ברוסיה    🔗

ניסיונות ראשונים לדבר עברית    🔗

הרעיון של תחיית השפה העברית כשפת דיבור חיה היה חלק השאיפה לתחייה לאומית, חלק מתנועת “חיבת ציון”. אולם בשעה שבארץ־ישראל היה הדיבור העברי צורך הכרחי לשם קשר בין העדות השונות ולשם יצירת בית־ספר עברי אחיד, הרי בגולה הייתה העברית רק שפת הספרות. במזרח־אירופה למדו, קראו וכתבו עברית, אבל לא דיברו בה. הספרות והעיתונות העברית דרשו גם הן חידושים בלשון, אולם החידושים לא היו דחופים כמו בא"י, שיש בה צורך לקרוא כל דבר בשמו בדיבור יום־יומי. הסופרים יכלו להרשות לעצמם לעקוף מושגים על־ידי הסברה במלים אחדות – כמו הבלשן יהושע שטיינברג, שתיאר מעבדה כ"בית היתוך לחרושת החימי" – או ליצור מלים, שהן הסבר אגב חיקוי הצליל של המלה הזרה, כמו “דע פתע” (depeche), “דילוג־רב” (טלגרף), “פרטי־כל” (פרוטוקול). הסוחרים, שפרסמו מודעות בעיתונות העברית, לא טרחו למצוא מלים עבריות למונחים, שלא ידעו איך לכתבם בעברית. אפשר אפוא לקרוא מודעות כמו “סקלאד מכל מיני מאשינען” (כיום היינו כותבים: מחסן – מילה שחודשה לפי הערבית – של כל מיני מכונות).

חובבי־ציון צעירים ניסו לדבר עברית ולהפיץ את רעיון הדיבור העברי בקרב הנוער. תלמיד בית־המדרש הממשלתי למורים בווילנא, שלום אפשטיין מסוויינציאני, הקרובה לווילנא, יזם כבר בראשית תנועת “חיבת ציון” הפצת הדיבור העברי. הוא וחברו נדרו נדר לדבר ביניהם רק עברית ולהפיץ את הרעיון בקרב הנוער בווילנא. רבים לעגו להם, אולם בעיני רבים מהנוער מצא הרעיון חן. אגודה לא יכלו לייסד בגלל המשטר החמור, ששרר בבית־הספר. בשנת תרמ"ד עבר ש' אפשטיין לבית־המדרש למורים בז’יטומיר ושם חידש בין מכיריו את פעולתו להפצת הדיבור העברי. אחד מהם, י"ל דוידוביץ איש וילנא, סופר ומורה, שהיה לפנים חבר באגודה מהפכנית בווילנא, הסתתר מפני השלטונות, התרחק מהעברית ושכח אותה במידה רבה, הושפע מאפשטיין וחזר על העברית ואל ספרותה¹. דוידוביץ (“בן־דויד”) שימש זמן־מה כמורה בבית משפחת גינצברג, כמורה לאחיותיו של אשר גינצברג (שנתפרסם אח"כ כ"אחד העם"). כשהתחיל להופיע בשנת 1886 העיתון העברי היומי הראשון “היום”, היה סופרו הקבוע מאודיסה (חתם בשם “קול עברי”), ואח"כ השתתף גם ב"המליץ"². אך בדרך כלל לא הצליח ניסיונו של שלום הלוי אפשטיין בז’יטומיר יותר מנסיונו בווילנא, והיו אלה מאמצים, המראים בעיקר שאיפה נעלה.

על ייסוד האגודה בווארשה בשנת תרמ"ה להפצת השפה העברית כשפת דיבור מוסר העיתון של חובבי־ציון “Selbstemanzipation” (בגרמנית, בגיליון 20 של שנת 1885). מסופר שם, שמספר החברים הוא 400, ושם האגודה “קידוש השם”. יש להניח, שהידיעה לא נקלטה מן האויר. הייתה בווארשא, כנראה, קבוצת אנשים, שרצו בהקמת ארגון למטרות לאומיות מסוימות, ובהן הפצת הדיבור העברי.

פעולה של ממש בתחום הדיבור העברי עשה המשורר העברי א' פּומפּיאנסקי, איש וילנה, ששימש “רב מטעם” ומטיף בריגה, שהתחיל לדרוש בעברית בבית־הכנסת בחול־המועד פסח תרמ"ו³. העיתון “הצבי” הגיב על תופעה זו בשמחה: “הרב פּומפּיאנסקי כבש את הדרך לדרשה העברית בבית־הכנסת, ממנו יראו וכן יעשו רבים; השפה תיכנס מבית־הכנסת לבית־המדרש, ומשם לבית־הספר, ומשם לבתים, והייתה לשפה חיה!”⁴. הכתב מריגה, שהודיעה⁵ לעיתון “היום” על דרשתו של הרב פומפיאנסקי בעברית בשבת־חנוכה תרמ"ז, ציין, שדרשות אלו מוכיחות, כי “שפת עבר היא שפה לא רק בכתובים אלא גם בדיבור”⁶. הרב פומפיאנסקי היה חלוץ הנאום העברי, ואחריו החרו החזיקו אחרים.

דיבור עברי יום־יומי בבית עם בני המשפחה הנהיג הסופר זאב יעבץ בווארשה. אשתו, שהייתה אחותו של י"מ פינס, ידעה עברית היטב, ולכן לא היו ליעבץ קשיים, כפי שהיו לבן־יהודה בירושלים. בשעה שעלה יעבץ בשנת תרמ"ז לארץ, כבר דיברה משפחתו עברית. והיו עוד משפחות בגולת ליטא־רוסיה־פולין, שהתחילו לדבר עברית, בעיקר משפחות מורים וסופרים, כמו משפחת של"ג (ש"ל גורדון, משפחות המורה שלום אלטמן והאריס בבאלטה ועוד).

ניסיון ליסד באודיסה אגודה לדיבור עברי    🔗

אגודה ראשונה לדיבור עברי ניסה לייסד באודיסה בשנת תרמ"ט, כחצי שנה לפני ייסוד האגודה “שפה ברורה” בירושלים, המורה והסופר בן־דויד. הרצון נתעורר לרגל הוויכוח באגודת הצעירים “בני ציון” באודיסה בין ה"ז’ארגוניסטים" ובין ה"העבּראיסטים". באגודה זו, שהייתה לה ספרייה והייתה מוציאה לאור קבצים קטנים להפצת הרעיון הציוני, נתפלגו החברים בדעותיהם: קצתם דרשו לפרסם קבצים ביידיש, כדי שיהיו לתועלת להמון העם, ואחרים דרשו לכתוב עברית לתועלת "ספרותנו הנצחית". ה"העבריאיסטים" אמרו לעצמם: נהפוך נא את העברית לשפה מדוברת, ואז לא יהיה יתרון לז’ארגון; העברית תהיה גם היא שפה חיה. בעיתונות נמשך ויכוח בין הסופרים העברים, שראו בקנאה ובפחד את ההתעוררות בספרות היידיש, כמו א"ל לוינסקי, ובין אחרים, שטענו, שיש לטפח גם את שפת ההמון, כמו י"ח רבניצקי, יהל"ל ואחרים⁷. בין ה"העבראיסטים" האלה היה בן־דויד, והוא שיזם הקמת אגודה של דוברי עברית. נצטרפו אליו המורה שמעון ליפסקי והצעיר נחום סלושץ. קרוב לחג־הפסח תרמ"ט כינסו בבית־הספר של ליפסקי אספה ראשונה. באו אליה מעטים, בעיקר צעירים ונערים, אבל היו בין הבאים גם שניים מחובבי־ציון החשובים, א"ג, ודאי אשר גינצברג, ופ"פ, כנראה צ"ז פראנקפלד, סופר וחובב־ציון פעיל. שני חובבי־ציון חשובים אלה התנגדו לייסוד האגודה, מפני שראו בתחיית השפה חלק מתנועת “חיבת ציון”, ובן־דויד אמר, שאינו חובב־ציון. א"ג טען, שלתחיית הדיבור העברי דרוש מרכז תמידי, ומרכז כזה יכולה להיות רק ירושלים; לאגודה כזו דרושים בעלי סמכות, כדי שפעולתם להרחבת הלשון תתקבל על הכול, שאם לא כן, תווצרנה שפות אחדות לפי מספר הערים, שתהיינה בהן אגודות כאלה. פ"פ טען, שיש בהקמת אגודה כזו תקלה לרעיון יישוב ארץ־ישראל, משום שהדיבור בענייני חול בשפת הקודש יהיה בעיני העם כחילול הקודש. בן־דויד הכריז בוויכוח, שאינו דוגל בציון, ומטרתו היא רק השפה העברית, ואף אם יפגוש מסית – והוא נקב בשם איש כזה, שהיה ידוע באודיסה – ידבר גם עמו עברית. דבריהם של שני חובבי־ציון השפיעו, והנאספים נתפזרו בלי להקים אגודה⁸, ואף על פי שהוחלט להתאסף שנית, לא בא איש לאספה הבאה.

ייסוד האגודות “שפתנו אתנו” ו"שפה ברורה" באודיסה    🔗

כעבור חצי שנה בערך, בחודש אלול תרמ"ט, נוסדה האגודה “שפה ברורה” בירושלים. בן־דויד שמח על כך, אבל גם קינא, ושוב רצה לנסות להקים את אגודתו. יחד עם קבוצה קטנה של חבריו הוסיף לדבר עברית, ובחגיגות של חובבי־ציון, בהילולא של חג בשמיני העצרת, בברית מילה (של בנו של אשר גינצברג), בחתונה (של בתו של ליליינבלום) וכיוצא באלו נאמו בן־דויד ואחרים עברית. באחת מחגיגות בר־מצווה נאמו הנער ורבו עברית, ואחריהם קם בן־דויד וקרא בעברית ליסד באודיסה סניף של האגודה “שפה ברורה”. בדבריו התקיף את אלה שהפריעו בשנה שעברה לייסד את האגודה. א', הוא אשר גינצברג, שהיה בין המוזמנים, ענה לבן־דויד בעברית צחה, שהדיבור העברי יקר לו רק אם ידברו בו עברים, ולא גויים, כמו רנאן ודליטש. גינצברג הסביר, שההתנגדות הייתה והיא נמשכת, מפני שהאיש, שהעלה את רעיון ייסוד האגודה, מתנגד ליישוב ארץ־ישראל. אף בן־דויד לא טמן ידו בצלחת, והתעורר ויכוח חריף ומריבה.

בן־דויד התחיל לארגן אגודה של דוברי עברית. מדי שבת בשבתו היו מתכנסים בבית אחד, שהיה פתוח לכל הרוצה לדבר עברית. בחודש הראשון באו כעשרים איש בני גילים שונים ובני שכבות שונות, בני ישיבות ותלמידי גימינסיות, בני רבנים, ואף צעירות. באספה בשבת־חנוכה הציע בן־דויד לקרוא לאגודה “שפתנו אתנו”, ולא “שפה ברורה”, כדי להפגין, שאין להם חלק ב"חיבת ציון", מפני שחובבי־ציון פנו עורף לדורשים הרחבת שפת־עבר. באספה זו, שנתקבלה בה ההחלטה בדבר שם האגודה, הרצה הסופר הצעיר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי על נס החנוכה. ברדיצ’בסקי, בן הרב מדוּבוֹבה, דיבר בשפה שחצייה תלמודית, ומשום כך לא הבינוה הבנות ותלמידי הגמנסיה. הוא קרא למייסדי האגודה להמשיך בפעולתם, כי בסופו של דבר ישלימו המלגלגים עם חלוצי הדיבור העברי. בוויכוחים, שהיו בעברית, השתתפה גם אחת הבנות (רבקה ליפשיץ, מורה לדת), שסברה, שלא זו הדרך להפוך את העברית לשפה חיה. היא הציעה להדפיס “מגילות עפות” ולהציג מחזות בעברית, וציינה, שאין בקרב אגודת דוברי העברית אנשים בעלי סמכות, ומשום כך יעצה לפנות אל אנשים מפורסמים, שיפרשו את חסותם על האגודה.

חובבי ציון לא רצו להצטרף לאגודה “שפתנו אתנו”, והחליטו ליסד אגודה אחרת בשם “שפה ברורה”, שתהיה סניף ראשון לאגודה הירושלמית. אגודה זו התחילה בחודש שבט תר"ן להתאסף בשבתות ולדבר רק עברית. באספה השנייה, ביום א' בשבט החליטו החברים, ובהם המורה שמעון ליפסקי והצעיר נחום סלושץ, שהאגודה תקבל את המונחים החדשים מן המרכז בירושלים ותפיץ אותם באגודות, כדי שתהיה שפה אחת לכולנו. החלטה שנייה אומרת: כל האגודות שתיווסדנה ברוסיה צריכות לדגול בשם ציון, ושמן יהיה “שפה ברורה”, והן תהיינה סניפים לאגודה זו.

אחת משתי האגודות באודיסה הלכה והתפתחה יפה, והיא “שפתנו אתנו”, שהיו בה אנשים מסורים לרעיון, ובייחוד בן־דויד בעצמו ואחת הצעירות. אף נחום סלושץ הצטרף לאגודה זו. בין החברים הצעירים של “שפתנו אתנו” היה גם יוסף קלוזנר. לאספות האגודה היו באים כל שבת אנשים מחוגים שונים: סוחרים, סוכנים, בעלי־מלאכה, מורים. רק הסופרים הלאומיים עמדו מרחוק. ליליינבלום כתב אל פינס ביום א' באדר תר"ן, שהתנועה לתחיית השפה, שנתעוררה באודיסה, בין בה ממש; נקיי הדעת אומרים, שאי־אפשר להחיות את שפתנו על אדמת נכר, ואילו הבנים, המתחנכים ללא ידיעת השפה העברית, לא ישתנה חינוכם על־ידי האגודה “שפתנו אתנו”; בעלי אגודה זו ובתולותיהם רוצים רק למשוך את תשומת הלב אליהם, שידברו בם⁹.

ליליינבלום הופתע, כשנודע לו שבן־דויד רוצה להצטרף ל"חברת התמיכה" האודיסאית של חובבי־ציון¹⁰. כל החשדות, שבן־דויד אינו ציוני, נתבדו. התחיל משא־ומתן בין בן־דויד ובין טובי חובבי־ציון באודיסה, והגיעו לידי הבנה. לבן־דויד נאמר, שהיה משגה לחשוב, שחובבי־ציון מתנגדים לרעיון הדיבור העברי. חובבי־ציון הביעו את נכונותם להשתתף בכל מפעל טוב של האגודה¹¹.

פעולות האגודה “שפתנו אתנו” הלכו ונתפתחו יפה. באספותיה הרצו עברית, התווכחו, הציעו הצעות לפעולות ודנו בחידושי מלים. באספה השבועית השביעית, שבה העלה מ' ברדיצ’בסקי את זכרו של הרב מרדכי עליאשברג ודיבר על “ישראל ואורייתא”, הציעה הצעירה (“העלמה”) אסתר בארסקי לשים לב לא למשחקים בעברית, כפי שהציעה רבקה ליפשיץ, אלא למורים ולאמהות, שיחנכו לחיבת העברית ולדברי נביאינו. באספה זו נידונה הבעיה, איך צריך הנואם לפנות אל הקהל. הוחלט, שיש לומר מרותיי ורבותיי, שהוא ביטוי יפה יותר מגבירותיי ואדוניי¹².

חבר האגודה שמעון ליפסקי התחיל להופיע ביזמתו בבתי־כנסת ולנאום שם עברית. בן־דויד התכוון ודאי לליפסקי, כשהודיע בחול־המועד פסח תר"ן לאגודת “שפה ברורה”, שנוסדה בפינסק, שיש לאגודה באודיסה מגיד, הנואם עברית בבתי־התפילה¹³.

מספר החברים הקבועים היה באותו זמן באגודה 30 גברים ושלוש צעירות (ודאי רבקה ליפשיץ ושתי האחיות בארסקי), וכעבור חודשיים עלה ל־40 גברים, אישה אחת ושלוש צעירות. מלבד החברים הקבועים היו חברים בלתי־קבועים במספר רב מזה.

כשבא ארז, עורך “המליץ”, בחודש ניסן תר"ן, לאודיסה, לאספה הראשונה של “חברת התמיכה” האודיסאית של חובבי־ציון, הוזמן לאספה של אגודת “שפתנו אתנו”. כששמע נאום עברי מפי אחת הצעירות, בכה מרוב שמחה¹⁴. האגודה כיבדה את ארז בתרומה על שמו להחזקת יתום בבית־היתומים באודיסה¹⁵.

מספר החברים באגודת “שפתנו אתנו” הלך וגדל. דירתו של בן־דויד הייתה צרה מהכיל את כל הבאים לאספות. הוחלט אפוא להעביר את האספות לבית־הכנסת. שמה היו באים כל החברים, ואילו בביתו של בן־דויד היו מתכנסים רק מעטים – החברות שלא יכלו להשתתף באספות שבבית־הכנסת וחברים חדשים ואורחים. הוחלט, שכל חבר ישלם לפחות שישה רובלים לשנה. מי שלא הייתה לו יכולת לשלם שוחרר מתשלום. האגודה קבעה שיעורים בבית־הכנסת במדרש־רבה בעברית, ורצתה לפתוח בית־ספר, שילמדו בו עברית חינם. חברי האגודה חגגו חגים משפחתיים בעברית. תכניות רבות נשארו בגדר משאלות מחמת חוסר אמצעים, אף־על־פי שרבים מחובבי־ציון התקרבו אל האגודה, ושניים מן החשובים שבהם נתנו את ידם לה¹⁶.

שינוי לטובה הורגש גם ביחס הסופרים העברים לבעית הדיבור העברי. א"ל לוינסקי הביע במאמרו “חטאת סופרים” ב"המליץ" (גיל' 24–25, ינואר 1890) את ספקותיו, אם אפשר להפוך את העברית לשפה מדוברת בגולה. דבר זה אפשרי, לדעתו, בארץ־ישראל, ולכן יש לתמוך באגודה “שפה ברורה” בירושלים, ואילו ברוסיה יש להרחיב את השפה, אבל זה אפשרי רק בכתב ובדפוס, ולא בדיבור; כינוס אספות של צעירים וצעירות – שרובם אינם יודעים כלל עברית, או יודעים מעט מאוד – כדי שידברו עברית, זה רק צחוק מכאיב לב כל אוהב עמו ושפתו, זה רק עניין של אופנה, “שיגיונות כאלה – שיגעונות הם”. על מאמר זה הגיבו שישה ממשתתפי אספות “שפתנו אתנו” (ובהם המורה והכּתב מנחם־מנכן לוין), שעל כל רעיון חשוב קמים מערערים; כך היה גם כשנתעורר רעיון יישוב ארץ־ישראל, שבאו אז אנשים ואמרו: יש להגר לאמריקה (שם, גיליון 37).

ייסוד אגודות חדשות – ויכוח בין סופרים    🔗

פעולות האגודות בירושלים ובאודיסה, שנתפרסמו בעיתונות, השפיעו על חובבי־ציון ועל חובבי שפת־עבר בערים ובעיירות רבות בגולה, בעיקר ברוסיה, ליסד אגודות דומות. נחום סוקולוב הודיע ב"הצפירה" (1890, גיל' 26), שבכל יום מגיעות למערכת ידיעות על ייסוד אגודות חדשות לדיבור עברי. אנחנו הסופרים – העיר סוקולוב – נשמח בוודאי על תופעה זו, אולם יש בזה קפיצה לדרגה גבוהה מאוד; דברים כאלה יש לעשות בהדרגה, אחרי הכנה מספיקה; אמנם יש כבר כמה נתונים חשובים: הופיעו 3–4 שנתונים גדולים, מופיעים שלושה עיתונים יומיים עבריים, התחילה לצאת לאור אנציקלופדיה עברית (“האשכול”), הופיעו ירחונים, בירושלים התחיל להיווצר סגנון עברי חדש (של בן־יהודה). אם תימשך פריחה זו – כתב סוקולוב – יש תקווה, שהעברית תיהפך לשפה חיה. סוקולוב קרא שלא לרפות את ידי מייסדי האגודות של דוברי עברית. בעיתונו חידש את המדור להרחבת השפה ונתן מקום להצעות של חידוש מלים.

המורה והמשורר ש"ל גורדון פירסם כבר בסוף שנת 1889 מאמר ב"המגיד" (בגיל' 41–43) בשם “עת לעשות לשפתנו”, והביע בו את הדעה, שלהפצת רעיון יישוב ארץ־ישראל יש צורך בפעולה רוחנית, בהרחבת הספרות העברית ובהקנית ידיעת השפה העברית וידיעת תולדות עמנו. ידוע – כתב של"ג – שחובבי ציון המעטים שבכל עיר הם רק פרי ספרותנו העברית; “ישראל, שפתו וארצו חד הוא”, לכן יש ליסד בכל עיר אגודות של חובבי שפת־עבר.

א"ל לוינסקי הטיל, כאמור, ספק באפשרות הפצת הדיבור העברי בגולה. דעה דומה לזו הביעו גם אחרים. במאמר ראשי ב"המגיד" (1890, גיל' 21, מיום י"א בסיוון) הביע הכותב, כנראה א' סירוטקין איש מינסק, ספק, אם האגודות המעטות, ארבע או חמש, שנוסדו ברוסיה, תוכלנה להביא לתחיית השפה בפי העם; האגודה בירושלים שימשה להם דוגמה, אולם בה בשעה שהאגודה הירושלמית הולכת בדרך הנכונה, והיא רוצה לשים את השפה בפי התלמידים, הפכו האגודות ברוסיה את הסדר, והן רוצות שהמבוגרים ידברו עברית. בתפוצות – סובר מחבר המאמר – אנו מבקשים את ידיעת השפה בלב, ולא בפה. לשים לב בעיקר להקנית ידיעת השפה לתלמידים – יעצו גם שני מאמרים ב"המליץ". לדעת האחד עלינו “לא להשלים לשון משכילינו, כי אם ללמד לתלמידים לכתוב ולדבר עברית¹⁷”. לדעת השני עדיין לא הוכשר הדור להגשמת הדיבור העברי, ויש קודם כול ללמוד את השפה וללמדה את הדור הצעיר¹⁸.

היו שסברו, שהשפה העברית אמנם לא תוכל ליהפך לשפה מדוברת בפי כל העם בגולה, אבל היא יכולה לחיות שם בפי האינטליגנציה, בפי המשכילים¹⁹.

הסופר אפרים ניימארק קרא (ב"הצפירה 1890, גיל' 143–144) לייסד בכל עיר ועיר אגודות, אשר “רוב דיבורם – בכל מקום אשר יוכלו – יהיה עברית”. כנגד זה הביע בעל השיר “יהודית” את דעתו בחרוזים ב"הצפירה" (1890, גיל' 206), שעדיין לא הגיע הזמן לדבר עברית בגולה; רק לאחר שיחזור העם לארצו, תהיה שוב העברית שפה חיה, ולעת־עתה על הצעירים לעזור לעם לבנות את ארצו.

אגודת “שפה ברורה” במינסק    🔗

במינסק נוסדה אגודה “שפה ברורה” ביום ה' בשבט תר"ן. באספת היסוד בבית־המדרש של ה"תלמוד תורה" השתתפו כעשרים איש, ובהם סוחרים ומורים. היוזמים היו כנראה א"ד חורגל ויצחק ניסנבוים, ראשי האגודה הלאומית־דתית “נצח ישראל” מיסודם של בחורי הישיבה בווֹלוֹז’ין²⁰. שני צעירים אלה עמדו אחר־כך בראש האגודה “שפה ברורה” במינסק. אנשי מינסק נתנו את לבם בעיקר להקנית ידיעת השפה לנוער. למשימה זו נתנו ידם המורים, שהתנדבו ללמד חינם למחוסרי אמצעים.

באספת היסוד ביום ה' בשבט תר"ן נתקבלו החלטות אלו:

א. להרחיב את ידיעת השפה העברית בקרב הנוער על־ידי לימוד חינם.

ב. להרגיל בדיבור עברי את היודעים עברית. בבית־הוועד של האגודה אין לדבר בשפה אחרת מלבד עברית.

ג. להמציא מלים. שני פנקסים יהיו לאגודה ובהם ירשמו החברים ביידיש מה שאינם יודעים בעברית וכן הצעות לחידוש מלים. אחרי דיון תוציא האגודה מאסף, ובו יובאו תוצאות הדיונים²¹.

אגודת “שפה ברורה” במינסק ערכה שיעורים לבנים בדקדוק. המורה ליב מהרש"ק התחיל ללמד חינם כל יום שתי שעות את תורת הדקדוק. בשיעורים השתתפו כארבעים צעירים, ובהם בחורי ישיבות. האגודה הזמינה את המורה ווהלמן, שילמד כל שבת תנ"ך לשלושים צעירים, ברובם תלמידי בית־הספר למלאכה. ביזמתו של המורה מרדכי סירוטקין התנדבו מורים, ובהם נוֹפך ובנינסון, והקימו בית־ספר ללימוד עברית לבנות. בבית־ספר זה למדו כשמונים בנות בגיל 13 בערך. מלבד המורים לימדו גם צעירות ממשפחות ברגר, הורוויץ וגולדברג²².

לפי דוגמת האגודה “שפתנו אתנו” באודיסה ארגנה האגודה המינסקאית לימוד מדרש באספות במוצאי־שבת. הלימוד והוויכוחים התנהלו בעברית. האגודה יסדה מניין, ובו היו מדברים עברית בזמן התפילה בעניינים הנוגעים לתפילה.

באספתה ביום ז' באדר ב' תרנ"א החליטה האגודה במינסק להגשים את תכניתה בדבר הוצאת קבצים להרחבת הלשון. לקבצים אלה החליטה לקרוא “תחיית השפה” ולהוציאם פעמיים בשנה. לצורך זה הוקצבו מאה רובל. הקבצים צריכים היו לשמש בראש וראשונה את התנועה העברית ולרכז את ההצעות מכל האגודות לחידושים בלשון. בקבצים יבואו מאמרים מוקדשים להרחבת הלשון וחידושים בלשון, דו"חות מפעולות אגודות דוברי עברית ומאמריהם עליהן, וכן מאמרים על בעיות החינוך “בדתנו ושפתנו”. מלבד אלה יבואו גם מאמרים על רעיון יישוב ארץ־ישראל. האגודה פנתה אל סופרים חשובים, שישתתפו בקבצים. קלמן שולמן הזקן, י"ח טביוב, יהל"ל, יל"ג ועוד סופרים הבטיחו את השתתפותם. יל"ג חלק על שמם של הקבצים. איו"ב (יוסף בריל) ממינסק, שהיה חבר המערכת, ענה ליל"ג, שגם הוא התנגד לשם “תחיית השפה”, אבל רוב החברים רצו בו²³.

פעולות האגודה הלכו והתפתחו יפה. נצטרפו לאגודה רבים מחובבי־ציון בעיר. מספר החברים הבאים לאספות במוצאי־שבת היה רב. באספות ושיעורים היו בין המשתתפים בחורי ישיבה. לשיעורים היו באים גם פשוטי־עם, כמו סבלים. באספות היו משוחחים על החלוצים בארץ־ישראל ועל נושאים דומים. התקדמה ההכנה להוצאת הקובץ הראשון “תחיית השפה”. רק הדיבור בעברית, שלפני כן השתדלו בו חברים בכל מקום שנפגשו, נחלש. כּתב ממינסק מתאונן באביב תרנ"א ב"המליץ" (1891, גיל' 97) על ירידת המתח בדיבור העברי: “עתה נראה, כי את אשר עלה בלבנו, לעשות את שפת קודשנו לשפה מדוברת בארצנו, הוא רק חלום שוא”.

האגודה פעלה בכל המרץ, בעיקר בהפצת לימוד השפה, אולם לפתע פתאום נפסקו כל פעולותיה. מלשין אחד, מורה או “מלמד”, הלשין על המורה מהרש"ק. שוטרים באו אל בית־הכנסת ומצאו את המורה יושב ומלמד דקדוק. המורה והתלמידים נאסרו ונלקחו לחקירה²⁴. אגודת “שפה ברורה” במינסק הוכתה מכה קשה, שלא התאוששה ממנה עוד.

אגודת “שפה ברורה” בפינסק    🔗

אגודת “שפה ברורה” בפינסק נוסדה בחודש פברואר 1890 (שבט–אדר תר"ן²⁵. בתקנות, שהוחלט עליהן באסיפת היסוד, נאמר, שמטרת האגודה היא “לרומם את קרן שפתנו הקדושה, אשר כמעט נשכחה כמת מלב ולהשיבה לתחייה”. על החברים לדבר עברית כשהם מתאספים יחד. האספות תתקיימנה כל שבת אחר־הצהריים. החברים ישלמו לקופת האגודה כסף לשם רכישת ספרים עברים. בסעיף ה' של התקנות מדובר על מקרים, שיתקשו החברים למצוא מלה עברית לאיזה דבר: “כל מלה בשפת עבר, אשר תיבּצר מהחברים, עליהם להגיד לפני ראשי הוועד והמה יחרצו משפטם”. בידי היושב־ראש של האגודה יהיה פנקס, שבו ירשמו את המלים, שלא היו ידועות לחברים ושראשי הוועד קבעו אותן.

בראשית אייר תר"ן היו באגודה בפינסק למעלה מעשרים וחמישה חברים, רובם ככולם צעירים. יושב־ראש הועד היה מאיר פרנקל, הנאמן – יהודה ליב וינץ. בין החברים היה יהודה ליב ברגר ממינסק, שהשתקע בפינסק.

בט"ו בסיוון תר"ן היה בידי האגודה להודיע לאגודת “שפתנו אתנו” באודיסה, שיש לה כבר כחמישים חבר, ושנצטרפו אליה אנשים נכבדים. בנוגע לצירופן של בנות ראו חברי האגודה בפינסק קושי. נערות אחדות פנו אל האגודה וביקשו לקבלן כחברות, אבל בקשתן נדחתה, מפני שראשי האגודה פחדו מדיבה רעה. במכתב לבן־דויד ציינו ראשי האגודה, “כי לא הרי אווירא דפינסק כאווירא דאָדעסע”²⁶. בדעת הוועד היה להקים אגודה מיוחדת לבנות.

ועד האגודה בפינסק הזמין אליו את המורים לעברית בעיר והציע לפניהם לדבר עם תלמידיהם עברית. חבר הוועד, שהודיע על כך ב"המליץ" (1890, גיל' 221) ציין, שכפי הנשמע הסכימו אחדים מהמורים להצעה והתחילו לעשות כן. פעולה זו נעשתה בוודאי בהשפעת אגודת “שפתנו אתנו”, כי בן־דויד הודיע, שאגודתו הטילה על חבריה, שהם מורים, ללמד את תלמידיהם לדבר עברית.

חבר אחד קיבל על עצמו לחבר מחזה בעברית, והיה בדעת ועד האגודה להציג את המחזה אחרי שייכתב.

בפני חברי האגודה עמדה הבעיה, באיזו שפה עליהם לדבר, בשפת התנ"ך או בשפה המאוחרת, ומה לעשות, כשאין למצוא מלים מתאימות בספרות העברית. בן־דויד כתב להם, שחברי “שפתנו אתנו” מדברים בשפת העיתונים, כלומר בשפת התנ"ך ביחד עם מלים מן המשנה; אם אין מלה בעברית למלה מקובלת בכל השפות האירופיות, הם משתמשים במלה כזאת בצורתה המקורית. חברי האגודה בפינסק קיבלו דעה זו ודיברו גם הם בשפת העיתונים, אולם נתקלו בקשיים בקריאת שמות לדברים יום־יומיים, כמו חלקו של בגד, המקיף את הצוואר. הם שאלו בעצתו של בן־דויד איך לקרוא לזה בעברית, אולי צורון או ענק. למאכל, שאנו קוראים לו עכשיו גלידה (חידוש של א' בן־יהודה), שאלו, אם אפשר לקרוא לו “קפאון נופת”. אנשי פינסק התקשו למצוא מונחים בעברית למה שאנו קוראים היום סמיך, דליל.

לא היה בידו של בן־דויד לעזור להם הרבה בתחום חידושן או יצירתן של מלים. ביום י"ז באייר תר"ן, כתב להם, ש"בנוגע להמצאת מלים חדשות, לא עלינו המלאכה לגמור" – הסופרים ייצרו ניבים וביטויים, ועל חובבי שפת עבר לעת־עתה רק לדבר עברית. “בדבר הסגנון – כתב להם – אל תעצבו, הוא יבוא מאליו במשך הזמן. ובדבר מלים, קחו מאשר תיקחו, אך יותר טוב מכול הוא לקחת מלים משפת התלמוד”.

האגודה בפינסק ראתה, שיש צורך במרכז, שיקבע את המלים והניבים, ושהחלטותיו תחייבנה את כל האגודות. הציעה אפוא לאגודת “שפתנו אתנו”, שהמרכז יהיה בירושלים, כי שם יושבים אנשים כמו א' בן ־יהודה, י"מ פינס, זאב יעבץ ועוד. בן־דויד הסכים להצעה זו, אולם סבר, שבגלל ריחוק המקום יהיה קשה להחליף במהירות מכתבים עם המרכז שבירושלים, ולכן עורר את הרעיון של הקמת מרכז גם באירופה.

באספת האגודה ביום כ"ז בסיוון תר"ן הוכנסו שינויים בתקנות – לאור הנעשה באגודת “שפתנו אתנו” באודיסה. בתקנות החדשות נאמר על המטרה הראשית של האגודה: “להרחיב גבול שפתנו ולהפיץ אורה בכל פינות עמנו, למען תהיה מלבד שפה ספרותית גם שפה מדוברת”. על החברים הוטלה החובה לדבר עברית לא רק באספותיה, אלא בכל מקום ובכל שעה. הוחלט, שהאגודה בפינסק תהיה סניף למרכזן של כל אגודות דוברי עברית. מרכז זה צריך להיות בירושלים או באודיסה, אבל ירושלים עדיפה.

האגודה בפינסק יזמה ייסוד ספרייה ואולם קריאה (“בית־מקרא”) לספרים ולעיתונים עבריים. אף החליטה להוציא לאור מאסף, המוקדש “לתחיית השפה ולתחיית הארץ, ששניהם אחוזים זה בזה”. נבחרה מערכת בת 8 חברים, שיחליטו מה להכניס לקובץ²⁷. רעיון יפה זה של הוצאת מאסף, שכבר הגו אותו אנשי מינסק (עיין לעיל) לא נתגשם.

אגודת חובבי שפת עבר במוסקבה    🔗

בחורף של שנת תר"ן, במוצאי שבת פרשת יתרו (ז' בשבט תר"ן), נתכנסו בבית־כנסת רבים ממשכילי העיר, למעלה ממאה איש, וראובן בריינין הרצה לפניהם בעברית על הנושא “תחיית השפה העברית”. בריינין דיבר על הצורך בהפצת ידיעתה של השפה, בלימודה חינם את הנוער ובהגדלת מספר הספרים באולם הקריאה (ב"חדר־המקרא"), שהיה קיים על־יד אגודת הצעירים “בני ציון”.

נאמו גם אחרים והתווכחו. המהנדס יחיאל־יוסף ליבונטין הביע התנגדות לדיבור בעברית, בטענו, שבזה נקלקל את הסגנון העברי הטוב ונוריד את לשון הקודש לז’ארגון חדש. לדעת ליבונטין תקום השפה לתחייה אמיתית רק בארץ־ישראל. ליבונטין דיבר עברית, וענה לו בעברית צחה אברהם אידלסון²⁸.

האגודה במוסקבה נוסדה, בריינין נבחר כיושב־ראש שלה. לאספות ולנשפים, כגון למלאות 80 שנה לחז"ס (סלונימסקי, מייסד “הצפירה”) או לנשף־חנוכה בתרנ"א, היו באים צעירים רבים. הפעילים באגודה היו מלבד בריינין גם המשורר מ"מ דוליצקי, יעקב מזא"ה, מ' אוסישקין ואחרים²⁹. עם גירוש רבים מיהודי מוסקבה מן העיר נהרסה כמעט כל הקהילה. הפעולה למען יישוב ארץ־ישראל ולמען העברית שותקה כמעט לגמרי. בריינין היגר לווינה, ושם היה מן הפעילים למען הפצת העברית.

אגודת “שפה ברורה” בווארשה    🔗

האגודה, שנוסדה בווארשה, היתה מקיימת מדי שבת אספות, ובהן היו החברים מרצים ומתווכחים. ועד האגודה החליט להעמיד מורים, שילמדו לנערים עניים את השפה חינם. מורים אחדים הנהיגו את הדיבור העברי בבתי־הספר שלהם. גם בנות התחילו ללמוד עברית. האגודה רצתה לייסד ספרייה בעיר.

הדיבור העברי באספות לא מצא חן בעיני אחד המשתתפים בהן, בעיני אחד השומרים על טהרת הלשון, הוא אברהם זינגר. נדמה לו, שכל אחד מן החברים רוצה רק להראות, שהוא “מליץ נפלא”. היחידי, שהשמיע דברים של טעם באספות ו"שפתיו ברור מללו", היה – לדעת זינגר – החבר זאגורודסקי. זינגר טען, ש"בדברנו דברי־חול ניתן לשפתנו טעם זשאַרגאָן נשחת, השגור בפינו, או טעם שפת רוסיה, אשכנזית, או צרפתית"³⁰.

זינגר לא גרס את הביטויים החדשים, שהכניסו “המרחיבים המחריבים”, כמו “במלוא מובן המלה הזאת”, “מנקודת הראות שלו”. זינגר לא האמין, שההתלהבות לדיבור עברי, שהקיפה את מחנה העברים, תתמיד. במאמר שפרסם מ"המליץ" קרא לעזוב את הדרך הזאת: “אל תבקשו להחיותה (את השפה העברית), – סעדוה, הרחיבוה, אך אַל תחיוּה, כי תחייה כזאת מיתה היא לה!”.

חברי האגודה בווארשה יצאו להשיב בעיתונות לאברהם זינגר, הם הגנו על דרכה של האגודה ודחו את טענותיו של הספקן³¹.

האגודה בווארשה הוסיפה לפעול, יסדה בית־כנסת משלה וספרייה, והתחילה להוציא לאור “ספרי עם”. הספר הראשון שהוציאה היה “תולדות ר' חסדאי” על־פי גרץ³².

אגודה בווילנה    🔗

האגודה, שנוסדה באביב של שנת תר"ן, הלכה בדרכן של אגודות דומות: כל שבת היו החברים מתכנסים להרצאות ולשיחות בעברית³³. בין ראשי האגודה אנו מוצאים למדנים, כמו ר' אריה ליב גורדון מראסיין, שהיה מדקדק חשוב (בעל “מסלול ודרך לדקדוק שפת עבר”), ש' פייגנזון (שפ"ן הסופר), המגיה של בית־הדפוס “האלמנה והאחים ראם”, זלמן גורלאנד ועוד.

ראשי האגודה בווילנה הציעו לעורך “המליץ”, שיָקצה מקום בעיתונו לשאלות ותשובות בדבר ביטויים שונים, המתחדשים באגודות חובבי שפת־עבר. העורך העיר על המכתב, שנדפס בעיתון (1890, גיל' 117, מיום ה־29 במאי), שאינו יכול להבטיח, שיכניס לעיתונו כל מה שתלמיד ותיק ושאינו ותיק עתיד לחָדש.

פעולה חשובה להפצת העברית עשו בווילנה חברות האגודה “בנות ציון”. בקיץ של שנת תרנ"א יסדו אחדים ממשכילי ווילנה, חברי האגודה “בני משה”, עם “בנות ציון”, “חדר” ללימוד עברית לבנות. נתמנו שלושה מורים מובהקים, ובהם צעירה אחת, שילָמדו תנ"ך, דקדוק ולימודים אחרים. “חדר” זה נסגר בסוף שנת תרנ"ב מחמת מלשינות מצד ה"מלמדים" שבעיר, אולם חזר ונוסד על־ידי “בנות ציון” בראשית תרנ"ד בשם “יהודיה”³⁴. בית־ספר דומה נוסד גם בווארשה בראשית הקיץ תרנ"ב³⁵.

אגודת “בנות ציון ושפה ברורה” בראסיין    🔗

בעיירה ראסיין שבפלך קובנה כינסה בת הרב את כל הבנות בימי החנוכה תר"ן ויסדה אגודה בשם “בנות ציון ושפה ברורה”. מזכירת אגודת “בנות ציון” בווילנה, מרים זאלקינד, עזרה בייסוד האגודה וסיפקה ספרים. פעולתה הראשונה של האגודה הייתה להזמין שני מורים, שילמדו את הבנות עברית³⁶.

אגודות בערים אחרות ברוסיה וירידת התנועה    🔗

אגודות לדיבור עברי נוסדו בשנת תר"ן גם בערים אַוגוּסטוֹב³⁷ וקֵרץ'³⁸. בליבוי ובעיירה הבּסרבּית סוֹרוֹקי ניסו ליסד אגודות, אבל ללא הצלחה³⁹. בראשית שנת תרנ"א נוסדה אגודת “שפה ברורה” בסובאלק⁴⁰. אגודה זו פעלה בהצלחה, מספר החברים הגיע לשבעים, ברחובות נשמע דיבור עברי. זמן קצר אחרי זה נוסדה אגודת “שפה ברורה” בביאליסטוק. לאספת הייסוד באו רוב משכילי העיר, ודיברו שם עברית⁴¹. בקרֶמניץ נוסדה אגודת “שפה ברורה” ע"י ד"ר טוביה הינדס. אחרי ביקורו בארץ בקיץ של שנת תרמ"ט התמסר ד"ר הינדס לפעולה ציונית ולהפצת העברית. בפורים תרנ"א נערך נשף בביתו. צבי פרילוצקי נאם שם עברית⁴². חברי האגודה בקרמניץ קיבלו עליהם לדבר ביניהם ועם בניהם עברית. האגודה השפיעה השפעה עמוקה בעיר. צבי פרילוצקי, שהודיע בעיתון “המגיד” (1892, גיליון 17) על השפעתה של האגודה, כתב, כי “נוכל לאמר, כי אין עתה בית־אב נכבד בעירנו, אשר בניו ובנותיו לא ישקדו על לימוד שפת עבר ולא ילָמדו את לשונם לדבר בה”; חברי האגודה רואים בדיבור העברי לא שעשועים ולא דבר חדש כמו אספרנטו, אלא עניין לאומי חשוב.

אגודת⁴³ “שפה ברורה” נוסדו בשנת תרנ"א גם בדֶרבֶּנד אשר בקאווקאז⁴⁴ ובגרודנה⁴⁵. בשנת תרנ"ב נוסדה אגודה של “חובבי שפת עבר” בלוּצין שבפלך ויטֶבּסק⁴⁶. היו בוודאי עוד אגודות בעיירות ישראל ברוסיה, שלא הגיעו לידינו ידיעות עליהן.

ביטול האגודות ברוסיה    🔗

האגודות לדיבור עברי ברוסיה עברו ובטלו מן העולם כמעט כולן בשנת תרנ"א (1891). לפני הפסח תרנ"א נסגרה הספרייה העברית, ששימשה מקום־מקלט לשארית חברי “שפתנו אתנו”, ובזה נסתם הגולל על האגודה, שהשפיעה לפני כן הרבה על אגודות אחרות⁴⁷. הנהלת האגודה הייתה לקויה כבר כחצי שנה לפני הסגירה. חברה אחת, שהייתה הרוח החיה בהנהלת האגודה, נישאה בסוף הקיץ לאיש, ולא יכלה להמשיך בפעולה. לא נמצא מי שיקבל עליו את ניהול האגודה. בן־דויד היה שרוי אז כנראה ברוגז על החברים, וסגר את ביתו בפני אספות. האספות חדלו להתכנס כבר בראשית החורף. סגירת הספרייה, שיסד ליפסקי לפני שבע שנים, הייתה המכה האחרונה. האגודה חדלה להתקיים.

האגודה בביאליסטוק חדלה להתקיים בחורף של שנת תרנ"ב, לאחר שנה בערך של קיומה. הכָּתָּב מביאליסטוק, שהודיע על ביטול פעולות האגודה, העיר: “אלה תולדות התלהבות משכילי דורנו!”⁴⁸. האגודה בקרמניץ החזיקה מעמד יותר בזכות השפעתו של ד"ר הינדס. בחנוכה תרנ"ג נתכנסו חובבי־ציון וחברי אגודת “שפה ברורה” לחגיגה⁴⁹. האגודה בלוצין, שנוסדה במאוחר יחסית, חדלה לפעול, לאחר שהתקיימה כשנה ומחצית השנה. בקיוב יסדו צעירים בשנת 1894 אגודה של שוחרי שפת עבר, אבל לא קיבלו עזרה מן המשכילים שבעיר⁵⁰.

בתנועה העברית חלה אפוא ירידה. ביטול האגודות בירושלים, אודיסה ועוד עורר את הסופרים למחשבה. ש"ל ציטרון סבר, שאין לערבב את הפעולה למען תחיית השפה בפעולה הכללית למען יישוב ארץ־ישראל; האגודות למען השפה אינן צריכות, לדעתו, ליטול עליהן הוצאת קבצים לאור⁵¹. סופר אחד, ד"ל באראנוביץ, סבר, שיש לשים לב בעיקר ללימוד השפה לדור הצעיר, כדי שתהיה שגורה בפיהם כמו שפה אירופית חיה⁵².

ההתעוררות הגדולה לדיבור העברי, שהייתה בשנות תר"ן–תרנ"א ברוסיה, שקעה אמנם, אבל לא בטלה לגמרי. אגודות לדיבור עברי ולתחיית השפה, אגודות “חובבי שפת עבר”, התחילו לקום שוב אחרי הפסקה מסוימת. תולדות התנועה הזאת⁵³ חורגות מן התחום שתחמתי למאמרי זה⁵⁴.

 

בארצות אחרות באירופה    🔗

אגודת “שפה ברורה” בווינה    🔗

במרכז אירופה, בווינה, נוסדה אגודה “שפה ברורה” ביזמתו של ד"ר נתן בירנבוים. ד"ר בירנבוים, שהיה פעיל בתנועה הציונית בווינה וחידש בשנת 1890 את שבועונו “זלבסט־אמנציפציון” (בגרמנית, דומה לשם של חוברתו של ד"ר פינסקר “אוטו־אמנציפציה”), הקדיש כבר בגיליון הראשון של עיתונו המחוּדש מאמר לתחיית השפה העברית (גיליון א' הופיע ב־1 באפריל 1890). במאמרו סקר את התפתחות האגודות לדיבור עברי בירושלים, באודיסה ובמוסקבה, והודיע בהערה, שבווינה עומד להיווסד מועדון לדיבור עברי. את שאיפתו זו הגשים בירנבוים כעבור זמן־מה. בחודש כסליו תרנ"א נתפרסמה מודעה חתומה בידי ד"ר נחום נתן בירנבוים, וזה לשונה:

“בע”ה, חובבי שפת עבר!

מנהלי החברה “שפה ברורה”, אשר מטרתה לשים את שפת עבר לשפה חיה בפי בני חברתנו, מודיעים בזה, כי מיום א', י"ח לחודש כסלו הבע"ל והלאה תתאסף החברה הנ"ל לפעולתה בכל יום ראשון לשבוע משעה הראשונה עד השלישית אחרי הצהרים בבית הוועד אשר לחברת “אדמת ישורון”.

מי לעמנו ולשפתנו, אלינו"![⁵⁷⁰].

פעולות האגודה לא נתפתחו כראוי, ולאחר זמן נפסקו. בסוף שנת 1892, עם בואו של ראובן בריינין ממוסקבה לווינה, חודשו פעולות האגודה.

ד"ר נתן בירנבוים הגה את הרעיון של לימוד השפה בכתב על־ידי “מכתבים”. בחיבור המכתבים שיתף את אליהו ספיר. ביום 1 ביאנואר 1893 נפתח חגיגית מועדון האגודה. יושב־ראש האגודה, בירנבוים, פתח את החגיגה בגרמנית ודיבר על נחיצותה של עברית מדוברת כמקשרת בין חלקי העם היהודי. המזכיר, ר' בריינין, הרצה הרצאה בעברית. השיעורים לעברית התנהלו ע"י בירנבוים ובריינין; בירנבוים הורה לפי “המכתבים” שלו ושל ספיר, ובריינין היה מרוצה בקורס למתקדמים בעברית⁵⁵.

אגודות בגאליציה    🔗

אחרי רוסיה, שכללה חלק גדול של פולין ואת ליטא, הייתה גם בגאליציה אוכלוסייה יהודית גדולה ומושרשת בתרבות העברית המסורתית. העברית מילאה גם בה תפקיד חשוב בחיים, בעיתונות, בספרות, בחליפת מכתבים. השאיפה לתחיית השפה הייתה גם כאן חלק מתנועת התחייה הלאומית, שהכתה שרשים בגאליציה בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה שעברה. בתקנות האגודה “ציון” בלבוב (1888) נאמר, שאחד האמצעים להשגת מטרותיה הוא תחיית שפת עבר. על־ידי מספר חברים של האגודה נוסד “מועדון עברי” לדיבור עברי. המרצים הראשיים בעברית היו מרדכי אהרנפרייז ומיכל ברקוביץ. אהרנפרייז יסד במועדון זה קורס לשפה ולספרות עברית (1890). מלבד זה נוסדה גם “חברה לתחיית הלשון”, שבה הרצו על התפתחות הלשון העברית. בין המרצים באגודה זו היה ד"ר קרפּל ליפא מיאסי, יליד גאליציה. הרצו שם בעברית גם שתי אחיות מלבוב. הפעולה העברית התנהלה על־ידי אהרנפרייז.

בקראקא נוסדה אגודה להרצאות ולוויכוחים בעברית וללימוד השפה העברית חינם בשם “שפת אמת” (1892). המייסד היה יעקב שמואל פוכס, עורך “המגיד”.

בלבוב היה בשנת 1893 מועדון “שפה ברורה”, שהתנהל בידי חברי האגודה “ציון” גרשום באדר, שלמה שילר ורֶנצֶר. כל שבוע היו נערכות שם הרצאות בעברית. החברים התחייבו לדבר ביניהם עברית.

בוועידה הראשונה של ציוני גאליציה בשנת תרנ"ג (1893) הוחלט לפי הצעתו של ד"ר נ' בירנבוים, שאחד האמצעים להשגת המטרה של התנועה היא הפצת השפה העברית כשפה מדוברת בין היהודים, ידיעת ההיסטוריה והספרות היהודית. לשם השגת מטרה זו הוחלט לפי הצעתו של אהרנפרייז, שיש להקים אגודה, שתפקידה ליסד בתי־ספר, שבהם ילמדו עברית חינם, ואגודת “שפה ברורה” לשם הפצת הדיבור העברי.

אגודת “שפה ברורה” נוסדה בפשֶׁמישל בשנת 1893. ציוני גאליציה המשיכו לפעול בכיוון הפצת השפה העברית על־ידי אגודות “שפה ברורה” ומועדונים⁵⁶.

בגרמניה וברומניה    🔗

תחיית השפה העברית מצאה לה תומכים בגרמניה. בין אלה יש למנות את יעקב שלמה פוכס, יליד ביאליסטוק, שלמד בגרמניה, אחיו של עורך “המגיד”. הוא פרסם בשנת 1887 חוברת בגרמנית על ערכה של השפה העברית בשביל היהדות. הוא יחד עם הסופר העברי מליטא אלברט כץ (“א”ך איש הרוח") ועם וילי באמבוס, יליד גרמניה, היו ממייסדי אגודה בברלין למען הפצת העברית⁵⁷. פאביוס שָׁך, בנו של רב בליטא, פרסם בשנת 1892 בברלין חוברת בגרמנית “השפה שקמה לתחייה”, ובה סיפר ליהודי גרמניה על הספרות והשפה העברית החדשה.⁵⁸

בבוקארשט נוסדה אגודה “שפה ברורה” בשנת 1893 ביזמתו של ליאון קורנפלד, עורך העיתון ביידיש “היועץ”.

ברומניה נעשתה פעולה חשובה למען הפצת ידיעות ביהדות ולמען לימוד העברית בבתי־ספר, על־ידי עסקנים כמו ד"ר ק' ליפא ועל־ידי מורים וסופרים כמו מבש"ן וישראל טֶלֶר. לעיתונות העברית, שיצאה לאור ברוסיה, גאליציה וארץ־ישראל, היו קוראים ברומניה. ביישוב היהודי בארץ זו, בעיקר בחלקה הצפוני של המדינה, שהיה דומה ליישובים היהודיים הגדולים ברוסיה ובגאליציה, הייתה התעניינות רבה בתרבות העברית.

 

באמריקה    🔗

בנוּאַרק הקרובה לניו־יורק, נוסדה אגודה בשם “שוחרי שפת עבר”. אחד המייסדים היה אפרים דיינרד, איש אודיסה ויליד קורלאנד, נוסע, חובב ציון וביבליוגראף⁵⁹. חברי האגודה דיברו זה עם זה עברית.

הרחבת השפה    🔗

בעיתונות העברית ברוסיה – ב"המליץ" וב"הצפירה" – נמשך ויכוח על המקורות, שיש לשאוב מהם להרחבת הלשון, ועל הצורה והסגנון שתקבל העברית המחודשת. י"ח טביוב כתב ב"המליץ" (1890, גיליונות 63–60): “דָבּרו ואחר כך תבינו!”. הוא הקדים “נעשה” ל"נשמע". לדעתו תתחדשנה מלים לא באקדמיות, לא בעיתונים ולא באנציקלופדיות עבריות, אלא על־ידי הסופרים והמדברים. לעברית, שתקום לתחייה, תהיה כמו לכל שפה לשון ספרותית ולשון מדוברת, פשוטה יותר. בן־דויד טען (שם, גיליונות 68, 71), שלפי הניסיון שרכש באגודת “שפתנו אתנו” תהיה השפה המדוברת שפה בלולה, ויהיו בה מלים מן התנ"ך, מן המשנה ומלים זרות, המתחדשות באירופה. במאמר ב"הצפירה" (1890, גיליון 71), שהסביר בו בן־דויד⁶⁰ את יחס אגודתו “שפתנו אתנו” לאגודה “שפה ברורה” בירושלים, ציין, שבארץ־ישראל תושפע בוודאי העברית המדוברת מן הערבית, ואילו יהודי רוסיה, שהם רוב מניין ורוב בניין של העם, צריכים ליצור לעברית סגנון חדש אירופי.

משה לוינסון מביאליסטוק שיבח (ב"המליץ" 1890, גיליון 138) את פעולותיה של אגודת “שפה ברורה” בירושלים להרחבת השפה, אבל יעץ שלא להפריז בהכנסת מלים משפות שמיות, ומצד שני תבע להכניס את רוב המלים המשותפות לכל השפות של העמים הנאורים.

בבעית המקורות והרחבת השפה דן גם עורך “הצפירה” נ' סוקולוב במדורו “הצופה לבית ישראל” (1890, גיליונות 58–61). הוא יעץ לשאוב מים מהתלמוד. סוקולוב פתח את עיתונו בפני הצעות לחידושי מלים במדור “לתחיית השפה”.

סופרים ומורים, וכן קוראי העיתונים וחברי האגודות לדיבור עברי הציעו הצעות ושאלו שאלות מעל דפי העתונות.

המורה מגרודנה חיים ליב חזן קרא (ב"הצפירה" 1890, גיליון 74, 79, 84) להשתמש במלים שבתנ"ך בכל הצורות והזמנים, ולא רק באלו שנמצאו בתנ"ך. כך, למשל, באה המלה מאמץ רב ברבים (“מאמצי כח”, איוב לו, יט), הפועל יסף בא בנפעל רק בעבר. חזן הציע לחדש שמות מפּעלים, ופעלים משמות, על דרך שמירה, שיבה, הפלגה. הוא ציין, ששמות־תואר יש בתנ"ך רק לחמישה־שישה צבעים: לבן, אדם, צהוב, ירקרק, שחור (וחכליל), ולהשלמת החסר הציע לבנות שמות תואר מן השם של הדבר בעל הצבע, כמו:

עשן – כעין העשן;

אפר – כעין האפר;

תכל – כעין התכלת;

פשת – כעין הפשתה;

ירק – כעין הירק;

רקם – כאין הרקמה (“רבגוני”).

(י"מ פינס הציע אחר־כך ב"ספר הכח" בצורה דומה כָּחֹל, כתֹּם). מלים שבאו בתלמוד, בעיקר שמות צמחים ובעלי־חיים, שאין אנו יודעים עכשיו את הוראתן המדויקת, הציע לקבוע להן הוראה מסוימת. הוא העיר, שכמעט בכל השפות שינו מלים את הוראתן במשך הדורות. מלים משפות אירופיות, הן מהיוונית והרומית העתיקה והן מן השפות החיות באירופה, הציע להכניסן לשפה העברית, אבל ליחד את צורתן. חזן נטה, כמו יהושע שטיינברג, להברה האשכנזית. הם סברו שהיא קרובה יותר לעברית העתיקה, ולכן הציע לכתב את המלים המיוחדות: דקטור קלטוּר גאגרפיה.

חזן הציע מלים חדשות שיצר: משקפים – במשקל “מאזנים, מלקחים” – לדבר שקראו לו אז: “כלי־מחזה”, “כלי ראות”, “כלי־ראי”, “בתי עינים”. במשקל כזה הציע גם את המלה נקוּדוֹתים (שם, בגיליון 141), והיה מוכן להציע עוד מלים במשקל זה לצמד של שני דברים, הנמצאים תמיד יחד. מלים אלו נתקבלו, ואילו המלה מרתח, שהציע לכלי שמרתיחים בו מים, נדחקה מפני המלה מחם, הנזכרת בתלמוד ושהציעה מ"צ זאגורסקי מווילנא. יהודי זה הציע במקום משקפים – שקוּפים (שם, גיליון 161), אבל הצעה זו לא נתקבלה.

קוראי “הצפירה” שאלו במדור “לתחיית השפה”, איך עליהם לתרגם מלים שונות לעברית. אחד מהם שאל (בגיליון 77) איך לקרוא בעברית ל"לאבּוֹראטוריה"? יהושע שטיינברג תרגם, כאמור, “בית היתוך לחרושת החימי”; יש גם תרגום קצר יותר: “בית להרכבה ולהפרדה”; ואילו השואל מציע: בית־מזג, כי המתרגמים הקדמונים השתמשו בשורש מזג להוראת הרכבה כימית.

קורא אחד שאל (שם, גיליון 58), איך לתרגם את המלה “אינדוסטריעשטאאט”. אפשר לתרגם בשמונה מלים: “ממלכה אשר בה רב מספר בתי־חרושת־מעשה”, אבל הוא רצה בתרגום קצר יותר.

סוחר יין ש"אהבת שפתנו הקדושה בערה בקרבו והָשקט לא יוכל", שאל (שם, גיליון 65), איך עליו לקרוא לבית־אוכל, לבית־יין⁶¹ ולבית־שכר ויין שרף. הוא הציע פתרונות אלה: מסעד (עכשיו מקובל מסעדה, כהצעת א' בן־יהודה), מסאב או משכּר, ולבית־משתה חמים, או קרים, משקה.

ההצעות והוויכוחים האלה תרמו להעשרת אוצר הלשון ולהרחבת גבולותיה, במקביל לפעולה שעשו חכמי ארץ־ישראל, סופריה ומוריה. ביסוס מדעי לחידוש הלשון והצעות מלים חדשות ומחודשות ניסה לתת הצעיר רב־הכישרונות בן השבע־עשרה מאודיסה יוסף קלוזנר. הוא חיבר מאמר גדול בשם “שפת עבר – שפה חיה”, שראשיתו נדפסה בירחון “השרון”, שהוציא לאור גרשום באדר בגאליציה בשנת תרנ"ג, ואח"כ בשלמותו ובהרחבה במאסף “אוצר הספרות”, קראקא תרנ"ו (הופיע גם בצורת תדפיס, 94 עמ'). יוסף קלוזנר תמך בדרכו של בן־יהודה לחידושים בלשון וקידם בברכה את הופעת מילונו (המליץ 1894, גל' 245). מן המלים, שהציע יוסף קלוזנר להכניסן לשימוש, ונתקבלו: חלוֹני, שתוּק, עפרוֹן, ירחוֹן, חלצה, בדיה, מנוֹף, מזרקה ועוד. הצעות שלא נתקבלו: שירוני (פּואטי), צחקני (עכשיו – “מגוחך”), תבלני (מן המלה תבל) – welthch, היסטורוּתין (עכשיו: “היסטוריון”), מכוֹנוּתין (עכשיו: “מכונאי”), צבוּרה (עכשיו: “קבוצה”) ועוד⁶²

הצעות מחדשי הלשון נפגשו בהתנגדות חריפה מצד השומרים על “טהרת הלשון”. הם פרסמו מאמרים ופיליטונים עוקצניים. מ"ל ליליינבלום כתב במאמר (ב"המליץ" 1897, גלי' 1–7, כונס ב"כתביו", ד, 242) בתגובה על שמחתו של א"ל לוינסקי על העברית החיה בפי תלמידי בית־הספר ביפו, שאין זו עברית אלא אשדודית. ליליינבלום הביא דוגמה מחידושי א. בן־יהודה: אל התערוכה לשולחן, שישבו אוהבי קדמה, ארדים, וסירו גופיפים קטנים. בסבל ואפד, והיו מתעננים ברצינות נוּקדנית על הרעיון הגאוני של העיתונות, והמטעמת המזיגה הכנס הכניסה בקרבם רעננות והיו לא הולכים אחר בנלות החיים שעל הארץ המסכנה, שהיא גרירה אה – בוא באו שלושה חרמים לומר להם בסימן טוב ולקחו חנכיה של זהב…

לעגו לא רק לחידושי א' בן־יהודה, אלא לחידושי “מחיי הלשון” בכללם. להתקפות זכה במיוחד חיבורו של יוסף קלוזנר. ד"ר י"ל קנטור (“מ. בלשן”) פרסם בירחון “השילוח” (כרך א', תרנ"ז) פיליטון בשם “שיחות חולין”, שבו טען, ש"מחיי הלשון" יוצרים מלים חדשות, בו בזמן שאינם יודעים לדלות מלים מהאוצרות הטמונים בתלמוד בספרות העברית הישנה. יוסף קלוזנר, שראה את עמו נפגע, התגונן במאמר תשובה באותו ירחון, והראה, שהוא וכן גם מחדשי מלים אחרים משתמשים באוצרות הישנים, אלא שאין מנוס גם מיצירת מלים חדשות לגמרי, כי כל שפה חיה יוצרת מלים חדשות לפי צורכי הזמן.

הלעג לא מנע את הרחבת הלשון על־ידי סופרים ומורים הן בארץ־ישראל והן בארצות הפזורה. הצעות רבות נידונו לגניזה, אבל רבות נקלטו, ואין אנו מרגישים היום, שהן יצירות חדשות של חלוצי תחיית השפה.