כרבים בינינו, לא היה גם הוא איש הכשרון, כי אם איש־הכשרונות. ה’עילוי’–כפי שקוראים לסוג מחונן זה אצלנו. זה אשר יתגלה בבת־אחת, יכבוש בבת־אחת, ולא ידע התפתחות וגידול. טרגיות מיוחדה יש תמיד בחלקו של איש־הכשרונות – זה אשר ניתן לו לכאורה הרבה, והשג לא ישיג בלתי אם מעט. הפיזור אינו נותן להצטמצם. אין הברכה שרויה אלא בריכוז.
טביוב לא היה אמנם מבעלי־השפע, מאלה שעל כל־דרך יפוזר עשרם; אך היה בלי ספק מרובה־כשרונות וקל־תנועה. הוא שלט באשר ניתן לו, וכוח של עבודה היה לו, כשרון העשיה. עטו התנהל לבטח. בכל המקצועות אשר עבד בהם – כמחנך, כמתרגם, כפיליטוניסטן וסופר מדעי – לא נכשל מעולם. בכל מה שעשה היה מדריך ומקדם לפי דרכו. הכל היה בהיר ונעשה בהיר במחיצתו, אם אמנם מוגבל מעט. הוא היה מאלה, שדולים ביד קלה מכל המעינות ויודעים למסור את המסקנות כשליחים נאמנים. סגנונו היה נוח, מסביר, – כולו גלוי לעינים, בלי קפל כל שהוא, בלי צל מסתיר כל שהוא. אך עם כל מה שלמד הרבה וידע הרבה, לא היה מקיף, לא היה יוצר – זה שרואה תמיד את המרכז, את ה’כל' ולא את ה’חלק'. הוא ידע להפריד; לסינתיזה לא עצר כוח. הוא לא הרחיק ראות, אף לא העמיק ראות. עם כל השכלתו הרבה, היה נתון בנרתיק של השקפות מסוימות, ולהתרחב מאליו, מתוך גידול פנימי – להשתחרר ולצאת למרחב, היה יותר מדי ‘פיקח’, יותר מדי לועז וחסר זוהר פנימי. היה זר לו כל מה שיושג על ידי הארה נפשית, על ידי ‘גילוי’. האמן האמין רק ב’טבין ותקילין' של השכלה חיובית, רק בזה שאדם מביא מן החוץ, כאחד משירידי המשכילים – אמנם מן הטובים שבהם, ובנוגע לסגנון – לא בלי כוח מחדש.
משהו זועף קינן בו. – אולי משום שבכל כשרונותיו וידיעותיו קוּפּח חלקו על ידי הדור הצעיר. זה היה טוב, – שלא ויתר על עצמו, שהיה תמיד נאמן לעצמו, אך היה בזה יותר מן הקשיות הטבעית שבאפיו מאשר מאמונתו בעצמו. הוא סגר את עצמו בנרתיקו, ולא הטה אוזן לרחש המתהווה, לזה אשר יעלה ויגדל לאור שמש מחר. בעין חשדנית, לפעמים גם בעין רעה, הביט על כל אשר צומח אצלנו בחשאי, ולא האמין ולא חפץ להאמין בחדש. הוא לא היה מאלה, הרואים כבר את הפרי האדום העליז בנבוט הנץ הראשון. ולשון הבשורה, הגמגום משפע, מברכת־לב חבויה, לא הבין. הוא היה מנושאי־דגלה של התרבות החיובית, של תורת הנגלה; עליה היתה גאוותו. ורגלו האחת, שעמדה במחיצתנו, דרכה רק בפרוזדור של יצירתנו. הוא היה עלול לראות רק לאור היום הצלול, לתפוס רק את הבולט, את אשר גבולות לו. הבוקר היה מחותל לפניו בערפל. את שוט לעגו עורר לא רק על החזיונות השליליים שבספרותנו, כי גם על אלה, אשר בצלם נחיה כיום.
כן, הוא היה הפיקח, וזה אשר לא נתן לו לראות את הסמוי מן העין, ליצור. הקף ראייתו היה צר, ועל כן פסק מלהטיל אימה זה ימים רבים. הפיליטון הסאטירי שלו, אשר היה בתקופתו הראשונה כרוח בָעֵר, נעשה בתקופת חייו האחרונה כלי־זין שהעלה חלודה כמעט, אף כי עטו הצטיין תמיד בחריפות ומרירות. לא היה בו עוד מן הבטחון הקודם, מחדוות ההכרה שהקורא החדש תמיד על צדו, ופיליטוניסטן מחוסר בטחון הוא מחזה מעורר עצב. על הפיליטונים העוקצים, שהיה מפרסם ‘חבר־מערכת’ ב’הזמן', כבר היתה נסוכה רוח כהה. הכותב הרגיש שהוא בודד ועזוב, ואפילו בין חברי־המערכת, שבמחיצתם עבד, אין רוח קרובה לו. השורות עוד היו מצוינות בברקת פקחות יהודית, אך בין השורות התהלך השממון הקר. לדברים לא היה עוד הד. זוכר אני, שפעם או פעמים התגרה גם בי (בשאלת הספרות החינוכית), אך בלא עוקץ מכאיב, – כמעט בהכנעה מסותרת, ולבי לא מלאני לבוא אתו במלחמת דברים. הוא כבר היה רחוק מהבין אותנו. ולא חפץ להבין.
ולמרות כל זאת היה בעטו, כמעט בכל פעולת עטו, הרבה כוח חיובי, תרבותי; כוח מחנך ומועיל. הנה בסגנונו לבד היה יסוד מקדם, דיסציפליני, גואל. הוא היה מן הראשונים אצלנו, אשר קיצצו את סרח המליצה והלהג במאכלת חדה, אשר הכניסו בהירות במוחות, אם אמנם הרחב לא הרחיבו את ההשגה. מִדְבָּרו היה תמיד זך, מדויק, ויחד עם זה לא היה לקוי ביבושת. הוא היה אחד המעטים, שהכניסו פשטות יקרה בסגנון, שפרקו מעט את המיכניסמוּס הסבוּך של השפה ויכשירוה לניב־שפתים. מבנה־הלשון השיג אצלנו גם קוּלטוּריוּת גבוהה של צמצום, גם נועם של ריתמוס והטמעה חיה. הוא לא גמגם מעולם. כל צל, כל סבך לא האפילו עליו. בכל מה שכתב, ביחוד בסגנונו, היה – מה שהיה בעיקר – מורה, פידגוג; מי שחובתו להביע, לבאר, להורות. סגנונו היה שקוף כראי. גם כיום אין לזלזל בבהירות יען כי היא רק מחנכת, רק היא מסמנת את הבגרות – ומה גם בימים ההם. עליה אנו מוותרים בקושי רק בסער־השירה והמחשבה; אך שמוח נשמח על כל צלילות, על הבטחון אשר עמה, על האמת אשר עמה.
פיליטוניו של התקופה הראשונה, כשהיה עדיין שש לקראת קרב, החרידו כפעם בפעם את צללי הבטלנות. הרושם הראשון, אשר עשה עלי, היה אביבי. ספרו ‘עדן־הילדים’ בא לידי בשעה שהייתי זקוק לו ביותר. בתכנו לא היה יכול עוד להשפיע עלי, אך את סגנונו ספגתי כאויר שדה. הוא הביא לי רעננות ביחד עם משמעת נוחה. הוא האיר את עיני באיזו צחות מיוחדה, שהיתה שופעת מכל ניביו, בשעשועיו הקלים והשוקטים. הרגשתי עם קריאת כל פרק, שאני פורק מעלי סבל של ‘לשון’ ואני מלמד את עצמי לדבר כאחד האדם. אנחנו לא נשכח לעולם את חסד הסופרים המעטים בימים ההם אשר לא דיברו על הטעם הטוב, כי־אם החזיקו בציצת־ראשנו ויוציאונו למרחב. הוא לא היה מעשירי הרוח, אך בא אלינו ספוג תרבות, נקי ביטוי, מלא טעם, וזה היה אז נחוץ לנו. סגנונו של אחד־העם היה לנו לא פחות חשוב מתוכנו, ושל פרישמן – היה מלא ליריזם. טביוב היבש ידע תמיד, יחד עם הדיוק, לשמור על כל רענן וחי באילן הלשון העתיק; ידע למזג בטוב־טעם את צמצום הלשון המאוחרת עם רוך הסגנון המקראי, והיה אחד המעטים שלא יצאו מעולם בטלאי־לשון. סגנונו, המחוסר צבע אישי בהיר, אינו מחוסר בכל זאת אופי. טביוב היה מאותו הטיפוס של סופרים שאנו לומדים הרבה מתוך תכונתם, גם כי נתנגד להם. וזה מוכיח תמיד, שעניין לנו עם סופר אמיתי, עם אישיות בעלת־רצון.
בספרי הלימוד האחרים (‘המכין’, ‘מורה־הילדים’, ‘מורה הסגנון’) היה קונסרבטיבי ביותר, רציונלי ביותר. הוא האמין, שאפשר ללמד לשון וסגנון באופן מיכני – על ידי כללים מסודרים ופראזות בודדות. ספריו אלה, למרות כל העבודה שהשקיע בהם מחברם, היו חזיון שלילי בספרותנו החינוכית. הם הועילו רק להרבות את המבוכה. אך הם היו כל כך טיפוסיים לו, כל כך נובעים מכל תכונתו, שביקשה תמיד בכל חשבונות ברורים, מתודה, דרך עקיבה. הוא ראה לפניו את בני הדור הצעיר, שאין להם די סבלנות, די זמן ודי אהבה ללשון העברית, והאמין כרבים בזמנו, לקחת את לבם ב’קלות', בדרך הקצרה; אך הקלות הזאת של לימוד הדקדוק וצורות הלשון ואופיה על ידי ביטויים מקוטעים רק דחתה אותם, וב’דרך הקצרה' הזאת הגיעו עד־מהרה למבוי אטום.
יודעים אנחנו, שגם כיום עוד יש בינינו כאלה המאמינים להסיר את כל המכשולים הרבים של לימוד הלשון על־ידי הסרת־עדיה; אך אלה מתכוונים להקנות רק את לשון־הדיבור–וגם הם שוגים. הלשון היא יצירה אורגנית חיה, ורק מי שמוסר את עצמו עליה, דבק בה ומבקיע אל אוצרות יצירתה, זוכה בה. הצד המיכני נקנה מאליו, ודוקא כשאין מרגישים בו. בכיבוש הלשון אין דרך ישרה אחת. בהריה הגבוהים ביותר יעל העולה באלפי משעולים עקלקלים, ורק מי שבא בכל סבכי־יערותיה, יוצא ורכושה בידו. אך טביוב היה קודם־כל איש־המיתודה. הוא ביקש סדר ומשטר בכל, והיה בלי ספק המעולה ב’בעלי־המיתודות'. אך את אשר עשו אחרים מתוך חיקוי עיוור, עשה הוא בכוונה, מתוך התאמה לשיטתו, לעצמיותו.
במאמרי־המחקר הרבים, שפרסם בחייו, גילה חריפות רבה בכמה עניינים שבפילולוגיה ופולקלור. בחוש הלשוני החד, שהיה מחונן בו, חדר לכמה שאלות מסובכות, אף כי לא השתמש, כמדומה, באמצעי הפילולוגיה המודרנית אלא מעט מאד. הצד הפסיכולוגי שבלשון נשאר ברובו סתום לפניו, ועל כן נשאר תמיד באמצע הדרך, ועם כל ההבנה שגילה בכמה פרטים, לא הוציא מעולם מסקנות כלליות פוריות מחקירותיו. כאן נשאר תמיד מוגבל, משולל כוח־יצירה. לכך היה טנדנציוזי יותר מדי, וזה היה מביא אותו לפעמים גם לידי אבסורדים – כמו, למשל, בשאלת הלשון היהודית. אך החומר הרב שאסף, הסדרנות, הבקיאוּת–בכל זה ניכרת יד־חרוצים. בכל זה ישתמשו אחרים, בני־חורין, בעלי ההשגה הרחבה, המקיפה.
בכל מה שעשה השקיע כשרון והבנה מיוחדת לו (נזכור־נא, למשל את המסה היפה על התלמוד הבבלי והירושלמי, שפרסם ב’התקופה', ספר ראשון). אך הרכוש שאינו מוטל בספק, אשר השאיר איש העבודה והכשרון הזה לספרותנו, הם ביחוד תרגומיו הטובים, אשר להם הקדיש את ימי־חייו האחרונים ושאחדים מהם עוד לא נתפרסמו בדפוס. בתור מתרגם, היה אחד המעטים בינינו, שיש להם כוח להשתחרר מצורות הלשון הזרה ולהיות בכל זאת נאמנים לתוכן. הוא היה ממרובי־האמצעים, וידע, ביחד עם הנטיה הקלה כלפי הלשונות האירופיות, לשמור על מבנה השפה המקורי ולהשתמש תמיד רק ברכושה הוודאי. ביחוד היה מומחה ויוצר בכל תרגום, שהיו בו יסודות חריפים, אפוריסטיים. הפיתגם, האפוריזמוס – זה שהיה משוש סגנונו תמיד. להם גם הקדיש ספר מיוחד (‘אוצר המשלים והפתגמים’, הוצאת ‘מוריה’) ומאמרים אחדים. לא האמנתי, כי יעלה בידו לתרגם בהצלחה את יצירותיו של אמן מודרני כאוסקר וילד. אך הבהירות הרבה, החידוד והצמצום האפוריסטי שבמקור הועילו לתת לנו תרגום יפה גם של ‘תמונת דוריאן גריי’.
ככה עבד האיש הזה בלי לאות כל ימי חייו והשתתף בבניין ספרותנו החדשה במקצועות רבים כל כך. גדולות אולי לא יצר, אך זאת היתה רוח ערה, כוח מתמיד; מאלה שעומדים על המשמר, שנלחמים ובונים כאחד. עליהם נשענת כל ספרות, מהם היא נבנית. נדע־נא תמיד להוקיר את כל כשרון־עבודה נאמן, את מניחי הלבנים לבנין, וביניהם גם את טביוב הקודר, אשר סבל הרבה, סבל ועבד. וילך מאתנו, שבור ומדוכא, בקדרוּת הימים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות