האמנם פרדוקס?    🔗

להלן תגובתי למדור ‘עתידעת’ (גליון מס' 16).

‘הפרדוקס של פֶרמי’ אינו פרדוקס כלל ועיקר; הבעיה נעוצה בזווית הראייה שלנו. אנו מנסים לתרץ את הניגוד בין הסתברות קיומם של חיים תבוניים ביקום לבין התעלומה האופפת את מיקומם, תוך שאנו מחפשים דמיון כלשהו לצורת חיים ולאמצעי תקשורת הדומים באופן כלשהו לאלה המוכרים לנו.

גישתי למד"ב בכלל, ולנושא הנדון בפרט, מקשרת לעניין תופעות בלתי מוסברות מתחום הפרה־פסיכולוגיה ותאוריות כדוגמת זאת של ארתור ס. קלארק ב’2001: אודיסאה בחלל'.

נראה לי שעוצמתם של החשיבה, הדמיון, הרגש ודומיהם מוכחת בעיני כל אדם שאיננו כבול במערכת הרציונאלית המקובלת והמעוגנת במדע המוכר לנו. תופעות כמו טלפאתיה, היפנוזה, ראיית־העבר או ראיית ההווה המרוחק־גיאוגראפית, מוכיחות כי טמון באדם כוח ממשי שאין הוא מודע לו במרבית המקרים. קיומו של כוח זה (אשר יאה לו אולי הכינוי ‘כוחות־הנפש’) מוצא לו הסבר גם בהנחיותיו של קלארק בדבר ציביליזאציה כה מתקדמת (זו שהניחה את הלוח השחור כשלושה מיליוני שנים לפני המסע המתואר ב’אודיסאה בחלל'), אשר תוך כדי קידמה וניסוי השתחררה מן הצורך באותה מסגרת חלשה ורבת־תחלואים בדמות גוף־אנוש, והפכה ברבות־הזמן לאנרגיה טהורה, חסרת־צורך במסגרת פיסית כלשהי.

אם נחבר את הקצוות, נראה לי שניתן להסביר את ‘הפרדוקס של פרמי’ בקיומם של ‘חיים’ ברמה נמוכה משלנו (שטרם יצרו תקשורת בין־כוכבית) מחד גיסא, ומאידך־גיסא – חיים מתקדמים עד כדי היותם אנרגיה טהורה, אשר אינה זקוקה לאמצעי תקשורת, באשר היא מצויה כאן, שם, ובכל מקום, משוחררת ממגבלות חוקי הפיסיקה הידועים לנו. על כן אין לה שום צורך או עניין בהיחשפות בפנינו; אין אנו באותה רמת־התפתחות, איננו מסוגלים לתרום לה משהו משלנו. ואולי ממילא מובטח לנו להגיע לאותה רמה בסופו של דבר, אחרי 120 שנה…

ואם בתגובה לדברי יאשימוני בנטיות מיסטיות, אין לי אלא לומר כי בלעדיהן אינני יודע כיצד ניתן להתייחס אל המד"ב בכלל!

מוטי דגן, נתניה.

(מורה בביה"ס התיכון “שרת”, נתניה)

*

מדע העתיד    🔗

מה הקשר בין הדמיון והמדע? בין הדמיון והדת? הדמיון והמיסטיקה? הדמיון והלוגיקה? הרבה שאלות. אני הגעתי למסקנה מאד משונה: אין הבדל בין דמיון למציאות. אם המציאות, שאנו חיים בה, הינה מציאות מדעית, פרימיטיווית, בעלת דיעות קדומות – הדמיון והמציאות משחקים בנו. במילים אחרות: השפה משתנה, ואיתה הלך הרוח. נבואות הנביאים הקדומים, ושל סופרי מד"ב כמו אסימוב כיום – אינן כה שונות כפי שנראה לעין. העתיד אינו ברור. אינו מוסרי. הפוליטיקה שולטת – והפשע חזק ודומיננטי. האדם קרוע לרווחה, ובאין מנוח ומזור – דמיונו רווי האדרנלין, פרנואידי, לחוץ ומתוסכל.

א. הכסליי חזה זאת. ג’ורג' אורוול חש בזאת. ועולמם אינו בדיוני, אלא מציאותי. הטכנולוגיה משרתת את הטכנולוגיה. (חוק פרקינסון: הפקידות משרתת את הפקידות) הרפואה את הרפואה, האפיפיור את הכנסיה וסובב חלילה.

אין המדע משרת את האנושות – אלא את סקרנותו התיאורטית – מכיסי משלם המיסים הקטן. התיאוריות הנכפות על היחיד – אינן נכפות על המוסר המדעי. (יש חזירים ששווים יותר וכו' – ג’ורג' אורוול, “חוות החיות”). בשם סיסמאות שדופות, נעשים מעשים נפשעים – כביכול למען הקידמה האנושית. קידמה למי? קידמה לאן? למה הדבר דומה? למכשיר טלוויזיה תלת ממדי הניתן לאדם שמוצא את אשתו זונה, בניו מתו בתאונת דרכים, והוא עצמו לא אכל יומיים. מה תעזור לו הטלוויזיה? אילו תוכניות יפות יכול המדע להעניק לו?

אמר לי פעם הרבי שלי (כשלמדתי בתיכון דתי): אדם שלא אכל יומיים, לא מסוגל לשמוע סימפוניה של בטהובן.

אני מבין את להיטותכם להכניס את היינלין, אסימוב, וקלארק לדעת ההמונים. זהו מעשה נאה ותרבותי. אבל מכאן ועד לנבואה של עדר כותבי סיינס־פיקשן, הדרך קצת ארוכה. האנושות סובלת היום מהרבה סיבות, ואין צורך שבין הסיפורים הקצרים בחוברת שלכם, יבואו טקסטים “מדעים כביכול” – על עתיד אנושי קצר טווח, שואה ועוד. זה מקלקל לי את ההנאה.

עולם אנושי טוב יותר הינו עולם אנושי בעל מוסר טוב יותר. כל עוד הפוליטיקה שולטת – לא ניישב כוכבי לכת רחוקים. חומייני ואידי־אמין, היטלר וקדאפי לא יתנו.

האם ד"ר מנגלה היה מדען? האם “עדר האמנים שלוח־הרסן” הזה של סופרי המד"ב, יודע מה שהוא עושה? האין הקריירה האישית של כל אחד מהם, החשבון בבנק, והאגו האישי – הם שכופים עליהם לעשות את הפאראנויה הכלל עולמית?

אינני נגד דמיון. אדרבא, בתור אמן – הדמיון הינו אחד מ"כלי העבודה" שלי. גם אני מוצא את עצמי צופה בעתיד. לעתים – בצלילות. לעיתים – במעורפל. אולם העתיד שאני רואה לאנושות – נראה לי תמיד כעתיד בתנאי. והתנאי חסר לי. השאלה שאני שואל את עצמי תמיד: האם האנשים יבינו את מצבם העכשווי? או שייגררו לתוך שואה מתוך חוסר אונים? החברה מאבדת את שורשי מהותה, היום יותר מאתמול. ומחר יותר משלשום. מדוע? משום שאנו כורתים את הענף שאנו יושבים עליו. החדירה למוחו, נפשו, משפחתו, לבו של האדם הופכת לנורמה. הפרט הופך שקוף. המשטרה, החוק, הממשל נעשים חזקים. הרומנטיקה, המקוריות, החופש – נמוגים. חברה ללא חזון. מפלצת מתכת מיצרת את משפחתה המתכתית. עוד מכונה. עוד מחשב. פחות עבודת כפיים. פחות אמנות. פחות שלווה. אם האמנות הינה ביטוי לחיים התרבותיים – הסתכלו על הזבל המודרני לעומת המונה ליזה, הפר־רפאליסטים, ורמברנט. כל תינוק בן שלוש יכול לעשות את מה שמוצג היום במוזיאונים. אם זוהי ההתפתחות האנושית, מצטער, אני פורש.

אני מאשים את המדע, והחברה השולטת, הפוליטיקה, וכל אנשי הדת, האמונה והמוסר – בטעות הרת אסון. האדם אינו אוטומט! אינכם משרתים, ומזמן הפסקתם לשרת את האנושות. האנושות הפכה קורבן לעדר קטן של מדענים, אמנים, פוליטיקאים וסרסורים לדבר עבירה, שדמם הינו כסף, ומעשיהם גרועים מתופת.

אשר עין־דור, ת"א.

*

כינוס מד"ב בינלאומי בישראל    🔗

ברצוני לברך מקרב לב את חובבי המד"ב הירושלמים על עריכת כנס חובבי מד"ב ארצי, ומקווה שהארוע המוצלח יפתח במסורת של כנסים כאלה. כמו כן ברכות “יישר כוח” ליוזמי עריכת כינוס המד"ב הבינלאומי בישראל בשנה הבאה, עליו למדתי מהגיליון הקודם של ‘פנטסיה 2000’. הייתי מעוניין לקבל פרטים נוספים על הארוע – מי מארגן אותו, היכן יתקיים ומה יהיה בו. אגב, מה פרוש השם ‘ג’רוקון’?

יפתח בן־הר, חיפה.

השם ‘ג’רוקון’ הינו קיצור השם האנגלי Jerusalem Convention, כלומר ‘כינוס ירושלים’, וזאת בהתאם למתכונת המקובלת של שמות ארועים כאלה המתקיימים בשפע ברחבי העולם (ראה מדור ‘מבזקים’ בגליון זה). ארגון הכנס בירושלים נמצא כבר בשלבים מתקדמים למדי, ודיווחים על כך יתפרסמו מדי־פעם על דפי ‘פנטסיה 2000’. הוועדה המארגנת של הכינוס מורכבת מחובבי מד"ב הפועלים ביתוף עם גורמי תיירות. פרטים נוספים אפשר לקבל באמצעות פניה למזכירות הוועדה המארגנת, ת.ד. 394, תל־אביב.