תיאודור סטרג’ן נולד ב־1918 בניו־יורק, ובנעוריו עסק במגוון רחב מאוד של פעילויות – הוא הספיק להיות ימאי, איש־מכירות, נגן גיטארה, מנהל מלון, מפעיל ציוד מכני כבד, ומה לא. רבות מחוויותיו אלה, וגם העובדה שהתחתן והתגרש מספר לא קטן של פעמים, מצאו להן בטוי זה או אחר בשפע יצירות המד"ב שכתב (המפורסמת שבהן – ‘על אדם’ מ־1953).

סטרג’ן נחשב כאחד מסופרי ‘תור הזהב’ של המד"ב (משלהי שנות ה־30 ועד סוף שנות ה־40, בערך), אך בניגוד למד"ב ה’טכני' או ה’נוקשה' ששלט אז, הרבה סטרג’ן ‘לסטות’ למוטיבים פסיכולוגיים ופנטסטיים. כזה הוא גם הסיפור המשעשע והמבריק שלפנינו, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1956.

* * *

שמו של האיש היה מקלייל, שם שברור היה שאינו שמו הנכון, אך הבה נאמר שכל זה איננו אלא סיפור דמיוני, טוב?

למקלייל, משרה טובה ב – נאמר מפעל לסבון. הוא עבד קשה, הרוויח כסף טוב והתחתן עם נערה בשם אסתר. הוא קנה בית בפרברי העיר ולאחר שסיים את התשלומים השכיר אותו וקנה אחר, רחוק יותר מהעיר, וגם מכונית שניה, מקרר חדיש, מקצרה חשמלית וספר גננות, והקדיש את זמנו למלאכה המכובדת של הענקת כל מה שלא היה לו בילדותו לילדיו. היו לו הרגלים ותחביבים כמו לכל אחד אחר, וכמו כל אחד אחר היו תחביביו שלו שונים מעט משל השאר. הדבר שהרגיז את אשתו יותר מכולם, עד שהתרגלה אליו, היה הרגל, או יותר נכון, תחביב החדשות שלו. מקלייל נהג לקרוא עיתון בוקר ב־8:14, עתון ערב ב־6:10 והתמסר לעתון המקומי ששימש את השכונה להודעות על כלבים אבודים ומכירות פומביות במשך ארבעים דקות תמימות לאחר ארוחת הערב. וכאשר קרא עתון הוא קרא אותו, לא התמזמז אתו. קודם כל קרא את העמוד הראשון, ואחר כך את השני וכך הלאה. הוא לא חיבב ספרים, אך רחש להם כבוד בצורה מיסטית. הוא נהג לומר שעתון גם הוא מין ספר, כך שהיה מתרגז כאשר מדור בעתון היה חסר, או הודפס הפוך, או אם הדפים לא היו מסודרים. והוא שמע את החדשות גם ברדיו. היו בעיר שלוש תחנות שידור עם משדרי חדשות פעם בשעה. אחת שידרה בכל פעם שהצביע המחוג על 12, אחת כשהצביע על 6 ואחת כשהצביע על 11, ועל פי רוב הוא האזין לכולן. בהפסקות בין השידורים היה מביט בעיניך כשדיברת אליו, ויכולת להישבע שהוא מקשיב לך, אך לעולם לא היה זה נכון. היה זה ניסיון מיוחד במינו עבור אישתו, אך רק במשך חמש שנים, פחות או יותר. אחר כך הפסיקה לנסות ללכוד את תשומת ליבו בשעה שהרדיו דיבר על שטפונות ורציחות, על שערוריה או התאבדות. חמש שנים נוספות לאחר מכן היא חזרה לנוהגה לדבר יחד עם הרדיו, אך כאשר בני־אדם נשואים מזה עשר שנים, דברים מסוג זה אינם משנים עוד; הם מדברים בסימנים וצפנים כל הזמן. כמו כן הוא קלט את חדשות 7:30 בערוץ 2 וחדשות 7:45 של ערוץ 4 בטלביזיה.

מכל זאת ניתן לצייר את דמותו של מקלייל כאדם קפריזי ועצבני עם הרגלים קבועים, אך זה היה רחוק מהאמת. מקלייל היה ביסודו בחור נורמלי שאהב את אשתו וילדיו, היה מרוצה מעבודתו ונהנה מהחיים. הוא היה נוח לצחוק, דיבר יפה ושילם את כל החשבונות. הוא הצדיק את התעניינותו המופרזת בחדשות במספר דרכים. פעמים ציטט את דוֹנֶה: “מותו של כל אדם מחליש אותי, מכיוון שאני מעורב במין האנושי.” טיעון מוצק שקשה להתווכח עמו. פעמים הצביע על כך שתמיד דייק לרכבת והרכבת עשתה אותו דייקן, אך מכיוון שבגלל הרכבת ראה אותם פרצופים יום אחר יום – לפני, בזמן ואחרי הנסיעה ברכבת, היה עולמו מוגבל למדי, ורק מוּדעוּת תמידית למתרחש בכל העולם אפשרה לו להכיר בכך שהוא חי בעולם גדול יותר מאותו עולם צר וארוך שהבית בצידו האחד, המשרד בשני, ומסילת הברזל – באמצע.

קשה לומר מתי או מדוע החל מקלייל להתפורר. ודאי היה לכך קשר עם כל החדשות שחשף עצמו אליהן. הוא החל להגיב כאשר מישהו דיבר בזמן שהוא הקשיב לרדיו. תחילה היה מנסה להשתיק אותך, ואז היה מצמיד את ראשו למקלט. אשתו וילדיו למדו לשתוק כאשר החלו החדשות – חמש דקות לפני כל שעה ועד חמש דקות אחריה, וכן שלושים דקות אחרי כל שעה עגולה. וכמובן מ־7:30 עד 8 בטלביזיה ובמשך ארבעים הדקות שבהן קרא את העתון המקומי. הוא היה קופא לנוכח העמודים כמו חולה קטטוני, כשהוא אוחז את פינותיהם עד שנשברו, ומתנשם דרך נחיריו בשריקה חנוקה.

כל זה, כמובן, היה נטל כבד על אשתו אסתר, שניסתה בכל יכולתה לדבר עמו בהיגיון. תחילה היה עונה לה ברכות שעליו לשמור על קשר עם העולם וכו'; אך עד מהרה הפסיק להגיב לחלוטין, כשהוא מעניק לה את הטיפול שכל בן־פרברים מתמחה בו; למשל אם המילה ‘מקצרת־דשא’ נזכרת מוקדם מדי בבוקר יום ראשון אינך אומר כן או לא, אף אינך נאנח, וגם אינך מזיז את ראשך או אף את גבות עיניך. אחרי זמן קצר הולך לו מי שדיבר אליך. עד מהרה באמת אינך שומע הטרדות מעין אלו שלא בזמנן, ואין לך צורך אפילו להעמיד פנים.

יש לומר שוב שמקלייל היה, על אף מוזרותו, אדם ידידותי ונוח לבריות. הוא אהב בני אדם. הוא נהג להזמינם אליו ולבקרם בבתיהם, הוא היה אחד מאותם מבוגרים המסוגלים להקשיב בעניין רב להרפתקאותיו האין סופיות של ילד בכתה א'. מעולם לא שכח דברים כמו הדליפה האיטית בגלגל הרזרבי, הפשרת המקרר או ימי־נישואין אך האחריות שלו לא היתה יוצאת מן הכלל. הדבר היחיד אותו לא לקח כמובן מאליו היה אותו עניין עם החדשות שהתחיל כל כך קטן וגדל כל כך מהר.

וכך, אחרי שזה נמשך שבועות מספר, החליטה אשתו לתפוס את השור בקרניו ובילתה את כל אחר הצהריים בקלקול יסודי של כל מקלט בבית. היו שלושה מכשירי רדיו ושני מכשירי טלביזיה. היא לא הבינה בהם שום דבר אך היה לה ראש טוב, והיא יצאה למלאכה עם רצון ועם פותחן־קופסאות של אולר־כיס. היא הסירה מכל מקלט מנורה אחת, ואחת אחת נשאה אותן אל המטבח. בקפדנות היא חבטה את בסיסי המנורות בשפת הכיור, כשהיא נזהרת לא לשבור את הזכוכית ולא לעקם שום פין, עד שראתה את קרבי המנורה מפוזרים בפנים. אז החזירה אותן למקומותיהן וסגרה את המכשירים. מקלייל בא הבייתה, החנה את מכוניתו, נישק אותה, הפעיל את הרדיו בסלון והלך לתלות את כובעו. עד שחזר אמור היה הרדיו להתחמם, אך לא כך קרה. הוא סובב את הכפתורים וטלטל את המכשיר הלוך ושוב, ואז השגיח בשעה. הוא התמלא חימה, מיהר חזרה למטבח והפעיל את מקלט השנהב שעמד על המדף. זה התחמם במהירות וזמזם במשך דקה, אך זה היה הכל. מעתה התדרדרה התנהגותו, תוך שהוא מעכל את הידיעה שכל המכשירים אינם פועלים. הוא מיהר במעלה המדרגות אל חדרם של הבנים, ותוך שהוא מעיר אותם באלימות, הפעיל את הרדיו שלהם וקיבל אותו זמזום של דקה. הפעם הוא חבט בקופסה ארבע פעמים, והמכשיר מת לחלוטין.

אסתר תכננה הכל עד לנקודה זאת, אך לא יותר, משום שכך פעל מוחה. היא שיערה שתוכל לטפל במצב, אך לא היתה זו השערה נכונה. מקלייל ירד למטה אבל וחפוי ראש, וחיכה שקט ומזועזע עד 7:30, שעת החדשות בטלביזיה. המכשיר בסלון סרב לפעול, והוא חזר לחדרם של הבנים, והעיר אותם ממש כשהספיקו להרדם בשנית. הפעם החל הקטן לבכות. למקלייל לא היה איכפת: כאשר ראה שגם כאן אין תמונה כמעט ובכה בעצמו, אך אז שמע את המכשיר מתחיל להשמיע קול. במכשיר טלביזיה יש המון מנורות, אסתר לא הבדילה בין המנורות של הקול והתמונה. מקלייל ישב לפני המרקע החשוך והאזין לחדשות. “הכל נראה כשורה בחבל הגבול הסוער בהודו.” אמר המכשיר. נשמעו קולות ההמון וברקע ‘המצעד התורכי’ של בטהובן, “ואז –” המוסיקה נקטעה קולות הקהל גברו: שאגות וצווחות. הקריין המשיך: “שש שעות לאחר מכן, כך נראה המקום.” ואז בנגינה חרישית, נשמעה מנגינת ‘בגן המנזר’ של קטלבי. “עם מוסיקה עליזה יותר, תראו עתה את השש שהגיעו לגמר בתחרות היופי למבוגרות.” ברקע נשמעה מנגינת ‘חדר כחול’ ללא סוף, ונקטעה רק פעם אחת כאשר אמר הקריין בצחקוק ילדותי “…והיא התכוונה לכך!” מקלייל חבט בעצמו על צדי ראשו. הקטן המשיך להתייפח. אסתר עמדה למרגלות המדרגות, מהדקת את ידיה. הדבר נמשך שלושים דקות. כשירד למטה אמר מקלייל רק שברצונו לקבל את העתון המקומי. אסתר החליטה לפעול. היא ספרה לו בכנות שלא הזמינה את העתון ושלא תזמין אותו בעתיד, ואז המשיכה בוידוי מלא על פעולותיה אחר הצהריים.

רק אישה נשואה במשך ארבע־עשרה שנה יכולה להכיר גבר די כדי לנהוג בו בצורה כל כך גרועה. היא ידעה שטעתה, אך כיפרה על זה בכך שהיתה הגיונית. לא היה זה הגיוני להמשיך לנהוג בסבלנות. “זה שבך פגע, השמד תשמיד אותו, ולו גם בבת עינך או יד ימינך הנהו.” מאוחר מדי היא הבינה שהחדשות היו חלק כה בלתי נפרד מבעלה, שעל ידי היפטרות מהן היא נפטרת גם ממנו. הוא יצא החוצה, משאיר אותה חיוורת פנים, מקשיבה לחריקתה של דלת המוסך, טריקתה החדה של דלת המכונית, יללת המתנע ויבבת המנוע. היא אמרה שהיא מרוצה, הלכה למטבח, השליכה מהמדף את מקלט השנהב חסר התועלת והלכה לישון, בוכיה.

עם זאת, מאחר שבמציאות החיים אינם מאפשרים מעברים חלקים, היא פגשה בו פעם נוספת. שבע דקות לפני שלוש לפנות בוקר היא שמעה מוסיקה חלושה שנשמעה ממקום כלשהו. משום מה זה הפחיד אותה, והיא החלה לבלוש אחר מקור הקול. הוא לא בקע מהבית. היא לבשה את מעילו של מקלייל והתגנבה אל המוסך, ושם עמדה המכונית במקום בו עמדה מאז ומעולם ומקלייל ישב במושב הנהג, מנמנם ליד ההגה. המוסיקה נשמעה מהרדיו במכונית. היא הידקה את המעיל לגופה, פתחה את דלת המכונית ולחשה את שמו.

ברגע זה אמר הרדיו “והרי החדשות” ומקלייל הזדקף והשתיק אותה ב'ששש' עצבני. היא נסוגה לאחור ועמדה לרגע במצב מוזר בין כניעה ללא תנאי לתבוסה גמורה. הוא סגר את דלת המכונית וגחן לעבר הרדיו, כשידו על כפתור העוצמה, ואילו היא חזרה אל הבית.

לאחר שמהדורת החדשות תמה והוא חזר לעצמו והתאושש מחטאי הנעורים, מאימת הייסורים של רכבת שירדה מן הפסים, מהפחדים של ההתרסקות הקרובה של 119־c, מקסמו של פקיד ממשלה, אחד ממיסדי מועדון ה’סומכים על עצמם בלבד' האומר במילים אלו ממש שיש מעט טוב בגרועים שבנו ויש מעט רע בטובים שבנו – לאחר כל אלה הוא חש עצב רב, התניע את המכונית (על ידי דרדורה במורד הדרך שכן המצבר היה כמעט מת) ונסע לאט ככל שיכול אל העיר.

הוא הגיע אל מוסך שהיה פתוח בלילה ובו נרחצה מכוניתו, נבדקה ושומנה, בזמן שהוא יושב שלוש שעות ליד האוטומט ושותה קפה, פולט מדי פעם קולות כמעט בלתי נשמעים מתוך גרונו. בשעה תשע עזב את המקום ואת שארית היום בילה אצל עורך הדין שלו, כשהוא מוכר ומממש את רכושו, עד שהייתה לו חבילה צנועה של מזומנים. לאשתו תהיה הכנסה נאותה עד שהילדים ילכו לקולג'. אז יימכר הבית, שוכרי הבית הישן יוצאו ואסתר תוכל לעבור לבית קטן יותר כשמחיר הבית הגדול נוסף להון הבסיסי. עורך הדין עלול היה לחשוש לבריאותו של מקלייל אלולא היה עליז ומרבה בשיחה, מתנהג כאדם מאושר – צורה נדירה אך מקובלת של טרוף. היתה זו עבודה קשה אך הם עשו זאת בתוך יום אחד, ולאחר מכן לחץ מקלייל את ידי עורך הדין, הודה לו בחמימות והזמין חדר בבית־מלון. כאשר התעורר למחרת בבוקר, יצא ממיטתו בהרגשה שהוא צעיר בשנים רבות, פתח את הדלת, גרף את עיתון הבוקר ועיין בכותרות.

הוא לא היה מסוגל לקרוא אותן.

הוא נאנח בהפתעה, סגר את הדלת בעדינות וישב במטתו כשהעתון בחיקו. ידיו נעו עליו באי נוחות מחליקות ומחליקות, עד שכפות ידיו השחירו והדפוס טושטש. הסימנים הזועקים צעדו לרוחב הדף כמו מצעד של זרים במדי אגודה כל שהיא: מוצאם לא ידוע, יעד צעידתם לא ידוע וסיבת צעידתם ניתנת לניחוש בלבד. הוא עקב אחר האותיות באצבעו הקטנה, מדד את ארכן של המלים בין האצבע והאגודל והחזיקן לפני עיניו הבוחנות. לפתע קם וחצה את הקומה, שם שלטים, כרוזים ומודעות היו מונחים כמו אוסף פרפרים – תפריט ארוחת הבוקר, משהו על שרות החדרים, משהו על עזיבת המלון. הוא זכר את כולם והיה לו מושג על משמעותם – אך הוא לא יכול לקרוא בהם. במגרה היו כלי כתיבה עם תמונת הבניין בלי בניינים אחרים מסביב, דבר שפשוט לא היה נכון, ועם כתובת שהייתה בכתב רוסי למיטב ידיעתו. טפסי מברקים, לוח זמנים של אוטובוס, פנקס, נושאים כולם סימנים בכתב חרטומים או בסינית, לפי מיטב ידיעתו. ספר הטלפונים מלא שמות זרים בסימנים משונים.

הוא החליט לדקלם את האלף־בית, הוא אמר ברורות “אָ” ואז “אֵה”? כי הצליל לא נשמע לו נכון ולא היה לו מושג מה כן ישמע נכון. הוא השמיע צחקוק טפשי ונענע את ראשו במהירות. צחקוק או לא צחקוק, הוא היה מפוחד.

הוא התקשר לשולחן הקבלה, ביקש להכין את חשבונו, התלבש וירד לאולם הקבלה של המלון. הוא נתן לשוער את פתקי החניה שלו וחיכה עד שהביאו את מכוניתו. כשהגיעה, נכנס, הפעיל את הרדיו ונסע מערבה.

הוא נסע במשך ימים אחדים במצב של פחד תמידי, פחד קר וגם – (בגלל כל זה) – עליז – כפחד של רכבת שעשועים לוליינית, או של סרט אימים. הוא זכר את משמעותו של תמרור ‘עצור’! מבלי לקרוא את המלה ‘עצור!’, ונזהר כשראה את צורתו של תמרור אזהרה מפני מסילת ברזל. מסעדות נראו כמו מסעדות, תחנות דלק כמו תחנות דלק; אם תמונתו של וושינגטון מציינת שטר של דולר אחד ותמונתו של לינקולן חמישה, אז אין צורך לקרוא את הכתוב בהם. מקלייל הסתדר בכלל לא רע. הוא הגיע להרי הרוקי, וסייר בסביבה עד שזיהה את האזור שבו בילה חופשת ציד שנים רבות לפני נישואיו.

דרכים צדדיות הגיע אל הבקתה הנטושה בה בילה אז לילה אחד ושעדיין עמדה שם, רקובה רק מעט בקצותיה. הוא הסתובב בסביבה ושינן את פרטיה בעל פה מחוסר יכולת לרשום, ואז נכנס שוב למכוניתו ונסע לעיר הקרובה. היא לא היתה קרובה ביותר, וגם לא היתה בדיוק עיר. בחנות הכל־בו קנה רעפים, מסמרים וצבע – כל מיני סוגי צבע, בפחיות גדולות וקטנות – וגם שימורי מזון וכלי עבודה. הוא הזמין טחנת קמח, גנרטור, ארבעים קילוגרם של חימר לפיסול, שתי תבניות ללחם, קערה לערבוב וערסל. הוא שילם במזומן והבטיח לחזור בתוך שבועיים כדי לקחת מוצרים שהחנות לא החזיקה במחסן. הוא שלח מברק (אם כי יכול היה לעשות זאת באמצעות הטלפון) לעורך הדין שלו בקשר לשמונים הדולר בחודש שרצה לקבל מנכסיו. לפני שעזב עמד משתומם לפני כלי־נשיפה מוסיקלי מוזר בשם אופיקלייד שעמד, מאובק ומלכותי, בפינה. (למרות שיהיה זה קל יותר לקורא אם נקרא לכלי קרן־צרפתית או סוזפון – שיענה על צרכינו הסיפוריים באותה מידה – אנו נספר כאן שקרים. שמו האמיתי של מקלייל יישמר בסוד, שם עירו יוסתר ומקצועו יוסווה). זה באמת היה אופיקלייד מפליז משנת 1824, באורך של מטר ורבע עם שנים־עשר סולמות. החנווני הסביר לו כיצד אבי־סבו הביא את הכלי מהארץ הישנה, וכיצד לא ניגן איש על הכלי במשך שני דורות מלבד נגן חצוצרה נודד שאחרי שלושה תוים החויר ופניו הוריקו והוא הניח את הכלי כאילו היו בו פיקות הקשה. מקלייל שאל איך נשמע הכלי והאיש ענה: “נורא”. שבועיים לאחר מכן חזר מקלייל לאסוף את שאר המצרכים, כשהוא מחייך ושותק. הוא עדיין לא יכול היה לקרוא, ועתה לא יכול היה לדבר. גרוע מכך, הוא גם איבד את יכולתו להבין דיבור. הוא שילם בשטר של מאה דולר בארשת שקועה במחשבות והחנווני, בחשבו שהפך חרש־אילם, רימה אותו כליל, אך מכיוון שריחם עליו נתן לו את האופיקלייד. מקלייל הטעין את מכוניתו ונסע, שמח בחלקו. וזה חלקו הראשון של הסיפור על מקלייל ודרכו הרעה.

אשתו של מקלייל, אסתר, מצאה עצמה במצב משונה. ידידים ושכנים הציפוה בשאלות שעליהן לא יכלה לענות. האדם היחיד שהיה לו מידע כלשהו – פרקליטו של מקלייל – היה שבוי בהתחייבותו שלא לגלות לה דבר. במובן המשפטי לא הפקיר אותה בעלה שכן היא וילדיה קיבלו את כל צרכם. היא התגעגעה למקלייל, אך בדרך מיוחדת; היא התגעגעה לאותו מקלייל אחראי שאפשר לסמוך עליו אך זה נעלם למעשה זמן רב לפני אותו לילה מביך שבו נסע מהבית. היא רצתה את מקלייל הישן, ולא אותו מקלייל שהפך אדם זר וזועף עם ההתעסקות המיותרת והמעוותת בחדשות. מכל הצדדים הלא־נעימים של אותו אדם זר, בלט אחד במיוחד: העובדה שיכול היה לעזוב כפי שעזב, ולהישאר בחוץ זמן רב כשם שנשאר. לכן, הוא היה אותו אדם בלתי רצוי כל עוד נשאר במרחקים והחזרתו בניגוד לרצונו לא תחזיר את האדם שבקשה.

עם זאת לא היתה מרוצה מעצמה, על כן הייתה היא הצד הנפגע ופצעיה כאבו פחות ממוסר הכליות. תמיד היתה גאה בהיותה רעיה טובה ובעבר עשתה דברים רבים בניגוד להגיונה ולשאיפותיה, רק כדי להיות רעיה טובה. כך שלאט לאט עברה ממחשבות של “מה עלי לעשות?” למחשבות של “מה על רעיה טובה לעשות?” ולאחר מחשבה מרובה פנתה לפסיכיאטור.

הוא היה פסיכיאטור נבון למדי, כלומר תפס את המובן־מאליו מעט מהר יותר מאשר רוב האנשים. לדוגמא, אחרי ארבע דקות של שיחה הוא הבין שאסתר לא באה אליו בשם עצמה, ויותר מכך, החליט לשמוע אותה עד הסוף לפני שיחליט לטפל בה. לאחר שסיימה, והוא שמע מספיק פרטים כדי לראות את התמונה כולה, שקע בהרהורים עמוקים. הוא השווה את קווי היסוד של פרשת מקלייל עם מה שלמד והתנסה, זיהה את האתגר והעריך את שוויים של עגילי היהלום שהתנוססו על אוזני לקוחתו, ואשר אותם קיבלה בירושה. הוא הצמיד את קצות אצבעותיו, הרכין את ראשו הצעיר והיפה, הציץ באסתר דרך גבות עיניו, ולבסוף החליט להענות לאתגר. לנוכח הסיכוי להחזיר את בעלה שלם ושפוי, היא הודתה לו בשקט ועזבה את המשרד ברגשות מעורבים. הפסיכיאטור הנבון למדי נשם נשימה עמוקה והחל להסדיר את העברת שני לקוחותיו האחרים לפסיכיאטור אחר, שכן הוא שיער שייעדר מהעיר לזמן רב.

היה זה מחריד עד כמה קל היה לו למצוא את מקלייל. הוא כלל לא התקרב לעורך הדין. העיקרון המנחה את דרך פעולתם של המשרדים לחיפוש נעדרים הוא שאדם עשוי לשנות את שמו ואת כתובתו, אך רק לעתים רחוקות ישנה את התנהגותו, בעיקר בשעות הפנאי שלו. חובב סקי מושבע לא יברח לפלורידה, אם כי הוא עשוי לעבור מאתר סקי אחד למשנהו. אספן בולים לא יעבור לאיסוף פרפרים. לכן, כאשר מצא הפסיכיאטור, בין שאר ניירותיו של מקלייל, חוברות ותצלומים מימיו בקולג', של הרי הרוקי הנישאים, של האכלת דובים בצד הדרך, ובמיוחד – תצלומים של אתר ציד בו ביקר שנה אחר שנה בלי אשתו ואליו לא חזר מאז נישואיו, החליט הפסיכיאטור שהדבר מצדיק בדיקה. הוא שלח בקשה למשטרת אותה מדינה שתספק לו מידע על אדם שתיאורו כך וכך, הנוהג ברכב מסוג מסויים עם לוחית רישוי מחוץ למדינה. הוא ביקש שאותו אדם לא ייעצר, אלא רק שיודיעו לו, לפסיכיאטור הנבון־למדי, על מעשיו של אותו אדם. הוא חקר גם בכיוונים נוספים, אך זה היה הכיוון שבו השיג את מטרתו.

כעבור שבועות מספר מצא סיור משטרה את מקלייל ליד החנות האהובה עליו, וכעבור דקות אחדות כבר הובא הדבר לידיעתו של הפסיכיאטור. הוא לא סיפר דבר לאסתר, אשתו של מקלייל, אלא נפרד ממנה כשהוא נושא עימו שק של תחבולות. הפסיכיאטור שכר מכונית בשדה התעופה הקרוב ביותר למקום מחבואו של מקלייל וטיפס בדרך הצחיחה והארוכה עד שהיגיע לחנות. בעל החנות סיפר לו עד כמה העסקים גרועים, וכמה טובים הם היו, כמה גשם לא ירד וכמה גשם דרוש, עד כמה קשה להיות האשם בעליית המחירים כאשר כל אחד עם שכל של עז צריך לדעת כמה יקר לשלוח מוצרים עד לאותו מקום, בייחוד בכמויות הקטנות הדרושות בגלל העסקים הגרועים. מתוך המבול הזה של 1800 עובדות על החיים הצליח הפסיכיאטור לדלות שמונה או עשר על מקלייל – מיקומה המדוייק של הביקתה, העובדה שככל הנראה הוא הפך לחרש־אילם שאינו יודע לקרוא, ושהוא ודאי מטורף, שאם לא כן מדוע קנה שמונים וארבע קופסאות שונות של רבע ליטר צבע ביתי, או בכלל מדוע בא למקום כזה כשאין הוא חייב לעשות זאת?

הפסיכיאטור נפטר ממנו עד מהרה וחזר למכוניתו. השטח נעשה הררי יותר ושומם יותר עם כל קילומטר נוסף, עד שהוא התחיל להתפלל שהמכונית לא תתקלקל, ואכן בתוך עשר דקות היא התקלקלה. מכונית המשמיעה קול כזה שהוא החל לשמוע, אסור לה לנוע, והוא מיהר לרדת מהכביש. הוא כיבה את המנוע אך הרעש לא פסק. הוא הבין שהרעש הגיע מהגבעות בסביבה ולא מהמכונית. הוא המשיך לנסוע בסקרנות גוברת, שכן הרעש הלך וגבר. הוא דמה למוסיקה, אך לא כזו שנשמעה אי פעם על כוכב הלכת שלנו, או על אחר בסביבה. היה זה קול שבא מכלי נשיפה אחד. הצלילים הגבוהים היו פראיים ולא מוסיקליים. הצלילים הבינוניים היו גסים, אך הנמוכים נשמעו כאילו ההרים עצמם מדברים, קולות חמים ונישאים, חמים טבעיים מאין כמוהם, שורשיים כמלתעותיו של דוב. אך למרות זאת היו כל הצלילים מושלמים. היתה לו, לפסיכיאטור, אוזן טובה, אם כי לא היה בטוח כמה זמן עוד יישארו לו אזניים, והוא ידע את כל מה שאמרנו על הצלילים. הוא שם לב גם לכך שהמוסיקה נלקחה מתוך ספר תרגילי המוסיקה של צ’רני, כרך א', הזוועה החדגונית של:…דו מי פה סול לה סול פה מי רה פה סול לה סי לה סול פה מי סול לה… וכו'; זחילה מייגעת במעלה הסולם, ואחריה ירידה מתישה לא פחות.

הוא ראה את השמיים תכולים מתחת לגלגלי המכונית, כמעט, סובב את ההגה סיבוב חד ומצא עצמו על הדשא, בחצר ביקתתו המשופצת של מחפש זהב. בתחילה לא שם לבו לכך, משום שבחזית הביקתה ישב האדם מטורף־המראה ביותר שראה בימי חייו, שזיעזע אותו מתוך אדישותו המקצועית.

הוא ישב מתחת לאשוחית יבשה, מכופפת ברוח. הוא היה יחף עד לבית השחי. הוא לבש את חלקה העליון של גופיה וכובע שנראה כמו אוהל בצורת חרוט של הצופים, בלי התורן. הוא ניגן, או לפחות התאמן על האופיקלייד. על כתפיו היתה ערמה קטנה של מחטי האשוחית, שהומטרו מן העץ מטה בכל פעם שניגן אל ה’בי־במול' או צלילים נמוכים יותר. רק עכבר שנלכד בתוך אבוב בעת חזרת תזמורת יכול להכיר את הרגשת ההימצאות ליד נגן המתאמן באופיקלייד.

ללא ספק, זה היה מקלייל. הוא נראה שבע ומלא למדי. כשראה את מכוניתו של הפסיכיאטור המשיך לנגן, אך משנפגשו מבטיהם – קרץ לו, חייך בקצה פיו שהציץ מעבר לפיה הגדולה והזיז שלוש מאצבעות ידו השמאלית. זה כל מה שיכול היה לעשות מבלי להפסיק לנגן. הוא לא הפסיק עד שסיים את האוקטבה עליה התאמן, ואז השעין את האופיקלייד על גזע האשוחית וקם על רגליו. כשהצלילים האחרונים התגלגלו במורד ההר, ראה לפתע הפסיכיאטור שהוא לבדו מול האדם המוכה הזה, שבריאותו וכוחו היו גלויים לעין, והוא נזכר במדרון בו כמעט הידרדרה מכוניתו לפני זמן קצר. מיהר אפוא האיש, סגר את חלונות המכונית ונעל את דלתותיה בהרגשת רווחה וביטחון. אך ההומור והכנות שעל פניו השזופות של מקלייל פיזרו את פחדיו וגם את זהירותו, והוא מיהר וגחן החוצה מתוך המכונית כמעט מבלי לדעת מה הוא עושה. שמח וטוב־לב, חשב, הוא ביטוי שאין מרבים להשתמש בו, אך כזה היה מקלייל, בשם אלוהים, שמח וטוב־לב. הוא קרא בשמו, אך מקלייל לא שמע אותו, או שלא שם לבו לכך; הוא פשוט הושיט את ידו החמה והפסיכיאטור נטל אותה. הוא הרגיש את היבלות השטוחות בידו של מקלייל ואת הכוח האצור בה, כמו אצל פיל המניף ילד בחדקו. הוא חייך בחשבו על כך, משום שמקלייל לא היה אדם גדול ביותר ושוב לא יכול להסיר את החיוך מעל פניו.

הפסיכיאטור סיפר למקלייל שהוא סופר שבא לספוג את האווירה המיוחדת של הארץ, נסע לאן שהוביל אותו הכביש והנה הגיע לכאן. אך בטרם הגיע למחצית סיפורו שם לב לעיניו של מקלייל, שהתרכזו בו אך לא בסיפורו, ממש כאילו עמד לפני מקלייל וזמזם נעימה כלשהי. מקלייל נראה כאילו נהנה מאוד מקולו של הפסיכיאטור, אך לא הקשיב לדבריו. הפסיכיאטור סיים את דבריו, על כל פנים, ומקלייל חיכה לראות אם באמת סיים. עתה חייך את חיוכו הזורח והיטה את ראשו לעבר הביקתה. מקלייל הלך בראש ואורחו אחריו, כשהוא ממלמל את השטויות הרגילות של איזה בית יפה יש לך. כשנכנסו צעק לפתע הפסיכיאטור אל אותו גב אדיש שלפניו, “אינך שומע אותי?” אך מקלייל כלל לא נפנה אליו, אלא סימן לו להמשיך. הם פסעו לתוך עירבוביה כה מושלמת של צבעים שהפסיכיאטור עצר והחל ממצמץ בעיניו. קיר אחד הוסר ממקומו והוחלף בשמשות זכוכית שהשקיפו על המדרון. השמשות יצרו הרגשה כאילו הבית מרחף על מצע ערפילי. כל הקירות היו מצופים ביריעות משי והרצפה היתה לבנה. היה זה כאילו יש יותר אור בתוך הבית מאשר מחוצה לו. ממול לחלון הגדול היתה כנת ציורים גדולה עשויה מוטות עץ. המוטות היו מחורצים וקשורים זה לזה בחוט. על הכנה היתה מתוחה יריעת קנבס ענקית, ועליה ערבוביה מאוד לא תכליתית בשלל צבעים, בגוונים הטהורים והמנוגדים ביותר. חלק מהציור תאר ללא ספק את החדר, או לפחות את האוירה של תערובת צבעים כאן והאינסוף שם. האופיקלייד היה בתמונה. הוא צוייר בדייקנות רבה, ונראה כמו מתקן של איזו מכונה שטנית עצומה. ברקע היו מעט פרחים; אך הדמות המרכזית עוררה בו דחייה. יותר מכך – היא עשתה כל מה שמסביב לדוחה. הדבר לא נראה כמשהו מוכר, ובאופן משונה הוא היה מרוצה מכך.

ציורים אחרים נערמו על הרצפה משני צדי כן הציור. חלקם היו סתם מרוחים בצבע וחלקם בעלי קוים ישרים ומשטחים חלקים, אך כולם באותם צבעים טבעיים עד לכאב. הוא הבין למה שמשו אותן עשרות קופסאות של צבע ביתי שסיקרנו כל כך את החנווני.

על פני החדר היו מפוזרים גזעי עצים שבסיסיהם נוסרו בקפדנות כדי שיעמדו יציבים, ועליהם עמדו פסלים מחימר. קליפתם של חלק מהגזעים קולפה וחלקם נצבעו. בחלקם הוסרו חלקים של הקליפה והושמו בתוך החימר, ובחלקם הושמו חתיכות חימר בתוך סדקים ובקעים בעץ. חלק מהפסלים נצבעו וחלקם לא. רבים צריכים היו להיצבע. היו שם צורות חופשיות ודמויות מוזרות: אישה מיניאטורית וגיטרה עם רגליים. כמו כן היו שם סמלים המעסיקים אפילו פסיכיאטורים נבונים־למדי. בשום מקום לא נראה ריהוט לשמו. היו שם מדפים בכל האורכים ובגבהים שונים. המדפים נשאו קופסאות מסמרים, צרורות בדים, קופסאות שימורים וכלי עבודה ובישול. היה שם מעין שולחן עבודה עם מלחציים בצד אחד ובצדו השני היו אבניים של כדר, מגושמות אך בנויות בתיחכום ומופעלות ברגל.

הוא ביקש לדעת היכן מקלייל ישן. הוא שאל אותו, אך שוב התנהג מקלייל כאילו המילים אינן מילים אלא צלילים נעימים, והיטה את ראשו לשמוע עוד. הפסיכיאטור עבר עתה לשפת הסימנים. הוא עשה כרית משתי ידיו, הניח עליהן את ראשו ועצם את עיניו. כשפקח את עיניו ראה את מקלייל מהנהן בראשו בהתלהבות והולך אל הקיר המרופד בלבן. מאחורי הריפוד הוציא ערסל שקצהו האחד היה קשור לקיר והקצה השני היה תלוי על וו שהוברג בבורג כבד בין השמשות של הקיר השקוף שבצדו השני של החדר. לשכב על הערסל הזה פירושו להתלות בין שמים וארץ כקברו של מוחמד, כשהשמים והנוף אופפים אותך מכל עבר. הערצתו לרעיון זה של מקלייל פגה משרמז לו מקלייל בבירור להיכנס לתוך הערסל. הוא נסוג אחורה בזהירות כשהוא מוחה ומנסה לומר למקלייל כי שאל זאת מתוך סקרנות, רק רצה לדעת! לא, לא, הוא לא עייף, לעזאזל; אך מקלייל התעקש עד כדי כך שלקח אותו בידיו כמו ילד עקשן שמסרב ללכת לישון, ונשא אותו אל הערסל. כל רצון לבעוט או להאבק דוכא על ידי נטייתו של ערסל זה ושל כל הערסלים בעולם לאי־סובלנות עם חסרי המנוחה. אך יותר מכך דוכא יצר ההשתוללות על־ידי קרבתו של החלון הגדול. עתה יכול לראות שהבית בולט מעל לתהום והחלון איפשר לו להביט הישר למטה ולראות שאין שום מעצור, לפחות לעומק מאה וחמישים המטרים הראשונים. בסדר, חשב, אם אתה מתעקש, אני ישֵן.

וכך שכב לו על הערסל במשך השעתיים הבאות, מסתכל במקלייל המעביר את הזמן, וחושב מחשבות מקצועיות פחות או יותר.

הוא לא מדבר או לא יכול לדבר – (כך איבחן הפסיכיאטור) – אפאסיה מוטורית. הוא לא יכול או לא רוצה להבין את הדיבור – אפאסיה חושית. הוא לא יכול או לא רוצה לקרוא ולכתוב – אלֶקסיה. ומה עוד?

הוא התבונן בכל יצירות האמנות – אם באמת היתה זו אמנות, וכל מה שהיה אמנות, היה אמנות בטעות בלבד – ובכל ההמצאות: הוא עקב בעיניו אחר חוט כביסה ארוך שגילה בחדר. קצהו הראשון נקשר לקיר אליו חובר הערסל. הוא גילה את הגלגיליות והאביזרים השונים בקיר אליהם נקשר החבל ועקב אחריו לרוחב התקרה עד לקיר האחורי. הוא הבין שעל ידי משיכת החבל אפשר לפתוח שני פתחי אוורור צרים. דלת קטנה מאחורי ריפוד המשי על הקיר הובילה, על פי השערתו הנכונה, לבית־כבוד שניתלה מעל לתהום. פתרון נטול־צנרת מושלם שכזה טרם ראה מימיו.

הוא הביט במקלייל הממזמז את הזמן. זו היתה המילה היחידה לכך, ופעולותיו של מקלייל היוו את הדוגמה הטובה ביותר למזמוז זמן. מקלייל הזיז דברים, הוריד אותם, זז אחורה כדי לבדוק והניח יד מאשרת על הדבר שהזיז. התוצאה האמיתית – שום דבר מוחשי. אך אי אפשר לומר שלא היתה שום השפעה, וזאת בגלל הסיפוק העמוק שהאיש הקרין. במשך דקות היה עומד כשהוא מחייך לעבר האובניים הגמורים־למחצה. לפתע היה מתפרץ בפעילות – מנסר, מקציע, קודח. הוא היה מצרף עתה את החפץ אל שאר היצירות המוזרות, טופח עליו כאילו היה ילד ממושמע, והולך לו כשהוא משאיר את סיום העבודה לפעם אחרת. בעזרת משוף־עץ הסיר בזהירות את אפה של אחת הדמויות שעשה מחימר שרוף ובקפדנות שם אחר במקומו. כל הזמן היה שקוע לחלוטין רק במוצרים ובתהליכים שפיתח בעצמו, והקרין שביעות רצון מעמלו. היה לו זמן. נראה היה כאלו יש לו זמן לכל דבר, ותמיד יהיה לו.

זהו אדם בנסיגה, חשב הפסיכיאטור הנבון־למדי, אך נסיגה שכמוה לא תאר המדע עד כה. למשל: הוא היה פרימיטיבי במובן של סיפוק כל צרכיו בעצמו, אך לא היה שום דבר פרימיטיבי בצרכים עצמם. הוא עובד קשה להשגת אותם תנאים שידע בעבר: תאורה חשמלית, שני כיווני אוויר, שירותים משוכללים. הוא מוכיח צניעות רבה בשכר המועט שהוא נותן לעצמו עבור עמלו: הוא בונה אובניים של כדר כנראה כדי לעשות את כלי הבישול שלו בעצמו, ומאחר שהעץ זול והחימר בחינם, הכלי שלו זול יותר מכלי אלומיניום, מאחר שהוא מעריך במעט את עבודתו.

כשרונותיו מועטים ממרצו (הרהר הפסיכיאטור). הנגרות שלו, כמו הציור והפיסול שלו, מראים תבונה ניכרת, אך מעט אימון. הוא יכול לבנות אך לא לייפות, לשרטט אך לא לצייר. הוא משיג סיפוק אוּמנותי פשוט בכך שאינו מוחק את משיכות המכחול המקריות שלו. יצירות האמנות שלו הן כולן מקריות, וכמו כל דבר אקראי הן נדירות ואי אפשר לחזות מראש את הופעתה של אחת מהן. הגמול שלו הוא, אם כן, בסיפוק, בהכללה הרחבה ביותר של המונח.

איזה סיפוק? לא בדברים שיש לו, שכן אדם זה יכול היה לקנות יותר בפחות כסף. לא בשלמות, כי ברור שיכול להסתפק בפחות מהשלמות. אולי חירות משיגרה, משליטת העבודה על חייו? אין להניח שכך הדבר, מכיון שבעירבוביה של ביתו המורכב היה סדר והיתה שיטה. מציאותו של שעון מעורר במקום מוכיחה זאת. הוא לא נשלט על ידי סדר ושיגרה – הוא השתמש בהם. והסיפוק שלו? זה חייב להימצא בתחום הצר של “הוא למען עצמו” ובעצם העובדה של הֶעדר כל תקשורת!

נסיגה… נסיגה… מי שנסוג לפראות אינו מתכנן איוורור משני כיוונים או מנצל תהום של מאה וחמישים מטר לצורכי השירותים שבביתו. מי שנסוג אל הילדות אינו מתכנן ובונה אובניים של כדר. מי שנסוג מהאנושיות אינו מקדם בברכה אנשים כמו…

רגע אחד.

אולי זר שאיתו הוא יכול ליצור קשר לא יתקבל בברכה. זו מחשבה שאינה נותנת מנוח. לקיחת הסיכון של עשיית מעשה שלא ימצא חן בעיני מקלייל תהיה פחות אגואיסטית מהאתגר שלקח על עצמו עד עתה.

מקלייל החל לבשל.

כשהביט בו תפס לפתע הפסיכיאטור שהאדם האילם והפרימיטיבי הזה הוא אדם מאושר בדרכו שלו. יותר מכך, הוא מילא את כל התחייבויתיו ולא דאג לאחריותו.

זה היה בלתי נסבל.

זה היה בלתי נסבל מכיון שהיתה זו הפרה של החוק הבסיסי של רפואת הנפש – לפחות באותו בית ספר שבו הוא למד והתמחה, והוא לא התכוון להסתבך בתיאוריות אחרות, פחות בדוקות. תפקיד רפואת הנפש הוא לסגל את הסוטה לחברה ולהחזיר או להגדיל את תרומתו לחברה. הכנעתו והתאמתו של אדם זה לחברה פירושן התנגדות למדע עצמו; שכן רפואת הנפש בגרסתה זו מוצאת את התוצאות היעילות ביותר בשיטות מדעיות ולכן אין זה משנה אם היא מדע או לא. בשביל הרופא היא מדע וזהו זה. אם לנקוט לשון מעשית, כל מה שהוכח כנכון, אפילו רק מבחינה סטאטיסטית, הוא האמת, וכל השאר, אפילו דברים אפשריים, חייבים להישאר מחוץ לתחום. שום אמת ידועה לא הניחה ליחיד לפרוש מהחברה. ולכן, קודם כל הוא, הפסיכיאטור הנבון־למדי, לא היה מוכן לתת לאותה… אותה התאבדות, את ברכתו.

הוא חייב אם כן למצוא דרך ליצור קשר עם מקלייל. כאשר ימצא את הדרך, יהיה חייב להעביר באמצעותה למקלייל את הבנת השגיאה שבאורחות חייו, מבלי שמקלייל ישליך אותו לתהום.

הוא שם לב שמקלייל מביט בו וקורץ לו בעינו. הוא חייך בחזרה בטרם ידע מה הוא עושה וציית למחוותו של מקלייל. הוא חילץ את עצמו מתוך הערסל והתקרב לספסל העבודה שעליו היו קערות חרס מלאות בתבשיל מהביל. הקערות עמדו על צלחות גדולות והיו מוקפות בעגבניות פרוסות. הוא טעם מהן. ללא ספק בושלו עם עלי גפן וקושטו בנקודות של עיסה ירוקה כהה אשר, לאחר עיון מעמיק בטעם הלוואי שלה, הוא זיהה כריחן טרי מרוסק עם שום ומלח. התוצאה היתה יצירת אמנות של ממש.

הוא החרה־החזיק אחר מקלייל כאשר זה נטל את קעריתו ושניהם יצאו ורבצו מתחת לאשוחית הזקנה כדי לאכול. היה זה מאורע שקט ונעים והיו לו לפסיכיאטור הזדמנויות רבות למדוד את מקלייל במהלכו ולתכנן את המערכה. הוא היה בטוח למדי כיצד להמשיך והיה זקוק להזדמנות בלבד.

ההזדמנות באה כאשר מקלייל קם, התמתח ונכנס לתוך הבית. הפסיכיאטור עקב אחריו וראה אותו מזדחל לתוך הערסל ושוקע כמעט מייד בתרדמה.

הפסיכיאטור הלך למכוניתו והוציא את תיק התחבולות שלו. כאשר נחלץ מקלייל בפיהוק מתוך תנומתו והתמתח, מאוחר אחר הצהריים, ראה את אורחו יושב מתחת לעץ האשוחית, שוקל את האופיקלייד בידיו ומשחק בכפתוריו במבוכה ובסקרנות. מקלייל פסע לעברו והניף את האופיקלייד בחיוך ידעני. הוא הביא את המכשיר המפלצתי לתנוחה הנכונה והכניס את לשונו לפיה הגדולה כמו סיפלון. בקושי הספיק לקפל את שפתיו בגלל הטעם המוזר, וכבר התגלגלו קשתיות עיניו עד שלא נראו והוא התמוטט. הפסיכיאטור הספיק רק לחטוף את האופיקלייד כדי שלא יפגע בשיניו הקדמיות.

הוא השעין את האופיקלייד על העץ ויישר את אבריו של מקלייל. לרגע התרכז בדופק ואז הפנה את הראש לצד אחד כדי שהרוק לא יזרום במורד הגרון הרפוי. אחר כך כרע ברך ליד מקלייל. מקלייל אף לא זע כשנדקר על ידי מחט המזרק. הוא קיבל תערובת מדויקת של סמי ההרגעה הלא מרדימים פרנקוול, כלורפרומזין, רֶסֶרפּין, ומנה מתונה של הסם המרדים סקוולמין.

הפסיכיאטור שטף את פיו של מקלייל במים. עתה לא היה עליו אלא להמתין ולתכנן.

בדיוק בזמן, על פי שעון היד של הפסיכיאטור, החל מקלייל להאנח ולהשתעל חלושות. בקול יציב ושקט אמר לו הפסיכיאטור לא לזוז. גם לא לחשוב. הוא נשאר מחוץ לטווח הראייה של מקלייל המטושטש ואמר לו לבטוח בו, שכן הוא נמצא שם כדי לעזור לו. הוא אמר לו גם לא לדאוג בגלל המבוכה והטשטוש בהם הוא שרוי: “אינך יודע היכן אתה וכיצד הגעת לכאן,” הודיע לו. ועוד אמר למקלייל, אשר עבר כבר את גיל הארבעים, שהוא עכשיו בן שלושים ושבע – והפסיכיאטור ידע מה הוא עושה.

מקלייל רק שכב בצייתנות, חשב על מה ששמע וחיכה למידע נוסף. הוא לא ידע היכן הוא נמצא וכיצד הגיע לכאן. הוא ידע שעליו לבטוח בבעל הקול, שנמצא שם כדי לעזור לו. הוא גם ידע שהוא בן שלושים ושבע ואת שמו. הסמים שמרו על הכרתו והוא שכב מקשיב ונכנע. הפסיכיאטור שם לב לכך ושמח: הו אזאסילונול יפהפה, לחש לעצמו, פייפרידיל נעלה, הידרוכלוריד נחמד, סרפסיל פיקח… כשהוא בטוח בעצמו, עזב את מקלייל והלך לביקתה. לאחר חיפוש מצא נעליים, גרביים ובגדים והלביש בהם את החולה האדיש. הוא עזר למקלייל להיכנס לתוך המכונית והיה מזמזם כל העת, שכן אין אדם מאושר יותר ממומחה המצליח בשדה התמחותו. מקלייל שקע לתוך הריפוד ושלח מבט אחרון בביקתה, ובהבהק האור מן האופיקלייד הנוצץ. הפסיכיאטור אמר לו בקול תקיף שלכל אלו אין כל קשר עמו. מקלייל חייך בהקלה והביט בנוף העובר על פניו, והוא אדיש כמו כלבלב פקינזי. כשעברו ליד החנות שבעיר התעורר מקלייל, אך לא אמר דבר. תחת זאת שאל את הפסיכיאטור אם תחנת ארדסמיר כבר נפתחה. הפסיכיאטור לא יכול היה לענות בגלל היצר שבער בו לנהום וליילל כחתול: תחנת ארדסמיר, שתי תחנות לפני פרבר מגוריו של מקלייל, נשרפה ונבנתה מחדש לפני קרוב לשש שנים; על כן ידע עתה הפסיכיאטור לבטח שמקלייל חי כעת בתקופה שלפני מחלתו – תקופה שבמהלכה ידע כמובן לדבר. הפסיכיאטור זמזם לו על התפעלותו מהכלופרומזין (שעזר להרגיע את מקלייל) וחיבר לעצמו שיר חרישי: “הו סקופולָמִין, מי היה מאמין…”. את כל זאת שמר הפסיכיאטור לעצמו, ולשאלת מקלייל השיב בקול נמוך שאמנם תחנת ארדסמיר נפתחה כבר ושאל אם בעיות נוספות מציקות לו. מקלייל חשב על כך היטב אך שום בעיה לא הציקה לו. כל שאלותיו נענו בדייקנות. הוא ידע שהוא בטוח בידיו של האיש הזה, שעליו לא ידע מאום. הוא ידע (למעשה חשב שהוא יודע) את גילו המדויק ושהוא אמור להיות מבולבל. כמו כן נאמר לו שלא לחשוב. משחשב על כל זאת הניד בשלווה את ראשו וחזר לצפות בדרך המתגלגלת מתחת לגלגלי המכונית. “סכנת מפולת,” לחש כשעברו ליד השלט שהודיע על כך.

הפסיכיאטור נהג בשמחה את המכונית במורד ההרים ולרוחב המישורים אל העיר שבה שכר את המכונית. הוא עזב את המכונית ליד תחנת רכבת (“הצטלבות מסילת ברזל,” מלמל מקלייל) והזמין תא שמור ברכבת. מטוס נראה לו חסר פרטיות מדי לגבי החולה שלו, וגם מהיר מדי בשביל המחיר על פי שעות שביקש לגבות. היה להם פנאי לארוחה ידידותית, ולבסוף עלו על הרכבת, כשהקרקע המוצקה מתחתם, היעד לפניהם, ואדני המסילה מריעים בעליצות. הפסיכיאטור כיבה את כל מנורות הקריאה, מלבד אחת, ורכן קדימה, עיניו של מקלייל התרחבו כדי להסתגל לאפלולית והפסיכיאטור נשען לאחור בנוחות ושאל אותו מה הרגשתו. הרגשתו היתה טובה וכך אמר. הפסיכיאטור שאל אותו בן כמה הוא. מקלייל אמר שהוא בן שלושים ושבע, אך נשמע מפקפק בכך.

הפסיכיאטור ידע שהסקופולמין החל נמוג בהדרגה, אך השפעת הסם המרגיע תימשך. הוא נשם נשימה עמוקה והחל להסיר את הסוגסטיה. הוא אמר למקלייל מה גילו האמיתי, ועדכן אותו ביתר הפרטים. מקלייל נראה מבולבל לדקות מספר ואז לבשו פניו הבעה שניתן לתארה רק כלא בלתי מאושרת. כל מה שמלמל היה “אסור לעשן”, כשהוא בוהה בשלט, ובכך הוכיח סופית את יכולתו לקרוא.

הפסיכיאטור הניד בראשו בחכמה מבלי להגיב, כשהוא מלא נכונות להניח ללקוח שלו להתבשל במיץ של עצמו, כל עוד הבטיח הבישול מטעמים ערבים.

מקלייל דרש פתאום לדעת מדוע איבד את כושר הדיבור והקריאה. הפסיכיאטור הרים מעט את גביני עיניו והרים הרבה את כתפיו, חייך חיוך של “ספר לי בעצמך” והציע ששניהם יחשבו על כך בשנתם. הוא קרא לדייל שיציע את מיטותיהם ואחר כך ביקש ממנו להביא כמה עיתוני ערב. דבר לא יעזור למי שחוזר אל התרבות יותר מעיתוני הערב. מקלייל כלל לא התעניין בהם. הוא רק השתחל לתוך הפיז’מה שהשאיל לו הפסיכיאטור, ונכנס למיטה.

הפסיכיאטור לא ידע אם מקלייל העיר אותו בכוונה, או שהיתה זו הרכבת שהאיטה לקראת תחנה למילוי מים, או שמא שני אלו גם יחד גרמו להתעוררתו. על כל פנים, הוא הקיץ בשלוש לפנות בוקר וראה את מקלייל עומד ליד מיטתו ומביט בו בהתמדה. הוא עצם את עיניו ושפשפן היטב, אך כשפקח אותן עדיין עמד שם מקלייל. הוא שם לב לכך שמנורת הקריאה של מקלייל האירה ושעיתונים רבים היו מפוזרים על הרצפה. בקול יבש אמר מקלייל, “אתה איזשהו סוג של רופא.”

הפסיכיאטור הודה שנכון הדבר. מקלייל אמר לו, “אם כך אתה צריך להבין מה שאומר לך עתה. גלשתי כאן בשלג לפני שנים רבות כשלמדתי בקולג'. היתה תאונה, וחבר שהיה אתי שבר את הרגל. השכבתי אותו בצורה הנוחה ביותר שיכולתי והלכתי לקרוא לעזרה. חזרתי, הוא החליק במורד ההר. שֶבֶר. לקח יומיים למצוא אותו. שלושה ימים להוציא אותו משם. מכת כפור. נֶמֶק.”

הפסיכיאטור ניסה להֵרָאות כאילו הוא מקשיב.

מקלייל אמר, “דבר אחד לא אשכח כל ימי. הוא לא פסק להוריד את התחבושות כדי להביט ברגל. הוא ידע שהיא אבודה ולא יכול שלא להביט בחומר המתפשט מסביב וכלפי מעלה. הוא לא רצה לעשות זאת. הוא היה מוכרח. ניסיתי לעצור בעדו, ולבסוף נאלצתי לעזור לו, או שהיה פוצע את עצמו. מדי עשר חמש־עשרה דקות, במשך חמש עשרה השעות של הירידה אל האכסניה היה מסתכל מתחת לתחבושות.”

הפסיכיאטור ניסה לחשוב מה לומר, אך לא מצא, לכן שתק, ארשת של חוכמה נסוכה על פניו, והמתין.

מקלייל אמר, “אותו דוֹנֶה, אותו ג’ון דוֹנֶה שמשיריו נהגתי לדקלם, תמיד האמנתי בו.”

הפסיכיאטור החל לסלף את הציטטה על ‘לא לשאול למי צלצלו…’

“כן, זהו זה, אך בעיקר הקטע ‘מותו של כל אדם נוגס בי ומדלדל אותי, שהרי מעורב אני במין האנושי’. האמנתי בכך,” חזר מקלייל. “האמנתי ביותר מזה. לא רק המוות מדלדל אותי. טמטום ארור מדלדל אותי משום שאני מעורב. אני מוקטן ומדולדל כי אנשים דוחפים זה את זה כל הזמן. העובדה שכל אחד רוצה רק כסף מהיר וקל נוגסת בי.” הוא הרים דף עיתון והניח לו ליפול. העיתון ריחף עד לפינת התא כמו פרפר גדול. “חשתי שאני ננגס בהדרגה עד מוות ומוכרח לצפות בתהליך בדיוק כמו אותו נער עם הנמק. זו הסיבה.” הרכבת החלה לנסוע לאט ולפתע נעצרה. מקלייל הביט בחלון, שמיסגר את אורות הנאון והתנועה. הוא גחן לעבר הפסיכיאטור. “היה עלי לחדול לחלוטין מלהיות מעורב. כל דבר שעשה המין האנושי היה באשמתי. כך עשיתי, ועתה שוב אני מעורב.” מקלייל הלך פתאום אל הדלת. “ועל כך אני מודה לך.”

בגרון ניחר שאל אותו הפסיכיאטור מה בדעתו לעשות.

“לעשות?” שאל מקלייל בעליזות, “אני יוצא עתה לנגוס במין האנושי בחזרה”. הוא יצא לפרוזדור וסגר אחריו את הדלת לפני שהפסיכיאטור הספיק להתיישב. הוא פתח אותה שוב והכניס את ראשו פנימה. בקול השפוי ביותר אמר, “היזהר, דוקטור, זוהי דעתו של אדם אחד בלבד.” ונעלם.

הוא רצח ארבעה אנשים לפני שנתפס.