א.    🔗

הצורך בקונגרס, שיאחד את הכוחות הפועלים למען יישוב ארץ־ישראל ויבחר בהנהגה מרכזית, כבר היה מורגש בראשית שנות השמונים למאה שעברה, כשהתחילה העלייה החדשה לארץ. אכן, ועידת קאטוביץ של אגודות חובבי־ציון נועדה לשמש קונגרס ממין זה (1884), אלא שבוועידה השתתפו בעיקר האגודות הציוניות מרוסיה, ועם קביעת מקומו של הוועד המרכזי באודיסה נעשה ועד זה מרכזם של חובבי־ציון ברוסיה בלבד. ואולם בראשית שנות התשעים, כשהתחילה שוב עלייה המונית לארץ ותנועת חובבי־ציון הכתה שורשים בארצות שונות, בייחוד באנגליה, נעשו נסיונות לאיחוד הכוחות הציוניים ולפעולה מדינית. חובבי־ציון צעירים, ובראשם ד"ר נתן בירנבוים, יזמו כינוס של קונגרס ציוני והקמת הסתדרות ציונית. בחודש אלול תרנ"ג התקיימה בווינה ועידה מצומצמת, שהחליטה לכנס קונגרס בחול־המועד פסח תרנ"ד. אך ההחלטה לא יצאה לפועל; בירנבוים לא היה איש המעשה. ניסיון שני, מוצלח יותר, נעשה בפאריס בראשית שנת 1894. בעיר זו נתכנסה אסיפה של נציגי אגודות בארצות שונות ונבחר ועד מרכזי. עד מהרה התברר, כי אמצעיו ויכולתו של הוועד מוגבלים. “הנדיב הידוע” סבר, כי יש לפעול בחשאי ובהדרגה, והוא התנגד לפעולה מדינית גלויה.

הציונים הצעירים לא היו מרוצים מפעולות ההתיישבות הציונית האיטית והקטנה. הללו רצו לכנס קונגרס של האינטליגנציה הציונית, שבו יונחו יסודות עיוניים לתנועה ותאורגן מפלגה, והפעילים למען כינוס הקונגרס היו סטודנטים ציונים מרוסיה בברלין. הקונגרס עמד להתכנס בחודש מאי 1896, אבל לא התכנס. אף־על־פי־כן לא חדלו לפעול למען כינוסו. ביום 26 ביוני 1896 נשלח ממינסק חוזר חתום בידי שמשון רוזנבוים ובו נאמר (בתרגום מרוסית): “בשנים האחרונות באו חובבי־ציון הלאומיים לכלל הכרה, כי הדרך שאנו הולכים בה איננה כלל הדרך הנכונה ביותר. החיים העמידו בעיות רבות, שיש לענות עליהן. הפעולה המעשית עצמה לוקה בחוסר אחידות מפני חוסר יסודות עיוניים מבוססים היטב. כל אגודה, כל איש, עליהם לפעמים להחליט בעצמם בבעיות חשובות רבות, וזה בניגוד לדעותיהם של חובבי ציון טובים אחרים. השגיאות נזקפות אחר־כך על־ידי המתנגדים על חשבון הרעיון הלאומי עצמו. הוועידות, שנתקיימו עד כה, לא סילקו את הרע הזה; הן עסקו בעניינים מעשיים ולא הקיפו את הבעיה הלאומית לכל צדדיה”¹.

בסוף שנת 1895 הציעו ציוני גאליציה לכנס ועידה של כל האגודות הציוניות בעולם. הם פנו לאגודה “ישראל הצעיר” שבברלין וביקשוה לכנס את הוועידה בברלין משתיפתח שם בקיץ התערוכה ובה ביתן ארצישראלי. האגודה הסכימה להצעה זו, אולם רצתה לפני כן לקיים ועידה של ציוני גרמניה. בראשית שנת 1897 עוד עסקו ציוני גאליציה בתכנית לכנס בשוויץ ועידה של הציונים מארצות שונות². ד"ר א. קאמינקא הגה גם הוא בכינוס ועידה דומה באחד ממקומות המרפא במערב בקיץ של שנת 1897. ואולם כל התכניות וההכנות הללו ירדו מעל הפרק כשנודע כי הד"ר הרצל רוצה לכנס קונגרס ציוני³.

 

ב.    🔗

הצעתו של ד"ר הרצל לפתרון בעיית היהודים על־ידי הקמת מדינת היהודים עוררה את התלהבותם של חובבי־ציון ותיקים וגם של אנשים, שעמדו עד אז מרחוק. אבל היו חובבי־ציון שהעלו גם הסתייגויות מן ההצעה. כך, למשל, דחה יהשע ברזלי (אייזנשטאדט), שישב ביפו, את תכניתו של הרצל, מפני שבספר “מדינת היהודים” מדובר על אפשרות של הקמת המדינה גם בארץ אחרת מחוץ לארץ־ישראל. גם לאחר שהרצל היה לציוני עוד היו הסתייגויות מצד חובבי־ציון: הם חששו שמא תזיק פעולה מדינית גלויה להתיישבות בצנעה, שהיו עסוקים בה בארץ. מאחר שהרצל התנגד ל"הסתננות" לארץ דחו את תמיכתם בתכניותיו ראשי אגודת חובבי־ציון באנגליה. גם “הנדיב הידוע” דחה את הצעת הרצל לשתף עמו פעולה, ואחרי הבארון נגררו רוב חובבי־ציון בפאריס. כנגד זה תמך ד"ר נורדאו בעמדתו של הרצל. את הלך־הרוחות של חובבי־ציון בפאריס לאחר ביקורו של הרצל בקושטא, בלונדון ובפאריס, מוסר א. לודוויפול במכתב אל מ. אוסישקין מיום ט' באב תרנ"ו (19 ביולי 1896): "הן הרצל לא עשה דבר ממשי לא בקונסטנטינופל, לא בלונדון ולא, כמובן, בפאריס. השמועה כי דיבר עם השולטן לא נכונה. עוד יש לספוק גם אם דיבר עם ‘הוזיר הגדול’. פיו מלא אמנם גדולות ונצורות, אך כמדומה לי שסוף כל סוף יקרה אתו אחת משתי אלה: או כי הוא באמת חובב־ציון, ואם כן, בראותו כי ידיו לא תעשינה תושיה באופן שהוא חפץ לעשות יפנה אל חובבי־ציון ויעבוד אתם בדרך הכבושה, או כי הוא חובב־ציון רק בדיבור פה ואם כן יעזוב כלה את המחנה אחרי הוכחו לדעת כי אין מאמינים הרבה לדבריו. מעשיו אשר עשה עד הנה מתנגדים לרעיון חיבת ציון. רעיון ישוב הארץ לאט לאט זר לרוחו והוא חפץ להוליד עם בימי דור אחד. פה נעשה כל מה שאפשר לעשות להסירו מדרכו, וביחוד: להראות לו עד כמה רחוקה הצעתו מן המציאות ומן האפשרות מכל נקודות המבט⁴.

אף־על־פי־כן ניגש הרצל לפעולה ומצא עוזרים ותומכים בקרב חובבי־ציון ובייחוד בקרב הצעירים שבהם. הסוחר דויד וולפסון והמשפטן הצעיר ד"ר מאכּס בודנהיימר מקלן מנעו בעמל רב שליחת שליח מיוחד ללונדון מטעם חובבי־ציון בברלין, שרצו לתאם פעולה עם ראשי אגודת חובבי־ציון באנגליה נגד שיטתו של הרצל. אבל צעד גדול קדימה בארגון התנועה על־ידי הרצל נעשה על־ידי החלטה לכנס קונגרס של הציונים. בקבלת ההחלטה השתתף וילי באמבוס, שהיה מראשי חובבי־ציון בגרמניה. ברצותו למנוע את השימוש במלה החשודה “ציוני” דרש לקרוא ל"קונגרס של האגודות למען ארץ־ישראל". הוא התפטר מן הוועדה המכינה והיה צורך לשכנע חובבי־ציון בגרמניה ובארצות אחרות, שהשתתפותם בקונגרס תביא תועלת להרחבת היישוב בארץ.

 

ג.    🔗

על חשיבותם של חובבי־ציון ברוסיה להצלחת תכניתו שמע הרצל בפגישתו הראשונה עם דויד וולפסון. יהודי רוסיה שמעו רק מעט על הספר “מדינת היהודים”. הפרופיסור בלקובסקי, שביקר בעיר מולדתו אודיסה בחודש תמוז תרנ"ו, בזמן שהתכנסה שם אסיפה כללית של “חברת התמיכה” האודיסאית, הרצה בפני צירים של האסיפה על ספר זה. רעיונותיו של הרצל נתקבלו באהדה, והצירים הפנו את בלקובסקי אל הרב ש. מוהליבר, שעמד בראש “המרכז הרוחני” (“מזרח”י") ולא היה קשור בתקנון החברה האודיסאית. הרב שמח על הכוחות החדשים שנתגלו במערב ורצונם לתת יד לתנועה הציונית. לפי עצתו של בלקובסקי שיגר הרצל לרוסיה שליח מיוחד, שיעורר להשתתפות בקונגרס ולמשלוח פטיציות ומכתבי־ברכה. השלוח, הסטודנט יהושע בוכמיל, ביקר בערים רבות והצליח בפעולתו, אף־על־פי שנתקל בהסתייגויות ובחשדות. באודיסה תמך בהשתתפות בקונגרס אחד הראשונים לתנועת “חיבת ציון” – מ. ל. ליליינבלום. אשר גינצברג (“אחד־העם”) הביע ספקותיו אבל לא התנגד. ואולם תלמידיו, חברי האגודה “בני משה”, טענו כי תחלה יש להכשיר את הלבבות ולחנך את העם, ולפיכך התנגדו לקונגרס. את הלך־המחשבות של אחד מחסידיו של אחד־העם, הד"ר ז. מיכלסון מיאלטה, מביע מכתב שכתב אל א. גינצברג מיום 9 ביולי 1897: “מה דעתך על אסיפת מינכן? חשבתי, כי אמצא משהו בעניין זה ב’השילוח' שלך, אולם אין שם כלום על נושא זה… בנוגע לי מודה אני על האפיקורסות שלי: אין הקונגרס הזה עם הרעש, ההמולה ו… התכנית שלו מוצא חן בעיני. נדמה לי, שחשוב יותר הרבה להשתדל ליצור עם בריא, עובד על אדמת ארץ מולדתו ונבון, מאשר ליצור ממלכת מיהודים בני זמננו. סטיות אלו מדרכנו הנכונה יכולות, דומני, להזיק מאוד לרעיוננו. אלה – אנשי מעשה ולא (אנשי) הרוח והתחייה”⁵. “אחד העם” ענה לד"ר מיכלסון, שדעתו דומה כמעט בכל הפרטים לדעתו שלו, בכל זאת אפשר שישתתף בקונגרס, שכן עשוי אולי הקונגרס להביא קצת תועלת. “צר לי לראות”, כתב א. גינצברג, “שהכל נמסר שם בידי אנשים צעירים, שהתלהבותם גדולה מהבנתם”; עד אז לא כתב ב"השילוח" על הקונגרס, שכן ביקש להמתין עד לאחר כינוסו ואז ידון לפי מה שדובר והוחלט בו⁶.

היו בין תלמידיו של “אחד־העם שרצו להשפיע עליו, שישתתף בקונגרס ובתנועה הציונית החדשה. עם אלה נמנו דויד סוחובולסקי מביאליסטוק והמורה י. ל. מדמן־כהן מביסאראביה, שקיים קשרים עם חובבי־ציון בביאליסטוק והיה ממקורביו של הרב ש. מוהליבר. מדמן־כהן חיבר מכתב אל “אחיו הנעלה”, כלומר הראש ל”בני משה" “אחד מבני העליה, בחיר עורכינו”, שבו קרא לעורך “השילוח” להשתתף בקונגרס. לא ידוע לי אם אומנם נשלח המכתב לתעודתו, מאחר שלא מצאתיו בארכיון “אחד־העם”, אלא בטיוטה בלבד בארכיון דויד סוחובולסקי⁷. במכתב נאמר:

"אחינו היקר והנעלה!

“התנועה, אשר נהיתה בקהל הלאומיים לרגלי הקונגרס העתיד להיות, רבה עד מאוד: כל הלבבות מתרגשים ודופקים בחזקה, כל המוחות חושבים וכולם מחכים בכליון עינים לתוצאותיו, אשר באמת היו יכולות להיות נכבדות מאוד, לו ידעו טובי עמנו איך להשתמש בשעת הכושר זו להוציא מההתעוררות הזאת. אולם לאסוננו הגדול, הקללה הנוראה פרוד הדעות, אשר תרדפנו באף זה אלפי שנים ואשר הביאה עלינו את כל הרעות כיום הזה, עוד לא תרף ממנו, ובכל ענין נכבד תגלה לעינינו ותכה לרסיסים את כל מחשבותינו הטובות! כי לו גם נסכים כי הד”ר הרצל וסיעתו שגו בדחקם את הקץ ובפרסמן בפומבי את אשר הגה לבנו זה כמה ואשר לא הרהבנו עוז בנפשנו גם להעלותו על דל שפתינו, אך הלא עלינו לדעת, כי אהבתם הגדולה לעמם, אשר אין לנו כל זכות לפוּן בזה; רגשותיהם הנעלות, שלא קהו עוד משיני הזמן הקשות להסתפק בקב של חרובין כרגשותינו אנו; רוחם החופש, אשר לא יתנם להכחיד תחת לשונם את אשר יהגה לבם, בדעתם כי צדק ומישרים כל מחשבותיהם – רק כל אלה העירו את אחינו הציונים לעשות את אשר עשו. ואולם כיון שעשו, שוב אין אנו רשאים, בשום אופן, לבלבל את מעשיהם, או לעמוד מנגד ולחכות בקור רוח לראות את אשר יעשה הזמן. לא ולא! יד הזמן היתה בנו לרעה בהיותנו תמיד נתונים בידי המקרה; מצב עמנו הנורא בכל הארצות בכלל ומצב הישוב באה"ק בפרט דורש עתה ממנו פעולות ומעשים נמרצים להכריע את ידי המקרה ולצאת מתוך “מעגל הקסם”, שבחזקת יד המקרים הקשים הובאנו זה אלפי שנים. כי למה נשלה את נפשנו בשוא: הישוב בצורתו הנוכחית, בצעדו ‘צעד גמד’ לפנים ושנים – אחורנית, לא יוכל, בשום אופן להפיח רוח תקוה בלבנו, כי יתפתח וישתלם להיות בזמן מן הזמנים למעין ישועה לעמנו; ולמרות כל השאון והרעש במחנה החובבים לרגלי ה’איסתרא בלגינא הקוראה קיש קיש' – מעשינו בארה"ק דלים ורשים, ולא טוב מהם גם מצב אכרינו שמה, אשר לא יצאו עוד מכלל פושטי־יד; ואלה הנמצאים תחת פקודות הנדיב, אשר, כנראה, באו כבר אל המנוחה, אך המה בנפשם קנו את מנוחתם זאת, ולא לבד אכרים טובים לא ימצאו בהם, כי עוד מעט וגם אנשים ישרים יהיה כבד למצוא בהם. הפקידות הזאת מועילה להשחתת מדותיהם של אחינו האכרים, מפיצה ביניהם את הרדיפה לכבוד מדומה ותרבה את המפלגות בהם. והרוח המושחת והמעופש היה הולך ומתפשט גם ביתר המושבות, ולוּ שמעת מפיות אוהבינו הבאים משם את הנעשה שמה באשמת הפקידות, כי אז ידעת גם אתה את המכאוב הגדול הלוחץ את לבנו והמביא רוח של יאוש אל קרבנו… ומה תקוותנו לימים הבאים? – מצב עמנו בגולה הולך הלוך ורע, מקורי הפרנסה הולכים ונמעטים מיום ליום, הפרוטה לצדקה איננה מצויה עוד, ואין איש שם לב לעניני הכלל של עמנו. ולוּ גם נמצאים כאלה החפצים לעלות לאה"ק ולהאחז בה, ואשר יכלו באוצרותיהם להביא שמה מחיה לאלפי עובדים, אך חוקי תוגרמה, השמים מכשולים על כל דרכי המתישבים, מצד אחד וחסרון ‘הנהגה פנימית ומסדרה לכל עניני היושב’ מצד השני, לא ירשו לכל בר דעת ‘להניח את מעותיו על קרן הצבי’. כל התרים, הכותבים את דבר מסעיהם בארצות תורקיה, אומרים פה אחד, כי למרות כל הטוב הצפון באדמת הארצות ההן, תשם שם האדמה מיום ליום ויושביהן מתרוששים, כי נוסף על עצלות הערבים והתורקים, שאינם מסוגלים לעבודת האדמה ולמלאכת מחשבת, יועילו עוד חוקי הממשלה להותם; החוקים המעוקלים האלה מגרשים את שארית הפלטה מעל אדמתם ובכל אדמת ארץ תורקיה רק כחמישית תעבד והשאר תשם שממה. גם המסחר וחרושת המעשה לא יפרחו בארץ מחסרון חוקים ישרים, אשר יחיו בהם יושבי הארץ, וממשלת הבקשישים ואי־הסדר הכללי יכו חרם את כל הארץ ויושביה. היש לנו רשות לקוות, כי אחינו יכו שורש תחת חוקי־און כאלה? הנמצא עם בעולם אשר נאחז בארץ בלי הנהגה ומשטר? האם לא יודה כל איש, כי כל עוד שלא תהי' בארה"ק ‘הנהגה פנימית ועצמאית’ לכל מעשינו, לאחד את כל מפלגות עמנו ולשים משטר בארץ ירושתנו, כל עוד לא נסיר המכשולים מעל דרכי המתישבים ונהיה שמה אדונים לנפשנו – אין כל תקוה, כי תעשינה ידינו תושיה בארה"ק? ואם בלא זה אי־אפשר ללכת הלאה, מדוע זה לא נשתדל בכל יכולתנו להשיג את המטרה הזאת? –ומתי תהי' שעת הכושר יותר להשתדלות כזאת מאשר עתה? – אם לא עכשיו, כל עוד אשר התוגרמים הם אדוני הארץ, היודעים בנפשם, כי להפרחת עבודת האדמה וחרושת המעשה נחוצים להם אחרים, ועכ"פ הם מאמינים בנו, כי לא נרים בהם יד, יותר מבאחרים; דבה"י [דברי הימים] מספרים לנו, כי מחמד השני, שבימיו באו היהודים, שגורשו מספרד, לתורקיה, אמר לשר ספרדי אחד: ‘התורקים בכבשם את ארץ ביצנץ באה דאגה בלבם פן תשם האדמה מחסרון עובדים לה, שהם אינם מסוגלים לזה, והנה באה ספרד ותפתור להם את השאלה הקשה הזאת, בשלחה להם את יהודיה, והם המה יסוד מפלגת האכרים וחרשי־המעשה בארץ הגדולה הזאת’. האם אי־אפשר הדבר שגם עתה תביא ה’פוֹרטה' לבב חכמה ותעשה כדבר הזה, לתת לנו, בכסף מלא, את אדמת ארה"ק, אם גם לבד הערים, ולעשותנו אח"כ לאבטונומיה בארצה המשלמת לה מס? הלא כבוד הממשלה והכנסותיה יוותרו לה גם אז, בהקרא שמה על אדמתנו. מדוע לא יוכל היות, כי תתן לנו הממשלה להיות שמה, לכה"פ כהפינים ברוסיה? האם לא תתחשב ארץ פינלנד למדינה רוסית, אם כי חוקיה וסדריה שונים מכל וכל מחוקי רוסיה וסדריה, והכל יודעים, כי ארץ פינלנד לפינים? איך שיהי', עלינו להתאחד ולנסות דבר אליה – אולי; ואם לא עכשיו – אימתי? האם בעת אשר מושלי אירופא ירימו את דגליהם על הארץ? האם אז תהי' העת המוכשרה להשתדלות, בעת אשר תחל רוסיה לשלוח שמה לא רק את הנמושות להשתטח על קברות קדושיהם, אשר מלאו כבר את כל הערים, כי אם גם את צעיריה להאחז בארץ, האם אז? הלא אז בלטוש כל אחת מהממלכות את עינה על הארץ לא תהי' עוד כל תקוה לנו, עם קטן ודל, להשיג את חפצנו ולהאחז בארץ! ומדוע זה נשב ונחשה עתה, בעת שיש עוד תקוה להגיע אל מטרתנו ‘בדרך הטבע’ הנכנס בגבול האפשרות? ומדוע זה נרתעו לאחור כל טובי עמנו בשמעם דברים כאלה יוצאים מפי אחיהם הטובים? – עד מתי נשפיל את נפשנו ככה לטמון בעפר פינו ולדום, גם בדבר שיש לנו הרשות לדבר? הן לולא היו הדברים האלו מותרים, כי אז לא נתנה ממשלתנו גם לספרו של הירצל וגם לעתונו לבוא לארצה, וגם ממשלת תורקיה עוד לא עשתה כזאת, ומדוע זה נצטדק יותר מדי? הנה רבנינו בארצות המערב כובשים את פניהם בקרקע ומתביישים לשמוע דברים כאלה, פן יאמרו שונאיהם כי היהודים כפויי טובה הם ואינם שוים בהזכויות, אשר נתנו להם; האם גם לנו, בני רוסיה, להתבייש בכמו אלה…? האין זה שחוק מכאיב לב, כי גם אנחנו מתביישים לבקש אמצעים לחבוש לפצעינו הנוראים, פן יאמרו מציקינו, כי חולים אנחנו? הה, מה ירדנו פלאים, עד כי גם בעת שהדמעות לוחצות את לבנו הקרוע לגזרים מעצמת המכאוב, אנחנו משתיקים את המית רוחנו ומסתירים את דמעותינו המתפרצות לצאת החוצה, כי בושים אנחנו לבכות פן… פן לא ימצא הדבר חן בעיני מציקינו; אוי לאותה ‘בושה’! ושבעתים עוד יגדל כאבנו בראותנו אותך, אחינו היקר והנעלה, כלי המבטא של צרכי עמנו הפנימיים, שעליך לעמוד הכן על המשטר, צופה ומביט, מאזין ומקשיב לכל אנחה היוצא מקרב לב עמנו, לכל תנועה הנראית על פני גלי ים חיינו, גם אתה, תחת להשתמש בכל מקרה להעיר את הלבבות ואת הכוחות הנרדמים כבר, כי יקיצו לתחיה, כי יתאחדו לעבוד שכם לטובת עמנו, הנך נרתע לאחריך ותספח על קהל מתנגדי הקונגרס, או תעמוד מנגד ולא תדבר דבר. ואם כן עושה לנו אחד מבני העליה, בחיר עורכינו, אשר קול ה’עם' עלה תמיד מתוך גרונו, מה יש לנו לקוות מ’הצפירה' וה’וואסחוד' אשר מעולם רחוקים המה מן ה’עם' וחוות־דעת של אחרים היא היא הרוח החיה בכל מעשיהם?

“לא, אחינו הנעלה, לא עת לחשות לך עתה; עמנו טבועים בים צרה ועלינו לבקש מקום מקלט לאלה הנשארים בעירום ובחוסר כל. הרם כשופר קולך לדבר על לב טובי עמנו השכם ודבר, כי עליהם להתאחד בהקונגרס הבא, כי לא יעבור עלינו מבלי הוציא תועלת ממנו לעניני עמנו; היה לנו לפה ולמליץ לפני אחינו הטובים שבמערב אשר עלו זה עתה על ‘במת עבודת הלאום’ ואשר הביאו אתם זרם של חיים חדשים אל מחנה העברים, חיים של התעוררות לפעולה, חיים של תקוה לימים טובים מאלה; ספר להם בעטך, שדי כוח בו לפעול על הלבבות, את נגעי עמנו בארצנו, כי לא ארץ־ישראל של מעלה, אידיאלית תשפיק להם עתה ולא ‘מדינת יהודים’ צריכה להם עדנה, כי לחם ומחיה דרושים להם כעת; אל יחפצו להוציאנו פעם אחת מאפלה לאור גדול דוקא, כי אם קמעא קמעא: ילכו כל הכספים, אשר נדבו הנדיבים לטובת עמנו, אל מקום אחד לקנות אדמה באה”ק במספר רב, בדרך אפיציאלי; ייסדו ועד אנשים של צורה, אשר יעמדו בין הקולוניזציה בפלשתינא ובין הממשלה שם, להסיר את כל המכשולים מעל דרך הישוב, כי הועד יקנה אדמה ויחלקה בין המתישבים בתנאים נאותים; כי תתן הממשלה להועד הזה הכוח והמשרה לעשות בין בני עמנו כפי ראות עיניו, ולא לדפוק בכל פעם בבקשיש על דלתי השרים לבקש מהם רשיון על איזה בנין חדש. יבואו כל הכספים ישר ליד הועד הזה ויהיו ל’נאציאנאל־באנק', אשר יספיק לכל צרכי עמנו שמה: ליסד בתי ספר ואולי גם ‘בית מדרש מדעים’. במלה אחת, לקנות אדמה מידי הממשלה בתנאי כי תהי' לנו ‘הנהגה פנימית ועצמית’ לכל מעשי הישוב, – כי כל אחד מהמתישבים בחפצו להשיג איזה רשיון באה"ק יפנה ל’הנהגה' ולא אל הממשלה. ונכון לבנו, כי דברים לא ישובו ריקם. כי בכלל נותנים אחינו הציונים את לבם לכל עצה טובה, כאשר שינו גם את פני הפרוגראמה. דבר גם על לב עמנו בארצנו, כי ישלחו את ציריהם אל הקונגרס לחזקו ולאמצו, כי יש תקוה, כי שם יתאחדו כל כוחותינו לפתור ברב או במעט את שאלת עמנו הקשה, המנסרת בעולמנו והמנקרת את מוחנו לתת לה פתרונים לטוב. נציגה לנו מטרה אחת ונאמץ להשיגה – ונשיגה, להביא את עמנו אל המנוחה באה"ק, מנוחה זמנית, אשר תאמץ את רוחו לחכות אל האושר המקווה, אשר אז יושע תשועת עולמים – כחפצך אתה וכמשאלות לב אחיך מכבדיך כערכך הרם, אוהביך בלונ"פ י. ל. מידמאנן כהן".

אשר גינצברג נבחר כציר לקונגרס הציוני על־ידי אגודת חובבי־ציון בניקולאייב, אולם סירב לקבל את השליחות. כששמעו את הדבר חובבי־ציון פנו אליו הביאליסטוקאים דויד סוחובולסקי, א. הפנר וליטמן רוזנטל, ועמם י. ל. מדמן־כהן, וביקשו ממנו במפגיע שיסע לקונגרס. “גם אם נחליט”, כותבים הם, " כי קוראי האסיפה עשו מעשיהם לא בזהירות, ועוד יותר, כי האסיפה עצמה היא דבר שלא בעתה ונוח לה שלא נבראה", הרי משנעשה הדבר וכוונת המזמינים רצויה, יש להשתדל שהאסיפה תצליח, כי אם לא תצליח ייגרם נזק רב לרעיון הישוב⁸. אחד־העם השתתף בקונגרס, אבל לא כציר אלא כעיתונאי.

 

ד.    🔗

חוזר, הקורא לחובבי־ציון ברוסיה להשתתף בקונגרס, לשלוח מכתבי־ברכה ולחתום על גילוי־דעת נכתב בידי דויד סוחובולסקי ונחתם בשם “אגודת אחים”⁹. בשם זה ביקש אז סוחובלסקי לייסד אגודה, שמטרותיה הלאומיות והחברתיות תהיינה נעלות, בדומה לאגודה “בני משה”, שהיתה אותו זמן במצב של התפוררות. בחוזר שלו כותב סוחובולסקי:

"אחים יקרים!

"תנועה גדולה במחנה העברים! פעלים רבי ערך עומדים הכן לצאת לאויר העולם, ומהם תקוה טובה נשקפת לעמנו, אם אך נדע איך להשתמש בשעת הכושר זו, להוציא מן המקרים תועלת לעתידות עמנו וארצנו, לעורר את הלבבות ואת הכחות הנרדמים, הנפזרים פה ושם בין כל בני עמנו.

הדעה הרמה והנשגבה ‘ליסד ממשלה עברית באה"ק’ אשר הרוּה והגוּה גדולי חכמי לב כמו: דיזראעלי, פאלמערסטאן, אליפאנט, דר" פינסקער זצ"ל, העסס, ד"ר רילף יח' וכו' ואשר היא משאת נפש כל טובי חובבי ציון, רק טמונה היתה עמוק עמוק בקרב לבם ויראו לגלות מסתרי לבם לעין כל, – הדעה הזאת מצאה כעת קן לה בלבות גדולי אנשי לב מאחינו בארצות המערב כמו הד"ר הערצעל, מאקס נורדאו וכל הנלוים אליהם, אשר לא לאחינו המתישבים שמה והמה כל הימים דווים וסחופים, פושטים את ידם יסתפקו במחשבה שבלב ואומרים להוציאה מרשות היחיד, אשר היתה עד כה רק ילד שעשועים לאנשים יחידים, לרשות הרבים, לעשותה לקנין כל העם וגם לגשת אל הפעולה ולהוציאה לאור עולם, ולתכלית זאת קראו עצרת לכל חו"צ [חובבי ציון] בכל מקום שהם להתאסף בבאזל בימי 29, 30, 31 אוגוסט ש"ז למספר בני חו"ל לטכס עצה איך להוציא משאת נפשנו לפעולות ידים!

“מעשי אלה האחרונים עוררו שאון גדול בקרב אחינו העברים: מעבר מזה תלך הדעה הזאת הלך והתפשט בין כל בני עמנו, בהבינם לדעת את ערך רעיון ישוב ארץ־ישראל בכל עצם זהרו, לא מקרב ענן הערפל כאשר עד כה, ומעבר מזה העירו התנגדות גדולה מצד המתבוללים וגם מצד הפחדנים שבחובבי־ציון, היראים פן ח”ו לא תצלח האספה ואז תביא ח"ו נזק להישוב הנוכחי, כי בהוכח הממשלה התוגרמית לדעת את מגמת חובבי־ציון האמתית, אז תשים מכשולים על דרך הישוב.

"והנה להתוכח עם המתבוללים נחשוב לשפת יתר, כי מה נאמר ומה נדבר לאנשים כאלה, הנכונים למכור בעד נזיד ענשים, בעד שווי־זכויות מדומה על הניר את כל כבוד עמנו! עינים להם ולא יראו בצרותינו, לבם התקשה ויהי לאבן ולא יחושו בחרפת עמם, ובעת מתנגדי בני שם ישפכו עלינו צינור של שופכין, מבול של חרפות וגדופים, אומרים המה, כי רק מטר שמים הוא! לאנשים כאלה לא יועילו הויכוחים מאומה, רק הזמן יבוא ויטפח על פניהם!

“רק לאחינו חו”צ הפחדנים להם נאמר: אחים יקרים, פחד שוא פחדתם, האספה בבאזעל לא תביא לנו כל נזק מצד הממשלה התוגרמית אחרי כי כבר לא נכחד מהממשלה התוגרמית עצם רעיון הישוב במובנו היותר רחב, כי מרצע בשק לא יטמן, וכמעט כל מה שיכלה הממשלה התוגרמית לעשות: לעצור בעד תנועת הישוב החדש ולהניח מכשולים ואבני נגף על כל צעד ושעל – עשתה, ומפני חוקים מעיקים ומעצורים חדשים אין לנו לירוא מאומה, אחרי כי באמת לב הממשלה התוגרמית טובה על היהודים, והמכשולים ואבני נגף, אשר שמה עד כה על דרכנו, המה רק מיראת ‘מדינת היהודים’, ולמטרה זאת יספיקו למדי החוקים המעיקים אשר הוציאה עד כה, אשר לא יתנו לשום זרם חיים של ישוב חדש להתפתח!!

“על־כן אחינו היקרים, פחדתם פחד שוא והאספה לא תוכל להביא כל נזק להישוב, לעומת זאת יש לנו לקוות, כי האספה הזאת תביא תועלת רבה להישוב ויש בכוחה, אולי, לפתור ברב או במעט את ‘שאלת היהודים’ המרה, הדורשת פתרון לטוב. הישוב בצורתו הנוכחית לא יכל להתפתח ולהשתלם כראוי, להיות בהמשך הזמן לתשועה כללית למצב עמנו הנורא: כי אם אמנם, אם נציג מחזה מול מחזה את מושבות היהודים באה”ק לעומת המושבות בארצות אחרות, אז נוכל להביט בגאון על הראשונות והודות לאל לא שגינו ברוֹאה בנוגע לטיב אדמת אה"ק וכו' וגם בנוגע להרוח הכביר והחשק הנמרץ לעבודה אשר יחיה את אכרינו שמה ובפה מלא נוכל להגיד כי יתרון להמושבות באה"ק על המושבות בארצות אחרות כיתרון האור מן החושך! אבל יחד עם זה עלינו להודות בדאבון לב, כי גם מעשינו באה"ק, למרות כל הרעש והשאון, הם דלים ורשים, חוקי הממשלה התוגרמית מעיקים מאד לאחינו המתישבים שמה והמה כל הימים דווים וסחופים, פושטים את ידם לבקש עזרה מאחיהם שבגולה – ואין; בני הגולה, במקום שהם נחתים ברובם, נתונים המה במצור ובמצוק, מקורי הפרנסה דללו וחרבו, והפרוטה לנדבה אינה מצוי; צורריהם לא יתנו להם לשאוף רוח, וצרה תרדוף צרה. הלבבות נתטמטמו והרגשות קהו ואין איש שם לבו למצבנו הכללי, ואנחנו הולכים ויורדים פלאים מיום ליום, ומי יודע עד מתי, עד אנה? הנוכל עתה לקוות, כי בצעדים צרים כאלה בדרכי הישוב נמצא מן המצר? האם נוכל להיות שבעי רצון מפעולות גמדיות כמו אלה? האם בדרך כזה יושע ישראל והאם לפעולות כאלה תעגון כנסת ישראל הטובעות בים צרה? קול דמי אחינו מכל ארבע כנפות הארץ צועקים אלינו וקוראים לנו לעזרה יותר ממשית ויותר מהירית!!

“הביטו וראו, אחים יקרים! הנה אנחנו הולכים וקרבים אל התכלית ‘בצעדי גמדים’ ו’שאלת המזרח' הולכת הלוך והסתבך ורבים מאמינים כי בימים הבאים תפול ארץ תוגרמה לנחלה לעמי הנוצרים, ומה תהי אז אחרית כל תקותנו להאחז באה”ק? העת לנו עתה לשבת בחבוק־ידים ולהתבונן בקור־רוח על אלה הלוטשים את עיניהם על שארית תקופתנו בחיים? הלא טוב לנו עתה להשתמש בשעת הכושר, בעת אשר הממשלה התוגרמית צריכה לכסף (כמו לבנין צי אדיר בים וכו') ועמי הנוצרים עוד לא הרימו את דגליהם על ארצנו הקדושה!!

“אם אמנם ‘ליסד ממשלה עברית’, לפי מצב הענינים כעת, הוא דבר שאי־אפשר עתה, וגם קוראי האספה עצמם שינו עתה שנוי גמור את תכנית האספה והשמיטו את כל הסעיפים אשר מטרה פוליטית להם, אבל ליסד באה”ק ‘הנהגה פנימית ועצמית’, הנהגה פנימית ומסדרת לכל עניני הישוב, אשר תשים משטרה אם לא על הערים אז לכה"פ על מושבות היהודים אשר נוסדו והעתידות עוד להוסד, הדבר הזה אפשר הוא ואפשר, אם רק נעבוד כולנו בלב אחד ובדעה אחת!

"… ועתה, אחים יקרים, זאת עשו:

1. בחרו מתוככם אנשים הראוים לזאת ושלחום אל האספה הבאזעלית. 2. אם לא יעלה בידכם לשלוח צירים אז לפחות שלחו מכתבי ברכה לראשי האספה ‘כי יצלח בידם לאחד את החובבי ציון בכל מקום שהם ולהביאנו אל התכלית הנרצה’. 3. הרבו לאסוף חותמים במספר רב על הגלוי־דעת לגדולי אחינו במערב, כפי הנוסח הרצוף בזה, למען ידעו גדולי אחינו אלה, כי חפץ רוב מנין ורוב בנין של אחינו ברוססיא הוא 'כי כל האמצעים העומדים עתה לפקודתנו כמו הפאנד של יסוד הבאראן הירש זצ"ל גם כל הכסף, אשר יאסף עוד לימים הבאים לעזרת אחינו הגולים, ילכו כלם אל מקום אחד, לישוב אחינו באה"ק. את המכתבי ברכה להאספה בבאזעל וגם את הגלוי דעת תואילו נא להמציא אלינו, כפי הכתובת הרצופה בזה ואנחנו נשלחם לתעודתם.

“עורו נא, אחים יקרים, והתעוררו, אל דמי לכם ואל תחשו, הפיצו את הרעיון הגדול הזה בין כל בני עמנו, כי עת לעשות היא! וד' הבוחר בציון יהיה בעזרנו, כי נבוא כעת אל המנוחה ואל הנחלה תחת ‘הנהגה עצמית ופנימית’ והמנוחה המעטה הזאת תאמץ את רוחנו לחכות על האושר המקוה לעמנו, אל הגאולה האמיתית, אשר אז יושע עמנו ‘תשועת עולמים’. בטוחים אנחנו, אחים יקרים, כי דברינו היוצאים מן הלב, מלבות קרועים ומורתחים על שבר בת עמם, יכנסו ללבות כל אחינו בכל מקום שהם, מאיזה מפלגה שיהיו, ונצא מאת פניכם בברכה מקרב לב, כי תזכו לראות בנחמת עמנו הנדכא והנענה, תחת ידי אויביו ואוהביו המדומים גם יחד, ובנחמת ארצנו השוממה מבניה אשר זה כל חפץ אחיכם בלונ”ה [בלב ונפש], המצפים לישועה בכלל ובפרט.

אגודת אחים"

דויד סוחובולסקי שלח גם נוסח של “בקשה וגילוי דעת לגדולי אחינו במערב”. הנוסח נכתב בידיו בגרמנית ובו נאמר (בתרגום עברי): “אנו מרשים בזה לעצמנו לפנות אל גדולי היהודים במערב, שהעמידו לעצמם מטרה לעזור לבני־דתם הנרדפים, המוכרחים להגר, על־ידי־יצירת בית (־מקלט) חדש בשבילם, ואנו מביעים משאלה מקרב לבנו: כל אחינו משוללי הבית האומללים מאוד אינם רוצים להתיישב בשום ארץ אחרת מלבד ארץ־ישראל; אנו מבקשים להעמיד לצורך זה את כל הקרנות המוקדשות לכך, כמו קרן הברון הירש ז”ל וכו', ולהקדיש את הכספים שייתרמו לישוב ארץ־ישראל"¹⁰.

מערים שונות ברוסיה נשלחו פטיציות שנתחברו בידי אנשים שונים. בפטיציה, שנוסחה על־ידי דויד צמח בהומל ושחתמו עליה רבים, מדובר על “יסוד ממשלה עברית בארץ־ישראל תחת שלטון הסולטן”. פטציה שנייה, שנכתבה באותה עיר, מדברת רק על “איחוד לבות כל בני עמנו, לעוררם לתחיה ולפעולה, ולהקים לנו מרכז לאומי בארץ אבותינו, אשר רק היא בית חיינו”. שתי הפטיציות נמסרו לידי מרדכי בן הלל הכהן, שנסע כציר מהומל לקונגרס, ועליו היה להחליט אם אפשר להגיש את הראשונה, או יש לגנוז אותה¹¹.

 

ה.    🔗

התלהבות והסתייגות ניכרו גם אצל עסקני הצבור של היישוב החדש בארץ. יהושע ברזלי, שהיה מן העסקנים התוססים בארץ וער לכל דבר הנוגע להרחבת היישוב, התנגד תחילה לתכניתו של הרצל, כי סבר שהיא עלולה להזיק ליישוב וכן לא יכול לסלוח להרצל על שארגנטינה וכל ארץ אחרת טובה בעיניו כמו ארץ־ישראל לייסוד מדינת יהודים בה. ואולם אחרי שקרא ברזלי על נאומו של הרצל ב"מועדון המכבים" בלונדון ונוכח, כי הרצל פועל למען השגת ארץ־ישראל, נתלהב מאוד והחליט לפתוח בתעמולה גדולה למען רעיונותיו של הרצל. עסקני היישוב ביקשו לשלוח מכתב־עידוד להרצל, אולם ברזלי עיכב בעדם, שכן החליט לפרסם קול־קורא אל העם היהודי ואל עמי הנוצרים, בייחוד האנגלים, שיתנו יד להגשמת תכניתו של הרצל. בכרוז אל העם היהודי קרא לעזור להרצל ולתרום (הכרוזים מובאים במאמר הקודם)¹².

ברזלי שלח את הכרוזים לעיון ולפרסום אל מ. דיזנגוף באודיסה ואל חובבי־ציון בברלין, ואילו אל יצחק ניסנבוים, מזכירו של הרב ש. מוהליבר ב"מרכז הרוחני", שלח רק את הכרוז אל העם היהודי. העתקים שלח ברזלי גם אל מ. אוסישקין ועסקנים אחרים ברוסיה. דיזנגוף נתבקש להיוועץ עם החברים באגודת “בני משה”, ואת הכרוז אל העם היהודי רצה שידפיסו ברוסיה בשלושה מיליונים עותקים ויצרפו אליו העתק מנאומו של הרצל. מחובבי־ציון בברלין ביקש, שיחוו את דעתם על הכרוז אל הנוצרים, אם יסכימו לתוכנו, ביקש שיפרסמוהו בעיתונים או בצורת מכתבים מיוחדים. בשלחו את העתקי הכרוזים אל מ. אוסישקין כתב אליו ברזלי (ביום כ"ה באב תרנ"ו): “אל נא אחי, אל תצחק עלי, כי לבי פועם מאוד בימים האחרונים, ואף חלום שבותנו גם כן דבר יקר מאוד, וכדאי להקדיש לו חיינו”. הכרוז של ברזלי לא פורסם.

עסקני היישוב שלחו בחודש אלול תרנ"ו מכתב־עידוד להרצל. חתמו על המכתב אנשי ירושלים (אפרים כהן, אליעזר בן־יהודה, י. מ. פינס, דויד ילין, ד"ר י. ירמאנס, זאב יעבץ, א. מאני, ד"ר גרינהוט) והסוחר וילהלם גרוס מיפו. וזה תוכן המכתב (בתרגום מגרמנית): “בשנת תרנ”ו, זו שאנו עומדים בסיומה, יירשם בתולדות עם ישראל באותיות זהב שמו של האיש, שנעשה על־ידי הכתב המדיני שלו מלאך־השלום לעמים, ולבני־עמו – אור ומאור".

 

ו.    🔗

למרות ההיסוסים באו לקונגרס הציוני חובבי־ציון רבים. הם רצו להשפיע בו, שעבודת ההתיישבות בארץ תימשך, והסופר שפ"ר פעל למען הקמת סיעה בקונגרס, שתפעל ברוח זו. באסיפות המוקדמות של הצירים מרוסיה הסתמנו שתי מפלגות. המפלגה האחת טענה כי ההתיישבות היא העיקר, והמפלגה השנייה העדיפה את הפעולה המדינית. הרצל פעל לקירוב הלבבות. הקונגרס הפך למיפגן אדיר של רצון העם היהודי לתחייה לאומית. הללו שבאו אליו כספקנים יצאו כחסידיו הנלהבים של הרצל. הקונגרס מצא הד חזק לא רק בקרב היהודים אלא בעולם כולו. בידו האמונה של הרצל הפך לפארלאמנט של העם היהודי. בקונגרס נוצרו הכלים הארגוניים לפעולה, נבחר ועד פועל ונוסדה ההסתדרות הציונית העולמית. בתנועה הציונית תקופה חדשה.

אחד המעטים שלא הושפע מן ההתלהבות, שעורר הקונגרס, היה אחד־העם. שפ"ר התחיל אחרי הקונגרס שוב להטיל ספק, אם חובבי־ציון צריכים היו לתת יד להרצל. אך מ. ל. ליליינבלום נשאר איתן בתמיכתו בהרצל. במכתב אל שפ"ר הוא כותב¹³ : “באמת נראה מתוך מאמרי, כי אני מסכים לחפצו (של הרצל) לנסות דבר במעשה על־דבר קנית אה”ק. הלא זה הוא כל חפצנו ומטרתנו לגאול את הארץ מידי זרים, רק שאנו אומרים בלבנו, כי דבר זה יוכל להיות באחרית הימים; ואם נמצא איש בעל עוז רוח האומר: מי יודע, אולי יצלח הדבר בידנו בימינו, עלינו לאמר לו: ‘עלה והצלח’. אולי אתה מפחד פן אם לא יצליח בידו יתיאשו רבים לגמרי, אבל כבר נאמר: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ואם ככה נפחד תמיד הלא לעולם לא יעלה בידנו כלום. – יודע אני שגם קודם האספה היית ממתנגדי הד"ר הירצל. אולי פחדת פן תעבור ההגמוניא מחובבי־ציון ברוסיא להד"ר הרצל. ואני, איני מחכה להיות מלך ישראל בירושלים, הנני מותר לו את ההגמוניא הזו, ובלבד שיעשה דבר שיש בו ממש, ואני אומר דייני אם ימנו אותי לשר המלחמה או לציר ממשלת ישראל בהיכל הבאגדיכאן בחינא – – – הנך אומר, כי ‘טובות לנו פעולות קטנות ובטוחות מדברי הבל פורחים באויר’, ומה נעשה ועמנו נרדם בכח ואינו מתעורר לפעולות קטנות אלא על־ידי דברי הבל הנשמעים בקולי קולות? הלא תראה כי בערים רבות רבתה עתה התנועה ומתרבים החברים, וכאן הבן שואל: מה שמועה שמענו ובאו? האם עד כה לא ידעו כי יש אה"ק וחובבי־ציון בעולם? אבל כן העם הזה, ועלינו להכנע לפני הרוח המוזר של עמנו בעוד שאין בידנו לזכך אותו. כמדומה לי, כי גם שאונך זה שאתה מקים במכתביך אלינו, מפני שאתה רואה צל הרים כהרים, גם הוא יסודו בהרוח המוזר של עמנו. חיבת ציון, מבלי הבט על עבודתה זה חמש־עשרה שנה, היתה כלואה בתוך הגהעטטא ואיש מן העמים לא שם עליה לב. גם אחינו במערב כמעט לא ידעו את מציאותה גם אחרי עמל החברות ‘עזרא’ וכו' ומכתבי־העת האשכנזים, שהיו לבאמבוס, בירענבוים וכו'. אם הרצל משך אחריו אנשים כמאקס נארדוי ואליעזר ברנר, אם האספה בבאזל הוציאה את חיבת ציון ממחבואיה גלוי לכל העמים עד שעלתה על מכתבי־העת באירופא היותר גדולים – אז עמל הד"ר הירצל והאספה לא היה לשוא. יתר הפעולה – טמונה בהעתיד, ואין לנו למהר להוציא משפט. ימים יורונו ונדע".