בתנועת חיבת ציון    🔗

ל"חובב ציון" נעשה שלום־עליכם כבר בשנותיה הראשונות של התנועה – בשנת 1883, בערך. הוא חיבר כעבור שנה בשפה הרוסית רומאן ציוני, שקרא לו “קדימה”. ברומאן זה תיאר חיים במושבה בארץ־ישראל, חיים טובים ושקטים. הרומאן לא ראה אור. כעבור זמן־מה כאשר לא ראה התקדמות בפעולות ההתישבות ובפעולות “חובבי־ציון” נתקרר מעט יחסו והוא התרחק קצת מן התנועה. בשנת 1886 פנה אליו י. ח. רבניצקי בשם חובבי־ציון באודיסה וביקשו לכתוב סיפור בעל מגמה לאומית ציונית בשביל קובץ בשם “דער וועקער” (“המעורר”). שלום־עליכם ענה לרבניצקי, העורך (בתרגום לעברית): “עבודה “לפי הזמנה” לא תצלח…. אינני יכול לדרוש מאחרים להאמין בדבר שאני בעצמי אינני מאמין בו הרבה…. אני רוצה לא פחות מכם, כי רעיונכם יתקבל, אבל מה אעשה כאשר אני מכיר את עמי ישראל כל כך היטב, שאינני יכול להאמין כי ישים אל לבו את הדבר¹. במכתב אחר אל רבניצקי מסביר שלום־עליכם, כי איננו מתבולל ואיננו חובב־ציון, הרעיון קדוש לו, אך הוא מבחין בין ההלכה ובין המעשה; הוא קרא לא מזמן את הפרק האחרון של הרומן הנ”ל שלו ודמעות עמדו בעיניו². שלום־עליכם שלח בשביל הקובץ המדובר סיפור, שלא היה מהיצירות המוצלחות שלו.

השינוי ביחסו לתנועת חיבת־ציון חל אצל שלום־עליכם בראשית שנת תרמ"ט (1888). הוא החליט להצטרף לחברת חובבי־ציון כחבר מאורגן. הוא פנה אל הד"ר י. ל. פינסקר, יושב־ראש הוועד המרכזי של החברה באודיסה, וביקש לצרפו כחבר בחברה. במכתבו הוא אומר (בתרגום לעברית):

"אדוני הנכבד,

אני “שלום עליכם”, הצעיר שבחבורה, שולח אליכם בזה המחאה בסך 25 רובל ומבקש מכם לרשום אותי כחבר בחברת “חובבי ציון” ובסכם זה של 25 רובל לחייבני כל שנה.

אם נמצאים אצלכם פנקס, תקנות, חשבונות, דו"חים וכדו' –אבקשכם לשלוח אלי, אם זה אפשרי.

דרישת שלום לכל חובבי ציון וכן לכל בני ישראל.

אחד מחובבי־ציון, – לא על גבי הנייר, – אלא בלב ונפש באמת, כפי שצריך להיות.

שלום רבינוביטש

או

שלום עליכם".

שלום־עליכם ערך בשנים 1890–1888 קבצים בשם “די יודישע פאלקסביבליאטעק” (“הספריה היהודית העממית”). בשני הכרכים של קבצים אלה אנו מוצאים מאמרים ציוניים. בכרך הראשון פרסם ש. ל. ציטרון מאמר על דרכו של י. ל. ליבאנדה אל תנועת חיבת ציון. בכרך השני השתתף העסקן הצעיר בתנועה מנחם אוסישקין.

שלום־עליכם נעשה עד מהרה אחד הפעילים באגודת “חובבי־ציון” בקיוב.

מ. אוסישקין, שהיה אז מזכיר אגודת חובבי־ציון במוסקבה, בא במגע עם שלום עליכם לרגל התפקיד, שהוטל על האגודה במוסקבה, לשלוח מגידים שינהלו תעמולה למען התנועה, יארגנו אגודות חדשות ויפעילו את האגודות הקיימות. אחד המגידים האלה, יהודה־צבי יבזרוב, שביקר בראשית שנת 1890 בקיוב, הודיע למ. אוסישקין, כי בשלום־עליכם רכשה לה התנועה לא רק איש־רוח אלא גם איש־מעשה.

ואמנם, עד מהרה נעשה שלום־עליכם אחד הפעילים באגודת “חובבי־ציון” בקיוב, וכעבור זמן קצר העסקן הראשי בקיוב, או, כפי שכינהו מ. אוסישקין במכתב אל ש. י. פין בחודש שבט תר"ן: “המנהל הראשי לחובבי ציון בקיוב”.

שלום־עליכם הזמין את מ. אוסישקין להשתתף בבמה הספרותית שיסד, “די יודישע פאלקס־ביבליאטעק” (“הספריה העממית היהודית”). ואמנם, מ. אוסישקין שלח לו מאמר, שנתפרסם בכרך ב' של הקבצים האלה. כן עזרו מ. אוסישקין וחובבי־ציון אחרים בהפצת הקבצים.

לאירגון הפעולה למען התנועה בקיוב ניגש שלום־עליכם באופן יסודי. הוא לא גרס ייסוד ועד זמני, שיעסוק רק באיסוף תרומות קטנות. כוונתו היתה לרכוש לתנועה מצד אחד את אהדת בעלי־ההון היהודים הגדולים בקיוב (ממשפחת ברוֹדסקי), ומצד שני את חוגי האינטליגנציה. יחד עם חבריו החליט לארגן מבין אנשי העט ויודעי־דבר חוג לבעיות יישוב ארץ־ישראל. על־ידי החוג הזה קיווה לרכוש אהדת חוגים רחבים יותר, בתוכם בעלי־הון, ובאופן כזה לאסוף סכומי־כסף נכבדים. מלבד זאת רצה לארגן קבוצה של אנשים שיסעו לארץ־ישראל כדי לחקור את אפשרות הפעולה בה.

אירגון החוג, או כפי שקרא לו שלום־עליכם – “הועד הרדקציוני” – הצליח. נצטרפו אליו עשרה חברים, בתוכם – מלבד שלום־עליכם – ד"ר קולישר, ד"ר סקוֹמוֹרוֹבסקי, ד"ר ביחוֹבסקי, מאכס ברוֹדסקי ועוד. חברי החוג היו מתאספים מדי שבוע, במוצאי־שבת בבית אחד החברים ודנים על בעיות ישוב ארץ־ישראל. בעקבות אסיפות אלו החליטו פעם אחת לאסוף מיד, מחוץ לתשלומי החברים, סך 2,000–1.000 רובל לשם תמיכה במושבה גדרה. שלום־עליכם, יחד עם חבר נוסף, קיבלו עליהם לאסוף את הכסף, והם אספו כאלף רובל. כן עלה בדעת החוג לייסד בכספי החברים בקיוב מושבה מיוחדת בארץ־ישראל, וזאת מבלי לנגוע בכספי הקופה הכללית של חברת חובבי־ציון³.

בחורף תר"ן הצליחו חובבי־ציון ברוסיה להשיג רשיון להקמת חברה לתמיכה במתישבים בארץ־ישראל, והוועד האודיסאי של חובבי־ציון יכול היה איפוא להמשיך בפעולתו באורח ליגאלי. השתדלן, שעלה בידו להשיג את הרשיון, היה האר"ז, עורך “המליץ” בפטרסבורג, שנזקק להפקיד סכום של 5,000 רובל כעירבון. אגודות חובבי־ציון אספו את הכסף למטרה זו ולאות־תודה להישגו של האר"ז הביעו את תמיכתן בעיתונו. האגודה בקיוב היתה הראשונה שמילאה את חובתה ושלחה את הכסף לעירבון. במכתב אל הסופר ר' שמואל־יוסף פין בוילנה, שהיה אחד משלושת “הגברים הפועלים” של “ועד חובבי־ציון” (יחד עם ר' שמואל מוהילבר ואברהם גרינברג), כתב שלום־עליכם:

28 בפברואר 1890

אדוני הרב הנכבד והנעלה הר' רש"י פין שליט"א!

בזה הנני להודיעו, כי באסיפת חברינו החלטנו לתת לצורך הערבון להרשות סך חמש מאות רו"כ בתנאי אם יעלה בידינו לקבל הסך הזה מאת הג' בראדסקי, אשר נהיה אצלו בעוד ימים שניים; ואם לא נקבל ממנו, אזי נותנים אנחנו מקופת אגודתנו רק החצי, היינו 250 רו"כ, ובעתו אודיע מזה לרו"מ.

*

כמו"כ החלטנו לתת לצורך השבת תודה להאר"ז 200 רו"כ בעד עשרים עקז. “המליץ” אשר נקבל מאתו בעד הכסף הנ"ל להפיץ את “המליץ” בין תושבי עירנו העומדים מרחוק לרעיון הקודש.

החותם בשם אגודת חו"צ בעירנו

ש. ראבינאוויטש

להמושב “גדרה” שולחים אנו כעת חמש מאות רו"כ ובימי הקיץ הבעל"ט עוד חמש מאות רו"כ, וכל האלף – לפאריז.

בסוף חודש ניסן תר"ן (אפריל 1890) נתכנסה באודיסה האסיפה הכללית הראשונה של “חברת חובבי־ציון”, שתקנונה אושר רשמית. מקיוב נסעו לוועידה שני צירים: שלום־עליכם ומ. פוֹלינקוֹבסקי. בוועידה הודיע שלום־עליכם על נכונותו להוציא לאור, בסיוע הוועד האודיסאי, קובץ בעברית ובאידיש, שיהיה מוקדש במיוחד לבעיות ישוב ארץ־ישראל, שהוא יהא עורכו ומשתתף בו בלי כל שכר־סופרים. ההצעה נתקבלה בוועידה, אבל לא נתגשמה למעשה.

לאחר הוועידה נעשה שלום־עליכם פעיל עוד יותר. הוא נסע למטרות תעמולה – בוודאי לפי בקשת מ. אוסישקין, שהמשיך לנהל את ענייני התעמולה – לבּוֹהוּסלב, לפאסטוֹב ולבּיאלאיה צרקוֹב (שדה לבן). בבּוֹהוּלב לא השיג מאומה, “מפני הלחץ זו הדחק הנורא והאיום”; כנגד זה הצליח מאוד בבּיאלאיה־צרקוֹב. כאן התאגדו עשרה ראשי־משפחה לשם רכישת קרקעות בארץ־ישראל והכניסו למטרה זו לבאנק עשרת אלפים רובל. שלום־עליכם יעץ להם לחכות עד שייווסד מטעם הועד האודיסאי הועד־הפועל ביפו. לאחר שובו לקיוב כתב שלום־עליכם מכתב אל מ. אוסישקין ושאל לחוות־דעתו בעניין זה. “כעבד נאמן וכתלמיד ותיק לרבו, כן אני בא לפניך, אדוני השר” – כותב שלום־עליכם במכתבו זה מיום 9 במאי 1890 – “שתודיעני חוות־דעתך בזה”. שלום־עליכם אירגן בביאלאיה־צרקוֹב נשף ספרותי, עליו הוא כותב במכתב המדובר: “בשדה לבן נזכה בקרב לעשות ערב ערב, או נשף חשק לטובת הישוב (בסוגריים הוסיף ברוסית: “נשף ספרותי”). אנשים בעלי־צורה ובעלי־כשרון יקראו לפני עם ועדה מעל ספר ה”זשארגאן" (לטובתך ולהנאתך) ואנוכי אכין למועד ההוא מטעמים כאשר אהבת" (ההדגשה של ש. ע.).

חברי התנועה בקיוב לא גילו פעילות יתרה, ושלום־עליכם הצטער על־כך. על אחד מהם התלונן במכתב אל מ. אוזישקין, שהוא אינו רוצה לנקוף אף אצבע למען התנועה, אלא רק לבוא ל"אספה", כדי לשמוע “אל הרינה ואל התפילה”, כלומר – לשמוע את הדיבורים. ובקשר לכך העיר: “יראתי בפצותי פי שיח להזחיל, אך האמת צריך אני להגיד לך, כי אין אני רואה קץ ותכלית להאסיפות הללו, ורק אל ההמון עיני נשואות, ועוד חזון למועד”.

בקיץ יצא שלום־עליכם לקייטנה והפעולה בעיר שותקה לגמרי. גם אלה מן החברים שביקרו בקייטנה, לא הראו שום התעניינות בפעולה ולא הזכירו אותה. לשלום־עליכם, שראה בתנועה עניין קדוש, הסבה אדישות זו כאב. הוא מסר למ. אוסישקין דין־וחשבון על המצב הזה כחייל לגנראל שלו, ושאל: האם מביא חום הקיץ קור לתוך לבות האנשים? בחורף אנשי קיוב מראים יחס חם יותר והם מוכנים אז להגיב.

אוסישקין ביקר אז בקיוב, אך לא הצליח לעורר את “הישנים”. שלום־עליכם ניסה לכנס בקייטנה ישיבה של הפעילים. כן המשיך להתעניין בנעשה גם בבּאלאיה צרקוֹב, ביקורו של התעמלן יוסף זף בקיוב גרם לקריאת־אזעקה אל מ. אוסישקין, שיקרא אותו בחזרה. ועל כך כתב שלום־עליכם אל אוסישקין:

“אדוני הרם והנשא, שר האלף אוסישקין!” “פחד ופחת ופח! עברה וזעם וצרה ומשלחת מלאכי רעים! חושך ואפלה! פגע ונגע מעוף צוקה! הה, ד' אלהים! עד מתי תיסרני! אני עבדך בן אמתך, שלום־עליכם, ראיתי אור ובנוח עלי נפשי אמרתי נצלתי נצלתי – והנה, הה! ארור יום שבו נודעתי כי בא הצר והמציק עלי ועל ביתי! מאתמול ערוך עלי תפתה, כי ביום אתמול סר אלינו לקיוב הפלשתי הארור, הוא זעף! ועתה אנא אני בא? אן אוליך את חרפתי? כי גם על בויארקא (מקום הקייטנה – י. ק.) ידו נטויה! אנא אדוני, הצילני נא מיד אחי מיד זעף! בקש ממנו כי ימהר לבוא למאסקווא, כי נחוץ מאוד – ויבוא! רחם־נא”.

באותו זמן ביקר בקיוב ר' שמואל מוהליבר, שבא לכאן בלוויית יהושע אייזנשטאדט מאודיסה. הם התארחו בביתו של שלום־עליכם בעיר. הרב רצה להשפיע על משפחת ברוֹדסקי, שיתמכו בפעולה לישוב ארץ־ישראל, אבל לא הצליח לשכנע עשירים אלה שיפתחו את ידם. רק אחד האחים ברוֹדסקי הבטיח, שיסע בקרוב לסיור בארץ־ישראל. כנגד זה השפיע ביקורו של הרב לטובה על הפעולה הציונית בקיוב בכללה. באסיפה לכבוד הרב האורח, שנתקיימה בביתו של שלום־עליכם ושבאו אליה כששים מתוך מאה המוזמנים, נאספו במשך רגעים אחדים חמש מאות רובל, וכמעט כל המשתתפים הבטיחו לפעול למען הענין הקדוש. יום לאחר עזוב הרב את קיוב, יום ו', 22 ביוני 1890, כתב שלום־עליכם אל מ. אוסישקין מכתב זה (ההדגשה של ש. ע.):

לכבוד אדוני השר, אשר בידו אנך, הזשארגאניסט הנפלא

מ. מ. אוסישקין נ"י.

יקירי, חמדת לבבי!

תמול נפרדנו מעל פאר דורנו הרב המאור הגדול לענין הישוב ר' שמואל מהאהליווער שיחי' וכעת אני כותב לך הטורים הללו בחפזון גדול, כי ידי מלאות עבודה ועומד אני לצאת מפה לעיר היפה אדעסא (שתעלה ותצמח כגן רטוב אחרי שבה נוסד הועד המרכזי לעניננו). אצל האחים בראדסקי לא פעל מאומה. אם לא נחשוב את הבטחתו של ליעוו, כי ילך אי"ה בקרוב לפלשתינא… אבל מה גדלה התנועה בין המון עירנו וגם בין ה’בעלי בתים' שלנו! אין די מלים בפי… אמנם הכח והעוז בידי לתאר לך בשרד אמת עלי גליון מכל ‘הנעשה והנשמע’ אצלנו, אולם מה אעשה ועתותי ספורות ותלאות רבות וטרדות המון עד אין קץ השתרגו עלי בימים האלה? שער־נא בנפשך, אדוני הרם והנשא, כי אחרי כל האספות שלנו נאלץ אנכי עם חברנו הנכבד הר' ד. זייצאוו לכתת את רגלי פה, בנאות דשא, לאסוף כסף, ומבלעדינו אין איש! הנה אחינו, חברינו טשלענינו ודעפוטאטינו (ברוסית: חברינו וצירינו – י. ק.) כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה לדבר, למלל, להגות ולצפצף – אבל ללכת לצבור כסף אין אתנו בבית! גם הרופא שלך סק. גם חבריו כולם מומחים הם לרפאות את תחלואי עמנו באמרי פיהם, בצקון ולחש, וערוב אני לך, ידידי, כי גם קונטרס אחד מקנטרותיך (! – י.ק.) אל ימכור לך האדון הרופא הזה – ובכ"ז (ובכל זאת) יבוא כאו"א (כל אחד ואחד) לאספותינו לתת עצה נכונה, להשמיע את נועם מדברותיו במעשי ידי זולתו וכו' וכ' וכ' – אך הנח להם לרשים!… תקותי תעודדני, כי קיוב העיר תעשה גדולות ונכבדות ותהיה לברכה – זי וועט טהון זיין א בענטשונג – בקרב הארץ שתקיא את יושביה…

בשעת האסיפה לכבוד הרב הגאון בביתי (קראנו עצרה למאת אנשים ובאו מעט פחות מששים איש) נאסף ברגעים מעטים כחמש מאות רו"כ וכמעט כולם (כלומר ה"בעלי בתים" שלנו) הבטיחונו, כי יקחו חלק בדבר הקדוש הזה, ולתכלית זאת נוסע אני אי"ה ביום א' לאדעסא (לא אכחד תחת לשוני, כי מבלעדי זאת הייתי נוסע לאדעסא לראות בשלום אחי הזשארגאניסטים שנואי נפשך וגם לרגל מסחרי הפסול בעיניך) ואקח עמדי כמה גליונות לאיסוף כספים כדת וכדין, אשר אחלקם בקיוב ואפיצם בהפראווינץ – ואז יערוף כמטר כסף וכאין יהיה זהב נחשב בעיניו! –

עוד אחת מצאתי לנכון להעירך, אדוני היקר, למען תתענג ברוב נחת ותדשן עצמך מבשורה טובה ונעימה: השפה שבה השתמשו כל חברינו הנכבדים בשני הימים שישב אתנו הרב הגאון היא השפה היותר נכבדה ויקרה בעיניך – זשארגאן! (שלושה קווים מתחת למלה – י. ק.) כל חברי החברה נדברו בשפה הנעימה הזאת וגם אני עבדך בן אמתך הטפתי אמרים בשפת־עלגים ותזל כטל אמרתי! לעומת זאת, ביום אתמול, כאשר נפרדנו מעל הרב הגאון נתאספנו עוד הפעם פה בוֹיארקא תחת ענף עץ עבות – אני פאלינקאווסקי, צייטלין, ד"ר הינדעס ועוד אחרים, אז נדברו בשפת עבר כל היום ההוא, וכמעט שכחנו כי כפיס מעץ תעננה: "יהודים! שאו עיניכם מסביב וראו הנה הלאוורעהפעטשערסקי… וֹ, " (כנסיה נוצרית בקיוב – י. ק.) אולם הסו – אל תגידו בגת ובאשקלון…

ושלום לך מאת עבדך ההולך ומתיהד, הולך ומתפלשתן – ––

שלום־עליכם

במכתבו זה בא לידי ביטוי, בין השאר, יחסו של שלום־עליכם לאידיש ולעברית.

העבודה באגודה בקיוב התרחבה, ושלום־עליכם כרע תחת העול הכבד, שהעמיס על עצמו מרצון. על־כן ראה צורך בהזמנת מזכיר קבוע שיעבוד בשכר. כמזכיר הזמין את הסופר יעקב דינזוֹן מווארשה.

שלום־עליכם כתב אז, בשנת 1890, סיפור ציוני בשם “אויף ישוב ארץ־ישראל”: מעשה בחייט ממאזאפובקה, הרוצה לעלות לארץ־ישראל והנוסע לעיר חמיילניק, בה קיימת חברה ליישוב ארץ־ישראל, כדי לרשום את עצמו ובני־ביתו ועוד בעלי־מלאכה לעלייה; גבאי החברה מסביר לו, שלעת־עתה יש לבסס את המושבות הקיימות בארץ־ישראל, ולשם זה דרוש כסף. החייט תורם מכספו האחרון והוא מאושר, שיש לו חלק בהחזקת המושבות.

את ההכנסה מחוברת זו הקדיש שלום־עליכם למען אגודת חובבי־ציון בקיוב. הסיפור נדפס אחר־כך בכתבי שלום־עליכם בשם “זליג מכניק”.

בגלל עסקיו עקר שלום־עליכם מקיוב לאודיסה, ורק כעבור שנים חזר לקיוב.

 

בתנועה הציונית המדינית    🔗

בשעה שהופיע ד"ר הרצל על הבמה הוקסם שלום־עליכם מאישיותו ומרעיונותיו, ומחובב־ציון הפך לציוני נאמן. הקונגרס הציוני הראשון בבאזל עשה עליו רושם עז מאוד. אחרי הקונגרס תירגם לאידיש את הרצאתו של ד"ר מאכס מאנדלשטאם על הקונגרס. החוברת יצאה בהוצאת “אחיאסף” בווארשה והופצה ב־27.000 עותקים. זמן קצר אחרי־כן, במחצית הראשונה של שנת תרנ"ח, פירסם על הציונות שתי חוברות באידיש. החוברת הראשונה נקראת “אויף וואס באדארפן יודען א לאנד?” (לשם מה צריכים היהודים לארץ משלהם?) והשנייה “צו אונזערע שוועסטער אין ציון” (אל אחיותינו בציון). חוברות אלו תופסות מקום נכבד בשורת חוברות התעמולה הציונית, שהופצו אז על־ידי הציונים בכל רחבי רוסיה בכמויות גדולות. במיוחד ראויה לציון החוברת הראשונה “לשם מה צריכים היהודים לארץ משלהם”. במחברתו זו משווה שלום־עליכם את העם היהודי לשכן, הנודד מדירה לדירה ובשום מקום אין משכירים לו דירה ברצון. המחבר מעמיד שלוש שאלות: למה שונאים אותנו? האם יכול מצב כזה להתמיד? במה ישועתנו? על כך הוא עונה:

שונאים אותנו מפני שאנו זרים, עם של נודדים זרים. אם אנו עם – צריכים להיות לנו ארץ משלנו ואידיאל משלנו. את הארץ איבדנו, גם אידיאל חסר לנו. כדי שתהיה לנו ארץ, דרושים רצון מלוכד ואחדות, ואלה חסרים לנו. אמנם, מתפללים לציון, אבל איננו חושבים על־כך ברצינות. אין אנו מבינים את הרעיון העמוק הגלום ברעיון המשיחי. היהודים אינם רוצים להבין, שהמשיח נמצא בהם עצמם; לו רצו, היה המשיח בא כבר מזמן. חסרה לנו הרוח, רוח־העם. אנו עם בעל דת משלו, היסטוריה משלו, שפה משלו, אבל בלי ארץ ובלי אידיאל משלו. האידיאל צריך להיות – ארץ משלנו. בזה תהיה ישועתנו.

ההשכלה האירופית הכזיבה. הנסיונות להתבוללות הראו, שאין העמים האירופיים רוצים בנו, אינם אוהבים אותנו, שכן אנו זרים. המצב של עמנו הולך־ורע, ויש איפוא לדאוג בעוד מועד לארץ משלנו.

שלום־עליכם מביא את דברי פינסקר והרצל במחברותיהם “אוטואמנציפציה” ו"מדינת היהודים" ומראה, שאין לנו לחשוב על ארץ אחרת משלנו מלבד ארץ־ישראל. הפעולה למען ארץ משלנו איננה יכולה להיעשות במהירות; זהו תהליך ממושך, שבו דרושים כל כוחות העם. יש לחנך את הדור הצעיר, שיהיה יהודי, שלא יתבייש בעמו. תפקיד חשוב בחינוך מוטל על הנשים. שלום עליכם מסתמך על דברי ד"ר הרצל, שהציונות היא קודם־כל שיבה ליהדות.

לתפקידן של הנשים בחינוך הדור הצעיר מוקדשת חוברתו השניה של שלום עליכם – “לאחיותינו בציון”. הוא קורא לבנות ישראל ללמוד את תולדות העם, את שפתו ואת ספרותו. הוא כותב את מחברתו באידיש ורוצה, שהן לא תתביישנה לקרוא ולדבר בשפה המדוברת על־ידי המוני העם. הוא מקצה אמנם מקום ראשי לשפה העברית, לשון הקודש, אבל אין להתבייש גם בשפת אידיש. אין להתבייש גם בשמות היהודיים המקוריים. הוא לועג לאלה המסתירים את מוצאם, את “האף היהודי”. אנו נקלים בעיני עמים אחרים, מפני שאנו מזלזלים בעצמנו. אנו שוכחים את ההיסטוריה המפוארת הארוכה של עמנו. אימותינו, שקראו את החומש עם פירוש “צאינה וראינה”, ידעו יותר מן ההיסטוריה שלנו מאשר אחיותנו המודרניות בתקופה החדשה. להלן מביא שלום־עליכם שורה ארוכה של נשים שהצטיינו בתולדות עם־ישראל. רוב הנשים היהודיות המשכילות קוראות ספרי סופרים זרים, בשפות זרות, אבל אינן קוראות ואינן יודעות כלום על סופרי ישראל. הן נמצאות על־יד מקורות זרים, ואינן יודעות כי לעם־ישראל יש היסטוריה נפלאה משלו, שפה קדושה ושפה לאומית משלו, ספרות עשירה ואידיאל משלו – ציון. הציונים הם־הם שלקחו על עצמם להגשים את האידיאל הישן של שיבת העם לארצו העתיקה.

גם בחוברת זו חוזר שלום עליכם ומסתמך על דברי ד"ר הרצל, כי שיבת היהודים קודמת לשיבתם למדינת־היהודים. בראש־וראשונה יש לחנך את הדור הצעיר, שיהיה יהודי לאומי. ובשטח החינוך מיועד לנשים תפקיד ראשון במעלה.

לסוג זה של חוברות תעמולה ציונית שייך גם הרומאן הציוני, שהתחיל לפרסמו בהמשכים בחוברות בשם “משיח’ס צייטן” (ימות־המשיח). מרומאן ציוני זה יצאו לאור, בהוצאת “עזרא” של ידידו וחברו לתעמולה ציונית משה קליינמן, רק שתי חוברות (1898).

שלום־עליכם השתתף בשבועון הציוני באידיש “דער יוּד”, שיצא לאור בהוצאת “אחיאסף”, ופירסם בו פיליטונים וסיפורים, שרבים מהם חדורים רעיונות ציוניים. ב"דער יוּד" נתגבשו דמויותיהם של מנחם־מנדל וטוביה החולב. בפרק “מיליונים”, שנכתב בשנים 1900–1899 ונתפרסם ב"דער־יוּד", כותבת מרת שיינה שיינדל אל בעלה מנחם־מנדל, שהגיעו שמועות לעיירה שלהם, כתריאליבקה, כי ביהוּפץ נמנו וגמרו כבר לעלות לארץ־ישראל וכל המשלם ארבעים פרוטות נוסע לארץ־ישראל. בכתריאליבקה, כותבת היא, נתחלקו הדעות: בכל ערב מתכנסים אברכים צעירים ומדברים בארץ־ישראל. תשובתו של מנחם־מנדל היא (בתרגומו של י. ד. ברקוֹביץ): “מה ששאלת על ארץ־ישראל, הלא נתכוונת בודאי לציון. רעיון גדול הוא זה, אף על פי שבאי־הבורסה ביהופץ אינם נוטים אחריו. כמה פעמים נכנסתי לאסיפותיהם של העוסקים פה בצרכי ציון ואמרתי לחקור ולדרוש מה פשר הדבר ומה טיבו, – והנה דברו שם רק רוסית, ודוקא האריכו בדיבור. דומה, מוטב היה אילו דיברו הללו יהודית אל אחיהם היהודים!…”.

מפי מנחם־מנדל שומעים אנו איפוא אותן הדעות, שהביע שלום־עליכם במחברותיו ובמכתביו אל מ. אוסישקין: הרעיון הוא גדול, אבל האסיפות, שבהן מרבים לדבר, ודוקא בשפה הרוסית ולא בשפה היהודית המדוברת, נמאסו עליו.

שלום־עליכם פירסם ב"דער יוד" גם מכתבים ששלח מנחם־מנדל אליו, אל שלום־עליכם. בפיליטונים אלה אנו מוצאים תעמולה לציונות ואידיאליזאציה של חיי האיכר העברי בארץ־ישראל.

שלום־עליכם השתתף גם בעתונים ציוניים אחרים, בתוכם בשבועון הרשמי של התנועה הציונית Die Welt (“העולם”), שיצא לאור בגרמנית ובמשך זמן קצר (1900) גם באידיש. כאן פרסם סיפור אוטופי על “ארץ היהודים האדומים”, בהם תיאר את החיים בארץ־ישראל הנבנית. בארץ זו מדברים עברית, ויש בה כמה מאות כפרים, בתי־חרושת, רכבות, באנק יהודי, צבא יהודי, מאות עתונים.

בספרו “כתריאלים” הקדיש שלום־עליכם פרק מיוחד לתנועה הציונית, פרק המביע את הגעגועים העמוקים של העם לציון – “געגועים על בית־אבא”, כפי שנקרא הספר המדובר. בראשונה, כשרק הגיעה לכתריאליבקה הידיעה על הציונות, צחקו בעיר על תנועה זו, השואפת לא פחות ולא יותר אלא לגאול את היהודים מארצות פזוריהם ולהביאם לארץ־ישראל. אחר־כך התחילו להטות אוזן למתרחש בתנועה ולבסוף נצטרפו לתנועה. נוסדה אגודה ציונית, נבחר ועד, כל אחד קיבל על עצמו לשקול את השקל הציוני. שלום־עליכם מתאר בחרט אמן אסיפה ציונית בעיירה ואת הרושם הכביר שעשתה קבלת מנייה ראשונה של “אוצר התיישבות היהודים”. ההתרגשות מקבלת המנייה מגיעה לשיאה אחרי שהרב דמתא מברך על המנייה “שהחיינו” ומתחיל לנגב את דמעותיו.

לפי הזמנתו של מ. אוסישקין נסע שלום־עליכם בשנת 1902 לערים שונות, כדי לנהל בהן תעמולה ציונית. כך ביקר באותו זמן ביקאטרינוֹסלאב, עירו של מ. אוסישקין, ואחר־כך נסע לאלכסנדרוֹבסק. בעיר זו הופיע באסיפת־עם גדולה, ובהומור שלו שבה את לבות ההמונים. האסיפה נמשכה עד שעה אחת בלילה, ואחרי האסיפה נערכה מסיבה לכבודו. מאלכסנדרוֹבסק נסע להופעה בחארקוב.⁴

פטירתו של ד"ר הרצל בדמי־ימיו עשתה רושם כביר על שלום־עליכם, כמו על כל בני דורו, שהלכו לאורו. שלום־עליכם הקדיש למנהיג הגדול חוברת מיוחדת באידיש,דאקטאר טעאדאר הערצל, זיין לעבן, זיין ארבייט פארן יידישן פאלק און זיין פריהצייטיגער טיידט" (ד"ר הרצל, חייו, פעולתו למען העם היהודי פטירתו ללא־עת), אודיסה תרס"ד. תיאר את חייו ואת פעולתו כציוני, כמדינאי, כסופר וכאישיות מקסימה ואצילה. בדברים נרגשים, היוצאים מן הלב, תיאר את האבל הכבד, שהקיף את העם לתפוצותיו, לרגל פטירתו של המנהיג הגדול.

 

נאמן לציון    🔗

חייו של שלום־עליכם נכנסו אז לתקופה של נדודים וחולי, עם זאת לא פסקה יצירתו הספרותית, שבה נתבטאה בין השאר אהדתו לתנועה הציונית. באותה תקופה חיבר את המחזה “דויד בן דויד”, בעל מגמה ציונית (1906) – אך המחזה לא הוצג⁵

בסיפור “הרפובליקה היהודית” סיפר מעשה בשלושה־עשר יהודים שספינתם נטרפה, שהחליטו להקים רפובליקה זמנית על אי־בודד: כל אחד מהם רוצה להיות נשיא, כל אחד רוצה לדבר בשפה אחרת, לבסוף מתקבלת דעתו של הפועל, כי שפת הרפובליקה תהיה אידיש.

שלום־עליכם השתתף גם בעתונות הציונית, כגון בשבועון “דאס יודישע פאלק”, ב"העולם" ועוד. בכל מקום בו הופיע שלום־עליכם – בגאליציה, ברומאניה, בלונדון, בפאריס, בשוויץ וכו' – נתקבל בהתלהבות על־ידי הציונים המקומיים. וכשמלא חצי יובל שנים ליצירתו הספרותית – היו הציונים מראשי המשתתפים בחגיגות.

את יחסו להשתתפות היהודים במהפכה ברוסיה בשנת 1905 הביע שלום־עליכם במכתב אל ישראל זאנגוייל מיום ה־27 באפריל 1906:

“רבולוציה! הלואי והיו אחינו רוצים ומסוגלים להביא למען פיסת־ארץ משלהם קרבנות כה גדולים, כקרבנות שהם מביאים למען איזו ארץ, שספק אם תזמין גם אותם ביום מן הימים – כך הם חושבים ומאמינים – להיות בין הקרואים הסעודה” ⁶.

שלום־עליכם נבחר כציר לקונגרס הציוני, שהתקיים בהאג, מטעם ציוני ארה"ב, אליה הגיע בשנת 1907. בהאג נפגש שלום־עליכם בפעם הראשונה עם ח. נ. ביאליק, ומאז נתקשרה ביניהם ידידות עמוקה.

כאשר התכנסו האידישיסטים בשנת 1908 בצ’רנוביץ' והכריזו על שפת אידיש כעל השפה הלאומית של העם היהודי, הגיב שלום־עליכם בהבעת־רצון שיצירותיו יתורגמו לעברית – בה ראה את שפת העתיד של האומה. ואכן, מצוא מצא לו מתרגם אמן ליצירותיו בחתנו י. ד. ברקוביץ'.

באותה שנה ביקר ברוסיה דויד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, בלווית נחום סוקולוב. בווילנה נערכה לכבודם מסיבה חגיגית. שלום־עליכם השתתף בה ונאם לכבוד האורחים.

ראוי עוד לציין, כי בשנת 1911 נענה שלום־עליכם לבקשת הקרן הקימת לישראל ועיבד עיבוד חופשי לאידיש, בשפה עממית־עסיסית, כרוז בדבר תרומות לנטיעת עצים ב"יער הרצל".

שלום־עליכם השתתף באותה שנה כאורח בקונגרס העשירי. הוא נסע אל הקונגרס יחד עם בני משפחתו, כאל חג; ואחר־כך תיאר בעתון “היינט” את רשמיו מן הקונגרס.

עלינו להרים על נס את פעולותיו של הסופר הגדול למען התנועה הציונית, שלהגשמת חזונה, חזון הגאולה, הקדיש מכוחותיו ומכשרונותיו.