, שכתב אל הד״ר ש. א. הירש בלונדון מיד לאחר שובו מהגולן. מסקנתו היתה שהארץ מתאימה להתיישבות.

כשחזר רוזנברג מהגולן לביירות ביום השני בדצמבר 1891, נודע לו, שזיידנר נקרא טלגרפית לפאריס ויצא שמה יומיים לפני כן. בדעתו היה לנסוע בהקדם אחריו לפאריס, כדי לסדר את העברת הקרקעות. קיווה, שהרישום יסודר לכל המאוחר עד חג הפסח. התחיל לתכנן תכניות, שאגודתו תצטרך למנות נציג קבוע בא״י, שיפעל משמה בארץ. אני מניח, שחשב על עצמו כעל המוציא לפועל של תכניות “שבי ציון” בארץ.

רוזנברג ישב איפוא בבירות וחיכה לאניה, כדי להפליג בה לצרפת. היה מלא בטחון, שהמפעל יצליח. היה משוכנע, שצעדם של חברי "שבי ציון״_׳ הרוצים לתקוע יתד בארץ־האבות, הוא נכון. את השקפתו זו הביע במכתבו אל הד״ר ש. א. הירש מיום ה־2 בדצמבר³³ 1891, מביירות. מעשים, עובדות, כתב, ידברו ברור יותר מאשר כל תעמולה; ברגע, שנתיישב כאן, יהא כנתינים או אזרחים של תורכיה, או בחסות המדינות, שאנו אזרחיהן, הרי נהפוך חיש מהר לאדוני אדמתנו למעשה, גם אם לא להלכה.

לאחר כל מה שראה ושמע בא״י, לא קיווה לגדולות מפאריס למען “ישועת ישראל”, למרות הפעולות החשובות, שעשה הברון רוטשילד בארץ במשך עשר השנים שעברו. רוזנברג חיכה לפעולות חשובות כתוצאה מהוועידה בפאריס וציפה למעשים מצד הברון הירש.

רוזנברג מיהר לפאריס. ישב באניה הראשונה שנזדמנה והפליג למארסייל. לפאריס הגיע ביום ה־22 בדצמבר. הבעיה, שעמדה בפני קוני הקרקעות בגולן, היתה בעיית השגתו של אישור חוקי להעברת הקרקעות לידיהם. נערמו קשיים, שרק על־ידי פעולה אצל השלטונות התורכיים אפשר היה לקוות לסילוקם. זיידנר לא ראה כל אפשרות אחרת מאשר לפנות לעזרת הברון, שלפקידיו ועושי דברו, כמו אליהו שייד ואחרים, היה נסיון בדרכי ההשפעה על ראשי השלטון בתורכיה. לאחר משא ומתן בין נציג האגודה היקאטרינוסלאבית “אגודת אחים” ונציג האגודה “שבי ציון” מצד אחד ובין הברון רוטשילד מצד שני, הסכים הברון לקבל לרשותו את כל השטחים בגולן, לדאוג לסידור רישום ההעברה של הקרקעות ולמסור אח״כ לאגודות המעוניינות חלקים מהשטחים. הברון קיווה, שיעלה בידו להשיג מממשלת תורכיה אישור לקניית השטחים. רוזנברג השליש סכום של 50.000 פראנק על חשבון הקרקעות שהזמין.

הברון רוטשילד הופיע איפוא פעם נוספת כידיד נאמן של ההתיישבות בא״י. כנגד זה נתברר אז, שהברון הירש זנח כל פעולה שהיא למען ישוב א״י. החברה יק״א, שיסד אותה בו בזמן שהתקיימה הוועידה בפאריס בהשתתפות חובבי־ציון וחברת כי״ח, ושמסר לה הון בסך 2 מיליון לי״ש, פנתה להתיישבות בארגנטינה. הברון הירש הגיע לכלל החלטה, שהתנאים המדיניים אינם מאפשרים בא״י התיישבות יהודים בקנה־מידה רחב. פנה איפוא לארגנטינה. לרוזנברג נודע הדבר מפי מיכאל ארלנגר. רוזנברג קיבל את הרושם, שהברון הירש עזב את ענין ישוב א״י בגלל ניגודים אישיים, שבין שני הברונים.

רוזנברג נפגש בפאריס לא רק עם ארלנגר, אלא גם עם אנשים אחרים. כך נפגש עם הפרופ׳ יוסף הלוי, עמד להפגש, ויש להניח שנפגש, עם איזידור לב ועם הד״ר זוננפלד. בזמן שהותו בפאריס קיבל מכתב חשוב מהד״ר הירש הילדסהיימר.

רוזנברג חזר לניו־יורק דרך לונדון. כאן התעכב רק יום אחד. בבית־המלון שלו נתקיימה פגישה בינו ובין ראשי אגודת חובבי־ציון באנגליה, ד׳אביגדור והד״ר ש. א. הירש. רוזנברג סיפר על פעולותיו והישגיו לרכוש קרקעות בעבר־הירדן. בפגישה נידונה ההצעה, שחובבי־ציון באנגליה יצטרפו ויקנו גם הם קרקעות בגולן. הם רצו לקבל מהברון רוטשילד שטח של 6.000 או 10.000 דונם³⁴.

הצטרפות חובבי־ציון באנגליה היתה רצויה לרוזנברג. היה להם באותו זמן הארגון הטוב ביותר מכל ארגוני חובבי־ציון. בראש ארגונם עמדו אנשים בעלי כושר פעולה ובעלי השפעה. במכתב אל הד״ר ש. א. הירש, שכתב רוזנברג על סיפון האניה בדרכו לניו־יורק, הביע את רצונו העז בשיתוף פעולה.

באניה, כשלבו מלא תקוות טובות, החליט רוזנברג, שכדאי להזמין גם בשביל אגודת חובבי־ציון בניו־יורק שטח בגולן. במכתבו אל הד״ר ש. א. הירש ביקש, שד׳אביגדור ישתדל להשיג בשבילם 4.000 דונם. לקניית השטח רצה להשתמש בסכום של 10.000 פראנק שהיה ברשותם ושחלק ממנו הועבר בינתים בהשתדלות רוזנברג לקופה הכללית, שהוקמה בפאריס בזמן הוועידה לצרכי המשלחת לתורכיה. לאחר שמכל הוועידות בפאריס בדבר השתתפות הברון הירש לא יצא כלום, רצה רוזנברג להחזיר את הכסף לאגודת חובבי ציון בניו־יורק ולקנות בו שטח נוסף. סבר, שיוכל להכניס גם את כספי חובבי־ציון בבוסטון, סך 5.000 פראנק, לצרכי קניית 4.000 הדונם הנוספים.

את הנסיעה באניה שלא היתה קלה הפעם על רוזנברג, קיבל באהבה, כי ראה את עצמו שליח־מצווה. במכתבו אל הד״ר ש. הירש רשם: "אנו, "אמוני דת״, עלינו לסבול יותר מאחרים, ״יסורי דרך״ ו״שכרנו אתנו״. –

 

8. בציפייה להעברת הקרקעות.    🔗

כשחזר רוזנברג לניו־יורק נפגש מיד, ביום ה־9 או ה־10 בינואר 1892, עם חברי “שבי ציון”. הם היו מרוצים מתוצאות שליחותו. הם אישרו את הקנייה ומוכנים היו להכניס כספים נוספים.

בזמן העדרו של רוזנברג מניו־יורק התחילו אי־אלה אנשים להפיץ בין חברי “'שבי ציון” ו״חובבי ציון" שמועות שונות על אי־סדר בענינים הפנימיים של האגודות הללו ועל אי־הצלחתו של רוזנברג בשליחותו. עם שובו לניו־יורק הוחזר האמון, הסכסכנים איבדו את הקרקע לפעולתם.

אגודת “חובבי ציון” בניו־יורק דנה אז בהצעה לקנות מניות מאגודת “שבי ציון” בשביל אנשים, שאין להם אפשרות לרכוש להם מניה. אגודת “חובבי ציון” קיבלה הצעה גם מאגודת “בני יהודה” בצפת, שיסדה מושבה ממזרח לים כנרת, שלא התפתחה יפה. האגודה לא היתה מוכנה לקנות בעצמה 4.000 דונם, כפי שהציע רוזנברג. משום כך כתב אל אגודת חובבי ציון באנגליה, שהוא מבטל את ההזמנה לארבעת אלפים הדונם הנוספים.

רוזנברג קיבל מברק מזיידנר, ואחר כך גם מכתב מארלנגר, שבהם בקשו את הסכמת “שבי ציון” לרישום הקושנים על שם נסים בכר. המוכר, אחמד שמע פחה, האיץ לגמור את הענין. אמיל פראנק, סוכן הברון רוטשילד בביירות, שהשתדל זה כחצי שנה להשיג רשיון להעברת הקרקעות, יעץ לרשום אותם זמנית על שם נסים בכר מירושלים, שהיה נתין עותומני. לא היה צורך ברשיון מיוחד מקושטא במקרה כזה. ארלנגר פנה בשאלה דומה גם אל חובבי ציון באנגליה, שהחליטו בעצתו של רוזנברג לקנות 10.000 דונם בגולן³⁵. “שבי ציון” ענו לארלנגר, שהם מסכימים, בתנאי שיהיו מובטחים כנגד בכר.

״שבי ציון״ החליטו להעביר על חשבון הקנייה סך 50.000 פראנק נוספים, מלבד 50.000 הפראנקים, שהיו כבר מושלשים.

רוזנברג קיווה, שרישום הקרקעות יסודר בקרוב. התחיל לחשוב על עריכת מדידות וחלוקה של הקרקעות וכן על הצורך להתכונן לעליה ולהתישבות.

הידיעות על רכישת הקרקעות בגולן על־ידי אגודות באמריקה, באנגליה וברוסיה, ועל השתתפות הברון רוטשילד בפעולה, הפיחו תקוות רבות בלבות המהגרים היהודים באמריקה ואנגליה ובקרב יהודי רוסיה. מספר חברי האגודה “שבי ציון” נתמלא מהר. ומכיוון ולפי התקנות אי־אפשר היה לקבל יותר מ־500 חברים, נוסדה בניו־יורק אגודה שניה באותו שם ונקראה "שבי ציון מס׳ 2״. בראשה התייצב ד״ר משה מינץ, אחד מחברי האגודה ביל״ו לפנים, שירד מא״י לאמריקה, למד בארצות הברית רפואה ועבד אח״כ כרופא בניו־יורק. הד״ר מינץ השתתף בעתונות באידית באמריקה והוציא בעצמו עתונים בשפה זו. כשקמה בראשית שנות ה־90 ההתעוררות להתיישבות בא״י, הצטרף מינץ שוב לתנועה והיה מפעיליה.

קבוצת אנשים ממוהילב עם זלמן־דויד ליבונטין בראשה רצתה להצטרף להתיישבות בגולן. ליבונטין פנה ביום ה־2 בפברואר 1892 במכתב אל רוזנברג ושאל אותו על הקרקעות, אם אפשר לקנות חלק מהם, אם אפשר להצטרף למתיישבים מניו־יורק ומיקאטרינוסלב ומי יהיה המנהל של המושבה. רוזנברג ענה ביום ה־22 בו, שהקרקעות עברו לרשותו של הברון רוטשילד, אולם חלק מהם אפשר עוד לקנות ממנו. יעץ לפנות אל מ. ארלנגר. הביע את תקוותו, ששעת הכושר להתחלת ההתיישבות תהיה אחר חג הפסח. בדבר מנהל של מפעל ההתיישבות ענה רוזנברג, שעדיין לא נבחר, הוא ייבחר במשך החודש הבא. חשב על עצמו כעל מועמד מתאים, אולם לא גילה זאת. על התכונות הדרושות למנהל כזה כתב במכתב המדובר:

״לפי דעתי, כתב רוזנברג לליבונטין, הכשרונות היותר דרושות (דרושים!) למנהל הנ״ל הן, שיהיה איש תם וישר, שונא בצע, חכם ונבון בהתלוכות העולם בכלל ובהנהגה המדינית והמוסרית של חבורה מאחב״י (מאחינו בני ישראל) בפרט, ועם כל זה יהיה גם אוהב וחביב ומרוצה לשולחיו. ואף אם בתחלה איננו בקיא בשפת ונימוסי המדינה, תהיינה החסרונות האלה נבלעות (נבלעים!) בהכשרונות הנ״ל, ובמשך זמן מעט יוכל להתקן עצמו גם בבקיאות הזאת".

רוזנברג שלח לליבונטין את הגליון של “הפסגה” (מיום ט׳ בטבת תרנ״ב) שבו נדפסו רשמיו של אשר בינדר, החבר של “שבי ציון” מפילאדלפיה, ממסעו בגולן, וכן את תקנות “שבי ציון”. רוזנברג העיר, שבתקנות יוכנסו בוודאי שינויים רבים, לאור הידיעות שאסף בא״י ולפי דוגמת האגודה “מנוחה ונחלה”, שיסדה את “רחובות” ³⁶.

רכישת הקרקעות בגולן עוררה התעניינות לא רק בחוגי חובבי־ציון באירופה ובאמריקה, אלא גם בחלקים יהודיים, שהיו רחוקים מהתנועה. גם בלתי־יהודים מעריצי התנ״ך, חברי הכתה הנוצרית הדתית “כריסטה־דלפיאנס”, שמרכזם היה בניו־אינגלנד, הביעו את תמיכתם ושלחו תרומות קטנות למען ישוב א״י על־ידי היהודים.

יהודי עשיר בקאליפורניה, שהיה קרוב לתנועת חובבי ציון, יסד אז בקאליפורניה “חברה בינלאומית להתיישבות יהודי רוסיה”. הוא הכניס לתקנות חברתו סעיף, שהחברה תתמוך בהתיישבות היהודים הן בקאליפורניה והן בא״י.

חברי “שבי ציון” חיכו בינתיים לידיעות על סידור רישום הקרקעות, אולם ידיעות אלו לא הגיעו. ארלנגר כתב ביום ה־19 בפברואר 1892 לרוזנברג, שמצד נסים בכר תינתן התחייבות בכתב, שלא ידרשו לא הוא ולא יורשיו אחריו את הבעלות על הקרקעות, שיירשמו על שמו. עבר חודש ועוד חודש וידיעה על סידור הרישום לא הגיעה. הדבר הדאיג את “שבי ציון”. רוזנברג קיבל ידיעה מביירות, שאמיל פראנק שכב חולה במשך 5 שבועות. רוזנברג סבר, שהעיכוב נגרם על־ידי המחלה של פראנק.

בעתונות האמריקאית הופיעו אז ידיעות על דין־וחשבון, ששלח ציר ארה״ב בירושלים ש. מריל (S. Merill). קונסול זה, שהביט בעין רעה על עליית יהודים לא״י, כתב בדו״ח שלו, שהמפעל של “שבי ציון” נכשל³⁷. רוזנברג צריך היה להביא הוכחות נגד הנתונים של מריל.

באותו זמן חלה ארלנגר. רוזנברג פנה אל הרב צדוק קאהן ואל הברון רוטשילד. הברון ענה, שמחמת מחלתו של ארלנגר הקימו כמה אנשים בפאריס ועד לטיפול בעניני א״י. הכוונה היתה ל״ועד הארצישראלי", שהקים הברון ושתפקידו היה לטפל בקרקעות, שקנה הברון בגולן, לחלקם ולמכרם. הברון הודיע לו, שמותר לרשום את הקרקעות גם על שם אזרח חו״ל. שאל איפוא את רוזנברג על איזה שם רוצים “שבי ציון” לרשום את הקרקעות. “שבי ציון” טלגרפו לברון, שהם משאירים את הבחירה בידיו.

המהנדס זיידנר כתב לרוזנברג מפאריס, שהוא מקווה, שדבר סידור הקושאן יסודר בקרוב. הציע, שברגע שהענין יסודר, ייפגשו בפאריס נציגי שלוש האגודות, המשתתפות בהתיישבות, אגודות יקטרינוסלב, ניו־יורק ולונדון. מפאריס יצאו לביירות.

רוזנברג נתמלא איפוא שוב תקווה. במכתב אל הד״ר ש. א. הירש בלונדון מיום כ״ד בסיוון תרנ״ב, 30 ביוני 1892, כתב, שהוא בטוח בהצלחת המפעל ונצח ישראל לא ישקר.

ההתעניינות של יהודי אמריקה בהתיישבות בא״י המשיכה להיות ערה. באסיפה, שכונסה על־ידי חברת חובבי־ציון באולם של “שבי ציון” השתתפו למעלה מאלף איש. רוזנברג פתח את האסיפה ודיבר על רעיון ישוב א״י ברוסיה ובארצות הברית. אחריו דברו המטיף ד״ר ניומרק, אליקום צונזר, הרב המטיף ד״ר צינזלר והד״ר משה מינץ. המשורר מוריס רוזנפלד הקריא משיריו³⁸.

בראשית החודש יולי 1892 קיבל רוזנברג מברקים מדמשק ומפאריס, שהקושאן על הקרקעות נתקבל ואושר על שם אמיל פראנק. השמחה בקרב חברי האגודה היתה רבה. באסיפתם השבועית הביעו את שמחתם בקריאות ״מזל־טוב״ ״שהחיינו״! בבית־התפילה “שערי ציון”, שבו היו מתפללים חברי האגודה, נערכה מסיבה. מאיר לונדון ואדם רוזנברג כיבדו את החברים במשקאות. אחד החברים שר, אחרים נאמו לכבוד המאורע³⁹.

ביום ה־18 ביולי 1892 קיבל רוזנברג מזיידנר מפאריס מכתב, שבו ביקש לשלוח באי־כח של “שבי ציון” לפאריס, כדי להפגש שם עם באי־כח האגודות ביקאטרינוסלב ובלונדון. באסיפתם השבועית ה־84, בליל ה־28 ביולי, החליטו חברי האגודה לבחור בשלושה אנשים, אחד מהם יהיה מנהל הנחלה, השני – מנהל הפנקסים ושלישי – משנה למנהל. שנים הראשונים יסעו לפאריס ומשם יצאו לנהל את הנחלה, ואחר־כך יבוא שמה גם השלישי. באסיפה הבאה קבעו חברי האגודה את השכר לפקידים: למנהל 700 דולר לשנה, לסגן־המנהל ולפנקסן 300 דולר לשנה לכל אחד. אם כי לא נקבע מיד מי יהיה המנהל, הרי רוזנברג חשב שהוא יהיה המועמד. כעוזר למנהל רצו למנות את החבר מפילאדלפיה, אשר בינדר, שהתיישב בירושלים⁴⁰.

בינתיים נתקבלו מכתבים נוספים מפראנק מביירות, מאליהו שייד, מזיידנר ומהרב צדוק קאהן מפאריס, שמהם נתברר, שקשיים חדשים נערמו בענין הקושאן. מינויו של הפחה רעוף פחה לוואלי (מושל) דמשק פורש כסיבה להרעת היחס להתיישבות היהודים. “שבי ציון” נתבקשו איפוא להמתין עם שיגור משלחתם עד שיסודרו כל הענינים.

רוזנברג היה נרגז. תלה את הקולר בפראנק ובשייד, שסבר שהם מזניחים את הטיפול. אי־סידור הענין בהקדם גרם להפרעות בפעולותיה של האגודה “שבי ציון” ובתנועת חובבי ציון כולה. בדעתו של רוזנברג היה לשלוח לברון רוטשילד אולטימטום, שבו ייקבע תאריך סופי לסידור הקושאן. במקרה שהעניין לא יסודר עד תאריך זה, יזנחו “שבי ציון” את כל המפעל. רוזנברג המטיר מכתבים אל מ. ארלנגר, הרב צדוק קאהן ואליהו שייד, שהיו מקורבים לברון. ארלנגר נפטר באותו זמן. בראשית החודש נובמבר 1892 פנה רוזנברג בקריאה נואשת ישר אל הברון וביקש ממנו להביא את הפעולה לידי גמר.

אל חובבי ציון באנגליה, שהמשיכו לפעול בהנהגתו של ש. מונטאגו בכיוון הגשת פטיציות לשם קבלת רשיון מהשולטן, כתב רוזנברג ביום ה־7 בנובמבר 1892, שישקלו היטב אם פעולותיהם אינן מסכנות את פעולות אליהו שייד אצל ממשלת תורכיה להשגת הקושאן.

אליהו שייד יצא לדמשק, כדי להשתדל בדבר סידור הקושאן. רוזנברג קיבל ביום ה־27 בדצמבר 1892 מהברון רוטשילד מכתב, שבו הודיע לו על נסיעתו של שייד וביקש שוב הפעם לנקוב בשם אזרח אמריקאי, שעל שמו ירשמו את הקושאן. חברי “שבי ציון” ציפו איפוא לסידור סופי של העברת הקרקעות וקיוו שהדבר יעלה בידי הבארון ועוזריו.

 

9. האגודה ״שבי ציון מס׳ 2״ והמשלחת שלה לא"י.    🔗

האגודה ״שבי ציון מס׳ 2״ הלכה והתפתחה מהר. הד״ר משה מינץ עבר בערי ארצות הברית ובקנדה, רכש חברים ויסד סניפים. ביקר בפיטסבורג, פילאדלפיה ובאלטימור ויסד שם קבוצות מאורגנות של חברים או סניפים. גם באליזאבטוויל ובפורטלאנד נוסדו סניפים⁴¹. במונטריאל אשר בקנדה ובשיקאגו הצליח מינץ לייסד סניפים גדולים. להתקבל לאגודה ביקש אפילו יהודי אחד מארץ־ישראל, תושב ראשון־לציון. אם כי לפי התקנות היו מקבלים חברים רק מארצות הברית ומקנדה, החליטה האגודה לקבל את הארצישראלי.

מינץ נבחר ליושב־ראש של האגודה. ליושב־ראש מפני הכבוד נבחר השופט לוי. בין הפעילים באגודה היה אפרים דיינארד. במונטריאל היה פעיל מאוד הרב צדיקוב, שהיה נואם ועושה למען ישוב א״י. תודות למרצו התפתח יפה הסניף במונטריאל.

האגודה ״שבי ציון מס׳ 2״ ראתה, שעניין רכישת הקרקעות בגולן על־ידי האגודה מס׳ 1 הולך ונמשך ואין ביטחון שיסודר בקרוב. האגודה מס׳ 2 לא רצתה להיות קשורה לפעולותיה של האגודה מס׳ 1 והחליטה לשגר משלחת משלה לא״י, שתסייר בארץ ותברר איזה קרקעות עומדים למכירה משני עברי הירדן. חברי האגודה מס׳ 2 נטו יותר לרכישה ממערב לירדן. ההון שעמד לרשותה של האגודה מס׳ 2 היה 4.000 דולר. הפעולה הנפרדת לא היתה לרצון לראשי האגודה מס׳ 1.

שני צירים נבחרו: הד״ר משה מינץ והסוחר הירש־אלעזר כהן ממונטריאל. כהן היה סוחר ועסקן ציבורי' סוחר פחמים מיושב וקר־מזג זה, שימש נשיא לשכת “בני ברית” והשתתף במוסדות צדקה⁴². שני הצירים עזבו את ניו־יורק ביום ה־7 בינואר 1893 ונסעו דרך צרפת. פאריס הפכה אז למרכז של פעילות למען ישוב א״י, בפאריס נמצא “הועד הארצישראלי” מיסודו של הבארון רוטשילד, ובה היו שתי אגודות של חובבי ציון, אגודת “ישוב א״י” ואגודת “בני ציון”. הצירים הגיעו לפאריס ביום ה־16 בינואר ובאו מיד במגע עם פעילי האגודות לישוב א״י. התייעצו עם הד״ר חָוקין. פנו אח״כ אל הרב צדוק קאהן, שנתן להם מכתב־המלצה אל הברון אדמונד רוטשילד. הד״ר מינץ נפגש עם הברון שלוש פעמים ושוחח אתו ארוכות. הברון הראה התעניינות רבה בפיתוחה של ארץ־ישראל.

שתי האגודות לישוב א״י בפאריס ערכו ביום ה־11 בפברואר אסיפה משותפת גדולה לכבוד האורחים. כיוון שאלעזר כהן עזב את העיר ימים אחדים לפני האסיפה, השתתף בה רק מינץ. הד״ר מינץ נאם במשך כשעה וחצי בפני הקהל הרב, כשלוש מאות איש, שמילא את האולם. הנואם הסביר את הסיבה לשאיפתם של המהגרים היהודים באמריקה לעלות לא״י. תאר את מצבם הקשה של הפועלים היהודים באמריקה, העובדים קשה בבתי־החרושת ואינם יכולים לנוח ביום השבת. האגודה “שבי ציון” רוצה להוציא את הפועלים היהודים האלה מבתי־החרושת עם האוויר המחניק שלהם אל מרחבי השדות בא״י, כדי שיוכלו לחיות ברוח תרבות ישראל ובתנאים טובים יותר.

לפי עצתו של הברון רוטשילד נפגש הד״ר מינץ עם אליהו שייד, שסיפר לו על המשא והמתן, שניהל בקושטא עם הווזיר הגדול ועם ווזירים אחרים. שייד הביע את תקוותו, שבחדשים הקרובים יורשה ליהודים לרכוש קרקעות בארץ־ישראל.

הד״ר מינץ ביקר גם אצל הפרופ׳ יוסף הלוי הישיש, חובב ציון נלהב וחבר “הועד הארצישראלי”.

הד״ר מינץ הגיע ליפו בסוף החודש פברואר 1893. נסע כעבור שבוע ימים יחד עם אלעזר כהן לביירות, אל אמיל פראנק, כדי להוודע איזה קרקעות עומדים למכירה משני עברי הירדן. קיבלו מפראנק ידיעות חשובות. פגשו בביירות את שני היהודים אפשטיין והרצנשטיין, שעסקו במכירת קרקעות. יהודים אלה הציעו להם לקנות קרקעות בגליל התחתון, מאדמות הכפרים סג׳רה וכפר־סבט. עמד שם למכירה שטח של 30.000 דונם במחיר 12 פראנק הדונם.

המשלחת חזרה ליפו ויצאה אח״כ לסיור בארץ. בסוף החודש הגיעה לגליל התחתון וסקרה את השטחים, שהוצעו לה בגליל התחתון. האדמה מצאה חן בעיניהם.

בחול המועד פסח יצאו הצירים לסיור בגולן. עברו בעבר־הירדן בלוויית השומר הרשל טויסטר מראש־פינה, בחור צעיר וחסון, שנתפרסם כגיבור ללא חת, ובלוויית היהודי יעקב – איש כבן המשים, גוץ ורזה, אבל זריז ונועז, שהיה לבוש גם הוא תמיד כמו הרשל טויסטר בבגדי בדואי ומקצועו היה “מכיר”, כלומר מחמר, הנותן לנוסע את בהמתו ומלווה אותו כמורה־דרך. גם ערבי אחד, שרכב על פרד ודאג למזונות ולכבודה, נלווה אליהם.

רכבו ועברו שטחים שוממים, זרועים אבנים, ופגשו רק בידואים. לנו בכפר בידואי. הגיעו סוף סוף לשטח מזרע, שבו היה כפר של פלחים, שנקרא “סאהם אל־ג׳ולן”, כלומר הטוב שבגולן. האדמה של הכפר, שאגודת “שבי ציון מס' 1” רצתה לרכוש חלק ממנה, נראתה לצירים פוריה, גדלו בה דגנים. בכל הסביבה לא נראה אף עץ.

הצירים רכבו לדמשק ומשם עברו לביירות. נפגשו בביירות שוב עם אפשטיין ועם הרצנשטיין. פגשו שם גם את אלעזר רוקח. הד״ר מינץ התרשם מרוקח, שהוא בעל כשרונות גדולים ובעל אינטליגנציה. חזרו באניה ליפו. הד״ר מינץ נסע ברכבת לירושלים וביקר גם על־יד קבר רחל. ביום ה־23 באפריל עזב את ירושלים וכעבור יום־יומיים הפליג באניה חזרה לאמריקה. בדרכו חזרה השתהה בפאריס, נפגש שלוש פעמים עם הבארון רוטשילד ושוחח אתו ארוכות. הוא נפגש גם עם הרב צדוק קאהן. בעזרתו של משה מינץ נוסדה אז גם בפאריס אגודה דומה לשלו. ביום ה־24 ביוני הגיע לביתו בניו־יורק⁴³.

הצירים של האגודה ״שבי ציון מס׳ 2״ החליטו לקנות בגליל התחתון ולא בגולן. מינץ סבר, שבגלל “הבידואים־הרצחניים” מסוכן להתיישב בגולן. הצירים החליטו איפוא לרכוש את הקרקעות, שהוצעו להם על־ידי אפשטיין והרצנשטיין. כיוון שלא היה בידם הסכום הדרוש לקנייה, פנו אל “הועד הארצישראלי” בפאריס, שיקבל לרשותו את הקרקעות, יטפל ברישומם לפי החוק, יגבה את התשלומים וימסור את החלקות לחברים׳⁴⁴.

הד״ר מינץ בא לידי מסקנה, שהתכנית של “שבי ציון” איננה מעשית לגמרי, יש צורך בסכומים גדולים פי חמישה מאלה, הנדרשים מהחברים לפי התכנית. מינץ הודיע לחברי אגודת ״שבי ציון מס׳ 1״ את דעתו זאת.

 

10. התנגדות לתכנית “שבי ציון”.    🔗

כבר בראשית פעולותיה של אגודת “שבי ציון” נמצאו חובבי ציון שטענו, שהתכנית של האגודה איננה מעשית. הם לא האמינו, שאפשר במאתיים דולר לתת למשפחה אחוזה בא״י וליישבה. בראש הטוענים נגד התכנית עמד העתונאי כתריאל־הירש שרהזון, עורך העתונים באידית “יידישעס טאגעבלאט” היומי ו״יידישע גאזעטן" השבועי. הוא התחיל להוציא גם עתון בעברית בשם “העברי” לשם התחרות בעתון “הפסגה”, שיצא לאור בעריכת החובב־ציון וו. שור. בעתונים של שרהזון הובעה לא פעם התנגדות לתכנית של “שבי ציון”, אולם כשנתקבלו ידיעות על הצלחת האגודה ברכישת שטחים גדולים בא״י ובזול, ענו גם הם אמן.

כשעברו חדשים והעברת הקרקעות לא סודרה, התחילו העתונאים, שהתנגדו לתכנית, להתקיף בחריפות את ראשי האגודה “שבי ציון”. בקיץ של שנת 1892 נעשו התקפותיהם חריפות ביותר. העתונאי ש. ו. נטלסון התקיף ב״העברי״ את חברי הוועדים של ״שבי ציון״ מספר 1 ומספר 2 כאחד, והאשים אותם בהטעיית החברים העניים ובזבוז כספי האגודה. האשמות דומות והשמצה של כל התכנית להתיישבות בעבר־הירדן יחד עם דברי בלע ושקר על תנאי החיים במושבות א״י בכללן נתפרסמו ב״יידישע גאזעטן". המתנגדים התקיפו את ראשי האגודה אפילו בגלל ניהול תעמולה למען אתרוגי א״י במקום אתרוגי קורפו⁴⁵. המלחמה ב״שבי ציון" הפכה איפוא למלחמה עיוורת בכל מה שקשור להתיישבות בא״י.

אדם רוזנברג, שהיה עורך־דין, החליט לתבוע את נטלסון לבית־דין פלילי.

בראשית החודש יולי התבררה תביעתו של רוזנברג בפני השופט. פסק־הדין אמר, שבעניין כזה צריך לדון בית־דין רגיל ולא בית־דין פלילי.

על־ידי המשפט קיבל הענין פרסום. עתונאי ממערכת ה״ניו־יורק טיימס" הלך אל רוזנברג ואח״כ אל מערכת “העברי”, כדי לקבל ידיעות על האגודה “שבי ציון” ולשמוע מה הן הטענות נגדה. רוזנברג הסביר את מטרות האגודה וסיפר על הפעולה שנעשתה. סיפר, שהאגודה פועלת בשיתוף פעולה עם סוכני הברון רוטשילד, הכסף לקניית הקרקעות מופקד בפאריס, ויש תקווה שהרשיון לקניית הקרקעות יתקבל בקרוב. על נטלסון ועל עורך “העברי” דיבר רוזנברג בבוז.

במשרדי מערכת “העברי” אמר יחזקאל שרהזון, בנו של כתריאל שרהזון, לעתונאי מה״ניו־יורק טיימס", שלא רק שלא יפרסם הודעה נגד דבריו של נטלסון, אלא ימשיך להתקיף את “שבי ציון” ויזהיר, שלא יקנו מניות של האגודה. התכנית לשלוח מארצות הברית לא״י מהגרים יהודים, שבאו מרוסיה, היא לדעתו בלתי מעשית, ההבטחות לנחלה בא״י במאתיים דולר מעוררות רק צחוק. יש להלחם בשתי האגודות של “שבי ציון”, כי תכניותיהן הן בלתי מעשיות והן עלולות לסחוט כספים מאנשים עניים, שאפשר להתעות אותם בקלות.

הרפורטר של “ניו־יורק טיימס” פירסם את דברי שני הצדדים בגליון מיום ה־17 ביולי 1892 של עתונו.

לענות למתנגדים יצא אפרים דיינארד, אחד מעסקני “אגודת שבי ציון מספר 2״, שמשך בשבט סופר עוד בשבתו ברוסיה, באודיסה, והמשיך בה בניו־יורק, בהוציאו עתון עברי בשם “לאומי” ובהשתתפו ב״הפסגה”. בלשונו החריפה, לפעמים חריפה מדי, התקיף נמרצות את העתונאים, שניהלו תעמולה נגד “שבי ציון”. בספרו הראשון “עתידות ישראל”, שהוציא אז בניו־יורק בבית־הדפוס שלו, הקדיש פרק מיוחד לאגודות "שבי ציון״ (עמ' 103 – 107). “שלושה מ״פליטי" חובבי ציון, כותב דיינארד, אשר ראו, כי תקוותם לרוות צמאונם מדם יהודה נהפכה להם לרועץ, מצאו להם איש כלבבם, אחד מפליטי רוסיה, המוצץ כעלוקה דם יהודה, המוציא לחושך איזה מ״ע בשפת צוען (זארגאן) בנויארק, אשר גם הוא יצא מהאגודות האלה וידיו על ראשו, ויחלו לרדוף באף את כל אוהבי שערי ציון. לא היתה כל נבלה ותועבה אשר שגבה מהם רק למען הגיע למטרתם, להביא כליון חרוץ על כל אוהבי עמם וארצם”.

ההתקפות על תכנית “שבי ציון” הרגיזו עד מאוד את ראשי האגודה. גם מכתביו של הד״ר מינץ אל חברי האגודה ״שבי ציון מס׳ 1״ הרגיזו את רוזנברג, שהשווה את דבריו לדברי המרגלים.

התקפות המתנגדים לא הורידו את כבודו של א. רוזנברג בעיני חובבי ציון בניו־יורק. הוא נבחר ליושב האגודה המקומית ״חובבי ציון״ בשנת 1892 ואח״כ נבחר שוב ביום ב׳ בשבט תרנ״ג, 1893, ליושב־ראש. המזכיר, שהודיע על בחירתו של רוזנברג מחדש בעתון “הפסגה” (בגליון מיום ה־10 בפברואר 1893), ציין, שלא נמצא איש טוב ממנו, הוא היה בא פעמיים בשבוע לאסיפות “ועיניו פקוחות על דרכי החברים למען עוררם לפעולה”.

 

11. ביטול הקנייה בגולן.    🔗

בעיית רישום הקרקעות הוסיפה להטריד את ראשי אגודת “שבי ציון”. אי־סידור הענין זה למעלה משנה גרם ליאוש בקרב רבים מחברי האגודה. רבים עזבוה. גם ראשיה היו מדוכאים. הם חיו בין תקווה ויאוש.

רוזנברג כתב אל הברון רוטשילד מכתבים מלאים טענות על אי־סידור הרישום. קיבל מהברון מכתב מיום ה־3 בפברואר 1893 הכתוב מתוך רוגז. הברון, וכן הרב צדוק קאהן, שייד ואחרים, כתבו על הקשיים. רוזנברג סבר, ששייד אינו נוהג כשורה. מא״י קיבל ידיעות, שאי־הצלחתו של שייד להשיג את הקושאן באה בגלל ניצול הדבר למטרות פרטיות שלו.

הברון עשה מאמצים לסילוק הקשיים ולאישור הקושאן⁴⁶. ביום ה־18 לחודש מאי 1893 קיבל רוזנברג מהרב צדוק קאהן מברק ואח״כ גם מכתב, שנתקבלו משייד ידיעות טובות ושעל אגודת “שבי ציון” לשלוח אל אמיל פראנק בביירות יפוי־כח לרשום את הקרקעות על שמות הקונים. פראנק רשאי לקבל את הקושאנים לכל הקרקעות שנקנו. ליהודים מותר יהיה לקנות קרקעות בכל סוריה, כלומר במחוזות דמשק וביירות, בזה גם בסביבות טבריה וצפת. חברי “שבי ציון” יוכלו לבוא עם דרכיות אמריקאיות, אבל לא בהמונים, כי יש לחשוש לקשיים חדשים. ההגירה איננה מותרת עדיין בדרך כלל, אולם יש סיכויים, שדבר זה יסתדר במועד מאוחר יותר.

ידיעות אלו עודדו את הברי האגודה “שבי ציון”, שהיו מיואשים ועמדו לעזוב אותה. כמה ימים לפני שנתקבלו הידיעות החדשות מפאריס הודיעו ראשי האגודה לחברים, שהם מוכנים להחזיר את הכסף לכל חבר שידרוש זאת. המברק מפאריס הפיח תקווה בלבות החברים ⁴⁷ אגודת “שבי ציון” שלחה מיד לפראנק את יפוי־הכח.

הידיעות מפאריס עודדו גם את אדם רוזנברג. התחיל להאמין, שהמפעל יתגשם. התחיל לחשוב על הצורך במשלוח הנהלה, שתנהל את מפעל ההתיישבות.

יש להניח, שרוזנברג חשב על קבלת ההנהלה על עצמו. כשהציע אמיל פראנק אח״כ, בחודשיולי 1893, שהנהלה אחת תנהל את כל הקרקעות, שנרכשו בגולן, תמך רוזנברג בהצעה זו.

הידיעות על ההישג של הברון על־ידי באי־כחו אליהו שייד ואמיל פראנק עוררו שמחה ותקוות בקרב כל חובבי ציון. ברבעון של אגודת חובבי ציון באנגליה ״פלשתינה״ (באנגלית) נתפרסמו הידיעות בחוברת יוני 1893 תחת הכותרת “ידיעות משמחות”. הובעה בעתון הזה תקווה, שעכשיו תוכל כבר האגודה לקבל לרשותה את חלקה בקרקעות. בעתון ״המליץ״ (בגליון 112) פרסם מ. ל. ליליינבלום מאמר ראשי בשם “לא בחיפזון תצאו”, שבו הביע את שביעת רצונו מביטול הגזירה על קניית קרקעות בגליל ובעבר־הירדן. מל״ל טען, שסרסורי הקרקעות, שהפקיעו את השערים והקימו רעש, הם שגרמו לצרות. כדוגמה למופת הביא מל״ל את פעולתם של שני צירים מחו״ל שקנו זה עתה 25.000 דונם בסביבות צפת. הם “לא בשאון הלכו. לא היה להם דבר עם הסרסורים ועם מפקיעי שערים וגם עם בעלי הנכסים”. התכוון בזה לצירי ״אגודת שבי ציון מספר 2״ מניו־יורק וממונטריאל. הרשיון לרישום הקרקעות נתקבל סוף־סוף, אולם בתנאיו היה סעיף, שלפיו אסור להביא מהגרים מחוץ לארץ וליישבם על קרקעות אלה. הקושאן נרשם לא על שמות הקונים, אלא על שמו של אמיל פראנק.

סידור זה לא הניח את דעת יושב־ראש אגודת חובבי ציון באנגליה. קבוצת יהודים מדובלין פנתה אל “הועד הארצישראלי” בפאריס בדבר רכישת קרקעות בגולן, בסמכה על מכתבים מהרב יהודה לובצקי, שהיה מהמקורבים לחוגי הברון רוטשילד. לובצקי כתב, שכל המכשולים סולקו ואפשר לגשת מיד לעבודה. הקולונל גולדסמיד, יושב ראש אגודת חובבי ציון בבריטניה, פנה אל הרב צדוק קאהן והזהיר מפני פעולות פזיזות כאלו, שאין להן יסוד במציאות. כל זמן שקיים איסור להביא מהגרים, אי־אפשר להשלות אנשים, שאפשר להתחיל מיד בעבודה.

המשתתפים ברכישת הקרקעות בגולן הוזמנו לועידה בפאריס. רוזנברג קיבל בסוף החודש ספטמבר 1893 מברק מאליהו שייד בפאריס, שבו ביקש, שיבוא מיד לפאריס בא־כח של “”שבי ציון". גם זיידנר שלח מברק מווינה לרוזנברג וקבע את הועידה ליום ה־31 באוקטובר. רוזנברג החליט לצאת במחצית החודש אוקטובר לפאריס ולבקר בדרכו גם בלונדון. יחד אתו צריך היה לצאת עוד בא־כח אחד של “שבי ציון”.

עלתה על הפרק בעיית מינויו של רוזנברג לאדמיניסטרטור. על בעיה זו היתה בודאי חליפת מכתבים. רוזנברג הודיע לד״ר ש. א. הירש, שבעיה זו אפשר יהיה לפתור אחרי שיחזור מהועידה לניו־יורק לשם סידור עסקיו הפרטיים. רוזנברג נסע הפעם רק לשם סידור ענין הקרקעות. רצה לחזור לניו־יורק בהקדם. סבר, שיצטרך לבקר בביירות.

ביום ה־26 באוקטובר 1893 נמצא כבר רוזנברג בלונדון. באותו יום נתקיימה בבית א. ד׳אביגדור ישיבה, שבה דנו בודאי בענינים המשותפים של “שבי ציון” ושל אגודת חובבי־ציון באנגליה.

ביום י״ט במרחשון תרנ״ד, 29 באוקטובר 1893, סעד רוזנברג בצהריים על שולחנו של יוסף פראג, ביחד עם אשר גינצברג (“אחד־העם”). בין המסובים התנהלה שיחה עד הערב על עניני א״י בכללם ועל הענינים, הקשורים לברון רוטשילד בפרט ⁴⁸.

למחרת בילה רוזנברג כמעט את כל היום בחברתו של אחד־העם. בערב התקיימה ישיבה מצומצמת בביתו של הקולונל גולדסמיד. מלבד המארח, אחד־העם ורוזנברג, השתתפו בישיבה ד׳אביגדור ופראג. אחד־העם רשם ברשימות היומן שלו, ש״עלתה בידו (של הקולונל גולדסמיד – י. ק.) להביאם לידי החלטה, שיקבעו לנדיב זמן איזו חדשים למרות הבטחותיו בדבר ביטול איסור הכניסה, ואם לא – לא יקנו האדמה.

הועידה בפאריס התקיימה ביום ה־1 בנובמבר 1893. אגודת “שבי ציון” ואגודת חובבי־ציון באנגליה הגישו בוודאי את דרישותיהן לברון רוטשילד. הברון לא יכול לתת יותר מאשר הבטחה לעשות כמיטב יכלתו.

אגודת ״שבי ציון״ הודיעה בראשית החודש דצמבר 1893, שאיננה מסכימה לצורת הרישום, כפי שהוצעה על־ידי אליהו שייד. האגודה החליטה להשאיר את כספה המופקד, כ־130.000 פראנק, לעוד כמה חדשים. במשך זמן זה יש לסלק את ההגבלות.

רוזנברג העביר את החלטת האגודה “שבי ציון” לברון ול״ועד הארצישראלי". ביום ה־7 בדצמבר נתן “הועד הא״י” את תשובתו. הועד החזיר את כספי האגודה “שבי ציון” לפקודת האגודה וביטל את החוזה.

רוזנברג הודיע לקולונל גולדסמיד על השתלשלות הענינים. במכתבו אל הקולונל מיום ה־8 בדצמבר 1893 העיר, שבזה מסתיים הקשר, שהיה ביניהם ובין התכנית להתיישבות בגולן. לדעתו לא שלמו אגודות חובבי ציון מחיר יקר מדי בעד הלקח, שעליהן להתאחד ולעמוד מעכשיו והלאה על רגליהן שלהן. רוזנברג תלה אז תקוות באיחוד הכחות של חובבי־ציון בעולם כולו.

 

12. בועידה העולמית של חובבי־ציון, פאריס, ינואר 8941    🔗

אדם רוזנברג רצה לחזור בהקדם לניו־יורק, אולם כמו בשנת 1891 כך גם עכשיו נכנס לפעולות חשובות של חובבי־ציון ולא עזב את אירופה עד שלא סיימן.

הפעולות, שריתקו אותו אליהן, היו נסיון להקמת ועד מרכזי עולמי לתנועת חובבי־ציון. רוזנברג תמך מזמן ברעיון להקמת מרכז כזה. שמח על החלטת הועידה בפאריס ב־11 בספטמבר 1891 להקים ועד מרכזי עולמי. ציפה להגשמת ההחלטה ועורר לפעולה למען זה. בזמן נסיעתו לא״י ובזמן ביקורו בארץ לא שכח לכתוב ולעורר בענין זה.

לאחר שנתברר, שהברון הירש זנח את ישוב א״י, רצה רוזנברג, שעל כל פנים תוגשם ההחלטה של הועידה בפאריס בדבר הקמת ועד מרכזי. סבר, שאגודת חובבי־ציון באנגליה יכולה וחייבת להתייצב בראש התנועה ולייסד את הועד המרכזי.

חובבי־ציון ברוסיה קיימו לאחר הועידה בפאריס אסיפה ארצית בווארשה בימים ה׳ – י׳ מרחשון⁴⁹ תרנ״ב (6 – 11 בנובמבר 1891) והחליטו שם החלטות בהתאם להחלטות של ועידת פאריס. האסיפה בחרה בנציגים שלה לועד המרכזי, שצריך היה לקום בפאריס, והחליטה החלטות בנוגע לדרכי הפעולה של הועד הזה⁵⁰. חובבי־ציון ברוסיה השלו את עצמם, שיהיה שיתוף פעולה עם הברון הירש.

רוזנברג כתב אל חובבי־ציון בווארשה והעמיד אותם על טעותם בנוגע לתקוות, שתלו בברון הירש. במכתבו מיום כ׳ בשבט תרנ״ב, 4 במארס 1892, שנכתב בעברית, ציין רוזנברג:

עכ״פ יסוד ועד מרכזי, הנחלט באסיפה הכללית, הוא ל״ד⁵¹ דבר נחוץ מאוד לטובת יא״י⁵² בכלל, ובהיות שהגבירים בפריש אינם עושים כהבטחתם לצירי ח״צ⁵³ ומתעצלים בענין זה, לפיכך איעצכם, ויהי ד׳ עמכם, שתדרשו מהח״צ בלונדון, כי הם יתחילו לנוע בדבר הזה. ובכן תשלחו להם ע״י המזכיר את פרטי האספה⁵⁴ ותעוררו אותם בדברים מעטים וצלולים, למען ירגישו כי להם היכולת ובעבור זה עליהם החוב להשתדל בעד אחדות תנועתנו הלאומית. תקותי תאמצני שלא ישיבו פניכם ריקם, כי אם יקומו ויעזרוכם בכל מ״ד⁵⁵. אני מצדי כבר כתבתי להמזכיר הנ״ל אתמול ככל הדברים האלה, והצעתי לפניו, שהח״צ בלונדון יקראו אספה כללית מצירי כל ח״צ שבעולם להתועד במקום ובעת־כושר כהסכמתם עם הח״צ ברוסיה. ומתוך האספה הזאת יוסד הועד המרכזי ויבורך כל סדר הנהגותיו. כפי ראות עיני, חלילה לאחינו בבריטניה לפטור עצמם מחובם הרם לילך בראש תנועתנו הק', אך גם על הח״צ ברוסיה להתחבר אליהם בכל נפשם, כי אין ראש בלא גוף".

הועד בווארשה של חובבי ציון לא פנה אל אגודת חובבי־ציון באנגליה כפי שהציע רוזנברג. כיוון שלא באה דרישה כזאת מצדם, לא היה מקום לפעולה מצד הועדה באנגליה להקמת איחוד. עם כל רצונו של רוזנברג להביא לידי פעולה בין חובבי־ציון ברוסיה ואנגליה, הרי מוכרח היה להסתפק בשיתוף הפעולה, שהיה קיים בין חובבי ציון באמריקה ואנגליה.

*

הועד של חובבי ציון בווארשה לא פנה אל אגודת חובבי־ציון בדבר ייסוד ועד מרכזי לתנועת חובבי־ציון בעולם. מיד לאחר שנתברר לחובבי־ציון בפאריס, שהועידה בפאריס בחודש ספטמבר 1891 לא הביאה לשום תוצאות ממשיות, החליטה חברת “ישוב ארץ ישראל” הפריסאית בישיבה, שהתקיימה בסוף החודש נובמבר 1891, לפנות אל כל האגודות באירופה ובאמריקה בהצעה לאיחוד הכחות ולייסד ועד מרכזי. הרב צדוק קאהן השתתף בישיבה ותמך בהצעה. המלומד הידוע הד״ר ואלדמר מ. חָוקין, שהיה פעיל באגודה “ישוב א״י” והיה כנראה היוזם של רעיון האיחוד, נתבקש למסור על ההחלטה לאגודת חובבי־ציון באנגליה. הד״ר חָווקין העביר את ההחלטה ביום ה־30 בנובמבר 1891 ביחד עם מכתב לוואי משלו, שבו ביקש לדון בהצעה בכובד ראש ⁵⁶.

ההצעה לא נתקבלה אז על דעת ראשי אגודת חובבי ציון באנגליה ולא הוצעה לפועל.

*

קריאות לאיחוד הכחות וייסוד מרכז נשמעו באותו זמן מצדדים שונים. מעל עמודי העתון זלבסט־אמנציפציון (בגרמנית) התנהל בשנת 1891 ויכוח ער על הצורך בקונגרס של כל אגודות חובבי־ציון וייסוד הנהגה מרכזית לתנועה. המעורר לויכוח היה חובב־ציון ממאגדבורג; הוא כנראה הד״ר ריכארד ליווה, שפירסם בעתון המדובר, בגליון 7 של שנת 1891, כרוז לכנס ועידה של כל אגודות חובבי־ציון⁵⁷. עורך העתון, הד״ר נתן בירנבוים, פירסם בגליון הבא מאמר ראשי בשם “ארגון” ובו דרישה לדון בבעיית כינוסו של קונגרס של כל אגודות חובבי־ציון. מעל דפי העתון התחיל ויכוח, שבו השתתפו חובבי ציון מארצות שונות, מגרמניה, רוסיה, אוסטריה, גאליציה (בגליונות 9 – 13, 15). בגליון 21 מיום ה־2 בנובמבר 1891 פרסם העורך מאמר גדול על הצורך בהסתדרות ציונית ובועד מרכזי במערב אירופה.

ראשי הציונים בווינה החליטו להקים, ברוח המאמרים שנתפרסמו בעתון “זלבסט־אמנציפציון”, הסתדרות מפלגתית לאומית יהודית, שמרכזה יהיה בווינה. “ועד האורגניזציון למפלגה ציונית” בווינה פירסם כרוזים. בכרוזו הראשון, שנדפס בסוף החודש דצמבר 1891, קרא לסייע להקמת האחדות והריכוז. יוזמי הארגון החדש הודיעו: “אמצענו איננו ׳הנדבה' כי אם הפוליטיקה”. לאחר פרסום הכרוז הראשון, שהיה לו אופי הסברתי כללי, פירסם הועד ביום ט׳ בשבט תרנ״ב כרוז שני, שבו הדגיש, שכל חובבי ציון צריכים להתאחד ולהתרכז⁵⁸.

*

אגודת “ישוב א״י” בפאריס לא חדלה לעורר לכינוס ועידה, שבה ישתתפו נציגי אגודות חובבי ציון בכל הארצות ויקימו ועד מרכזי. בחודש דצמבר 1892 שלחה האגודה מכתבים אל חובבי־ציון בארצות שונות. רוזנברג קיבל ביום ה־28 בדצמבר מכתב כזה. במכתבם קראו חובבי־ציון בפאריס את חובבי־ציון בארצות הברית להשתתף בוועידה, שתתקיים בפאריס או במקום אחר לשם איחוד כל חובבי־ציון והקמת ועד מרכזי מוכר על־ידי כולם.

רוזנברג תמך גם עכשיו בכל לבו בהצעה. במכתבו אל אגודת חובבי־ציון באנגליה מיום ה־28 בדצמבר יעץ לה בכל נפשו לשתף פעולה עם אגודת חובבי־ציון בפאריס לשם כינוס הוועידה המוצעת.

אגודת חובבי־ציון באנגליה קיבלה מכתב דומה מאגודת “ישוב א״י” בפאריס עוד לפני שהגיע המכתב לרוזנברג בניו־יורק. הוועד הראשי של האגודה באנגליה החליט ביום ה־12 בדצמבר, שהרעיונות המוצעים על־ידי חובבי־ציון בפאריס, מתקבלים על הדעת ואפשר לגשת לדיון על הפעולות הדרושות. הוחלט, שיושב־הראש א. ד׳אביגדור יצא בהקדם לפאריס לשם שיחות על העניין.

הד״ר ו. חָוקין בא בראשית שנת 1893 ללונדון. לפני צאתו בשליחות ממשלת בריטניה להודו לשם מלחמה במגיפת הכולירה. בישיבה בביתו של א. ד׳אביגדור הציע חָוקין תכנית של איחוד אגודות חובבי־ציון באירופה ובאמריקה. הוועד הראשי של האגודה בבריטניה לא נטה לקבל את הצעתו של חָוקין. דבר האיחוד לא התקדם איפוא גם הפעם.

*

בארצות הברית השפיעה הפניה של חובבי־ציון בפאריס בכיוון איחוד הכחות המקומיים. חובבי־ציון באמריקה סברו, שראשית כל עליהם לארגן ולאחד את האגודות שבארצות הברית. החליטו איפוא לכנס קודם כל ועידה ארצית. בנוגע לאיחוד הכללי נקטו בעמדת ציפייה, יראו מה עושים חובבי־ציון באירופה ויחליטו אחר כך מה עליהם לעשות. דעתו של רוזנברג היתה, שאין לעזוב את הרעיון של איחוד עולמי של חובבי־ציון⁵⁹. אחד הנלהבים לרעיון האיחוד והפעילים למען הגשמתו היה ו. שור מבוסטון, עורך “הפסגה” ⁶⁰.

הוועידה של אגודות חובבי־ציון בארצות הברית התקיימה ביום ה־1 במאי 1893. רוזנברג לא היה מרוצה ממנה. סבר, שנכשלה בגלל חוסר ייצוג מתאים. רצה לנסות ולכנס וועידה שנייה. וועידה שעמדה להתכנס בצ׳יקאגו, נדחתה מטעמים דומים. המצב בתנועה בארצות הברית היה אז ירוד בגלל חוסר האישור להעברת הקרקעות, שנקנו על־ידי “שבי ציון”. היאוש בקרב חברי “שבי ציון” השפיע על תנועת חובבי־ציון כולה. התאוששות באה עם קבלת הידיעות על רישום הקושאן.

*

נסיון להוציא לפועל את רעיון הקונגרס של חובבי־ציון והקמת ועד מרכזי נעשה על ידי האגודה “ישראל הצעיר” בברלין. האגודה שלחה בחודש יולי 1893 חוזר, שבו הזמינה את אגודות חובבי־ציון בכמה ארצות אירופה היבשתית להשתתף בהכנות לוועידה. הזמנות נשלחו לאוסטריה, רוסיה, גרמניה, צרפת ורומניה. המזמינים הסתמכו בהחלטות הוועידה ה־1 של המפלגה היהודית הלאומית בגאליציה, שהתקיימה ביום ה־23–25 באפריל 1893, בצעדים, שנעשו, על־ידי הד״ר חָוקין מפאריס ו־ו. שור מבוסטון, וכן בארגונים הארציים, שקמו בארצות שונות ובוועידות ארציות בהן, כמו בגאליציה, אוסטריה (האגודה “ציון”), רומניה (ועידה בגאלאץ בחודש אפריל 1893) ואמריקה הוועידה (בחודש מאי 1893).

אחד מראשי חובבי ציון בגאליציה, א. קורקיס, פנה אל יוזמי הוועידה והעיר להם, שבלי השתתפותן של האגודות החשובות של חובבי־ציון ברוסיה (הוועד האודיסאי), בצרפת (אגודת “ישוב א״י” בפאריס), באנגליה ובארצות הברית לא יהיה כל ערך לוועידה. השתתפותם של נציגים מהאגודות המדוברות חיונית היא במיוחד בשביל ענייני ההתיישבות בא״י. אם לא תובטח השתת­פותם, יש לדחות את הוועידה לזמן מתאים יותר ⁶¹.

הוועידה המוקדמת נתכנסה בכל זאת בוינה בראשית החודש ספטמבר 1893 בלי השתתפותן של האגודות באנגליה, בצרפת ובאמריקה. מרוסיה השתתף רק הפרופ׳ ג. בלקובסקי ולא ראשי הועד האודיסאי. הוועידה התקיימה בדירתו של הד״ר נתן בירנבוים. השתתפו בה עוד: ראובן בריינין, דורנבוש מבודאפשט, זאלץ מטארנוב (גאליציה), מוזס מקאטוביץ (גרמניה) ומרדכי אהרנפרייז, ששימש רב בדיאקובר (סלאבוניה).

הוועידה החליטה לכנס אסיפה מוקדמת, כלומר קונגרס, בחול המועד פסח של שנת תרנ״ד (1894).

בין האנשים, שהוצעו להשתתף בעבודת הסקציות השונות בקונגרס נזכר אדם רוזנברג. הוצע לסקציה הראשונה, שצריכה היתה לדון בבעיות ההתיישבות. יחד אתו הוצעו ואסילי (זאב) ברמן מפטרסבורג ויהושע אייזנשטדט מיפו.

ראובן בריינין הציע, שעל ההזמנות לקונגרס יחתמו אנשים מארצות שונות, בתוכם אדם רוזנברג⁶².

הוועידה בווינה לא הצליחה להגשים את החלטותיה. הן נשארו על הנייר.

*

על רעיון האיחוד שהועלה על הפרק בזמן שהותו של רוזנברג בלונדון, שוחח ודאי גם עם אחד־העם. אחד־העם ראה גם הוא מזמן צורך באיחוד הכחות. אחד־העם תלה תקוות רבות בחובבי־ציון באנגליה ורצה שתיווסד באנגליה אגודה גדולה, מרכזית, שתנהל את ענייני ההתישבות בא״י, אולם נתאכזב במידה רבה, בזמן ביקורו בלונדון מיהדות אנגליה⁶³. תשומת הלב הופנתה איפוא שוב לפאריס. הקולונל גולדסמיד הבטיח לרוזנברג את תמיכתו בקרב חברי אגודת חובבי־ציון באנגליה ברעיון האיחוד.

רוזנברג נסע מלונדון לפאריס וכאן בא במגע עם אגודת “ישוב א״י”. התקיימה אסיפה של ועד האגודה בהשתתפות רוזנברג. באסיפה השתתף גם אמיל מאירסון, שייצג בפאריס את הוועד האודיסאי של חובבי ציון ברוסיה. רוזנברג דיבר על חשיבות האיחוד והודיע, שחובבי־ציון באנגליה מוכנים להשתתף בוועידה, שתדון באיחוד. מאירסון הודיע, שלוועידה כזאת מצפים כבר מזמן.

הוועד של האגודה “ישוב א״י” קיבל עליו ברצון להיות שוב היוזם של הוועידה. מכיוון שרוזנברג מיהר לחזור לניו־יורק, רצה וועד האגודה בפאריס לכנס את הוועידה בהקדם האפשרי. הוועד פנה ביום ה־23 בנובמבר 1893 במכתב אל אגודת חובבי־ציון אנגליה, אל הקולונל גולדסמיד, בדבר קביעת מועד מוקדם לוועידה. במכתב כתב הוועד על רוזנברג: “הציר החביב והמנוסה של “שבי ציון” מניו־יורק, שיש לנו הכבוד לראותו אצלנו”.

וועד האגודה באנגליה דן בישיבתו מיום ה־11 בדצמבר בהצעה לכנס וועידה בפאריס והסכים להצעה, בתנאי שכל האגודות שתשתתפנה תבואנה עוד לפני הוועידה לידי הסכם בדבר התכנית שתעמוד לדיון בוועידה.

כצירים לוועידה נבחרו הקולונל א. גולדסמיד ואלים ד׳אביגדור.

האגודה "ישוב ארץ־ישראל״ בפאריס שלחה ביום ה־19 בדצמבר 1893 את ההזמנות לוועידה, שנקבעה ליום ה־10 ביאנואר 1894.

*

לפני שנתכנסה הוועידה קיים רוזנברג התייעצויות עם חברי הוועד של האגודה ׳’ישוב א״י", עם אמיל מאירסון, עם אשר גינצברג (אחד־העם), עם אלפרד נוסיג ועם אלים ד׳אביגדור. דן אתם על תקנון בשביל הוועד המרכזי והארגון שיקום ועל תכנית לייסוד בנק חקלאי. רוזנברג ניסח את הצעת התקנון תוך כדי התייעצות בחברי הוועד של האגודה “ישוב א״י”, במאירסון, נוסיג וגינצברג. בתכנית לבנק התעניין במיוחד ד׳אביגדור, שכתב הערות מפורטות להצעה.

לפי הצעת התקנות של רוזנברג תאחד ההסתדרות הציונית המרכזית את כל אגודות חובבי־ציון שבעולם ותנהל את הפעולות באופן אחיד. יוקם וועד מרכזי של ההסתדרות. ברשותו תהיה קרן כללית. הוועד המרכזי ינהל את התעמולה הציונית, יקים לשכה לאינפורמציה, יתמוך בהתיישבות בא״י, ישתתף בייסוד בנק חקלאי ובהנהלתו, ימנה וועד־פועל בא״י להנהלת ענייני ההתיישבות בארץ, יסדיר את העלייה ויעשה פעולה מדינית, הדרושה בקשר לזה.

לפי הצעתו של רוזנברג תשארנה האגודות בארצות השונות עצמאיות בכל העניינים המקומיים שלהן. הן תיוצגנה בוועידה של ההסתדרות המרכזית באמצעות הוועדים המרכזיים שלהן. מיספר הצירים לוועידה יהיה תלוי בסכום, שיכניסו הוועדים המרכזיים לקרן הכללית. הוועידה תבחר בוועד המרכזי, תקבע את מיספר חבריו ואת מקום מושבו.

רוזנברג שלח את הצעתו אל חובבי־ציון בלונדון. הם רשמו לפניהם הצעות לתיקונים ושינויים שונים. ד׳אביגדור הציע, בין השאר, שיבוא לידי הסכם שכל התכניות והפעולות בקשר להתיישבות בא״י תעשינה אך ורק על־ידי הוועד המרכזי. גולדסמיד הציע למנות בא־כח נאמן אחר, עם או בלי וועד על ידו, שייצג בא״י את כל האגודות הציוניות המאוחדות.

הצעתו של רוזנברג אושרה איפוא בכללה על־ידי חובבי־ציון באנגליה, הם הציעו אותה אח״כ בקוויה הכלליים בפני הוועידה.

בפני רוזנברג עמדה השאלה של שיתוף אגודות “חובבי־ציון” ואגודות “שבי ציון” באיחוד ובפעולות הוועד המרכזי שיוקם. למרות השוני שבין שני סוגי האגודות, כי אגודות “חובבי ציון” עסקו רק בפילאנתרופיה, בתמיכה בעולים, ואילו אגודות “שבי ציון” דאגו רק להתיישבות חבריהן, הרי סבר שאפשר לשתף את כולן. הוא באופן אישי ייצג את שני סוגי החברות.

*

הוועידה נפתחה בפאריס ביום ה־10 בינואר 1894 ונמשכה עד יום ה־15 בו. רוזנברג השתתף בה כנציג האגודות באמריקה. אמיל מאירסון ייצג את חובבי־ציון ברוסיה. וילי באמבוס מברלין ייצג את אגודת “עזרא” בגרמניה אלפרד נוסיג ייצג את אגודת “ציון” באוסטריה. בזמן הוועידה הגיע מווינה גם ראובן בריינין והצטרף אליה. מאנגליה באו שני הצירים שנבחרו. מפאריס השתתפו הרב הראשי צדוק קאהן, שנבחר כיושב־ראש הוועידה, הרב דרייפוס, רבה הראשי של פאריס, נארסיס לוון ונציגים של חברת “ישוב א״י”.

ביום הראשון של הדיונים נתבקשו נציגי כל ארץ להודיע על מטרות אגודותיהם, מיספר חבריהן והכנסותיהן. רוזנברג לא נקב במיספר של חברי האגודות בארצות הברית. הודיע באופן כללי, שמיספר החברים באגודות היה גדול, אולם הוא יורד בגלל אי־פעילותן של האגודות. הביע תקווה, שמיספרם יעלה שוב בו ברגע שיווצרו תנאים נוחים לפעולה. את ההכנסות של אגודות חובבי־ציון באמריקה אמד רוזנברג ב־15.000 פראנק לשנה.

נציג אגודת ״ישוב א״י" בפאריס, הרב וייסקופף, הודיע שלאגודתו 400 חבר והכנסתה השנתית 5.000 פראנק. נציג ״עזרא״ בברלין הודיע על 2.000 חבר והכנסה של 10.000 פראנק. נציג “ציון” בווינה לא הודיע מה מיספר חברי אגודתו. הכנסתה היתה 3.000 פראנק. נציג חובבי־ציון ברוסיה אמר, שמיספר החברים ברוסיה הוא לפחות 8.000–10.000 וההכנסה מ־70.000 עד 100.000 פראנק. א. ד׳אביגדור הודיע על 2000 חבר באגודת חובבי־ציון באנגליה. מיספר החברים וההכנסה השנתית ניתנו איפוא גם על־ידי נציגי האגודות האחרות באומדנה כללית, בלתי מדוייקת.

את בעיית שיתופן של אגודות “שבי־ציון” העלה בוועידה א. ד׳אביגדור. סיפר, שבבריטניה קיימת מלבד אגודות חובבי־ציון, שמטרתן פילאנתרופית, תמיכה בעולים לא״י, גם אגודת ״שבי ציון״, שיש לה אופי מסחרי למחצה⁶⁴. הצירים מאנגליה מייצגים אמנם את אגודת חובבי־ציון, אולם לדעתם צריכות כל האגודות, הפועלות למען ישוב א״י, לפעול ביחד.

בעיית צירופן של אגודות “שבי ציון” עוררה ויכוח ער וממושך. רוזנברג טען, שאין להוציא מהאיחוד את אגודות “שבי ציון”, שגם חבריהן הם חובבי־ציון וגם הן שואפות לאותה המטרה, – התיישבות בא״י. אין להקים שני מיני חברות, שברשותן אמצעים שונים, אבל מטרה אחת. יש לבחון את התנאים, שלפיהם תורשינה אגודות “שבי ציון” להיות מסונפות לאיחוד.

אמיל מאירסון העיר, שלנציגי “שבי ציון” אסור להשתמש בכספי האגודה שלהם בלי רשות מהחברים, שהם בעלי המניות. כנגד זה רשאיות אגודות חובבי ציון להשתמש בכספיהן לפי ראות עיניהן.

הרב וייסקופף התנגד לצירוף “שבי ציון” לאיחוד באופן רשמי. הציע להשאיר את הבעיה לעיון היושב־ראש.

בויכוח על צירוף “שבי ציון” השתתפו גם צירים אחרים. הועידה לא החליטה לצרף את “שבי ציון”. ד׳אביגדור ניסה אח״כ, בישיבה מיום ה־12 בינואר, בשעה שהודיע על הצעה לייסוד בנק חקלאי בלונדון, למצוא בבנק זה את המוסד המקשר בין אגודות חובבי ציון ובין אגודות “שבי ציון”.

החלטה בדבר ייסוד וועד מרכזי נתקבלה בוועידה פה אחד.

תפקידי הוועד יהיו:

א. לתת אינפורמציה על ההתיישבות בא״י.

ב. לתאם את פעולות האגודות.

ג. לעשות כל פעולה (demarche) ולנקוט בכל יזמה, שהיא לטובת המטרה.

התנהל ויכוח על הרכב הוועד המרכזי ומקום מושבו. רוזנברג הציע הצעת פשרה: מקום מושבו יהיה בפאריס; יושב־הראש והגזבר יהיו בלונדון, סגני היו״ר, המזכיר ושאר חברי הוועד ישבו בפאריס. וילי באמבוס תמך בהצעתו של רוזנברג. נתקבלה הצעה דומה להצעתו: יושב־הראש, או אחד מסגניו, – וכן הגזבר יהיו לונדון. קופה להוצאות שוטפות תהיה גם בפאריס.

כיושב־ראש הוועד המרכזי נבחר ד׳אביגדור. הוצע אמנם לרב צדוק קאהן להיות יושב־ראש, אבל הוא דחה את ההצעה מפני שהוא טרוד מאוד. כגזבר נבחר ש. מונטאגו. כסגני היו״ר נבחרו נ. לוון והרב וייסקופף. כמזכיר נבחר אמיל מאירסון. נבחרו עוד לוועד אליהו שייד ואיזידור בראון, שני אנשים מ״הוועד הארצישראלי" מיסודו של הברון רוטשילד. עוד שני חברים צריך היה לצרף לוועידה על־ידי קואופטציה (סיפוח).

הוועידה דנה גם בבעיות התרבות העברית. הוועידה החליטה, שאחת המטרות של הוועד המרכזי היא הפצת ידיעת העברית כשפה חיה. הוועידה החליטה להקים מוסד עברי לספרות וללשון העברית, שיסייע להוצאת מילון עברי⁶⁵. הוועידה הטילה על אגודות חובבי־ציון בארצות שונות להשתתף בהוצאות לצרכי פעולתו של הוועד המרכזי. על ארצות הברית הוטל סכום של 1.500 פראנק, על אנגליה 2.000, על גרמניה 1.500, על אוסטרליה 500, על פאריס 1000 פראנק.

 

13. בימי שפל    🔗

כשחזר אדם רוזנברג מפאריס לניו־יורק בסוף החודש ינואר 1894, מצא את אגודתו “שבי ציון” על סף החיסול. גם בשורות האגודה “חובבי ציון” ניכרת היתה ירידה במספר החברים. אי־הצלחת “שבי ציון” השפיעה על התנועה בכללה באמריקה.

רוזנברג ניסה לעודד את האנשים ולהמשיך בפעולה. קיווה, שברגע שייוודע על הפעולות החשובות, שנעשו בזמן הוועידה בפאריס, תבוא התעוררות. ביקש איפוא, שישלחו לו מיד העתק מפרוטוקול הוועידה. השתדל, שאגודות חובבי־ציון באמריקה תצטרפנה לוועד־המרכזי בפאריס. רצה, שתשלחנה לגזבר הוועד־המרכזי את הסכום, שהוטל על אגודת חובבי ציון בניו־יורק. מאמציו של רוזנברג היו לשוא.

הוועד המרכזי בפאריס, שתלו בו תקוות כה רבות ושהצטרפו אליו גם אגודות חובבי ציון מדרום־אפריקה (יוהאניסבורג), דנמרק, שוויץ וגאליציה (“אהבת ציון”, טארנוב) לא פיתח כל פעולה ראוייה לשמה. הברון רוטשילד לא רצה בפומביות, לא רצה שתתכנסנה אסיפות, יודפסו דו״חות וכד׳, כי חשש שמא יעורר הדבר את תשומת לב הממשלה התורכית. משום כך אסר על פקידיו להשתתף בכל וועד שכזה. פעולות הוועד המרכזי, שהשתתפו בו גם פקידי הברון, שותקו איפוא. “הוועד הארצישראלי” של הברון לא סייע לפעולות הוועד המרכזי, אלא המשיך לפעול בשטח המוגבל שלו, של מכירת הקרקעות. יושב־ראש הוועד המרכזי, א. ד׳אביגדור נוכח, שטעה בסברו שהוועד יוכל לפתח פעולה חשובה בשטח ההתיישבות וכד׳. במחצית החודש יולי 1894 הגיש את התפטרותו. אגודת חובבי־ציון באנגליה החליטה לעזוב את הוועד המרכזי. בא כח הוועד בא מפאריס ללונדון כדי לשאול מהי סיבת הפרישה. הביא אתו מכתב מהרב צדוק קאהן אל ד׳אביגדור. הוחלט להשהות את הפרישה לחצי שנה, כדי לראות מה יפעל הוועד המרכזי. גורלו של הוועד המרכזי נחתך כבר בראשית פעולתו. ד׳אביגדור צדק בהערכתו. הוועד לא מילא את התפקיד, שציפו לו. פעולתו הצטמצמה בפעולות התיישבות קטנות בא״י, כמו ייסוד מושבת פועלים בקסטינה ותמיכה ב״משמר הירדן".

שנת 1894 היתה שנת שפל בתנועת חובבי־ציון בארצות הברית. כמעט כל חברי האגודה “שבי ציון” דרשו בחזרה את כספם וקבלו אותו. רוזנברג ניסה לארגן את השרידים ולעודד אותם. התחיל לחשוב על הצורך בתיקונים ושינויים בתקנות. נוכח גם הוא, שאמנם היתה התכנית, שהועתקה מהאגודה ״דורשי ציון״, בלתי מעשית. ליום ה־13 בספטמבר 1894 נקראה אסיפה כללית מיוחדת של אגודת “שבי ציון” בניו־יורק לשם דיון בשינויים בתקנות⁶⁶. רוזנברג רצה לעשות כדוגמת האגודה “מנוחה ונחלה” בווארשה, שיסדה את “רחובות” והצליחה. “מנוחה ונחלה” חילקה את האדמה, שנקנתה על־ידה, בין כל חבריה במחיר הקנייה ועיבדה כל חלקה לפי יכלתו של המתיישב.

בא אז לידי איחוד בין שתי האגודות “שבי ציון” בניו־יורק. באגודת "שבי ציון״ המאוחדת נשארו רק ששים חברים. אליהם נצטרפו 30 חברים ממונטריאל וכ־30 חברים של אגודת “בני ציון” בצ׳יקאגו. בסך הכל היו איפוא עכשיו באגודה רק כמאה וחמישים במקום אלף חבר. ההון שברשותה לא עלה על 10.000 דולר⁶⁷.

רוזנברג המשיך להתעניין ברכישת קרקעות בא״י להתיישבות החברים. פנה בענין זה אל הרב צדוק קאהן ואל אליהו שייד. רצה להשיג שטח אדמה בעבר־הירדן, בגליל או ביהודה.

מהרבעון של חובבי ציון באנגליה “פלשתינה” (באנגלית), מחוברת ספטמבר 1894, נודע לרוזנברג, שחובבי ציון באנגליה נוטים לקבל את הקושאן על הקרקעות בגולן למרות ההגבלות, שהיו ברשיון. רוזנברג כתב במכתבו אל הד״ר ש. א. הירש מיום ה־5 בנובמבר 1894, שבו תאר את השיתוק, שחל בפעולות “שבי־ציון” באמריקה בגלל זהירותם עד כה, ושאל אם צעד נועז אבל מסוכן אינו טוב מהמצב של ירידה, בו נמצאות האגודות עכשיו; אם חובבי ציון באנגליה יחליטו על קניית הקרקעות בגולן, כדאי שגם “שבי ציון” באמריקה ישתפו פעולה ויבחרו הנהלה משותפת.

רוזנברג התחיל איפוא שוב לחשוב על התיישבות בגולן ועל קבלת ההנהלה של המפעל לידיו.

*

בו בזמן שרוזנברג וחבריו עשו מאמצים לקיים את אגודת “שבי ציון” המאוחדת והקטנה, השתדלו חובבי ציון באמריקה לפעול גם בשטחים אחרים. פעולה אחת כזאת היתה מסע נגד סדרי ה״חלוקה" בא״י. חובבי ציון בעולם כולו יצאו אז להגן על אליעזר בן־יהודה, שהושם במאסר בירושלים ועתונו “הצבי” נסגר בחודש כסלו תרנ״ד בגלל הלשנה מצד אנשי הישוב הישן לרגל פירסום מאמר לכבוד חג החנוכה. חובבי ציון נצטרפו למלחמה בקנאים מהישוב הישן וב״חלוקה". הרב הציוני הד״ר ה. פ. מנדס כינס אסיפה של רבנים וגבאים, כדי לדון בהכנסת סדרים בחלוקת הכספים, הנאספים למען הישוב הישן, לפחות בחלוקת הכספים הנאספים באמריקה. הפעולה של הרב הפורטוגזי לא הצליחה בגלל אדישותם של הרבנים והגבאים מיוצאי רוסיה. בהשפעתם של הרבנים חובבי־ציון, הרב הכולל ר׳ יעקב־יוסף והרב הד״ר קליין, הוקם אח״כ “וועד השלום”, שצריך היה להשפיע על אנשי הישוב הישן. פעולה זו העסיקה את חובבי־ציון בניו־יורק, אולם לא הביאה תוצאות חשובות.

חובבי־ציון בניו־יורק התחילו לפעול גם בשטח החינוך העברי. גם בשטח זה הושפעו בוודאי מפעולותיהם של חובבי־ציון רוסיה, שהתחילו לייסד “חדרים מתוקנים”. חובבי ציון בניו־יורק החליטו להקים כתות עבריות, שבהן ילמדו לפי שיטה מודרנית עברית באנגלית. בערך בראשית שנת 1895 יסדו חובבי־ציון בית־ספר משלהם בשם ״Zion School״ בזמן הפתיחה החגיגית של הכיתות נאם אדם רוזנברג כיושב־ראש נאום ברכה. ההתחלה היתה קטנה, אולם חובבי־ציון קיוו, שמהכיתות שלהם יקחו דוגמא גם אחרים, העוסקים בחינוך הנוער העברי.

 

14. בהגשמה בארץ־ישראל    🔗

בסוף שנת 1894 נשאו פרי במידה מסויימת מאמציהם של הברון רוטשילד ואליהו שייד לסלק את האיסור על העליה וההתיישבות בגולן. שייד ישב זמן רב בקושטא ובא במגע בעיקר עם הווזיר הגדול, שהתייחס באהדה לבקשת הברון. שייד נתקבל לראיון אצל השולטן, שקיבלו יפה ואמר לו, שישמע עוד מפי הווזיר הגדול. אחרי זמן־מה ניתן לברון רוטשילד רשיון להכניס לאדמותיו מ־200 עד 300 משפחות לשנה. הרשיון (“אירדה”) לא היה עדיין בידי שייד, אולם לפי חליפת המכתבים בין הברון ובין הווזיר הגדול אפשר היה להגיד, שביטול החוקים המגבילים הוא עובדה קיימת ⁶⁸.

״הוועד הארצישראלי״ בפאריס הודיע בחודש פברואר 1895 לאגודות המעוניינות בהתיישבות בגולן על הרשיון שנתקבל להתיישבות 200 משפחות.

הוועד ביקש לשלוח נציגים לפאריס לשם סידור חלוקת הקרקעות וכו'.

לאגודת “שבי ציון” בניו־יורק לא היו קרקעות בגולן, כי לקחה בחזרה את הכספים, שהפקידה בפאריס. אגודה בצ׳יקאגו הזדרזה ושלחה ציר לפאריס. אגודות דומות בבריטניה, בדובלין, מאנצ׳סטר וגלאסגו, שלחו שני נציגים. שלושת הנציגים האלה יצאו לא״י בחודש מארס 1805, לבחור להם קרקעות בגולן. האגודה במונטריאל, שנפרדה מ״אגודת שבי ציון מספר 2״, והאגודה ביקטרינוסלב השאירו את הבחירה בידי “הוועד הארציש­ראלי”.

האגודה “שבי ציון” בניו־יורק לא רצתה להשאר בחוץ. רוזנברג התחיל שוב לארגן את השרידים. עיבד תכנית מפורטת חדשה לפעולות “שבי ציון”. התכנית היתה מבוססת על תכנית האגודה “מנוחה ונחלה”. כל חבר צריך היה לשלם את כל המחיר של חלקתו. כל חבר רשאי יהיה להתיישב על חלקתו ולעבדה באופן בלתי תלוי באדמיניסטרציה של המושבה. האדמי­ניסטרציה תדאג לעניניה הכלליים של המושבה, תפעל גם כנאמנה של החברים, שטרם התיישבו, תעשה עבודות הכשרה ותנהל את המשקים על חשבון החברים, עד שאלה יהיו מוכנים לבוא ולקבל לידם את אחוזתם. קבוצות־קבוצות של חברים יקימו כל אחת מושבה. לשתים או יותר מושבות שכנות תהיה הנהלה כללית, אולם זו לא תתערב באבטונומיה הפנימית שלהן. המושבות תהיינה מאוגדות ותפעלנה תוך עזרה הדדית ובמשותף. רוזנברג חשב איפוא על צורה חדשה של התיישבות שבה יהיה מיזוג של המשק הפרטי האינדיבידואלי עם קואופרציה ועזרה הדדית⁶⁹.

אגודת “שבי ציון” המאוחדת בניו־יורק שלחה בחודש אייר תרנ״ה, מאי 1895, חוזר באשכנזית־יהודית, כתוב בידי אדם רוזנברג, מוכפל ומודפס על נייר גרוע. החוזר הכיל ראשי פרקים של התכנית החדשה.

רוזנברג רצה לשתף בפעולת ההתיישבות של “שבי ציון” את הוועד־המרכזי בפאריס. רצה, שהוועד הזה יקים מוסד מרכזי, שידריך את האגודות להתיישבות, כדי למנוע כישלון כמו זה, שנחלה אגודת “דורשי ציון”. כל אגודה תלך בדרכה, תפעל בהתאם לאמצעיה, אולם תקבל אינפורמציה מוסכמת והדרכה נכונה. רוזנברג פנה ביום ה־12 במאי 1895 בהצעה אל חובבי ציון באנגליה, שהם יהיו הפעילים בהקמת מוסד כזה.

אגודת חובבי־ציון באנגליה לא היתה מוכנה אז להתחיל שוב לפעול בשטח ההתיישבות בגולן. קיבלה בחזרה מהברון חלק מהכסף, שהכניסה לרכישת הקרקעות בגולן, והתחילה לפעול בהתאם להחלטות הוועד המרכזי בפאריס בתמיכה במושבות הפועלים בקסטינה ובייסוד מושב־עובדים על־יד­ רחובות. את התכנית הגדולה להתיישבות רבתי בעבר־הירדן דחתה לעת עתה. כנגד זה היו מעוניינות בהתיישבות בגולן אגודות בודדות להתיישבות, שקמו באנגליה בערים שונות, כמו בדובלין, מאנצ׳סטר וגלאסגו.

רוזנברג רצה להתחיל בפעולה, לנסוע לא״י, לבחור קרקעות ולגשת לעבודת ההתיישבות. התקשר עם “הוועד הארצישראלי” בפאריס. בחודש יוני קיבל מכתב מהוועד, שבו בקשוהו לחכות עם משלוח ציר עד שיחזור אליהו שייד מסוריה וימסור דו״ח מפורט על המצב. רוזנברג לא רצה לחכות. כל השהייה היתה פוגעת בעבודת האגודה “שבי ציון”, שהתעוררה במקצת עם קבלת הידיעות החדשות. רוזנברג החליט לנסוע בסוף החודש כציר האגודה, לפאריס ואח״כ לא״י.

לפני שיצא מניו־יורק השיג רוזנברג החלטה מאגודת “חובבי ציון” שם, שתקציב סך 5.000 פראנק כהשתתפות ברכישת קרקעות על־ידי “שבי ציון”. סכום זה יוצא לצרכי אותם הפועלים היהודים, שיעבדו על אדמות אגודת “שבי ציון”. את הכסף העבירו לרשות “הוועד הארצישראלי” בפאריס. היה זה חלק ניכר מהסכום 8.000 פראנק, שאגודת חובבי־ציון בניו־יורק החליטה לפני שנה להקציב לצרכי מושבת הפועלים קסטיניה.

לפני שיצא ניסה רוזנברג להביא לידי שיתוף פעולה בין כל האגודות, שהיו מעוניינות בהתיישבות בגולן. האגודה במונטריאל הסכימה לשיתוף פעולה, אגודת צ׳יקאגו דחתה. בדעתו של רוזנברג היה לבקר באנגליה ולבוא שם במגע עם האגודות. רצה לערוך שם סיור־תעמולה לשם הסברת התכנית החדשה של “שבי ציון”. רצה להביא לידי איחוד של כל האגודות, שפעלו בשטח ההתיישבות בא״י.

בחודש יולי נמצא רוזנברג בפאריס. כאן הזמין מ״הוועד הארצישראלי" שטח של 8.000 דונם בשביל כשבעים החברים של אגודתו, 6.000 בסאחם־אל־ג׳ולן ו־2.000 במוצירה.

אגודה מרומניה הזמינה כבר לפני כן שטח של 18.000 דונם. האגודה ביקטרינוסלב החזיקה ב־18.000 דונם. האגודה בצ׳יקאגו, שהיו לה כארבעים חבר, הזמינה 6.000 דונם, בחלקם במוצירה ובחלקם בג׳ילין; האגודה במונטריאל, שהיו לה כשלושים חבר, הזמינה כ־4.000 דונם בסאחם־אל־ג׳ילין. האגודות באנגליה, בדובלין ובמאנצ׳סטר, הזמינו 10.000 דונם.

*

בשבתו בפאריס סיים רוזנברג את כתיבת מאמרו על הנושא “הציונות באמריקה”, שהתחיל לכתבו בחודש מארס בניו־יורק ולפרסמו בחוברת מאי של הירחון הציוני “ציון” בגרמנית, שהתחיל לצאת לאור בברלין באותה שנה בעריכת הד״ר היינריך ליווה. במאמרו זה נתן סקירה על תולדות האגודה “שבי ציון” ועל תנועת חובבי־ציון באמריקה בשנים האחרונות בכללה. בסיום מאמרו עמד על הצורך במרכז לאגודות חובבי ציון בארצות הברית ובמרכז עולמי לתנועה. רוזנברג מספר, שכבר לפני חמש שנים ניסו חובבי ציון בניו־יורק להקים ועד מרכזי לאגודות באמריקה, אולם הנסיון לא הצליח בגלל אישים קטנוניים. גם עכשיו פנתה האגודה של חובבי ציון בניו־יורק בקריאה כזאת. רצה לקוות, שהפעם תצליח. על הוועד המרכזי העיר, שהוא נחוץ מאוד, אולם דרושים אנשים, שיתמסרו לפעולה בכל לבם, אנשים, שיראו בעבודה מטרת חייהם. דרוש בפאריס מנהל הלשכה, שיהיה איש מוכשר וזריז. יש ליצור קרן, שתממן את הפעולה.

*

רוזנברג יצא בחודש אוגוסט 1895 לא״י, אל הגולן, כדי לקבל לרשות אגודתו את השטחים ולהכשירם לנטיעות לסתיו הבא.

ראשית כל נעשתה מדידת הקרקעות וחלוקתם. העבודה נעשתה על־ידי מודד של האדמיניסטרציה של הברון. בסוף החודש נובמבר נגמרה עבודת המדידה והחלוקה. רוזנברג נגש מיד לעבודות ההכנה להקמת המושבה באדמות סאחם אל־ג׳ילין. נגש מיד לבנות בית גדול לצרכי ההנהלה, לנטוע ולזרוע. על גבעה, על־יד מעיין, רבע שעה מהכפר סאחם־אל־ג׳ילין, בנה בית־אחוזה גדול, 20 על 30 מטר, וסביבו קיר גבוה ועבה, 3 מטר גבהו, 65 ס״מ עביו. בבנין זה היו דירה למנהל, מחסנים, אורוות ורפתות. בגלל הזמן המאוחר הספיק לנטוע רק 8.000 גפנים ו־17.000 עצי תות. עמדה הבעיה, אם כדאי לנטוע בגולן גפנים בקנה־מידה גדול. יעצו לו לא לנטוע גפנים. זרע מאה דונם שעורה, סובים, חומוס ושומשומין (סזם). עבודת החרישה נעשתה בחלקה במחרשות אירופיות ובחלקה במחרשות מקומיות. עבודת הנטיעה נעשתה בחלקה על־ידי פועלים יהודים מדמשק, ראש־פינה, טבריה וצפת, ובחלקה על־ידי פועלים ערבים מדמשק ופלחים ערבים.

באו אז לארץ שני נציגים של האגודה במונטריאל. נציגי האגודה בצ׳יקאגו היו כבר בארץ. לגולן התחילו לבוא ולהתיישב עולים ראשונים מרומניה ובולגריה⁷⁰. נעשה אז נסיון, בוודאי מצד רוזנברג, לתאם את פעולות הקבוצות הללו, תוך שיתוף עם פקידי הברון, לשם פעולת התיישבות כללית, אולם לשוא. עולי רומניה הלכו בדרכם שלהם, הם העמידו את עצמם תחת הנהלת פקידי הברון מתוך תקווה לקבל את עזרת הברון. הם נתאכזבו מהר, כי הודיעו להם ש״הוועד הארצישראלי" בפאריס אינו מושיט עזרה חמרית למתיישבים, אלא רק מוכר ומחלק את הקרקעות. אחד משני הצירים ממונטריאל חזר לארצו כבר בחודש נובמבר בלי שעשה דבר־מה. הציר השני ממונטריאל וכן הציר מצ׳יקאגו ישבו במשך כל העונה בסאחם ובדמשק בלי לפעול משהו. אגודת דובלין רצתה להתחיל לנטוע בשנה הבאה והסתפקה באיסוף ידיעות על נטיעה. אגודת יקטרינוסלב רצתה לשלוח חברים שלה להתיישבות אחר חג הפסח. בהתיישבות התחילו איפוא רק שתי קבוצות, עולי רומניה ובולגריה ובא־כח “שבי ציון” בניו־יורק.

האגודה בניו־יורק חילקה את השטח, שהיה ברשותה, 8.000 דונם, בין 70 החברים, 50 דונם החלקה. רק 4 חברים לקחו חלקה אחת, הרוב לקח שתים, אחדים אפילו שלוש – חמש. לצרכי העיבוד של השטח הוטל על כל חלקה תשלום מסויים. הכרם נחשב זמנית כרכוש משותף, כי הבעיה, אם כדאי להמשיך ולנטוע גפנים, עמדה פתוחה.

באסיפה של אגודת “”שבי ציון" המאוחדת, שהתקיימה בניו־יורק הוחלט לקרוא את המושבה בשם “תפארת בנימין”, לכבוד הברון אדמונד־בנימין רוטשילד.

חברת האגודה, הגב׳ טויבה אייזנשטיין, שהיתה לה חלקה במושבה, הודיעה, שתתרום 5.000 דולר להקמת בית־כנסת במושבה.

מספר החברים באגודה בניו־יורק גדל, הן מהעיר והן מהמדינה. נוסדה קבוצה שניה של חברים. ראשי האגודה קיוו, שיוכלו לקנות שטחים נוספים לאחר שמספר חברי הקבוצה השניה יגיע לחמישים.

*

קשיים לא אחרו לבוא. הקשיים באו בעיקר מצד השלטונות. ברשיון, שקיבל הברון על בעלות הקרקע, היה סעיף, שלפיו אסור היה למתיישבים חדשים לבוא ולהתיישב על קרקעות אלה; רק בשביל מספר מסויים של פקידים, שינהלו את העבודה החקלאית, ולפועלים מותר יהיה לבנות שם בתים. לפי סעיף אחר אסור היה לגרש מהמקום פלחים, העובדים שם את האדמה. לפלחים מותר להמשיך ולעבד חלקים מהקרקעות בחכירה רגילה. הסעיפים המגבילים האלה, בעיקר הסעיף הנוגע להתיישבות, לא סולקו למרות ההשתדלויות המרובות של פקידי הברון. כשבאו עולים מרומניה, בנו בתים בסאחם־אל־ג׳ילין והתחילו לעבד קרקעות, התחילו פלחים להביע התנגדות, מפני שלא היו חפשים כמו קודם בבחירת קרקעות לעיבוד. השליט המקומי (המוטצריף, ממלא־מקום הפחה) בשייך־סעד מוכן היה לעזור לשייכים בפעולה נגד המתיישבים היהודים.

בחודש ינואר 1896 פרץ מרד הדרוזים, במרחק כשתים־עשרה שעות רכיבה מזרחית לסאחם. המתיישבים היהודים דאגו לשלומם, אולם השלטונות שלחו צבא, ששיפר את מצב הביטחון. בזמן המרד שרר שקט גמור בסביבה ואפשר היה להמשיך בעבודה.

אחרי שהמרד שכך, בסוף החודש ינואר 1896, התחיל המוטצריף בשייך־סעד להציק למתיישבים היהודים. נשמעו טענות נגד היהודים, שהם בנו מחסנים תת־קרקעיים לנשק, גרשו פלחים מאדמותיהם, הם לוקחים מהפלחים את האדמה הראוייה לעיבוד ומספר רב של מהגרים יהודים התיישב בלי רשיון. שייכים אחדים הגישו בראשית שנת 1896 בקשה לממשלה בקושטא נגד התיישבות היהודים בניגוד לאיסור.

פקידי הברון פנו אל הוואלי בדמשק והשיגו, שהמתיישבים היהודים לא הופרעו בעבודתם.

בעיית עלייתם והתיישבותם של עולים חדשים עמדה פתוחה. מספר העולים, שהצליח להסתנן ולבוא, היה מועט. העולים באו מרומניה, בולגריה ורוסיה. כל זמן שלא סודר הרשיון, לא היו סיכויים להתפתחות. רוזנברג ראה צורך להזהיר בפני עליה של הסתננות ובפני התיישבות בלי רשיון מובטח. שיטת ה״בקשיש" (שוחד) לא תביא למטרה. רוזנברג הביע את דעתו על הצורך בהשגת רשיון חוקי וערבויות להתיישבות במאמר “לתולדות ההתיישבות בחורן” ששלח קרוב לאותו זמן אל הירחון “ציון” (בגרמנית) שיצא בברלין. רוזנברג כתב במאמרו זה ברוח הפטיציות, שהגישו חובבי־ציון באנגליה ביזמתו של ש. מונטאגו, שהתיישבות היהודים תביא תועלת למדינת־תורכיה. העולים ייהפכו לנתינים תורכיים. יש לחדול מללכת בדרכי השתדלנות על־ידי בקשיש, אלא יש לדבר גלויות עם ממשלת תורכיה. צריך לקום סוף סוף מרכז שינהל את ענייני הציונות. על ראשי המרכז הזה, אנשים בעלי כושר פעולה מדינית ודיפלומטית, – לפנות לקושטא.

הופעת חוברת מאי 1896 של הירחון נתאחרה בכמה חדשים.

*

שני צירים של האגודה בדובלין, שבאו בחודש מאי 1896 לארץ לראות את הקרקעות בגולן, שהו בארץ כשלושה חדשים וחזרו מיואשים. רוזנברג ראה אותם מגששים באפילה. כל אגודה חיפשה בעצמה דרכים להגשמה, בלי נסיון ובלי הדרכה. רוזנברג הביע במכתב מיום 12 במאי 1896 אל הד״ר ש. א. הירש את דעתו בקשר לזה. סבר, שהמישגה העיקרי הוא מצד המנהיגים של התנועה, שלא הצליחו עד כה להקים לשכה מרכזית לאינפורמציה והדרכה.

האגודה במונטריאל החליטה למסור לרוזנברג יפוי־כח לפעול בשמה. לפני כן פעלו לבדם.

*

בחודש יולי של שנת 1896 נתקבלה פקודה מקושטא לוואלי בדמשק לגרש את המתיישבים היהודים מהגולן. פקודה זו באה בלי ספק כתוצאה מפנייתם של השייכים. פקיד הברון אליהו שייד הצליח בקושטא, בדרכים הידועות לו, לבטל את הגזירה. המתיישבים לא גורשו, אולם נאסר על מתיישבים חדשים לבוא ולהתיישב בגולן, לא הורשה גם לבנות בתים חדשים.

פקודת הגירוש, וגם ביטולה תוך השארת האיסור על המשך ההתישבות, – השפיעו באופן מדכא על המתיישבים מרומניה, בולגריה ורוסיה. הם פנו אל ראשי אגודותיהם בדרישה, שישלחו צירים אל הברון ויבקשו סידור הענין, כלומר שיושג חופש ההתיישבות. אם הדבר לא יסודר, יש לזנוח את כל המפעל למרות ההפסדים שהיו. רוזנברג יעץ לחבריו בניו־יורק להחזיק מעמד, אבל לדרוש מהברון, שיעביר את הקרקעות על שם נתין אמריקאי. רוזנברג סבר, שבמקרה כזה אפשר יהיה לפעול באמצעות ציר ארצות הברית בקושטא.

רוזנברג היה מלא מרירות על ההנהלה הבלתי־אחראית, לדעתו, של המושבות ועניני התיישבות בא״י על־ידי פקידי־הברון רוטשילד. הפקיד אוסובייצקי לא יכול היה לעזור הרבה ותלה את הקולר באליהו שייד, שבילה אז את חופשת הקיץ שלו בבלגיה.

*

הפקודה בדבר גירוש המתיישבים מהגולן נתפרסמה זמן קצר לאחר ביקורו של הד״ר תיאודור הרצל בקושטא. מחבר הספר “מדינת היהודים”, שהשתדל בקושטא בדבר הגשמת רעיונו, קיבל ידיעה מידידו הד״ר מ. נורדאו, שקיבלה מהרב צדוק קאהן, ובה נאמר כאילו הופעתו של הד״ר הרצל בקושטא היא שגרמה לגזירה. הד״ר הרצל פנה מיד אל השלטונות בקושטא וקיבל הכחשה בעל־פה ובכתב מציר תורכיה בווינה. הציר הודיע, שהשלטונות לא גרשו מתיישבים יהודים ותיקים ולא הפריעו בידי חדשים. את תוכן ההודעה של הציר מסר הרצל טלגרפית ביום ה־22 ביולי 1896 לברון רוטשילד.

הד״ר הרצל קיבל ידיעות, שיהודי פעל נגדו בחצר השולטן. הכוונה היתה לאליהו שייד. דעתו של שייד היתה, שהגזירה באה כתוצאה מביקורו של הרצל בקושטא.

הרב צדוק קאהן כתב ביום ה־7 בספטמבר אל הד״ר הרצל ומסר לו תוכן מכתב שני של שייד, שבו הוא חוזר וטוען, ש״מאז קיבל מר הרצל את ההבטחות המפורסמות בקושטא, נתן השולטן פקודה לגרש מהגולן את כל המתיישבים החדשים, שהגיעו שמה לפני שנה". שייד הוסיף וטען, שהתקנה הראשונה של ממשלת תורכיה היתה הודעה למשפחות, שעלו מבולגריה ועמדו להתיישב בהרטוב אשר בהרי ירושלים, שעליהן לעזוב את הרטוב במשך שבוע ימים. “כל זאת, כדי להורות לד״ר הרצל כיצד מייסדים מדינה יהודית בארץ, שבה מפחדת הממשלה מפני מאה משפחות”.

הד״ר הרצל החליט לפנות אל וילהלם גרוס ביפו, אחד הראשונים בא״י שהצטרפו לתנועה הציונית החדשה, מיסודו של הרצל, שהוא וחבריו יקימו ועדת חקירה מטובי האישים בארץ, אנשים שאינם לא מידידיו ולא ממתנגדיו של שייד, שייחקרו את העובדות. הרצל רצה לברר שלוש נקודות:

א. אם העובדות הן נכונות?

ב. אם לא היו קשיים דומים לפני הופעתו?

ג. אם ההוראות הקיימות של ממשלת תורכיה יש להן זיקה כלשהי להשתדלויותיו?

את הדו״ח של הוועדה ביקש הרצל להמציא לו מוקדם ככל האפשר. הדו״ח צריך להיות ברור ומפורט וחתום בידי כל חברי ועדת החקירה.

וילהלם גרוס פנה אל אדם רוזנברג, שביקר בראשית החודש אוקטובר בירושלים, שיתן בכתב את חוות דעתו על השאלות של הד״ר הרצל.

רוזנברג קרא את ספרו של הד״ר הרצל “מדינת היהודים” וקרא בעיתון “ג׳ואיש קרוניקל” את הדין־וחשבון מהרצאתו במועדון “המכבים הקדמונים” בלונדון. את דעתו על הספר “מדינת היהודים” הביע רוזנברג במכתבו אל הד״ר ש. א. הירש מיום ה־18 באוגוסט 1896: "הוא (הרצל) מנסה לבנות את הגג לפני שהניח את היסודות״; “בכל זאת, כפי שאתה אומר, אם אין לדבריו ערך מעשי כעת, הרי יש להם בלי ספק ערך עצום בשביל ׳התעמולה׳ של ענייננו”.

בנאומו בלונדון דיבר הד״ר הרצל נגד הסתננות לא״י, כי על־ידי ההסתננות תלויים המתיישבים תמיד בחסדם של השליטים המתחלפים. דברים אלה דיברו בוודאי אל לבו של רוזנברג, שראה בעיניו את סבלם של המתיישבים, שנכנסו בחשאי ועל־ידי “בקשיש” והיו נתונים לחסדי השליטים המקומיים.

על השאלה של ו. גרוס, אם לספרו של הד״ר הרצל “מדינת היהודים” יש קשר כלשהו לאיסור על העלייה וההתיישבות בגולן, ענה רוזנברג במכתב:

א. כבר לפני שנת 1891, והחל מסופה של שנה זו, כשנעשה ניסיון לייסד כפרים יהודיים בגולן, היה כבר האיסור קיים. בקיץ של שנת 1893 ניתן מקושטא הרשיון לרישום הקרקעות, שנקנו שתי שנים לפני כן, על שם בא־כח של הברון, בתנאי שמהגרים יהודים לא יתיישבו שם. בסוף שנת 1895 ובראשית 1896 באו כשש־עשרה משפחות מרומניה ורוסיה להתיישב בגולן ברשות המשטרה התורכית והשלטונות המקומיים.

ב. מיד אחרי כן הגישו שייכים אחדים קובלנה לקושטא על העבירה על האיסור. באה הוראה אל המושל בדמשק לגרש את המהגרים. אחר־כך שונתה ההוראה, המשפחות שבאו כבר הורשו להשאר, אולם נאסר על אחרות לבוא.

ג. כאיש הראשון, – שהתחיל לפעול מטעם האגודות במיפעל ההתיישבות בגולן, וכאיש שישב במקום במשך שנה והמכיר היטב את כל התנאים והמאו­רעות בגולן, עליו לענות על השאלה בשלילה.

רוזנברג כתב את חוות דעתו בירושלים ביום ה־2 באוקטובר 1896. חתם על התעודה והוסיף את התואר: "דירקטור של מושבות ניו־יורק ומונטריאל בחורן⁷¹.

וילהלם גרוס פנה בשאלות גם אל אנשים אחרים, בתוכם אל אליעזר בן־יהודה. גרוס העביר את התשובות אל הד״ר הרצל, שביקשו למסור תודה לאנשים, שכתבו אותן.

*

מצב המתיישבים היהודיים בגולן היה קשה. העולים מרוסיה סבלו חרפת רעב. רוזנברג כתב אל הרב צדוק קאהן על מצבם של העולים מרוסיה. הרב העביר את המכתב אל אליהו שייד. דעתו של שייד היתה, ש״הוועד הארציש­ראלי" לא יכול להושיט תמיכה כספית לעולים אלה כשם שלא הושיט לעולים מרומניה. מי שאין לו אמצעים, יחזור למקום מוצאו⁷².

עולי רומניה ורוסיה דרשו, כאמור, סידור הרשיון לעלייה ולהתיישבות חפשית. רשיון כזה לא ניתן. ההתיישבות עמדה בפני מבוי סתום. גם בארצות הברית לא רצו החברים להכניס כספים נוספים במיפעל, שאין סיכויים להתפתחותו. מיפעל ההתיישבות של “שבי ציון” הגיע איפוא עד משבר. יש להניח, שרוזנברג השתדל להחזיק מעמד ולהמשיך, אולם הוכרע על־ידי המחסור ומחלות. ביום בהיר אחד, מספר אליהו שייד בספרו, שנשתמר בכתב־יד⁷³, חדלו לשלוח לרוזנברג כסף; המטעים הוזנחו ועלו בהם עשבי־בר; אכול קדחת, סובל מחוסר תזונה מספקת וחולה, נאלץ רוזנברג לעזוב את המקום ואת המפעל.

על רוזנברג עבר משבר קשה. חלה לא רק בקדחת, אלא סבל גם ממתיחות העצבים, התגבר בכל זאת וחזר לאיתנו. החליט לחזור לחו״ל. נסע לקונגרס הציוני בבאזל.

 

15. בקונגרס הציוני בבאזל.    🔗

אדם רוזנברג התקרב לתנועה הציונית, שחולל אותה הד״ר הרצל. כפי שראינו מתח רוזנברג ביקורת חריפה על שיטת השתדלנות על־ידי “בקשיש” וראה צורך בפעולה מדינית בקושטא. התנגד לעלייה של הסתננות ולהתייש­בות בלתי מובטחת על־ידי ערבות מדינית. היה איפוא קרוב לדעותיו של הרצל.

המגע עם הד״ר הרצל באמצעותו של וילהלם גרוס נמשך. בשעה שהתחיל הרצל לעשות באביב של שנת 1897 הכנות לכינוס קונגרס ציוני, הזמין את רוזנברג באמצעותו של גרוס לבוא לקונגרס.

הד״ר הרצל חיכה בחדשי אפריל – מאי 1897 לדו״ח מרוזנברג. אני מניח, שהכוונה לתכנית של הסתדרות ציונית מרכזית, ששלח אותה רוזנברג לד״ר הרצל. היתה זו התכנית לארגון ציוני מרכזי, שרוזנברג הכין אותה כהצעה לוועידה הציונית בפאריס, שהתקיימה בחודש יאנואר 1894. בשבתו בסאחם־אל־ג׳ולן תרגם אותה לגרמנית ושלח אותה, כנראה באמצעות ו. גרוס, אל הד״ר הרצל⁷⁴, הכניס אי־אלה שינויים קלים בתכניתו. כך כתב כאן על קונגרס, ולא על ועידה.

רוזנברג החליט לנסוע לקונגרס. הד״ר הרצל ראה בו “מנהל של חובבי ציון באמריקה”. על התכנית, ששלח אל הרצל חתם רוזנברג: “דירקטור של המושבות בחורן של ׳שבי ציון׳ האמריקאיות”. לא קיבל בוודאי שום יפוי־כח מאגודות חובבי־ציון באמריקה לייצג אותן בקונגרס.

בארצות הברית קמה התעוררות בתנועה הציונית לרגל הופעת ספרו של הד״ר הרצל “מדינת היהודים”. התחיל ויכוח ער בעיתונות היהודית. עם פרסום ההודעה בדבר כינוס קונגרס ציוני, גדלה ההתעוררות. אחת הראשונות, שהסכימה לקונגרס, היתה הגב׳ רוזה זוננשיין, עורכת העיתון “היהודיה האמריקאית” באנגלית ומנהיגות ארגון נשים יהודי גדול. היא כתבה ביום ה־29 באפריל אל הד״ר הרצל והודיעה, שבדעתה להשתתף בקונגרס כעי­תונאית. רבים מחובבי־ציון הוותיקים, כמו הרב הד״ר פריירה מנדס ומיכאל זינגר, עורך העיתון “טאגעבלאט”, נצטרפו לתנועה. בניו־יורק ובערים אחרות נתקיימו אסיפות־עם ונתארגנו אגודות ציוניות חדשות.

מארצות הברית נסע לקונגרס רק ציר אחד נבחר, הרב הד״ר ש. שאַפר מבאלטימור. הגב׳ זוננשיין נסעה לקונגרס והשתתפה בו, בוודאי כעיתונאית. הפרופ׳ ריצ׳ארד גוטהייל ואשתו היו נוכחים בקונגרס כאורחים ולא נרשמו.

אדם רוזנברג הגיע לקונגרס לבאזל ונכנס מיד לפעולה. השתתף בוועידה המוקדמת, שדנה בבעיות שיעלו בקונגרס וארכה שני ימים. בוועידה זו הציע שאול־רפאל לנדאו, ביחד עם רוזנברג ועם זיגמונד ברומברג מגאליציה, שתבחר ועדת תכנית לשם ניסוח התכנית הציונית, שתוצע בקונגרס. הד״ר הרצל התנגד להצעה. לנדאו התקשר עם הצירים מרוסיה ומגאליציה וברוב דעות נתקבלה למחרת ההצעה.

בלשכת הקונגרס נפגש א. רוזנברג בראשונה עם הד״ר מאכס נורדאו. רוזנברג היה אז בחברת הצעיר יעקב דה־האז מלונדון.

רוזנברג אמר לנורדאו, שמהספרות הוא מכיר אותו כבר משנים, כי קרא את ספרו “שקרים מוסכמים”, שדיבר אל לבו. התפתחה שיחה ארוכה, שבה מסר רוזנברג סקירה על העבודה המעשית של הציונים בא״י ועל התנועה הציונית באמריקה ⁷⁵.

רוזנברג הכיר בזמן הקונגרס אישית גם את הד״ר הרצל.

רוזנברג הוזמן להרצות בקונגרס על מצב היהודים באמריקה ועל המצב בא״י. יש להניח, שהוזמן לפי הצעתו של הד״ר נורדאו. בקונגרס הושמעה הרצאה כללית של נורדאו על מצבם של היהודים בעולם, ואחריה הרצאות על כל ארץ וארץ מפי נציגי אותן הארצות. יש לציין, – שלהרצות על מצבם של היהודים באמריקה הוזמן רוזנברג, שנעדר מארצות הברית כשנתיים, ולא הרב הד״ר שאפר, שבא כציר מאמריקה. על ההתיישבות והחיים בא״י הוזמנו להרצות בקונגרס מלבד רוזנברג גם הד״ר מ. שנירר והד״ר א. קאמינקה. הרצאתו של רוזנברג באה להשלים את התאור מפי איש, שחי בא״י ועסק שם בהתיישבות. הד״ר היינריך ליווה, שבא לקונגרס כציר מא״י, לא היה מרוצה מאי־הזמנתו להרצות על ההתיישבות בא״י.

לרוזנברג לא היה פנאי להתכונן להרצאתו על מצב היהודים באמריקה. נתן בכל זאת סקירה יפה על זרמי ההגירה לארצות הברית ועל מצבם של היהודים בארץ זו. אמר, שמיליון היהודים שבאו מאירופה לאמריקה, מתגעגע הרבה על המולדת העתיקה. אם ימשיכו הציונים לפעול, יהיו כל יהודי אמריקה ציונים. רוזנברג עמד על תופעה מעניינת בקרב המתבוללים היהודים לשעבר, קמה אצלם תנועה להתקרבות ליהדות העתיקה. כדוגמה הביא את ייסוד ארגון יהודי של נשים, שנוסד, יותר שלא מדעת, על בסיס לאומי. יתכן איפוא שהנשים תקדמנה את הגברים בציונות. באמריקה התפשטה הציונות בעיקר בקרב המהגרים מרוסיה, שביקשו את אשרם בארצות הברית ולא מצאוהו⁷⁶.

ביום השני לדיונים בקונגרס נבחרה ועדה לעיבוד תכנית להסתדרות ציונית. רוזנברג נבחר לוועדה כנציג מאמריקה. בפני ועדה זו הביא את הצעתו, שחיבר אותה לקראת הוועידה בפאריס בחודש יאנואר 1894. הפנה את תשומת הלב במיוחד לסעיף, שבו דובר על ייסוד בנק חקלאי. הראה את ההערות המפורטות לסעיף זה, שכתב בזמנו א. ד׳אביגדור.⁷⁷ הצעותיו של רוזנברג לא מצאו כנראה אוזן קשבת בוועדה.

אחרי הוויכוח במליאת הקונגרס על התכנית לארגון, נתקיימו בחירות לוועד הפועל. נבחרו חמישה אנשים, שיהיו חברי הוועד המרכזי (“הוועד הפועל המצומצם”) וישבו בווינה, ועוד אנשים מארצות שונות, שיהיו חברי הוועד הפועל הגדול. נציגים לוועד הפועל הגדול נבחרו על־ידי נציגי כל ארץ. מא״י, אמריקה הצפונית ובריטניה לא נבחרו נציגים. הזכות למנות אותם הושארה לאסיפות־עם מיוחדות, שתערכנה לשם זה⁷⁸.

ביום השלישי לדיונים בקונגרס הרצה אדם רוזנברג את הרצאתו על המצב בא״י. דיבר כאיש בקי בבעיות ההתיישבות והכלכלה של הארץ. התכונן יפה להרצאה והביא נתונים על אפשרויות פיתוחה הכלכלי של א״י. הביא בפני הקונגרס⁷⁹ גם הצעות מעשיות, שהוצעו על־ידי וילהלם גרוס ו־ווילי באמבוס. בבעיות ההתיישבות הסכים בדרך כלל לדברי קודמו הד״ר מ. שנירר. גם רוזנברג יצא כמו שנירר בהתקפה על שיטת האפיטרופסות והאדמיניסטרציה של הברון רוטשילד והביע התנגדות לשיטת ההתישבות בעזרת בקשיש. דרש לתקן באופן יסודי את מיפעל ההתיישבות, לחסל את שיטת האפיטרופסות ולהתחיל בשיטת עבודה חפשית, קואופרטיבית בהנהלה מרכזית, אחידה ודימוקרטית. הנהלה מרכזית זו תשגיח ותסדיר את העלייה וההתיישבות. אין לעשות שום צעד לקראת מיפעלי התיישבות חדשים, כל זמן שלא נוצרו תנאי ביטחון מתאימים⁸⁰.

רוזנברג שילב בתוך הרצאתו על המצב בא״י את השקפותיו על בעיות הארגון של ההסתדרות הציונית. אם כי הוויכוח בבעייה זו נסתיים, השתמש רוזנברג בהזדמנות, כדי להביע בפני המליאה של הקונגרס את השקפותיו. סיפר על גורלו של הוועד המרכזי, שהוקם בפאריס בוועידת חובבי ציון בחודש יאנואר 1894 ושהיה נסיון להקמת ארגון עולמי של הציונים. הגורמים לקוצר ידו של הוועד המרכזי בפאריס היו, לדעת רוזנברג:

א. ישיבת חבריו בערים שונות והתעסקותם גם בעסקיהם הפרטיים.

ב. אף על פי שתקנות הבחירות לוועד המרכזי אומרות, ששני חברים, שאין מקום מושבם בפאריס, יהיו בעלי זכות דיון והצבעה, הרי הרכב הוועד הוא שרירותי ובלתי דימוקרטי, משום שההשפעה המכריעה של הנציגים הפריסאיים אינה מאפשרת פעולה גלויה, חפשית וברורה לכל הציונים. אין הוועד מוסר שום דו״ח להמונים תורמי הכספים, ואם ניתן, אינו אלא מקוטע וסתמי ביותר. אין להמונים השפעה על אופי המיפעל.

מהביקורת על הוועד המרכזי בפאריס בא רוזנברג לידי מסקנה, שעל הסתדרות ציונית אמתית וישרה לשקוד:

א. שהוועד המרכזי יהיה מורכב מאנשים, שיקדישו את כל זמנם וכחם להנהלה המרכזית. על ההסתדרות הציונית לשלם לחברי הוועד המרכזי שכר מספיק לחיי כבוד.

ב. ההנהלה המרכזית אינה צריכה להיות אוליגרכית, כי אם מורכבת על בסיס דימוקרטי ואחראית בפני הקונגרס.

וילי באמבוס, שהיה חבר בוועד המרכזי בפאריס, יצא בוויכוח נגד טענותיו של ד״ר רוזנברג, שהוועד הוא אוליגרכי.

אדם רוזנברג השתתף איפוא בקונגרס בבאזל באופן פעיל. הרצה, השתתף בוועדות וניסה לתרום מידיעותיו ונסיונו למען התנועה.

 

16. בחזרה בארצות הברית.    🔗

בדרכו חזרה לניו־יורק ביקר רוזנברג בלונדון. בהגיעו ללונדון הודיע על בואו לד״ר ש. א. הירש והביע את רצונו להפגש עם חובבי ציון באסיפה, שבה יוכל למסור חדשות מא״י ומבאזל.

רוזנברג חזר לאמריקה כשהוא מסור לתנועה הציונית החדשה. העריך את פעולותיו של הד״ר הרצל, אולם רגשי הערצה מיוחדת רחש לד״ר נורדאו.

במשך הזמן שרוזנברג נעדר מניו־יורק, חלו שינויים בתנועה באמריקה. חזר לאחר שמיפעל ההתיישבות שלו נעזב וחוסל. בציבור ובתנועה הופיעו אנשים חדשים, שנטלו את המנהיגות לידם.

באמריקה נעשו אחרי הקונגרס מאמצים לאירגון מרכז ציוני. ביום ה־27 באוקטובר 1897 נתקיימה בניו־יורק אסיפה, שמטרתה היתה לאחד ולאגד את כל האגודות הציוניות בניו־יורק רבתי. השתתפו בה גם אנשים מפילדלפיה. פרופ׳ ר. גוטהייל ישב בראש. נבחר ועד מחמישה יושבי־ראש של אגודות ציוניות והוטל עליו לחבר תקנון למרכז ציוני ניו־יורק⁸¹ רוזנברג לא תפס מקום בפעולות אלו.

הד״ר הרצל רצה, שציוני אמריקה יתארגנו, יקימו ועד מרכזי ויבחרו את נציגיהם לוועד הפועל הציוני. הרב הד״ר אדוארד בראון מקולאמבוס (ג׳ורג׳יה) כתב אל הד״ר הרצל והציע להקים ועד מראשי הציונים בארצות הברית ומוותיקי התנועה. הד״ר בראון הציע, שלוועד ייכנסו הרב גוסטב גוטהייל כנשיא, אדם רוזנברג כמזכיר כללי, הרב הד״ר ח. מנדס, הפרופ׳ ריצ׳ארד גוטהייל והד״ר ב. פלזנטל כסגני הנשיא, הוא, הד״ר בראון כמארגן ראשי, ומיכאל זינגר והרב הד״ר שאפר כמארגנים עוזרים. יש להניח, שמיכאל זינגר, שהראה פעילות ציונית באותה התקופה ורכש את אמונו של הד״ר הרצל, ידע על ההצעה והסכים לתפקיד, שהוצע לו בה.

הד״ר הרצל לא התנגד להרכב המוצע, כי ברשימה היו ראשוני התנועה הציונית באמריקה ופעיליה, אולם אח״כ, בחודש פברואר 1898, הודיע לד״ר בראון, שאין הוא יכול להתקין את הארגון האמריקאי מווינה.

ההצעה של הד״ר בראון לא הוגשמה איפוא, רוזנברג לא תפס מקום מרכזי בפעולות החדשות של התנועה הציונית באמריקה.

על הקונגרס הציוני בבאזל ועל המצב בא״י הרצה רוזנברג בפני חובבי־ציון בניו־יורק באסיפה, שהתקיימה בחודש כסלו, בוודאי בחג החנוכה. באותה האסיפה הרצה הד״ר משה מינץ על הנושא: “יהודה המכבי והד״ר הרצל”. רוזנברג העיר בקשר לנושא של הד״ר מינץ, שיהודה המכבי נלחם בחרב, הרצל לוחם בעט סופרים (“וכתתו חרבותם לאתים” – לעטים). אין ספק שיצליח. רוזנברג קרא לייסד אגודות ציוניות רבות בכל קצווי הארץ החדשה ולפעול למען התנועה הציונית החדשה בלב אחד ועצה אחת "⁸².

האגודה “חובבי ציון” בניו־יורק הצטרפה למרכז של האגודות הציוניות בניו־יורק. ביום ט״ו בשבט תרנ״ח (בפברואר 1898) התקיימה אסיפה שנתית של החברה. ד״ר משה מינץ נבחר ליושב־ראש. רוזנברג לא נזכר בין חברי הוועד.

באותו זמן נעשתה בניו־יורק פעולה להפצת תוצרת א״י באמריקה. פעולה כזאת בארצות אירופה נתמכה על־ידי הברון רוטשילד. נוסדו שם אגודות וסוכנויות, כמו חברת “כרמל”. הברון רצה, שגם בארצות הברית תיווסד חברה או סוכנות כזאת. הברון או פקידיו פנו בוודאי אל אדם רוזנברג, שיסייע בעניין זה. בבית־הכנסת “זכרון אפרים” התקיימה ביום ה־2 בפברואר אסיפה של חברי האגודה “אוהבי ציון”, שדנה בדבר ייסוד סוכנות להפצת יין, שמן זית, פירות, שימורים, משי, טבק וכלים מעצי זית. כיושב־ראש האסיפה נבחר אדם רוזנברג. נתקבלה החלטה לייסד חברה בניו־יורק להפצת התוצרת הארצישראלית. נבחר ועד, בתוכו, בין השאר, הד״ר סטיפן וייז. הוחלט להתחיל בהחתמה על מניות. רוזנברג שימש כתובת למשלוח כסף בעד מניות⁸³.

*

פעולות אלו לא סיפקו את רוזנברג. ראה את עצמו מחוץ לפעולות החשובות, שנעשו בווינה בהנהגתו של הרצל. ראה את עצמו נשכח ועזוב. איש האמונים של הרצל בניו־יורק היה מיכאל זינגר.

בשעה שקרא בעתונות על ההכנות לייסוד הבנק הציוני, ראה רוזנברג, שאחת התכניות, שהיו קרובות ללבו ושטיפל בהן במשך שנים, הולכת ומתגשמת בלי השתתפותו. כתב ביום ה־14 בדצמבר 1897 אל מערכת ה״ג׳ואיש קרוניקל" מכתב, שבו סיפר על רעיון הבנק החקלאי, שהיה כלול בהצעתו לוועידה בפאריס מחודש יאנואר 1894, ועל השתלשלות הפעולות להגשמת הרעיון הזה. רוזנברג העיר, שכדאי לאנשי וינה, שיקחו בחשבון את אשר נעשה עד כה בעניין הבנק ויעמדו בקשרים עם אלה, שעשו כבר צעדים להקמתו, כי דרוש איחוד הכחות.

דבריו של רוזנברג על “אנשי וינה” מראים על מרירות, שנצטברה בלבו נגד אנשים אלה. החליט להביע את דעותיו על ההנהגה בוינה בפני הד״ר נורדאו ובאמצעותו לרכוש השפעה ולהתקרב לענייני המרכז.

רוזנברג היה ממעריציו של נורדאו. יצא אז להגן על נורדאו בפני אלה שהתקיפוהו בעיתונות על שהטיל על הכנסיה הקתולית בצרפת את האחריות לתעמולה האנטי־יהודית לרגל משפט דרייפוס. נציגי הכנסייה הקתולית בניו־יורק וגם הקהילה היהודית בניו־יורק פרסמו הודעות נגד הד״ר נורדאו. רוזנברג כתב ביום ה־1 בפברואר 1898 מכתב אל מערכת “ניו־יורק ג׳ורנאל” (באנגלית), שבו דחה את הדעות שהובעו נגד נורדאו.

ביום ה־9 במארס 1898 כתב רוזנברג מכתב ארוך אל הד״ר נורדאו. הזכיר לו את פגישתו אתו בקונגרס בבאזל. ציין, שהוא פונה לא אל הד״ר הרצל אלא אליו, מפני שהרצל אינו שם לב אליו. הרצל ידע להשתמש בידיעות, שרכש רוזנברג במשך שנות עבודה ציונית מרובות, אבל בו בעצמו אינו מתחשב כמעט לגמרי.

רוזנברג מתח במכתבו ביקורת חריפה על הרצל. הדגיש, שביקרתו נובעת אך ורק מרצונו להועיל לעניין ולא מטעמים אחרים. כעדים לעברו הציוני נקב בשמות הברון רוטשילד, הרב הראשי צדוק קאהן, הקולונל גולדסמיד, הד״ר הירש הילדסהיימר והרב שמואל מוהליבר.

בביקרתו על הרצל ציין נקודות אלו:

א. הנהגתו הציונית מראה בדרך כלל חולשה, היא סנטימנטלית מדי, זהירה פחות מדי ופוליטית פחות מדי.

ב. אין לו הצלחה בבחירת אנשי־אמונים. ביחוד בניו־יורק, אולם גם במקומות אחרים. איש האמונים שלו בניו־יורק “הד״ר” זינגר ממלא תפקיד מפוקפק. יעקב דה־האז באנגליה הוא אמנם איש ישר ובעל מרץ, אבל צעיר מדי.

ג. הרצל נוהג בהחלטות הקונגרס באופן דיקטאטורי מדי, באופן בלתי דימוקרטי, ולכן גם חד־צדדי ולפי ראות עיניו. דוגמה לכך ראה רוזנברג בטיפול בייסוד הבנק.

המסקנה של רוזנברג היתה, שיש להכניס בהקדם ובאופן יסודי שינוי, אחרת תתקע העגלה הציונית בבוץ עמוק.

הד״ר נורדאו ענה לרוזנברג בקיצור, אבל בחריפות. נורדאו ציין, שהחולשה הנראית בהנהגתו של הרצל היא תוצאה של חוסר הסתדרות, שאיננה קיימת עדיין. אין להרצל אמצעים להבטחת ציות וקיום רצונו. לציית, לקבל מרות היה תמיד למורת רוח היהודים. דוגמא לכך רוזנברג בעצמו! הד״ר הרצל לא בחר בנאמנים, הם באו והציעו את עצמם, והוא מוכרח היה לקבלם. “בשעה שהופיע, – כתב נורדאו, – קמו מאה ידיים, כדי לחנקו, – חמש או שש, כדי ללחוץ את ידו. האם היה יכול מחמישה או ששה אלה לדחות מקצתן או כולן, לאחר בדיקות לא נעימות ובעקימת אף?״ בנוגע ל״ד״ר” זינגר, הרי זה עניין פנימי של ציוני אמריקה. אם זינגר יקבל רוב בבחירות, לא יוכל הרצל לא לקבלו. תפקידו של כל ציוני טוב באמריקה הוא לדאוג, שהעניינים במקום יהיו בסדר, ולא לבקר את פעולות וינה.

בדבר טענתו של רוזנברג, שהרצל הוא דיקטטורי, ענה נורדאו, שדבריו של רוזנברג עצמו בסעיף הראשון מזימים אותה. בענייני הבנק אין הוא, נורדאו, עוסק כלל⁸⁴.

רוזנברג הגיב על מכתבו של נורדאו והמשיך לטעון, שהרצל הוא מנהיג חלש. רוזנברג כתב:

אל לו להרצל להטיל את רצונו על אף אחד, אלא לשכנע או להשתכנע!

הד״ר נורדאו שלח את מכתבי רוזנברג לעיון לד״ר הרצל. תגובתו של הרצל היתה, שנורדאו נתן בדבריו על 5 – 6 הידיים תאור קולע. הרצל ציין, שעל מיכאל זינגר שמע הרבה קובלנות. ״אני, – כתב הרצל אל נורדאו, – שהפטפטנים האלה מונים אותי ב״דיקטטורה", סרבתי תמיד להתערב בשאלות ארץ ומקום, שטיבן אישי ⁸⁵.

רוזנברג המשיך להתכתב עם הד״ר נורדאו.

*

באביב של שנת 1898 התחילה אגודת הציונים בניו־יורק והסביבה להתכונן לקונגרס הציוני השני בבאזל. החליטה לכנס בחודש מאי ועידה של נציגי כל האגודות הציוניות בארצות הברית, כדי לייסד ועד מרכזי ארצי ולבחור בצירים לקונגרס. אדם רוזנברג נבחר כחבר הועד המכין את הוועידה. הרמן רוזנטאל נבחר כיושב־ראש הועד המכין והד״ר סטיפן וייז כמזכירו⁸⁶.

רוזנברג שלח לד״ר נורדאו טופס של הזמנה לועידה. ההזמנה נדפסה ונשלחה לאגודות.

הועידה לא נתכנסה במועד הקבוע. רוזנברג דרש את כינוסה. היא התקיימה בראשית החודש יולי.

רוזנברג התכונן לקראת הועידה. רצה להביא לפניה הצעת תכנית לארגון התנועה הציונית, תכנית, שתוגש אח״כ על־ידי המשלחת של ציוני אמריקה לקונגרס. כיסוד להצעתו שימשה הצעתו הישנה, שהוגשה לועידה בפאריס בשנת 1894. רוזנברג שלח העתקים מהצעתו לד״ר נורדאו, להרברט בנטוויץ׳ בלונדון, לד״ר היינריך ליווה בברלין ולרב שמואל מוהליבר⁸⁷ בביאליסטוק. במכתבו אל הד״ר נורדאו מיום ה־6 ביוני 1898, שאליו צרף את תכניתו, הדגיש רוזנברג, שלהצלחת התנועה הציונית דרושים שלושה דברים: עקרונות נכונים, שיטות נכונות וקודם כל אנשים מתאימים. רוזנברג הרשה לעצמו להציע הצעה להרכב אישי של הועד המרכזי ושל הועד־הפועל בא״י. הד״ר הרצל צריך להבחר להנהלה “אקס אופיציו” כנשיא הקונגרס. את נורדאו הציע כאחד המועמדים מהארצות הדוברות גרמנית. מהארצות הדוברות אנגלית הציע את בנטוויץ׳, גאסטר והקולונל גולדסמיד. בין אלה לא היה איפוא אף אחד מארצות הברית. לועד הפועל בא״י הציע מהארצות הדוברות גרמנית את הד״ר היינריך ליווה, מרוסיה ומארצות הבלקן את האגרונום קייזרמן, ומהארצות הדוברות אנגלית לא נקב בשם. יש להניח, שחשב על עצמו.

*

כעבור כשבועיים, מבלי לחכות לתשובה על מכתבו הקודם, שלח רוזנברג לד״ר נורדאו חיבור שלו. בחיבורו מתח רוזנברג ביקורת חריפה על ספרו של הרצל “מדינת היהודים”, התקיף את הד״ר הירש, הוא כנראה הד״ר אמיל־גוסטב הירש, רב ריפורמי קיצוני ועסקן ציבורי באמריקה, והגן על נורדאו, שכמה עיתונאים השתמשו בידיעות על חייו הפרטיים, בוודאי נישואיו עם הבלתי־יהודיה, כדי להתקיף את הציונות. עיקרו של החיבור היה הפולמוס עם הד״ר הירש. החוברת נכתבה ברוח הציונות הדתית. רוזנברג סבר, שחיבורו יכול לשמש כתב־תעמולה לציונות, ביחוד לציונות בגרמניה.

רוזנברג ביקש מנורדאו, שיכתוב כמה שורות, שתוכלנה לשמש הקדמה לחוברת. רצה לקבל עזרה ממנו בהדפסת החיבור והפצתו. מוכן היה לוותר על רווחים מחיבורו.

נורדאו הביע בתשובתו את צערו על הביקורת החריפה, שמתח רוזנברג על הספר “מדינת היהודים”. נורדאו החזיר לרוזנברג, לפי בקשתו, את כתב־היד. במכתבו סיפר נורדאו לרוזנברג דברים אינטימיים על חייו הפרטיים. דברים אלה חיזקו בלבו של רוזנברג את רגשי הכבוד וההערצה לנורדאו.

*

בראשית החודש יולי 1898 התקיימה ועידת ציוני אמריקה. רוזנברג ביקר בועידה זו בחריפות את פעולות הועד הפועל הציוני בוינה והציע את תכניתו לארגון עולמי של התנועה⁸⁸.

התכנית של רוזנברג נתקבלה כהצעה, שהצירים מאמריקה יציעו אותה בקונגרס בבאזל.

כצירים לקונגרס נבחרו רק אלה, שהיה להם כסף להוצאות הדרך. רוזנברג רצה מאוד לנסוע, אבל לא היה לו כסף לנסיעה. כמה מחברי הועידה רצו, שהרב הד״ר שאפר יסע לקונגרס. הם מוכנים היו לתרום מכספם לצרכי נסיעתו. הרב שאפר דחה את ההצעה, הודיע שלא יוכל לעזוב את באלטימור באותו זמן שיתכנס הקונגרס. בנוגע לרוזנברג לא באה הצעה נדיבה כזאת. לא הוצע כציר ולא נבחר.

רוזנברג הצטער על שלא יוכל לנסוע לקונגרס. ניסה להשפיע על ענייני הקונגרס הבא באמצעות מכתבים אל הד״ר נורדאו. מהרברט בנטוויץ׳ קיבל תשובה, שהוא מסכים להצעתו בדבר הרכב הועד הפועל והוא מוכן להשתתף בו. מביאליסטוק קיבל תשובה ממזכירו של הרב שמואל מוהליבר ז״ל, – הרב נפטר בינתיים, – שההצעה תובא לדיון בפני ועידת ציוני רוסיה, שתתכנס בווארשא.

לאחר הקונגרס כתב רוזנברג אל נורדאו ביום ה־13 בספטמבר 1898 הערות על החלטות הקונגרס. סבר, שהקונגרס קיבל כמה וכמה הצעות, שהיו כלולות בתכניתו לארגון, כמו ייצוג של ציוני ארצות שונות בוועדות השונות, צמצום זמני של עבודת ההתיישבות והסתפקות בתמיכה במושבות הקיימות. רוזנברג העיר, שמצב־הרוח המתוח בין ה״פוליטיים" ובין ה״מעשיים", שאין לה יסוד ממשי, יכול רק להזיק לתנועה. כולם חובבי ציון, את הנגודים האישיים יש לשים הצדה.

במכתב המדובר העיר רוזנברג, שלוא סיפק לו נורדאו בזמנו 150 דולר, היה יכול לבוא להתייעצויות בקונגרס. מדבריו אלה אנו למדים, שהיה במצב כלכלי ירוד.

רוזנברג קיבל ביום ה־28 באוקטובר 1898 גלויה מנורדאו, אולם לא יכול לענות עליה. חלה אז במחלה קשה, שגזלה ממנו את כושר הפעולה לזמן ארוך. נשבר בגופו וברוחו. גם מצבו הכלכלי נתערער לגמרי⁸⁹. מחלה זו יש לראות כהמשך ממחלת הקדחת ומתיחת העצבים שסבל מהן עוד בזמן שבתו בא״י.

*

כדאי לציין פעולה אחת, שעשה רוזנברג בקשר לא״י, בקיץ של שנת 1898, לפני שחלה. ניסה לארגן נסיעה של קבוצת תיירים לא״י. התקשר לשם זה עם חברת הנסיעות “קוק ובנו”. לפי התכנית צריכים היו התיירים לצאת מניו־יורק אחר חג־הסוכות. יסיירו בא״י, בסוריה, בלבנון ובמצרים.

באותו זמן צריכה היתה לצאת שיירה של תיירים גם מאירופה. השיירה מאירופה היתה בוודאי זו, שאורגנה על־ידי הד״ר היינריך ליווה. תכנית הסיורים של שיירה זו דומה לגמרי לתכנית, שהודיע עליה רוזנברג. אני מניח, שהיזמה באה מהד״ר ה. ליווה. רוזנברג, שעמד בחליפת מכתבים עם ליווה, שימש במקרה זה סוכן באמריקה של הסיור, שארגן ליווה.

*

מחלתו של רוזנברג, ששללה ממנו את כושר פעולתו, נמשכה כשנתיים. התחיל לחזור לאיתנו וגם לפעולה ציונית וציבורית אחרת. לא היה מרוצה מההנהגה הציונית, הן באמריקה והן במרכז בווינה, ומתח ביקורת עליהן.

רוזנברג היה פעיל בקרב הציונים הדתיים. יחד עם הרב הד״ר פיליפ קליין וקבוצה קטנה של ציונים פעל בקרב בתי־הכנסת, איגד אותם וקרבם לציונות. שם האיגוד היה “אגודת הקהילות לציון”.

א. רוזנברג היה בסוף שנת 1900 ממייסדי אגודה בניו־יורק בשם “בוני ציון”. מטרת האגודה היתה, לעלות לארץ־ישראל ולייסד שם מושבה. בין החברים היו אנשים, שכבר עלו לארץ, עבדו שם כפועלים, ירדו וברצונם היה לחזור לארץ. א. רוזנברג נבחר כמזכיר האגודה. במכתב מיום י׳ בכסלו תרס״א כתב המזכיר לוועד הפועל הציוני בווינה, כי החברים נוכחו לדעת שעבודתם בבתי־המלאכה בניו־יורק מזיקה לא רק לגופם אלא גם לרוחם; הסוציאליסטים והאנארכיסטים למיניהם משחיתים את רוחם, שלמים בגוף וברוח יוכלו להיות רק בארץ־ישראל. חברי האגודה, שהתחייבו לשלם כל אחד סכום מסויים לקופת האגודה, ואספו כסף שיספיק לנסיעה ולהתיישבות בארץ, מבקשים רק עצה ותמיכה מוסרית מהוועד הפועל הציוני⁹⁰.

מטרות האגודה המדוברת נשארו גם הן בגדר שאיפה שלא התגשמה.

בשנת 1901 השתתף רוזנברג בוועידה השנתית הרביעית בפילאדלפיה של הסתדרות ציוני אמריקה. נשלח כציר האגודה “אוהבי ציון” בניו־יורק. היה מועמד למזכיר־כבוד, אולם בהצבעה נבחר ברוב קולות מועמד אחר.

רוזנברג לא היה מרוצה מהנהגתו של הפרופ׳ ריצ׳ארד גוטהייל בהסתדרות ציוני אמריקה. התמסר לארגון הציונים הדתיים ותמך בפעולות “המזרחי”. בקיץ של שנת 1903 השתתף בהקמת האיחוד בין “אגודת הקהילות לציון” ובין “הציונים המאוחדים”. איחוד זה פעל מחוץ ל״הסתדרות ציוני אמריקה" והוכר על־ידי הוועד הפועל הציוני.

בשנת 1904, עם התחלפות ההנהגה בהסתדרות ציוני אמריקה, כשבמקום הפרופ׳ גוטהייל בא הד״ר האררי פרידנוואלד, ראה רוזנברג אפשרות להתחיל לפעול בהסתדרות זו. היה פעיל גם בארגוני צדקה מקומיים ומתח גם שם ביקורת על הסדרים.

בחוברת מארס 1904 של הירחון “המכבי” (באנגלית), ביטאון הסתדרות ציוני אמריקה, פרסם רוזנברג תעודה חשובה על יחסו של הברון הירש לישוב א״י. השיג העתק מתשובתו של הברון הירש בחודש אוגוסט 1891 לחובבי־ציון ופירסם אותה ביחד עם תרגום שלו לאנגלית ועם מבוא, המכיל זכרונות שלו מהתקופה שבה פעל בפאריס ביחד עם נציגי חובבי ציון מארצות שונות.

פעילותו הציבורית והספרותית של רוזנברג נפסקה אז מחמת מחלה. הפעם היתה המחלה ממושכת יותר. נמשכה כארבע שנים. התחיל לחזור לאיתנו רק לאט. אחרי הפסקה של שש שנים הרגיש את עצמו בריא לגמרי והתחיל שוב להתעניין בבעיות התנועה הציונית.

התגובה הראשונה לאחר הבראתו היה פרסום מכתב אל המערכת בעתון ״Tribune״, בגליון מיום ה־8 בינואר 1910. בעתון הופיעה ידיעה על הקונגרס הציוני התשיעי בהאמבורג ובה צויין, שהתנועה הציונית נמצאת עכשיו במצב של ירידה. רוזנברג כתב אל המערכת, שהוא מסכים לגמרי למה שנאמר בעתון. הציונות סובלת כמו כל תנועה אידיאליסטית מהשתלטות מטרי­אליסטים, המבקשים את טובת הנאתם. אנשים אלה מכניסים דמורליזציה לתנועות אידיאליסטיות ודוחקים את רגלי אבותיהן ומייסדיהן. ההמונים רוצים בציונות, אולם הם מרגישים, שמשהו אינו בסדר במחנה הציונות הרשמית של עכשיו. משום כך הם נשארים אדישים לתנועה. ממכתבו של רוזנברג אנו יכולים לראות, שראה את עצמו אחד הראשונים והמייסדים, שנדחק על־ידי אנשים חדשים, שרק טובתם הפרטית לנגד עיניהם.

רוזנברג החליט לקשור מחדש את הקשרים, שהיו לו לפני שנים עם הד״ר מאכס נורדאו. ביום ה־12 בינואר 1910 שלח לנורדאו מכתב ארוך, שבו סיפר לו על חייו במשך למעלה מאחת־עשרה השנים, שבהן לא כתב לו. שאל במכתבו שאלות והציע הצעות. הציע לפרסם את החוברת שלו, שהציעה בשנת 1898. שלח את תכניתו הישנה לארגון ההסתדרות הציונית העולמית. צרף למכתבו קטע מהעתון ״Tribune״, שהכיל את מכתבו הנ״ל למערכת.

רוזנברג חי איפוא בעולם של רעיונותיו והצעותיו מלפני שנים.

באותה שנה 1910 התכתב רוזנברג עם הד״ר פראנץ אופנהיימר. רעיונותיו של אופנהיימר בדבר התיישבות קואופרטיבית מצאו בוודאי חן בעיני רוזנברג, שחלם זה מכבר על משטר של “תורה ועבודה” בארץ־ישראל. רוזנברג כתב לאופנהיימר, שרצוי לאחד את שאיפות “פועלי ציון” עם שאיפות “המזרחי” על יסוד של סוציאליזם יהודי לאומי. בנוגע לבעיות המדיניות ובעיקר בנוגע לעבודה המעשית בא״י, יעץ רוזנברג להשתחרר ממדיניות של “הפתח האחורי” וכן מפילאנתרופיה של בעלי־הון פרטיים. לדברי רוזנברג נטה אופנהיימר להסכים לרעיון בדבר איחוד להתיישבות ברוח סוציאלית־קואופרטיבית, אבל דחה את שאר רעיונותיו מטעמים מעשיים.

אחרי הקונגרס הציוני העשירי, שהתכנס בחודש אוגוסט 1911, כתב רוזנברג מכתב אל הפרופ׳ אוטו וארבורג. ציין ראשית כל, שכאחד מזקני הציונים אינו יכול להמנע מלשלוח, כמנהגו אחרי כל קונגרס ציוני, לראשי התנועה דברי ביקורת שלו, שכוונתם טובה.

במכתבו זה מספר רוזנברג לוארבורג על חליפת המכתבים שלו עם אופנהיימר ומוסיף עצות והערות. לדעתו של רוזנברג התפקיד המעשי העיקרי הוא לפעול בכל המרץ למען ההתיישבות של היהודים בא״י ובארצות השכנות. לשם כך דרוש הסכם מדיני עם המעצמות הבאות בחשבון. יש להשיג אבטונומיה מקומית כדוגמת הנוצרים בלבנון. לאחר שיושג דבר זה, תוכל תעמולה ציונית על יסוד לאומי־סוציאליסטי לקנות את לב לא רק של העם היהודי, אלא גם של כל העולם הנאור⁹¹.

לא ידוע לי על פעולות ציוניות של רוזנברג לאחר כתיבת המכתב אל הפרופ׳ וארבורג. יש להניח, שלא היה זה מכתבו האחרון אל ראשי התנועה הציונית.

בראשית שנת 1917, ז׳ בשבט תרע״ז, הוכנס לבית מושב־הזקנים “בנות יעקב” בניו־יורק כשהוא רק בגיל חמשים ותשע. מצב בריאותו ומצבו הכלכלי דרשו בוודאי את העברתו למושב הזקנים. במשך אחת־עשרה שנה בילה במוסד זה עד שהוציא את נשמתו ביום כ״ב באב תרפ״ח (8.8.1928)⁹². חולם ולוחם זה למען ציון נשכח לגמרי.