[א] 🔗
אינני יכול להגיד בוודאות, שראיתיו באמת בילדותי בעיר מולדתי, כשעבר בה על מנת לאסוף חתומים ל’ניב שפתים' שלו, הגם שבדמיון-הילד שלי נשאר גם הוא, גם ספֶּקטוֹר, שבא גם כן לשם אותה מטרה, כמאורעות שהיו. היה זה אולי משום כך, שהבחורים הבוגרים, אלא שהיו כבר קוראים ספרי-השכלה ושרים בדבקות את פזמוני גולדפדן מתוך ‘שולמית’ ו’המכשפה', מדברים על ‘מאורעות’ אלו ביניהם בשעה שהיו מתכנסים יחד. אולם, כאמור, בטחון גמור אין לי בדבר, משום שאותה שעה לא העסיק אותי עדיין בכלל שום מחבר, ואפילו הספרים החדשים שקראתי היו אצלי כהמשך של הספרים העתיקים – כ’יוסיפון', כ’ספר הישר' שנתנו מן השמים ולא היו זקוקים למחברים…
ברם השם יהודה שטיינברג התחיל לאחר זמן להעסיק את דמיוני. הרי הוא בנו של השוחט הליפקני, בסרבי, אדם קרוב! וכשנתקבל ספרו ‘בעיר וביער’ עם ההקדשה הנוגעת עד הלב למנשה הלפרין, שספרה על-אודות התלבטותו המציקה של הסופר הפרובינציאלי, נעשה קרוב לי קרבה אישית. ואף-על-פי שלא הייתי להוט ביותר, ככל בני הדור, אחרי שירה דידקטית, ואפילו קרילוב, אמן המשל הרוסי, כבר יצא מאפנו, בהיותנו אנוסים ‘לשם הפרוגרמה’ ללמוד כמה וכמה ממשליו לדעת על-פה, מכל מקום היה במשל השטיינברגי המצומצם והשנון שהבליט בחריפות ליצנות כזו את שוטר-העיירה ואת ה’סטנובוי-פריסטב' וקלע אל ה’גביר' הקמצן והבּוּר ואל המלוה ברבית המצטדק, – משהו שעורר גם התפעלותו של הקורא הצעיר. דוקא העולם הקרוב, הידוע, היסוד הקרתני שבמשליו חבבו אותם עלינו ביותר. היה בזה משום המשך וחידוש כאחד: קטעים של אגדה ומשהו ממשלי המגיד מדובנא, והם כתובים בלשון עברית צבעונית וערבת-נגון. מליצה כמעט שוּלמנית, והיא מתובלת בפלפולו העוקצני של ארטר. היה בספר זה משהו מבטיח לבאות.
‘בעיר וביער’ היה ספר יהודי, שנעשה כמעט עממי. והיתה משמחת העובדה, שהוא, יהודה שטיינברג, המורה העברי מליפקני, הנהו הבסרבי הראשון שעלה על הבמה ושזכה לפרסום בספרות החדשה. היה בזה משום סימן טוב לכולנו, המתחילים.
[ב] 🔗
שנים עברו, פרסומו של יהודה שטיינברג גדל במהירות, ספוריו נדפסו בעתונים היותר טובים שבשתי הלשונות. מכיון שימי החג והאבל היו ממשמשים ובאים, היה יושב מיד ומספיק ‘ספרות של יום-טוב’ לפסח ולל"ג בעומר, לשבועות ולתשעה באב, ל’ימים הנוראים' ולסוכות, לחנוכה ולפורים – מעשיות וציורים ביד רחבה לכמה עתונים בבת אחת. הצעיר הפרובינציאלי לא ידע חכמות. הוא היה כותב מעשיה אחת בבוקר, קודם שהתלמידים התכנסו בחדר, שניה – לאחר שהלכו הביתה, ושלישית – בשעת הלימודים גופא…
ברור, שכתיבה כזו היתה משפיעה לרעה על טיב העבודה; ובכל זאת היתה דעת הקהל נוחה הימנו. ספוריו היו, כמשליו, שנוני-רעיון, עם המצאה נאה, בצירוף דרוש ובקורטוב של רמז – הסגנון היה סגנון יהודי.
כאמן אמתי נתגלה בעיקר בספורי-הילדים ובספורי-החסידים – בעולם שחציו או שכולו אגדה. כאן בא לידי גילוי עושר דמיונו, ההומור שלו, וסגנונו החי, שהיה פשוט ומשעשע כאחד. ואף כי במקצועות אלו קלקלו לא מעט המשק היצירי והגרוע ונטיתו להתחכמות, בכל זאת לא פג מעולם טעמו המיוחד, וביחוד בסיפורי הילדים, לא נס לח היתולו וברק סגנונו הרוה לעולם.
בצער רב הייתי מתבונן מרחוק, איך היהודי הליפקני מאבד את כשרונו ומפורר את כחו לקטנות. כל הדרך זאת – של פזור תמידי והסתגלות לצרכי העתונות – לא ישרה בעיני. נוכחתי יותר ויותר, שהוא, לדאבוני, אינו שלי, והיה צר בעיקר על משורר הילדים היחיד ומיוחד במינו, שהולך לאבוד על-ידי חוסר התרכזות. במכתבי אליו הייתי מטיף לו דברי-מוסר ומזהירו באלף אזהרות, ומובן, שכל זה לא הועיל. בעיניו לא היה זה פזור כל-עיקר. בטוח היה, שהוא מבזבז רק חלק קל ממה שנתן לו. הוא לא היה בכלל מן המבחינים, ולא היה יודע בעצמו, במה הצליח והיכן נכשל. זה היה כשרון שכולו טבע, בלי אבק הבחנה של אמן.
[ג] 🔗
בימים ההם הייתי יושב כבר בווארשה. עבדתי במערכת ‘הצופה’, ולעתים קרובות באתי בחליפת מכתבים עם שטיינברג, שהיה אחד העוזרים הקבועים בעתון. הוא ישב אז בליאובה, עיירה רחוקה מן הישוב בדרום בסרביה, ואני הייתי המתוך בינו לבין נומברג, בינו לבין האדמיניסטרציה. מתוך כך נתקרבנו.
פעם, ביום אביב, תיכף לאחר פסח, נכנס למערכת יהודי לא גבוה, לבוש פרובינציאלית במקצת, התנועות לא בטוחות אך העינים השחורות מבריקות, מפיקות בינה ומחייכות מתך ביישנות, כמתאמצות להסתיר את סבר היגון של יהודי חלש, מיוגע ובעל-יסורים.
נפגשנו – בפעם הראשונה אז – כחברים ובני מולדת אחת. הוא לא היה קרוב לי בעצם. בן עולם אחר היה, ועיני היו נטויות לעבר אחר לגמרי. אבל הוא היה בן ארצי, והיה עם כל ההבדל שבינינו, משהו משותף. וגם זה: ראיתי תיכף, שלא טוב לו, שהוא בודד בכרך עסקני ורעשני זה ושהוא זקוק לי, ולא יכלתי למנוע את עצמי ממנו. בכל מקום היה חלקו מקופח. הכירו בו תיכף, שהוא בטלן והיו מנצלים אותו בלי רחמים. פרנסתו היתה מצומצמת, ו’הצופה', ששילם חמש פרוטות לשורה לסופריו הקבועים, קבע לו רק שלש – כמעט חצי-המחיר. התערבתי בדבר, ולאחר משא-ומתן מרובה עלה בידי להשפיע על המנהל הקפדן שיוסיפו לו פרוטה על כל שורה. היתה הטבה פורתא.
תחת זאת השיג באמצעותי עבודה בהוצאת-ספרים חדשה וקבל דמי-קדימה חמשים רובל. זאת היתה כבר הצלחה, ומצב-רוחו נשתנה לטובה. ולעת ערב, כשנפניתי מעבודתי, יצאנו שנינו לטייל בעיר מתוך הרגשה של רוחה.
זכורני, שישבנו שנינו בבית-הקפה שברחוב ניצאלה, על המרפסת הפתוחה לצד הגן הסכּסי. האילנות הישישים עטפו כבר ירק אביבי, שקוף ובהיר. טפטף גשם חם, ועלו ריחות אדמה ועשב-ניסן צומח. הכרך לא העיק עוד כל כך.
שאלתי אותו:
– איך אתה חי שם, בעיירה המצערה, כל הימים?
איך להסביר לך? – כשאני שם, הריני נמשך לכאן, לעיר הגדולה, במקום שאני מוצא את פרישמן, את פרץ, את סוקולוב, – את כולכם. אך מדי המצאי פה – למה אכחד? – אני שוב מתגעגע על ביתי עם גג האגמון, על הדובדבן הגדול שליד החלון. נפשי תכלה למשעולים הצרים בהרים, לכרמים… הנה מטפטף עתה גשם, מאירה האדמה המוֹריקה ורגש של שמחה תוקפני בזכרי שבקרוב אחזור שמה…
– גידולים שכמותי – אמר מתוך עצבות – אין לעקור מן הקרקע. זה מסוכן להם… אבל להשאר, גם זה קשה מאד. קשה להטות את האוזן לים הרחוק ולהבחין במלמולו. ומאידך גיסא – כשאני כאן, נדמה לי שאינני מקשיב כלל. אני רואה את עצמי כאן נחרב, שדוד, הרוס. אפילו את עצמי אינני מכיר עוד…
למרות זאת חשבנו מחשבות כל הזמן, איך להעביר אותו לווארשה. לשום תוצאות לא הגענו. היה באמת מסוכן ‘לעקור גידול כזה מקרקעו’. ואני זוכר, שבשעה שהלכתי ללוותו אל הרכבת, היה לי הרגש, כי במדה שהוא מתקרב לליאובה, עצבותו מתפזרת ורוחו הטובה שבה אליו.
מתוך חלון הקרון הציצו כבר אלי פנים שוקטות, נוחות לגמרי – פני אדם השב לעולמו, לעצמו, המרגיש שוב את הקרקע מתחת לרגליו העיפות.
ובשעת ליל מאוחרת, כשחזרתי מתחנת הרכבת, הרגשתי גם אני את יתמותי בעיר הגדולה והזרה. ואולי אז, באותו ערב, נזרעו גם בלבי בראשונה הגעגועים לחזור, להציג שוב את רגלי על אדמת בסרביה הירוקה….
[ד] 🔗
בכבדות נמשכו השנים המעטות שעשיתי אז בווארשה. מתוך הכרך החשוף והנכרי משכני עולם של ילדות רחוקה. שם, נדמה לי, הכל עוד ירוק כשהיה ותמים כשהיה. וכשהגיעה שנת 1905, כשהכל התחיל נהרס: ‘הצופה’ עמד להיפּסק, ו’הזמן' גסס ו’השלח' כמעט שנסגר, וכשקם גם ביאליק בראשית האביב וחזר לאודיסה – וארשה התרוקנה במדה כזו בשבילי, שלא היה עוד במה להיאחז.
לאט-לאט גדלה ההחלטה בלבי לקדם ולברוח מכאן. ליד כל רגב אדמה ירוק בגן הסאכּסי, עם רוחות אדר הרטובות, מבשרות האביב, עלו דמעות בעינים, וביתר עוז גדלה המשיכה לשם. הרגשתי, כי מוכרח אני לשוב, לאסוף כחות חדשים, לעשות חשבון-הנפש שם, במקום שנשתמרה עוד הרוחה, ולהחליט, לאן אשים את פני ובמה אדבק. לבסוף נמלטתי כל עוד נפשי בי מבירת-פולין המסוערת ומקץ שנה טלטל גם אותי הגורל לעיירה הקטנה, השוקטה, למקום מגוריו של שטיינברג.
ביום של שמש, בחודש ניסן, תיכף אחרי הפסח, ירדתי בעגלת-אכר קטנה, מרופדת חציר יבש, מן ההר הבּתוּר בדרך מקישינוב לעיירה הזעירה, מכנסת-האורחים, ליאובה, היושבת בעמק הפרוט. מן העולם הגדול, הרועש, נתגלגלתי בבת אחת לתוך פנה אידילית זו, השוקטת על שדותיה וכרמיה.
נתגלגלתי לכאן, ראשית, משום שבעלי-בתים אחדים מליאובה הזמינוני מקישינוב להיות מורה לבניהם במקומו של שטיינברג, שעזב אז, לאחר הרבה שנים, את ההוראה והשיג בהוצאה וילנאית עבודה פדגוגית פחות או יותר גדולה, ושנית – דוקא משום זה שיהודה שטיינברג נשאר לפי שעה לדור כאן, ובפנה נדחת זו שעל הגבול הרומיני, הרחוקה מן הישוב, יהיה לי חבר, אדם קרוב, שיפיג מעט את בדידותי.
אני זוכר עוד את ימיני בליאובה. אפשר, שאלה היו הימים היותר יפים שבחיי. היה בהם מטעמם של ימי ילדות, שנוספו במתנה. הם היו כשלוּמים לימי הבדידות בערים הגדולות אשר אררן אֵל.
ביום הראשון, אך גמרתי את עסקי עם הורי תלמידי – יהודים משכילים, אנשי צורה ברובם, שקבּלוני בסבר פנים יפות וסדרוני בדירה נאה בקצה העיירה, במקום שהוריקו כבר האפרים הרחבים – הלכתי מיד לשטיינברג, שידע על בואי והמתין לי. רק עתה ראיתי את הבית עם גג-האגמון, עם גן-הפרי שמאחוריו, אשר אליו ערגה נפשו כל כך בימים שהסתובב בווארשה ברחובות נוֹבוֹליפּקי ודזיקה ודלוּגה, אובד עצות ושרוי במבוכה. כן, כאן באמת היה מקומו. פה, ברחבות זו ובשקט זה, במקום שהכל צומח לאטו ומביט בעין-ידידות, נטוה בבהירות גם החוט הירוק של יצירתו האידילית. בעיר הגדולה היה נדון לכליה.
הנוף הבסרבי הספוג אור ויגון כאחד, העמיד לנו שורה של פייטנים, שטבורם יונק בעיקר מלשד השדה. יהודה שטיינברג, ש. בן-ציון, א. רבּוֹי, ז. רוזנטל – כולם צמחי אדמה הם, בני-כפר עם געגועי-נצח על ריח השדה.
עם כניסתי לחצר ביתו של שטיינברג, נשם עלי תיכף ריח של כפר. פרה ועגלה, דוגרת עם אפרוחיה, אילנות בלבלובם הלבן. הבית העלוב היה שרוי בצל וזוהר של ירק.
לקראתי יוצאים שטיינברג ואשתו, שניהם קצת חגיגיים, ומכיוון שהיום מחשיך ובבית הקטן לא נוח, מוציאים את השלחן עם המיחם לחצר, ואנו שותים תה ואוכלים סעודת הערב מתחת לכפת השמים.
אשתו של שטיינברג, אשה בעלת-קומה, רזה, עם לגלוג סמוי בעינים, יושבת אתנו. היא בן-אדם שאינו נוהג זלזול בעצמו, ובשעת-הכושר היא אוהבת להפתיע גם בדבור של לשון-קודש. אבל את הספרות כמקור לפרנסה אין היא מחשיבה ביותר. עם כל היותה אשה פשוטה ביותר, אין היא אוילית כל-עיקר, ויודעת, ששטיינברג זה, הסופר שהכל מדברים בשבחו, הוא, במחילה, בטלן במקצת. על כן שומרת היא את צעדיו, מגינה בשכלה המעשי על בעלה קטן-הקומה ודל-הגוף, והוא מוסר את עצמו כולו להגנתה.
רוח השקט יורדת כאן גם עלי. איני מבחין כלל בדמדומים, בשקיעה הטבולה חמימות ועדנה. אנחנו יושבים ומסיחים ומקור הדיבורים אינו נדלה. הוא שמח, שאני, ‘בן-הכרך’, הגעתי לכאן; זאת אומרת – אפשר גם כאן לחיות. לי, שבע הנדודים, היה הרגש, שכאן, רחוק וקרוע מכל ה’מרכזים', מצפים לי ימים רבים של עבודה, של למוד, של גדול אטי.
שנינו שרויים במצב רוח מרומם. מתחילה תקופה חדשה לשנינו. הגורל קרבנו. את שטיינברג זה, שהיה רחוק ממני, כמעט לא-מובן, אני רואה עתה בצביונו האמתי – על הקרקע, שממנו צמח. מאז קרבתי גם אל יצירתו, ובכמה מגלוּייה נעשתה לי מובנת, יקרה. דרך היוצר באתי אל יצירתו.
[ה] 🔗
וכך עברו הרבה ימי-שמש. שעות מתוקות של שכחת העולם, של חיי שלוה. הייתי כלאחר מחלה ארוכה. הלכתי והבראתי בקרבת אדם אַנדרסני זה, אשר נשא בקרבו אנושיות מלבלבת רבה כל-כך.
כן, אלה היו ימים מיוחדים בצביונם. את עבודתי בבית-הספר אני גומר בשלש אחר הצהרים. אני יודע, שבחדרי מחכה לי כבר שטיינברג עם ‘דבר’ חדש. לעתים עם כמה ‘דברים’ בבת אחת. הוא עסוק בסדור מקראה וכותב יום-יום כמה פנינים של ספורי-ילדים קטנים. במקצוע זה אין דומה לו. הוא מחונן בכל הסגולות שאמנות חשובה זו זקוקה להן. בו התמזגו תמימות וחכמה, הומור וחריפות – מזיגה מצוינה של טבע ושכל היוצרת את פייטן-הילדים האידיאלי. בכל סגנונו יש מיסודה של האגדה הקדומה. ריתמוס עממי עם חן פרימיטיבי. בזכותן של יצירות קטנות אלה בלבד הוא ראוי לשם משורר.
לאחר שאנחנו קוראים זה לפני זה מה שהביא לנו היום, אנו יורדים שנינו, כצפורי-דרור, בין שדי הקמה, במשעול המתפתל בין השבלים הגבוהות, בין ציצים ועשבים המעלים ריח-דבש, עד שאנו באים לעמק מגודל עשב גבוה ואגוזות רחבות-נוף שבצלן אנו יושבים, זהו מועדון-השדה שלנו. כאן מתלקטים לאט לאט ידידינו התמידיים. ביניהם אחד מורה ואחד סוחר-תבואה, שניהם בחורים באים בימים. הראשון, טוב-לב, מסורבל בשר במקצת, שהוא עיף מהמלמדוּת במשך כל היום ומן העליה בהר, נושם בכבדות ומתמתח תיכף מתוך נעימות בעשב הרטוב ומקשיב בהכנעה לדברי אחרים – בין שהוא מסכים ובין שאינו מסכים לדברים הנאמרים. כנגד זה הוא השני, סוחר התבואה, אדם שהוא נכוה תיכף מדברי אחרים. תלמידו של אחד-העם, הכותב עברית בנוסח ה’פרורים'. הוא דיאלקטיקן חריף, בריה קפדנית, ולהכנס אתו בוכוח, הרי זה פשוט סכנה – כל כך שופעת לשונו של סוחר-תבואה ותלמיד נלהב זה של אחד-העם.
האמצעי היחידי במקרים כאלה הוא לעלות אל כרמה של פרוסי הזקנה ולהזמין מענבי הזהב ומהאגוזים הירוקים ולהתישב ליד השלחן הארוך העומד מתחת לאילנות הענפים. כאן שטיינברג פותח בשיחה עם הזקנה וניתן לשער, כי כבר מוכנת אצלו במחשבה מעשיה לכבוד יום-טוב. הבחורים מתחילים ברצון רב לרקום שיחה עם הבת הצעירה, בעלת הקומה וטובת השדים, וכשהיא מגישה לנו את הענבים נעשה גם תלמידו הזועף של אחד-העם רך כחמאה.
[ו] 🔗
בשבתי יחד עם שטיינברג, למדתי להוקיר את יסודה המקורי של יצירתו. ידעתי, שהוא אינו מחונן תמיד בשלמות. כסופרים יהודים רבים, היה מאמין בתמימותו, שביצירה העיקר –’הרעיון', ההמצאה. האמין, שרעיון טוב על דבר רומן, הוא כבר בכלל רומן ורעיון של ספור מספיק כדי לשבת ולכתוב ספור. על-כן נכשל לעתים קרובות והשחית לא מעט את כשרונו הטבעי הגדול. אבל ביצירה הצוחקת, בזו שנוצרת בכח הדמיון בלבד, היה אמן בעל מדרגה גבוהה. בספורי הילדים, בחסידות, באגדה, במשל, מעטים כמוהו לעושר הצירופים ולחריפות המחשבה. כאן סגנונו מקורי, חד ומצומצם, עז וגמיש. אפשר שבאגדה היה יותר מדי אַנדרסני, אבל הוא תמיד חוזר לעצמו, למקורו. יש בו חמימות אחרת ויניקתו הפנימית והחיצונית היא יניקה יהודית. מדעת ושלא מדעת הוא משתמש באמצעיהם של בעלי-האגדה. הוא מפצל מכל הדברים את קליפתם – פצול אחר פצול וקליפה אחר קליפה. אפילו ל’תוך' יש תמיד ‘תוך’ חדש. כל דבר הוא יותר משהוא מתגלה לעינים, ואחר כל נסתר יש למצוא עוד נסתר סמוי מן העין. כך נהפך העולם ביצירתו לאוצר בלום של כוונות. חולשתו מתבלטת ביותר ביצירותיו הריאליות. כאן הוא, עם כל שכלו השנון, אובד-עצות, סכימטי – ללא אחיזה; ואפילו בטובות שביצירותיו מסוג זה מורגש חסרונם של יסודות חיים בטוחים, של חמרים ראשוניים. כפרץ, היה אמן להמציא מעשיות לאידיאות, ברם, האידיאה של פרץ היא אמנות בפני עצמה. היא מקיפה שטחים וספירות כאלה, שכנגדם מתבטל העולם הממשי ממילא. חצובה היא מבדולח כולה ואינה זקוקה למציאות. אך שטיינברג רצה דוקא להשאר נאמן לטבע, נתלה בו, נשען עליו – חפץ להיות ריאליסטן. כאן אי-ההבנה הגדולה בחלק יצירתו הז’נרית. המציאות – במקום שהיא צריכה להיות העיקר, אינה אלא מכבידה.
ברם לאמיתו של דבר, היה שטיינברג עם כל הרציונליות שבו, רק פייטן – תמים וחודר כאחד. זוכר אני את החן שהיה שופך על הטבע בשעה שהיינו מטיילים בשדה. כל עשב, כל יציר הלהיב אותו, גילה לפניו מהות חדשה. בחזיון הזעיר ביותר ראה תמיד עולם מלא. באלפי רמזים ובאלפי כונות דובב אליו כל צומח וכל דומם. אף פעם לא ראה דבר ראיה של חול.
אותו הקיץ הנפלא בשדות ליאובה, ליד חופי הפּרוּט השוקטים, במקום שמתגלה לעין מעֵבר השני של הנהר עמק מיוער ומלבלב, בודד, טובל כולו באור אגדי! פעמים אנו יוצאים לאחוזה שנחכרה על-ידי אחד ממכרינו הטובים, הבא אלינו עם הכרכרה המרווחת ונוסע אתנו בשדות-הקיץ טובי-הריח עד שעה מאוחרת בערב. וארשה, קישינוב, אודיסה – כל החזות הקשה נשכחה בתוך סביבה כפרית זו.
ובתוך שלוה אידילית זו, בא שטיינברג אלי פעם, באחד מימי תשרי, הימים שהם כל-כך טובי שמש בדרום בסרביה, ומספר לי שהעתון האמריקני, שבו התחיל להשתתף ככתּב מרוסיה, דורש ממנו במפגיע להתישב באודיסה. הידיעה הממתני. לבי כאילו נבא, ש’עקירה זו מן הקרקע', שממנה פחד ואליה נשא את נפשו, עתידה להיות פטלית בחייו.
אך, כנראה, כך נגזר מגבוה. לעתון האמריקני היה דרוש כתּב אשר יגור בעיר גדולה, ושטיינברג מעתיק את מושבו לאודיסה. לפי שעה – לבדו. יחד אתו לקח רק את בנו הבכור אשר עמד להכנס לגימנסיה.
כמה ארכו עלי ימות אותו החורף! בלי שטיינברג אבד הרבה מחנה של העיירה. החלטתי לנסוע לחנוכה לאודיסה, להתנער מעט משממונה של הפרובינציה ואגב להתראות גם עם שטיינברג, שרבו געגועי עליו.
מצאתיו עם בנו בחדר קטן של ד' על ד'. על השלחן מכונת-פרימוס רועשת, והוא מכין תּה מתוך עבודה ספרותית. הבחור הכין את שעוריו. העניות מעולם לא היתה בולטת כמו כאן, בעיר הגדולה.
בכל זאת נעשה תיכף נוח. שטיינברג התבדח על חשבון חדרו, הכין סעודה לשנינו. הערב עבר עלינו בנעימות. עורר בי חרדה רק זה, ששטיינברג התאונן פעם בפעם, שדבר-מה בוער לו בלבו ושזה שבועות אחדים אין אצלו הכל כשורה…
שלחתיו לאחד הרופאים ‘שלנו’, שהרגיע אותו, באמרו שאין זה אלא מיחוש של קיבה, שעתיד לעבור אם יהא נוהג זהירות באכילה זמן מה.
החלטנו שיקדים לבוא לימי הפסח, כדי שיוכל לנוח בבית ולתקן את מה שקלקל הכרך. והפעם, כשהוא לוה אותי אל תחנת הרכבת, הבחנתי בעיניו העיפות והקודחות את הגעגועים ל’שם', במקום שאפשר עוד הכל לתקן.
אבל האביב היה עוד רחוק.
[ז] 🔗
הימים המעטים באודיסה היו בכל זאת לכשרונו של שטיינברג ימי פריחה והתחדשות. בספּוריו מחיי המהפכה גילה עמקות. נשימת הזמן פּיעמה אותם. וכמה שיהא הדבר נראה מוזר – במשך הזמן הקצר כאילו נרפא מן הקרתנות, שבגיל ידוע כמעט שאי אפשר להשתחרר ממנה. רוחו של שטיינברג היתה גמישה. הוא ניתן להשתנות. והיה רצון להאמין שהפייטן בן הארבעים ומעלה עומד לפני תקופה של התפתחות חדשה.
בינתים הגיע האביב המקווה, ובבוקר של גשם באו להודיעני, ששטיינברג בא. הדרך היתה קשה מאד, ועיף וחולה הגיע הביתה. מצאתיו שוכב במטה.
אך הוטב האויר והשמש זרחה בחלון חדרו, לא יכול עוד לשכב במטה. ציוצם של האפרוחים בחצר הרעיד את לבו רעידה של שמחה, והוא קפץ החוצה, אל השדות הכחולים. וביום הראשון של חול המועד עלינו בהר ובגנים שלנו, שעמדו עוד אביביים, ריקים ושקופים…
הוא שכח את חולשתו והלך אתי הלוך והרחק. היה חם ושקט. מבין העשב הרעיפו העפרונים את שירת-זהבם לאט-לאט, טפה אחר טפה, כאילו הקשיבו לעצמם והפסיקו, ושבו ושרו מתוך כליון-נפש, מלאי אושר וחרדה כאחד. היה טוב. פני שטיינברג החוורים האדימו. בעיניו הבהבו ניצוצות עליזים. משובת ילדים נכנסה בנו. הדלקנו מדורה של חרולי אשתקד יבשים, ועיפי מרוצה ישבנו והסתכלנו בלהב הזהב החורור שהיה רועד באויר, ונבלע כולו בזוהר השמש העז.
פתאום שולח שטיינברג את ידו אל לבו, עיניו כאילו מתכסות ערפל, ואני שומע, איך שהוא דובב לעצמו: ‘עוד פעם!’ אני נגש אליו. הוא אומר להרגיעני. לא כלום – אותו הכאֵב, שהיה חש באודיסה בחורף שעבר ושעתיד לעבור גם הפעם.
לא חפצתי להחרידו ולא הטרדתיו בשאלות יותר.
אך הרגשה קשה נשארה בקרבי, וכל אותם הימים בליאובה אשר בילינו יחד לא חדל מלהרגיזני מראה פניו העיפים ועיניו הקודחות. לבי נבא לי לא-טובות, וכשנפרדתי ממנו לפני נסיעתו לאודיסה, הבטתי מתוך שברון לבב על אדם רב-כשרון זה, שכלום לא נהנה עוד מן החיים ושהוא נוסע עתה לאודיסה, לעיר הגדולה, במקום שקיווה ‘להתחיל הכל מחדש’, בשעה שבבשרו קננה כבר תולעת המות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות