א. אליעזר בן־יהודה – החלוץ    🔗

דוברי עברית היו בארץ־ישראל ובגולה גם לפני העלייה הראשונה. היו תלמידי־חכמים, שהיו נוהגים לדבר בשבתות ובחגים בלשון הקודש. בראשיתו של היישוב האשכנזי המחודש בארץ, כשעלו ארצה ה"חסידים", תלמידי הבעש"ט, וה"פרושים", תלמידי הגר"א, היו מוכרחים הללו לדבר עם אחיהם מבני העדה הספרדית, שהיתה הוותיקה בארץ, עברית, כי לא היתה להם שפה משותפת אחרת. השפה העברית היתה המקשרת בין העדות היהודיות הרבות בארץ. היא היתה, כמו בגולה, שפת העיתונות וההתכתבות, אולם לא היתה שפת דיבור יומיומי.

הרעיון להפוך את השפה העברית לשפת דיבור חיה, ראשית כול בפי הדור הצעיר, רחף לפני עיני הראשונים, שהגו את דבר ייסודם של כפרים יהודיים בארץ. יהושע שטאמפר, איש ירושלים מעולי הונגריה, שהיה הרוח החיה בייסוד “פתח תקוה”, כתב בשנת תרל"ז, לפני ייסוד המושבה, שכשייווסד כפר כזה ויהיו בו בתי־ספר תקום לתחייה השפה העברית. וכשבא לארץ בשנת תרל"ט יחיאל־מיכל פינס, איש ליטא־רוסיה, כנציג “קרן מזכרת משה מונטיפיורי” בלונדון, ותיכנן ייסוד כפרים, שילב בתכניתו ייסוד בתי־ספר, שבהם תהיה העברית שפת הלימודים. “כל השתדלותי תהיה אי”ה" (אם ירצה השם), כתב פינס, “לחדש נעורי השפה ההיא, עד שתצלח להיות השפה המדוברת בקולוניא עצמה”¹.

אבל כוונות טובות אלו לא הגיעו לכלל מעשה. “פתח־תקוה” דיברה אידיש וקרן מונטיפיורי לא יסדה כפרים. תחיית השפה כשפת דיבור באה רק כתוצאה מן ההתעוררות הלאומית, שקמה בקרב עמנו, לתחייה מדינית ורוחנית בארץ־האבות.

חלוץ הדיבור העברי היה אליעזר בן־יהודה, יהודי ליטאי־רוסי, שראה בתחיית הדיבור העברי חלק מתחיית עם ישראל בארצו. עוד לפני עלייתו ארצה בראשית שנת תרמ"ב, בזמן שבתו בפאריס ובאלג’יר, התחיל לדבר עברית, בכל הזדמנות שבאה לידו, עם מכּרים ועם ראשי העדה היהודית באלג’יר וחכמיה. בבואו לארץ־ישראל כרת ברית בתקיעת־כף עם יחיאל־מיכל פּינס לדבר רק עברית ביניהם, עם בני־ביתם ועם כל מי ששומע עברית. פינס קיים את ההסכם רק בחלקו, בשיחותיו עם בן־יהודה. באותה שנת תרמ"ב יסדו בן־יהודה ופינס, ביוזמתו של בן־יהודה, אגודה בשם “תחיית ישראל”, שבסעיפיה נאמר: “החברים ידברו איש את רעהו עברית בסוד החברה, בבית־מועצה ואף גם בשוקים ורחובות ולא יתבוששו, וישימו לב גם ללמד את בניהם ובנותיהם וכל מרבית ביתם את השפה הזאת. אף תעמול החברה לצרפנה מסיגיה ובדיליה ולעשותה מדוברת בבתי־התלמוד”².

“האגודה “תחיית ישראל” לא התפתחה ולא הגשימה את מטרותיה. בן־יהודה ראה את הדרך לתחיית הדיבור העברי בהחדרתו לבית־הספר. עוד בשבתו בפאריס, בסוף שנת תרל”ט, שלח מאמר לעיתון הירושלמי “חבצלת”, ובו דרש להנהיג את העברית כשפת ההוראה בבתי־הספר בארץ־ישראל (המאמר “שאלת החינוך” נדפס ב"חבצלת" בחודש כסליו תר"ם). וכשהוזמן לשמש מורה לעברית בבית־הספר של חברת “כל ישראל חברים” קיבל את ההזמנה בתנאי שידבר עם התלמידים רק עברית. מנהל בית־הספר נסים בּכר הסכים לתנאי זה, וכך היה בן־יהודה לחלוץ ההוראה “עברית בעברית”. אחריו החרו־החזיקו בשיטה זו מורים במושבות ובערים אחרות בארץ ואחר־כך גם בחוץ־לארץ.

אליעזר בן־יהודה היה גם חלוץ הרחבתם של הלשון והסגנון העברי החי. הוא נאלץ לקרוא שמות מדויקים לעצמים ולפעולות, הן בדיבור עם בני־משפחתו ועם אנשים אחרים והן תוך כדי כתיבת מאמרים או חיבור הספר “ארץ ישראל” (גיאוגרפיה של הארץ, חלק א', תרמ"ג; החלק השני לא ראה אור מחוסר אמצעים). הוא חיפש מלים בספרות העברית מכל התקופות ופנה גם אל אוצר המלים של שפות שמיות אחרות, בייחוד של השפה הערבית. כשלא מצא מקור אחר, הרשה לעצמו לחדש מלה באופן מלאכותי, אחרי שצר לה צורה עברית. בשעת הצורך השתמש גם במלים מקובלות בכל השפות האירופיות. לא כל הצעותיו של בן־יהודה נתקבלו: רבות מהן נדחו, אולם רבות נתקבלו ואין אנו מרגישים עכשיו כלל, שאלו הן מלים מחודשות או יצירות חדשות של בן־יהודה. כך חידש כבר בספרו הראשון המדובר את המלה גבס (בתלמוד גפסים), צבוּע בשביל החיה הנקראת בשפת אחרות היאנה (שם כזה צבוֹע נמצא בבן־סירא העברי, י"ג י"ח). בן־יהודה כתב: “שרידי בעלי־החיים המאוּבנים”, “אקלים הארץ הזאת ממוּזג וטוב”. מאובן וממוזג – צורות חדשות ומובן חדש לפעלים. הוא כתב “ביצה טריה”, השתמש בתואר טרי לכל מזון שלא נשחת עדיין. מלים חדשות ומחודשות, שהשתמש בהן בספרו “ארץ ישראל” ולא נתקבלו, הן: מבצבּץ – כלומר האור החוזר מכל דבר מלוטש, כמו מראי או מפני המים; צפד – הקליפה הקשה והיבשה העוטפת את בעלי־החיים; חמץ ברזל; חמר (במובן מלט, מערבית אל־חמר).

באחד מגליונות העיתון “חבצלת”, שבן־יהודה היה אחד מעורכיו, פירסם את הערך “אבן” והביא רשימה של כל שמות האבנים בעברית. כך התחיל ליצור מילון של השפה העברית (גם המילה “מילון” – חידוש של בן־יהודה).

את פעלו של בן־יהודה בהרחבת הלשון על־ידי שימוש בשפות שמיות, בייחוד בשפה הערבית, שיבחו יל"ג וד"ר י. ל. קאנטור³. כשהתחיל א. בן־יהודה בראשית שנת תרמ"ה להוציא לאור בירושלים עיתון משלו, היה מפרסם בו מדור מיוחד מוקדש לענייני הלשון. את המלים שחידש הכניס לשימוש בעיתונו וכך החדיר אותן בקרב קהל הקוראים.

בחודש אדר תרמ"ו נסע בן־יהודה לרוסיה, כדי לפעול בעניין הוצאת מילון עברי שלו והפצת העיתון “הצבי”. בן־דויד מאודיסה, שהודיע על פעולתו של בן־יהודה לשבועון “ווסחוד”, ציין שבן־יהודה רוצה להשלים את החסר בעברית על־ידי מלים שאולות מערבית. דעתו של בן־דויד היתה, שפעולתו של יהושע שטיינברג נכונה יותר; שטיינברג הכניס למילונו הרבה מלים מן התלמוד ומן הספרות הרבנית, דבר שהוא קרוב יותר לרוב היהודים⁴. בן־יהודה המשיך לאסוף חומר למילונו, התחיל לבדוק את הספרות העברית לדורותיה ולסדר אצל כל שם או פועל המשמשים מושג כללי, כמו בערך “אבן”, את כל המלים שיש להן יחס למושג ההוא.

 

ב. פעולותיו של י. מ. פינס למען תחיית הלשון    🔗

בין הראשונים, שפעלו למען תחיית הלשון העברית כלשון חיה, היה כאמור י. מ. פינס. עוד לפני שעלה לארץ בראשית שנת תרל"ט נתקל בעבודתו העיתונאית והספרותית בצורך להרחיב את הלשון על־ידי חידוש מלים.

בקובץ מאמריו “ילדי רוחי”, שנדפס בשנת תר"ל, אנו מוצאים את המלים המחודשות האמצה, הערצה. אחרי שבן־יהודה עלה לארץ, נתן את ידו לתכניותיו של פינס בדבר הפצת הדיבור העברי. בנסיונו של אליעזר בן־יהודה לדבר רק עברית עם בנו־בכורו איתמר, שנולד בשנת תרמ"ב, ראה פינס פזיזות, העלולה לגרום לכך שהתפתחותו של הילד תהיה פגומה.

י. מ. פינס השתתף בעיתונו של בן־יהודה “הצבי”. בשעה שהעורך נסע בחודש אדר תרמ"ו לרוסיה מסר בן־יהודה את העריכה לפינס ולראובן ריבלין. עוד לפני צאתו של בן־יהודה לרוסיה פירסם פינס בגליונות י"א וי"ט של “הצבי” תרמ"ו בעילום־שם מאמר בשם “גשם ורוח”. במאמר זה קרא פינס לפעול למען תחיית השפה, וכן התאונן על ששלטון הרוח נחלש אצלנו לגמרי ובמקומו שולט רק הגשם, כלומר הגשמיות; תורת משה מלמדת אותנו, שאין לשעבד את הרוח לגשמיות; בזמן החדש הרגיש היהודי, שעליו לטעום מחיי הגשמיוּת ומהחרות, ומאס ברוחניות, אבל קול רעם, כלומר הפרעות, עוררהו והוא נוכח, שיש צורך ברוחניות; טובי העם התחילו לחפש דרכים, שהעם יוכל לחיות חיים גשמיים בארץ־ישראל. טובי העם התחילו לעסוק ביישוב ארץ־ישראל, אולם דרושה גם תחיית רוח ישראל בארץ־ישראל, כי רק בארץ־ישראל יבין ישראל את תורתו בלי חקירה ויחוש את שפתו בלי פלפול; לשווא איפוא פעולות המתקנים! פינס הציע במאמרו הצעות לתחיית הרוח בארץ־ישראל: לייסד בירושלים ישיבה גדולה, אולי להעביר לירושלים את ישיבת וולוז’ין, ולהחיות את השפה. את השפה העברית אפשר להחיות, לדעתו, רק בארץ־ישראל. הוא קרא לנוער היהודי ברוסיה להקים אגודות לתחיית הרוח, לתחיית השפה. יעסקו הקשישים בפעולה הגשמית, ביישוב ארץ־ישראל, ואילו הצעירים יתמסרו לתחיית הרוח בארץ־ישראל.

אני מניח, שהמאמר נכתב על־ידי פינס, כדי לסייע לבן־יהודה בפעולתו ברוסיה⁵.

 

ג. המורה העברי – חלוץ הדיבור העברי    🔗

נסיונו של א. בן־יהודה בהוראה לפי השיטה “עברית בעברית” שימש דוּגמה למורים אחרים בארץ. בן־יהודה לא יכול להוסיף ולהורות בבית־הספר של חברת “כל ישראל חברים” בירושלים בגלל מצב בריאותו.

קנאי לשיטה “עברית בעברית” ולדיבור העברי היה דויד יודלוֹביץ, חבר ביל"ו, שהיה מבאי־ביתו של א. בן־יהודה ושהושפע ממנו. בשנת תרמ"ח נתמנה יודלביץ כמורה לעברית בבית־הספר בראשון־לציון. הוא לימד שם את השפה כשפה חיה, בשיטה “עברית בעברית”. מקטנים עבר למבוגרים, וגם מהם דרש לדבר עברית. הסופרת נחמה פיינשטיין־פּוחאצ’בסקי מראשון־לציון מספרת במכתב שלה מראשית שנת תר"ן: אנו מדברים עברית; יודלביץ מדבר כמעט תמיד עברית; הוא קורא תמיד: עברית! כל תלמידי בית־הספר מוכרחים לדבר עברית. גם אנחנו, הגדולים, מוכרחים בבואו לדבר עברית; כשנסענו לביקור לירושלים דיברנו ברחוב עברית. יהודי ירושלים התפלאו: “גויים דוברי עברית”⁶.

על הדיבור העברי במושבות אנו שומעים בשנת תרמ"ח מכתבה ב"המליץ" (1888, גל' 130): מחוץ לבית־הספר החליטו כעשרה בעלי־בתים (תושבים) במושבה לדבר ביניהם עברית. בנוגע לבתי־הספר מודיע בראשית שנת תרמ"ט המשגיח מטעם הנדיב הידוע על בתי־הספר במושבות־יהודה, שבשלושת בתי־הספר העומדים תחת השגחתו חיה העברית בפי הנערים⁷. הרופא ד"ר א. מזיא, בר־אוריין ובקי בספרות העברית, שנשלח על־ידי הנדיב לשמש רופא של כל המושבות ביהודה והוזמן בערך באותו זמן, בראשית שנת תרמ"ט, לחגיגה בבית־הספר בראשון־לציון, התפלא בראותו בפעם הראשונה נער בן ארבע־עשרה מדבר עברית צחה.

כשנוסדה בירושלים בשנת 1888 (תרמ"ח–תרמ"ט) לשכה של האגודה “בני־ברית”, החליטה זו שבאסיפות ובכל ענייני הלשכה ידברו רק עברית⁸. בין ראשוני החברים בלשכה היו א. בן יהודה ודויד ילין.

 

ד. ייסוד האגודה “שפה ברורה” בירושלים    🔗

א. בן־יהודה ראה צורך להקים אירגון לשם הפצת הדיבור העברי ולשם הרחבת הלשון על־ידי חבר אנשים מוסמכים לכך. בסוף שנת תרמ"ט יסד בירושלים, יחד עם הרב יעקב מאיר, חיים הירשנזון וחיים קלמי, אגודה בשם “שפה ברורה”. אנשים אלה מחוגים ומעדות שונות רצו לשרש מקרב יהודי הארץ את הז’ארגוֹנים (“הלשונות העלגים”) השונים שלהם ולקרב את בני העדות על־ידי דיבור בשפה אחת, העברית. בתקנות האגודה ציינו, שזו לא תהיה לא אגודת משכילים ולא אגודת קנאים, אלא רק אגודה בעלת מטרה אחת: הפצת הדיבור העברי. כאמצעים להגשמת המטרה ראו המייסדים: לימוד נשים (על־ידי נשים) לדבר עברית; ללמד גם את תלמידי הת"ת (תלמוד־תורה, “חדרים”) עברית ולהרגילם לדבר עברית; להקים “ועד ספרותי” מיוחד, שידאג להדפסת מילונים קטנים לצורכי הדיבור היומיומי, יחפש בכל מכמני הספרות העברית מלים ויפרסמן, וכן יצור מלים חדשות ויבוא במשא־ומתן עם מדקדקים וסופרים בדבר קביעת המלים האלו תוך הסכמה הדדית.

מייסדי האגודה פנו אל נכבדי ירושלים וקיבלו את תמיכתם המוסרית והחומרית. נצטרפו לאגודה ונתנו את הסכמותיהם מהרבנים הספרדים – “הראשון לציון” הישיש ר' מ. פניז’ל, הרב י. ש. אלישר ויצחק אשכנזי, ומן העדה האשכנזית – נסים בק, ד"ר ד’ארבלה ואפרים כהן. ד"ר ד’ארבלה נתבקש להיות יושב־ראש האגודה. הוועד המרכזי של האגודה נקבע בירושלים, וסניפים לו צריכים היו לקום בכל הארץ. על הוועד המרכזי הוטל לבוא במגע עם ועדים בחוץ־לארץ, שיקומו שם לתמיכה ברעיון תחיית הדיבור העברי⁹. תקנות האגודה עם ההסכמות נתפרסמו בעיתונות בארץ (ב"הצבי") ובחוץ־לארץ ועשו רושם רב על הציבור, בעיקר על חובבי־ציון, שראו בתחיית הדיבור העברי חלק מתחיית האומה. ראשי האגודה פנו ביום כ' באלול תרמ"ט אל “הגבאי הראשון” של חובבי־ציון ברוסיה בבקשה להקציב סכום שנתי קובע לפעולותיה. בקשה זו לא נתמלאה, ולכן מוכרחה היתה האגודה לפנות אחר־כך במכתבים אל עוד אחדים מראשי חובבי־ציון ברוסיה¹⁰.

האגודה “שפה ברורה” ניגשה לפעולות בהתאם לתכניותיה: התחילה להכניס את הדיבור העברי בלימודים ב"תלמוד תורה" של הספרדים, שילמה למלמדים כסף בעד עבודתם זו ושכרה מורה לעברית לבנות¹¹. הופעל גם “ועד ספרות”, כלומר ועד להרחבת הלשון בהשתתפות א. בן־יהודה, י. מ. פינס, ד. ילין, חיים הירשנזון ואחר־כך א. מ. לונץ.

כדוגמה לדיוני “ועד הלשון” אביא כאן את הדיונים מיום י"ג באדר תר"ן. הם נסבו על על “דיבורי הכבוד והנימוס”. הוחלט, שאם כי נוהגים בארץ לשאול בשלום חבר בכל שעות היום במילה “שלום”, ובכל זאת יש לומר בבוקר “צפרה טובה”, והעונה יענה: “**טובה ומבורכת”. לברכת ערב הציע בן־יהודה "רמשה טובה"**, אולם ילין התנגד להצעה זו, מפני ש"רמשה" היא מילה כבדה בגלל המ"ם והשי"ן. ילין לא הציע בישיבה הצעה טובה יותר¹². לברכת שלום בשבתות נתקבלה הצעתו של ד. ילין “שבת שלום וברכה”, במקום “שבת שלום ומבורך”, שהיתה נהוגה בפי יהודי ספרד ומנוגדת לדרישות הדקדוק. שם־כבוד לנערה צעירה, כבת שתים־עשרה, לא מצא ועד הלשון. ד. ילין ובן־יהודה נטו לעשות שם ההקטנה על משקל ית ולומר: גברית או אדונית, ואולי מרית. פינס לא השתתף בישיבה המדוברת.

ועד האגודה “שפה ברורה” ניסה לפעול, אולם אפשרויותיו היו מוגבלות. כך שומעים אנו, שחברי הוועד עם ד"ר ד’ארבלה בראשם הלכו אל ת"ת הספרדים לבחון את התלמידים בדיבור העברי¹³. באביב שנת תר"ן, כשבאה “שיירה” של חובבי־ציון מרוסיה לביקור בארץ, ערך ד"ר ד’ארבלה מטעם האגודה מסיבה בירושלים לכבוד חלק מהאורחים (בתוכם ד"ר יוסף חזנוביץ ובן־טובים מביאליסטוֹק). הושמעו נאומים ונתרמו תרומות לטובת האגודה¹⁴. הכנסותיה של האגודה לא הספיקו לתשלום למלמדים ב"תלמוד תורה" ולמורה לבנות. פסקו גם פעולותיו של ועד הלשון לאחר שנסגרה בשנת תרנ"א הספרייה, שבה התקיימו ישיבותיו. חיי האגודה כולה היו אפוא קצרים, כשנה אחת בערך¹⁵.

כשביקר המזרחן פרופ' יוסף הלוי מפאריס בחודש אב תרנ"א בארץ, ערך נסים בכר בביתו הפרטי קבלת־פנים לכבודו. האורח נאם בעברית צחה וקרא לחדש את קיומה של האגודה “שפה ברורה”; האגודה צריכה לקבל צורה של אקדמיה “עקד עברי”, ועליה לשקוד על העשרת אוצר המלים על־ידי יצירת מלים חדשות או על־ידי השאלה מהלשון העברית. במסיבה השתתפה כל האינטליגנציה העברית של ירושלים, והנאספים הסכימו להצעה, חתמו על פרוטוקול והתחייבו לתרום תרומות שנתיות קבועות¹⁶. אבל למרות ההצהרה החגיגית והחתימה על הפרוטוקול לא קמה האגודה לתחייה.

 

ה. נסיונות להקים אגודות אחרות    🔗

בשנת תרנ"ב נעשה בירושלים ניסיון על־ידי כמה וכמה אנשים, מהם מחברים וכתבים בעיתונות העברית בחוץ־לארץ, לייסד אגודה של “מדברי לשון הקודש” או “חברת חובבי שפת עבר”. עם החברים נמנה יצחק צבי ריבלין, חובב־ציון מרוסיה, שעלה בשנת תרמ"ד, השתקע בירושלים והיה פעיל בייסוד אגודות רבות לייסוד שכונות ולהתיישבות, אגודות שלא עלו יפה, ובוודאי היה גם מייסדה של אגודה חדשה זו¹⁷. בחודש טבת תרנ"א אנו שומעים על ייסוד האגודה ועל כשתשעים חברים הנמנים עמה, מהם צעירים ומהם זקנים¹⁸. בפרוטוקול מיום ז' באדר אנו קוראים, שהשתתפו בישיבת האגודה ושוחחו בעברית ר' י. צ. ריבלין, ש. רפאלוביץ, ש. א. טיקטין, אליהו הוניג ועוד¹⁹. בחול־המועד פסח עמדה להתכנס אסיפה כללית של האגודה. כתב מירושלים, שהסתתר מאחורי השם “המגלה נסתרות”, הודיע ל"המגיד" (1892, גל' 16), שהאגודה “שפה ברורה” נתעוררה אחרי ביקורו של פרופ' הלוי רק לשעה, ואילו “חברת החדשה תמשך (בעזרת השם) לאורך ימים”. תקווה זו לא נתקיימה, וגם אגודת “מדברי לשון הקודש” בטלה. בסוף שנת תרנ"ג נעשה עוד נסיון בירושלים להקים אגודה של דוברי עברית. שמואל א. טיקטין, חבר האגודה שבטלה, “מדברי לשון הקודש”, הודיע בסוף שנת תרנ"ג לעיתון “זלבסט־אמאנציפאציוֹן” (1893, גל' 14), שא. מ. תמים עוסק בייסוד אגודה בשם “שפת אמת”, שחבריה יתחייבו לדבר רק עברית. לא ידוע לי אם אגודה זו קמה. מצד רבנים היתה התנגדות להתאגדות לשם דיבור בעברית. א. בן־יהודה הודיע בעיתונו “האור” עוד לפני כן (תרנ"ב, גל' 21), שאחד מגדולי הצדיקים שלנו התיר לדבר בלשון העברית, בתנאי שלא ייקרא על זה שם אגודה.

בזכרון־יעקב יסדו הפועלים אגודה לדיבור עברי. אחרי ביקורו של “הנדיב הידוע” בשנת תרנ"ג בזכרון־יעקב, שבה השמיע קריאה לטפח את הלשון העברית, התעוררה האגודה לפעולה מוגברת. הפעילים באגודה זו היו הפועל־המשורר נח שפירא (“בר־נש”) ויעקב לרמן. בזכרון־יעקב יסדו גם המורים לעברית בבית־הספר המקומי אגודה לדיבור עברי. באגודה זו נרשמו לא רק תלמידים, אלא גם רבים מהוריהם (“הצבי”, תרנ"ג, גליון 39 מיום ט"ז בתמוז). ביפו נוסדה בשנת תרנ"ד אגודה בשם “שפה ברורה”, אולם פעולותיה לא היו ניכרות²⁰.

 

ו. העברית בבית־הספר בארץ    🔗

הפצת הדיבור העברי נמשכה בעיקר על־ידי המורים, שהכניסוהו אל כותלי בתי־הספר. דויד יודלביץ בראשון־לציון, אליהו ספיר בפתח־תקוה, דויד ילין ויוסף מיוחס בירושלים, ניהלו את שיעוריהם בעברית והשתדלו לעשות את הלשון שגורה בפי התלמידים. בשעה שפתח ישראל בלקינד ביפו בית־ספר, בשנת תר"ן, נהג גם הוא להסביר לתלמידים בעברית²¹. באסיפות המורים העברים בשנת תרנ"ב ביפו התנהלו ויכוחים על שיטות הלימוד ושפת הלימוד, והוחלט להשתדל להנהיג את העברית כשפת הלימוד גם בכיתות מתקדמות למרות הקשיים הקיימים, כגון חוסר מלים בשפה וחוסר ספרי־לימוד בעברית²².כשנוסד ביפו בראשית שנת תרנ"ג בית־ספר לבנים, ואחר־כך גם לבנות, על־ידי הוועד האודיסאי של חובבי־ציון בשיתוף עם חברת “כל ישראל חברים”, נתמנה יהודה גרזובסקי, מראשי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד־העם, לראשי המורים לעברית. מינוי זה הבטיח, שבית־הספר יהיה עברי²³. בית־ספר זה ביפו הניח את היסודות להתפתחותו של בית־הספר העברי בארץ. הונהג בו מלכתחילה השימוש בהברה הספרדית.

הלשון העברית הוחדרה על־ידי המורים אפילו אל בית־הספר החקלאי “מקוה ישראל” מיסודה של חברת “כל ישראל חברים”, בית־ספר שהתנהל עד אז על טהרת הלשון הצרפתית. על פעולה מאורגנת מצד חברי האגודה “בני משה” בארץ בראשית שנת תרנ"ב, והיא להכניס מורים עברים חובבי־ציון לבתי־הספר, ובתוכם ל"מקוה ישראל", מספר א. ל. הורוויץ, שעלה מקוֹבנה והיה גם הוא אחר־כך מורה בעקרון. הוא, יחד עם מ. דיזנגוף וא. ז. לוין־אפשטיין, גם הם עולים חדשים, וכן ישראל בלקינד ועוד, יסדו ביפו סניף של חברת “כל ישראל חברים”. הם צירפו לוועד גם את מר נייגו, שהיה מנהל “מקוה ישראל” וידע עברית. פעולתו הראשונה של הוועד נועדה לשקוד על כך, שיקבלו ב"מקוה ישראל" “מורה מומחה ויהודי אמתי” לעברית וללימודי היהדות²⁴. ואומנם שימשו אחר־כך מורים ב"מקוה ישראל" חובבי־ציון כיהודה גרזובסקי ואחרים. המורה העברי צעד בראש הפעולה המעשית להפצת הדיבור העברי בקרב הנוער.

 

ז. הפעולה להרחבת הלשון    🔗

הפעולות להרחבת הלשון העברית נמשכו על־ידי חכמי ארץ־ישראל, רובם חכמי ירושלים, גם לאחר שבטל “ועד הלשון”. פעולות אלו נעשו באמצעות העיתונות והספרות. מלבד השבועון “הצבי” נתפרסמו מחקרים בלשון והצעות למלים חדשות גם בקבצים, שהתחיל להוציא לאור בירושלים (ואחר־כך הדפיסם גם בוורשא) גיסו של י. מ. פינס, הסופר הלמדן זאב יעבץ, שעלה לארץ בשנת תרמ"ז מפולין. בקבצים אלה, שנקראו “הארץ” (4 חלקים, ירושלים תרנ"א), “מירושלים” (2 חלקים, ווארשא תרנ"ב), “פרי הארץ” (שני חלקים, וארשא תרנ"ב–תרנ"ג), “גאון הארץ” (2 חלקים, וארשא תרנ"ג–תרנ"ד), ו"מציון (וארשא תרנ"ה), היה מדור “שפת ציון” מוקדש לבעיות הלשון והרחבתה. במדור זה השתתפו מלבד העורך גם אליהו ספיר, פינס וילין.

יעבץ השתדל למצוא מלים בספרותנו העתיקה ולהתאימן למושגים חדשים. לעתים רחוקות הרשה לעצמו גם לחדש מלים. התיר לעצמו צורת־הקטנה כמו כלבלב – כלב קטן, חתלתול – חתול קטן, והכניסה בספרי הלימוד שחיבר. לצורך ההקטנה הציע גם שחור – שחרחר, ירוק – ירקרק, עגול – עגלגל, לעג – לגלג, נטוף – טףטף, צלול – צלצל, זוע – זעזע, רפה – קליל, רך – רכיך (לפי הארמית); פתות – פירור קטן של פת, זיקוקים – זיקי אש קטנים; קמצוץ – גוץ, קטן (עכשיו משמש להוראת כמות קטנה, שלוקחים אותה בקצה האצבעות). ממלים אחרות, שיעבץ הציע אותן ונתקבלו רק בחלקן, או נתקבלו במובן אחר, אביא כאן אחדות:

מרושל, מרופט (יעבץ התכוון למה שקוראים עכשיו: מחוץ לאופנה), אחוז (חלק ממאה), כעך (כמו בערבית), שפץ – תקן בניין, תעריף, פרוף (כפתר), מקטרן (התכוון למה שקוראים עכשיו חזיה), מגפים, כתפות (עכשיו: כתפיות), בירית – סרט לקשירת גרב, ענק (עכשיו: עניבה), צורון, כובע, תוברות (עכשיו מקובל: לולאות; א. ספיר הציע: שנצות), ראוה (עכשיו מחזה), רואות רואותים (מקובל עכשיו: משקפים), צתות, (עכשיו: גפרורים), צתת (להדליק גפרור), תריסר – 12, פרטת (רשימה מפורטת), אשרת (אישור מבית־דין), הטרש – להתקשות כאבן (בן־יהודה הציע כנ"ל: התאבן), סגל – לעשות דבר לקניינו; לשולחן־כתיבה או למשרד הציע להשתמש במלה הערבית מכתבה²⁵.

בין החוקרים בשפה ובין מחדשי הלשון היה אליהו ספיר, יליד ירושלים וחניך הישיבות, שבא במגע עם משכילי ירושלים, למד אצלם שפות, עבר ליהוד, מקום שם היה חקלאי, ואחרי זמן־מה שימש מורה בפתח־תקוה. מהמלים שהציעו ושגם הן בחלקן נתקבלו וברובן נדחו אמנה כאן: שכה (עכשיו סכה), מצל – מחסה משמש ומגשם (עכשיו: שמשיה, מטריה: המלה מטריה – חידושו של א. בן־יהודה), מגהץ, אלית או גפריתית (עכשיו: גפרור), מגהרה – מיקרוסקופ, מרוחת (עכשיו: מניפה), אצה – 12 (נתקבל: תריסר, כפי שהציע יעבץ), מלבב עכשיו: מעניין), רהיטים, רהט. בטנה (נתקבל: בטנה), שעונית²⁶.

א. ספיר התווכח עם יעבץ. כך טען, למשל, שהמלים ירקרק, אדמדם פירושן בתלמוד ירוק יותר, אדום יותר, ולא – ירוק פחות, או אדום פחות, ואילו מקטרן הוא בתלמוד בגד ארוך. ספיר לא הסכים למלה מגבת, שחידש בן־יהודה, והציע להשתמש במלה אלונטית, המצויה במשנה.

בבעיות הלשון השתתף פינס בקבצים של יעבץ רק מעט. כנגד זה חידש הרבה בלשון בעבודתו הספרותית. כשחיבר ספר־לימוד לנוער בפיסיקה, את “ספר הכח” (ירושלים תרנ"ד), אנוס היה לחדש מלים. בהקדמה לספר זה הביע את השקפתו על בעיית הסגנון העברי וחידוש מלים. וכך הוא כותב: “לא נכחד ממני, כי שפתנו העבריה, כמו שהיא עתה בידינו, טרם תמצא ידה לה לתת מבטא משוכלל לכל הגיוני לבנו; אבל גם ידעתי, כי קוצר ידה זה לא למטבעת הסגנון יתיחס, כי אם לחוסר מליה”. פינס הכיר אפוא בצורך לחדש מלים, אבל דרש לשמור על הסגנון העברי המקורי. “בגלל הדבר הזה”, כותב הוא, “הנני נמנה בכל לבי על דגל מחדשי מלות בדרכי השפה וטעמה, ולא אשים חלקי עם פורצי גדרי הסגנון, הנותנים לנו שפת בבל תחת שפת עבר”.

פינס נהג בחידוש המלים ליטול מכל לשון, ולא רק “מן המוכן בקודש”, אבל בתנאי שתהיה להן צורה עברית. הוא היה בונה את המלים החדשות לפי משקלים שונים, כדי שלא תהיה להן צורה מונוֹטונית (בשפתו: מנה־טונית!). מן המלים, שחידש פינס ב"ספר הכח", אמנה רק חלק: מדחום – מודד חם, מדרוח, מחף – מטפחת אף, מחיד – מטפחת ידים, אזן מאזן מאנך; גביש – קריסטאל, גויל – בניגוד לגביש, דבר שאין לו צורה מסודרת מטבעו, גומה – גומי, גיד – חוט מתכת (עכשיו: תיל), כוהל, כחול, כתום, משקפת, מגדלת – מיקרוֹסקוֹפ, מקרבת – טלסקופ, משאבת (נתקבלה הצעת א. בן־יהודה: משאבה), מנסרה – פריסמה, מחוג – המורה על השעה (יעבץ הציע: עקרב), כדרון – לוח השעות, עונה (עכשיו: דקה), פרפרת (עכשיו: סביבון), לולבה (מקובל עכשיו: בורג, חידוש של א. בן־יהודה, לפי הערבית), סמרמרת (עכשיו: חשמל), צלם, צלמן (עכשיו: תצלום), תצלמת (טעות בדפוס בוודאי: תצלמת, מלאכת הצילום) ישר (עכשיו: כיוון), מקלעה (עכשיו תותח, אבל משתמשים גם בנשק הנקרא מקלע), קטר רכבת, גשתה (סיפוּן). יצירה מלאכותית היא המלה תתר גרה, כלומר אלף (תת"ר) גרה, בשביל קילוגראם. המלה מנה־טוני גם היא יצירה לא מוצלחת ונדחתה. בצורה דומה השתמש במלה הרמנות (במשקל רחמנות) בשביל הארמוניה, צורה שרק המדבר בהברה האשכנזית יקבל רושם, שהצליל דומה להארמוניה.

פינס השתמש ב"ספר הכח" בבניין “התפועל” בשורשים שאינם מגזרות הכפולים ונחי ע"ו, לשם תיאור פעולת גומלין, כמו בערבית: התקורבו – קרבו איש אל רעהו.

ואולם הגדיל לעשות בחקר הלשון ובהרחבתה א. בן־יהודה. כשנאסר בשנת תרנ"ד ועיתונו היה סגור למעלה משנה, התמסר לחיבור המילון, שהתחיל בו כשתים עשרה שנה קודם לכן. בראשית שנת תרנ"ה כבר יכול היה לבשר לחובבי־הלשון, שהתחיל להדפיס את ספרו הגדול “מלון לשון עברית”. בדעתו היה להוציא לאור כל שלושה־ארבעה חדשים חוברת. לפי חשבונו עמדה הדפסת הספר להסתיים במשך שש־שבע שנים, אבל חיבור הספר דרש מן המחבר זמן רב יותר משסבור היה. הדפסתו נשלמה שנים רבות לאחר פטירתו.