[א]    🔗

ברנפלד הסופר־האיש אשר שוליו הרחבים מלאו את ההיכל בששים שנות מלאכתו, היה קבוע בכל מדורי ספרותנו במדה כזו, שלבסוף כמעט… שלא ראוהו. יש סופרים, שכל קטנה שהם מעניקים לנו היא בבחינת הפתעה, ויש כאלה, שהם עוברים לפני התיבה שחרית ומנחה ומעריב, ואינם מפתיעים. מפלי שולחנם בלבד היו מספיקים כדי סעודה שלמה לאחרים, והם עצמם קמים מן השולחן בנפש רעֵבה. אין זה כי אם השפע המתמיד מכביד, פעמים גם מרגיז, ואוי לו למי שעושה את מלאכתו קבע יותר מדי – שפּתוֹ תמיד מצויה לדורשיה. היצירה, לפי עצם טבעה, היא משהו לא־צפוי, ודוקא לאלה, הפוסקים לנו רוב טובה. אנו על הרוב כפויי־טובה.

ברנפלד היה סופר גדול, אך סופר טרגי – גם משום שלא חדל מתת, גם משום שלא ידע חבלי־נתינה. בטוח אני, שגם בשנות רעה אלה שהעולם חשך בעדו מבחוץ ומבפנים, היה עוד כותב או מכתיב כל יום, כל שבוע, דבר חדש, מחקר נוסף, מונוגרפיה נוספת. כלום יכול שלא להמשיך? אסמיו היו תמיד מלאים, והוא יכול, כדוב זה בימות השלגים, להתפרנס ימים רבים ממה שאגר במגורות זכרונו. הכתיבה עצמה לא דרשה ממנו כל מאמץ. היד היתה קלה והעט היה מהיר והיה תמיד מכוּון לכל רוחות העולם. זוכר אני, בימים שישבתי במזכירות “הצופה” הווארשאי והייתי נושא ונותן עם סופריו, והוא אז סופר קבוע בעתון זה – היה מפליאני לא בזה, שכמעט לא היה דואר מברלין שלא הביא דבר משלו, כי אם ביכולתו לכתוב על כל נושא – ובלי כל שהיות ומניעות, דברים שאחר במקומו היה צריך להתכשר להם ימים ושבועות. הוא היה תמיד מוכן לכל מה שהיינו צריכים אותה שעה. לא אחת קרה, שפּנינו אליו בטלגרמה שיכתוב על מאורע חשוב, ובטרם תגיע אליו בקשתנו, הגיע כבר המבוקש למערכת. הרי זה חזיון פינומנלי, מה שהרעיש אותנו תמיד בבן־גילו, שהקדים ללכת ממנו בארבע שנים, – בסוקולוב ז"ל. אבל סוקולוב, שהיה פייטן ו"בעל־כנפים", היה גם נכשל, ועם כל מה שהיה אף הוא מאלה שהכל מצליח בידם, היו לו ימי־עליה וימי־ירידה. סוקולוב, אף־על־פי־כן, הבהיק פעם בפעם, הפליא, הפתיע, בעוד שברנפלד היה גם בוירטוּאוֹזיוּת שלו תמיד בעל צביון אחד, בעל יכולת אחת – בטוחה, שוה, יציבה; משהו שלא נשתנה כמעט בכל הימים הרבים שהיה מעביר לפנינו את טוּבו.

אולי צבע מתמיד זה הוא שהסתיר אותו מפנינו. ב"גלגל קבוע", אפילו הוא גדול, אפילו הוא נר לרגלינו, איננו מרגישים כמעט. דבריו היו מאירים את העינים. כמעט תמיד היה משקה לרויה. עמד לו כשרונו הטבעי, עמדו לו המון ידיעותיו. אבל לא ידע – וגם לא חפץ – להרעיש, להטיל שכרון. ניבו היה תמיד ישר, כנוף פשוט. השטחים הגדולים של ספריו היו מבליעים את צמחי־הפלאים שהיו מתלקחים פה ושם; ורק העין הטובה, המבחינה בעושר מה שלא יטושטש גם על ידי עושר, היתה שוהה מתוך הודיה על פרקי־היקר האלה, שאף הם לא הובלטו מעולם על־ידי כותבם.

זה היה אולי הקו המופלא ביותר, האישי ביותר, בתלמיד חכם גדול זה – מה שסלד מכל הבלטה, שלא נתפעל מעצמו, – שהיה הולך לתומו ודורש לתומו, בלי שיבדיל בין קטנות לגדולות, בין הסבר לחידוש. סגנונו זה העיד על מדות נפשו הרבה יותר מעצם משנתו, שהיתה חסרה משהו מרכזי, פּתטי (לא מבחינת ההבעה) שיבדילהו, שיאַחד את נפוצותיו, שיעשהו סימן וסמל – דבר שבלעדיו אין לסופר, גם למחונן ביותר, בת־קול בדורו, ואפילו הוא בעל נכסים רבים ובעל זכויות גדולות מצדי צדדים.

הנה מבחינה זו, – ולא מה שנעזב ונשכח כמעט בשנות חייו האחרונות – היה סופר טרגי. כשישב בדירתו הקרה, בודד בבירת אשכנז האפלה – ללא מאור עינים, ללא חבר ורע, ועשה את חשבון חייו עשירי־המעש, ודאי היה לו במה להאָחז, ודאי שזכר מאלפי מאמריו וחבוריו וספריו דברים רבים, שעליהם נחה נפשו העייפה. כל אותם המדרשים ההיסטוריים הקטנים והגדולים, שהיו פנס לדור, שגשרו גשרים בין התקופות הרחוקות, שהסבירו הסבר מלא המון מושגים תולדתיים וספרותיים, שהראו שטחי עבר מטושטשים דרך אספקלריה מצוחצחת – הן לא היו אלה נטיעות בטלות! הלא הם שהרחיבו את האופק, שעוררו צמאון לבדוק יותר, להעמיק יותר – להחזיר סוף־סוף את חכמת ישראל לאכסניה שלה. ומה בכך, אם פיזר הרבה, אם נטה את קווֹ לרוחב אם היה מטלטל את עצמו מענין לענין, ולא התגדר במלאכה אחת? הלא היה מן הראשונים, שעליהם הוטל לאחוז בבת אחת בכל הדברים, כדי להכשיר את הדור לראיית עצמו, לראיית עברו. אבל הוא לא היה נלהב לעצמו, ודאי שידע, כי החשבון חסר, אף־על־פי־כן ידע, כי קשה לסכם. ואולי ניחם את עצמו, ככל בני הדור ההוא (לרבות גם אחד־העם), כי הנה יונח לו ויותן לו “להתרכז” בערוב יומו. האם היו אלה שלשת הכרכים על התנ"ך, ששיקע בהם עמל וכשרון לאין שיעור, ושבכל אלה לא נעשו אותו ספר על התנ"ך, שהדור מצפּה לו עד היום, באשר דוקא כאן היה ניכר ביותר חסרונו של חוט־המשקולת – חסרונו של אותו קו מבריח, המצדיק את ערעור המסורת על־ידי שעושה בחומרת ההרס, באיכותו, חיזוק חדש לאותה מסורת.

כן, – אבל אלפי ההערות המאירות, המסלקות המון ספקות וטשטושים – אותם השרטוטים המצוינים של הנביאים, של האישים, של הסגנונות, – אותה אמנות של הבחנה בפרטים, במומנטים בודדים: האין זה חיבור גדול, המקדם ומכשיר את הקורא לבדיקה עצמית דוקא על ידי שאינו “נועץ חרב”, שאינו נותן עלינו חומרי מחקר יתרים? אותה מלאכת ההכשרה לראייה בת־חורין, להבחנה בת־חורין – מי הוכשר לה יותר ממנו?

ברנפלד היה מראשית דרכו פובליציסטן מובהק, ציוני מובהק – לא לחנם היה ממקורביו של אחד־העם! – ולא מעט ממחשבתו הפך חומר של בנין לדורה של חבת־ציון ולדורו של הרצל, אבל היה סופר בלתי תלוי, – משהו “אפיקורסי” היה תלוי תמיד בקצה עטו. וזה היה תפקידו: להכשיר למחשבה יותר מאשר לטעת מחשבה, להסביר, – ועצם ההסברה חייבה ראייה רבת־צדדים. הפּוֹפּוּלריזטור – זה טבעו, שהוא מורה דרך ואינו תוקע את עצמו בדבר הלכה. אבק אנרכיה זה, שהונח בעצם אופיו, הוא שלא הניח לו להצטרף כולו לשום “מנין”, שהעמיד אותו מחוץ לכל חבורה – שעשה אותו “רק סופר”, מה שדור זה, שנפשו כלתה ל"רב", ל"מורה הוראה", לא גרס אלא בקושי.

וסימן טוב הוא לאחד־העם, ואחר־כך לביאליק, – שדוקא הם, שנתנו עלינו את כל “חומרי המקום וחומרי הזמן”, ידעו להוקיר בסופר רב־תנועה ורב־תנובה זה את כוחו להרביץ תורה ברבים לשתּף את הדור במסקנות המדע, בין שערער עליהן ובין שלא נתכוון אלא להכשיר אותנו לתפיסה טובה, משוחררת מכל דעה קדומה – לשדל את הדור בצלילוּת ניבו ולהקל עליו את הכניסה לאהלה של תורה.

לסגולת כשרונו המיוחדה, – לזו שאין עוררין עליה, נחשב כוח ההסבר. הוא, שבא עוד במגע עם ההשכּלה, – ראה, ככל בני הדור ההוא, את הסברת המדע לעם כתפקיד של כבוד, אף שתפקיד זה בלבד ודאי שלא הניח את דעתו. ואמנם פּוּפּוּלריזטור בלבד לא היה בשום פנים. “פופולריזטורים בלבד” הם רק אלה שגם פופולריזטורים אינם.

מלאכת ההסבר אינה מלאכה פשוטה כל־כך, כפי שרבים רואים אותה. ההסברה, כהוראה, אינה מגעת לעולם לידי מדרגה בלי תוספת כוח של יצירה. “הבור אינו מתמלא מחוליתו” – ובלי חיזוק אישי, שיש עמו הרחבת הדברים והעמקתם, על הרוב אין ההסברה אלא מדלדלת. בבעיה זו לא טיפלנו, כמדומה, כל צרכה. שבעים פנים לתורה, ושבעים פנים גם למסביר. המסביר המובהק הוא תמיד שוּתף ליוצר – עמיתו ואיש־בריתו. פעמים “שוּתפות” זו אינה אלא התפעלות, אמוּנה – הפּתוֹס שבפרשנות. ברם, גם פתוֹס זה אינו שוה הרבה, אם אינו נובע מתוך השגה נעלה שדינה כדין יצירה. השגה כזו לא די שהיא עושה אזנים לתורה. היא גם מרוממת ומחזקת אותה, כשם שהשגה נמוכה (והיא הפּוֹפּוּלריזציה השגורה ביותר!) מצמצמת; פעמים גם מזייפת.

בלי רוח־הקודש אין יצירה, ובלי דרגה מסוימת של רוח־הקודש אין גם הסברה. בהזדמנות אחרת אמרתי, שכל אמנוּת אינה בעצם אלא כוֹשר ההסברה במדרגתה הנעלה ביותר, כיון שלאמן ניתנו האמצעים הטובים ביותר להאיר, לקרב, להכניס את הדברים בלב. אמן אמיתי הוא, ממילא, גם פּוֹפּוּלריזטור אמיתי. אין זה גנאי, איפוא, לברנפלד, אם המסבּיר שבו אכל הרבה מן החוקר המקורי. כיון שהיה שמח להסבּיר, על כרחוֹ היה מצמצם את עצמו. הוא שכתב אחת המסוֹת היפות ביותר על רש"י, היה גם אחד מן ההולכים בדרכיו, אף שהיה בעל צביון אחר וקצב אחר כולו. רש"י היה פרשן ויוצר בגאונות הלב, באיזו חמימוּת משלו, שהיה מאציל על פירושיו. משום כך היה פשטן ובעל־אגדה כאחד. פשטן בקיצורו, בכוחו הגאוני למצוֹת את הדברים בהרחיקו מהם כל טפל, ובאותה תוספת אגדית שהיא המפלסת נתיב ללב. לפיכך לא הכשילהו מעולם צירוף זה של פשט ודרוּש – במזיגה שלו רק חיזקו זה את זה. הוא הכיר, שהאגדה היא יסודה של הפופולריזציה היהודית המסורתית, ויחד עם זה לא חדל מלהטעים, ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". ככל פרשן גדול, ידע לחזק את הדברים מתוכם, אבל לא נמנע מלהגיש את עזרתו להם בהבליעוֹ עזרה זו ביד של אמן. לא ידע איש לפניו ולאחריו להוסיף משלו, ועם זה – שלא “לערבב את הקולות”, כמוהו. אמנות של מזיגה כזו לא ניתנה אלא לאמן ולפייטן.

כוחו של ברנפלד היה בשיחה – בהמתקת הדברים ולא בהגדרתם. הוא היה חסר כשרון הסברה יהודי זה, שכוחו בגילוי העוקץ בריכוז, במיצוּי אחרון. הוא אהב את השיחה לשמה – זו שמכשרת והולכת, מרחבת והולכת, ואינה חשה אל המסקנות. והרחבה זו, בכל החן שהיה בה, נטלה מן הדברים חן אחר – חן ההידוּק, חריפותה של התמצית. היה נוח להקשיב לקצב שיחו המתון, לקולו הפיקח, לספוג בלי משים את הערותיו המאירות, שתמיד ניתן ללמוד מהן, אבל הוא לא ידע להכריח אותנו לאסוף את כל כוחותינו על מנת לכבוש, לפסוע פסיעה אחת גדולה, שתביאנו בבת אחת אל מחוז חפצנו. בדברו אלינו, היה הולך ומקרב אותנו אל ה"נקודה", אבל תמיד נמצאנו בשטח־מה ממנה…

אכן ממידות רש"י ניתן לו הכשרון לצרף את עצמו כולו לענין המוּסבר, לחזק את האחרים בקנינים משלו. ולא ידע איש למשוך חוט של נועם על הדברים, להחיותם, להטותם לצדנו, כמוהו. כשרון הרצאתו היה יחיד ומיוחד. הוא היה מאמני הפּרוֹזה העברית, בעל נעימה משלו וצלילות משלו, – פרוזה שהיה בה גם מהמית־הלב, גם מריסון־הלב. כמה שלא היה בה מן המרץ המרוכז, היא גם לא נתפסה מעולם לדברים בטלים. היה בה תמיד משהו אורגני, מפוכח ומושך כאחד. וזה היה כוחו: שלא היה “שונה בלי נעימה”, בה במידה שלא נגרר אחר ה"נעימה" ולא עשה את תורתו לעולם “זמר” בלבד.

קצב שוה זה, רווחה זו שבכתב, הם סגולותיו המיוחדות, העושות אותו לסופר מובהק – לאדם השולט באומנותו שלטון מלא. ששים שנה ומעלה ליוה את התפתחות הספרות העברית, את התפתחות הלשון העברית. מי שיבדוק אותו מקרוב, ודאי שיכיר עקבותיה של התפתחות זו גם בסגנונו. אבל אנחנו, שנתקלנו בו ראשונה ב"לוחות אחיאסף" וב"השלח" – ראינוהו תמיד בעטיפה אחת. דומה, שלא היו לו ימי לבלוב, כשם שלא היו לו גם ימי כמישה. הוא עמד תמיד בעינו. כלי־המחשבה וכלי־הביטוי היו נשמעים לו באמונה, כשעון טוב שאינו מתפגם לעולם. ברם, דוקא “כלים” אלה ללא פגם היו באיזו מדה פגם. הם שחייבו ריכוז יותר, בדיקה יותר, “תכלית” יותר. דומה, שהכל הודוּ בכשרונותיו הגדולים של ברנפלד, ויחד עם זה הכל הכירו, שמשהו חסר כאן, שכוס מלאה זו במשהו לא הפיגה את הצמאון. לא תמיד נכונים דברי האבנגליון, שמי שניתן לו הרבה, מוסיפין לו הרבה. פעמים מזכּה דוקא העוני, מזכּה הצמצום, ומי שיודע לשמור על המעט שניתן לו, יוצא מן העולם ברכוש גדול.

ברנפלד לא ידע חכמה זו של שמירה, של כינוס, של התבצרות. עליז פיזור ובטוח בעשרו, נתן מכוחו לעיקר ולשאינו עיקר. ועכשיו, שהלך מאתנו לאחר שקיעת חיים עגומה כל־כך, חובתנו להציל מעושר מפוזר זה מה שניתן להציל. בפרט סופרי גליציה המהווים כיום משפחה גדולה בספרותנו, חייבים בכך. הוא היה אבי המשפחה, הוא שהודיע עליה ראשונה, שבישר את לבלובה. “אבהות” זו נרמזה בגמישות לשונו, בפשטותה, בכושר תנועתה – באותה טבעיות מזוגה בחן מסורת, שבה מצטיינים כיום המעולים שבסופרי גליציה. בתקופת בין השמשות זו של נסיונות לאין מספר שנכשלו, היה ימים רבים היחידי שצעד בטוחות, שהמשיך את המסורת של הספרות העברית בגליציה, שחידש את המסורת של חכמת־ישראל.

[ב]    🔗

כשאנו סוקרים בסקירה אחת את כל מה שפעל ועשה העובד הנאמן הזה בשדה ספרותנו, – מלבד הספרים הרבים שכתב בלשונות אחרות, – קשה לנו להגדיר את פעולתו, להבליט את כל קוי פרצופו ולהציב את גבולותיו. אנו אובדים בתוך העושר הזה. אובדת מעט גם אישיותו מרוב שפע. הוא איננו מאותם החכמים, היונקים רק ממקורות קרובים להם לשם עצמם, לצורך עצמם. יש לו רגש־הגיל של “פרסומי מילתא”, החדוה לשתף אותנו בכל השלל הרב אשר מצא, בכל מה שנתחדש בבית־המדרש. הוא הסופר מטבע ברייתו, זה שמצווה ועומד לפרסם את הדעות, להודיע את טיבן; זה שנפשו היא מין תחנה טלגרפית אלחוטית, המקבלת זעזועים מכל רוח נושבת, מכל תנועה מתרחשת. הוא המוליך והמביא. הוא אינו מטעים את עצמו. לו רק תפקיד אחד: להעשיר אותנו, להרבות דעת. כל מחשבה שהוא קולט אינה אלא לשם הסברה, לשם עצמה, ולשעשועי המוח, הייתי אומר. הטנדנציות המעטות, שהיו לו בתקופות שונות של עבודתו, היו חזיונות זמניים, חולפים. בעיקרו הוא תלמיד־חכם המוקיר את החקירות ואת הדעות לשם עצמן – הנושם בתוכן. זהו אוירו. כשירה למשורר. הוא בעל “מחשבה לשם מחשבה”, באותה מדה שאחד־העם וברדיצ’בסקי הנם בעלי מחשבה לשם החיים.

הוא אינו בעל עצמיות חזקה, בולטת. להפך, בדבריו הפשוטים, הבהירים, המוסברים, כאילו נמוגה אישיותו של מחברם. אך היא מורגשת תמיד, בריתמוס הרחב, המקיף, במזיגת הקולות הנוחה. יש משהו אנושי, מערבי, בתפיסת־המחשבה שלו: היא אינה מתגדרת בנקודות מיוחדות, היא פורשת את כנפיה על הכל. חוסר ההתלהבות מתמלא אצלו על ידי קרבת־נפש של תלמיד־חכם אל הדברים הקרובים והרחוקים במדה אחת. בינה יתירה ניתנה לו להכניס כל מחשבה חדשה לתוך אטמוספירה נוחה, לתוך ההשגה של הקורא. אולי זהו פגם לו, שאינו מכניס אותה לתוך בית־דפוס שלו, שאינו כובש אותה בחזקה, שאין היא מפרפרת בתוך סגנונו השוקט ואינה נטבלת בגלי עצמיות חריפים – הוא בכלל אינו מן החריפים – ועל כן אין היא נעשית ברנפלדית, כשם שהיא נעשית מאליה אחד־העמית, בבואה לתוך צבת סגנונו של זה; אך הקורא, הצמא לדעת, ישמח לקראתו, לקראת רבו וחברו, המסיח עמו בפשטות על הכל, מוביל אותו דרך טרקליני המחשבה ואינו מטיל עליו אימה יתירה. דברי ברנפלד, כשיחות חיות, מתפתחות מאליהן, משתפכות ברוחב, מאירות, מחממות. הן אינן מלהיבות הן אינן נחרתות בעוז. אין כוחו של ברנפלד לגבּש ולהבליט בשרטוט איתן אחד את אשר לא ימח עוד לעולם. אך הוא מקרב את הדברים אל הלב. אין כאן הגדר הגבוהה של העצמיות האכזרית, שיש להתגבר עליה, להרוס אליה. יש להם לדברי ברנפלד סגולה מיוחדת, שתכנם נשאר ומחברם נשכח, – שכל אחד זוכה בו כמו מן ההפקר. אין להבדיל ביצירתו בין מה ששייך לו ומה שהכניס מאחרים. לפעמים נדמה, שהוא מטשטש בכוונה את עצמו, כאילו הוא עצמו אינו מן הענין.

גם זה מעיד, שאין בו ממדת האמן. אמנות היא צמצום, הגדרה, התבדלות מתוך העדה. ברנפלד אינו אלא סופר. סופר בעל כשרון מזהיר, חטיבה מיוחדה, אך הוא אינו אמן ואינו חוקר במובן הרגיל. כחוקר הוא יותר מדי מהיר, מתרשם, יותר מדי מרחיב היריעה; בתור פופולריזטור הוא מחוסר יכולת להבליע את הקוים הבודדים בתוך מחשבה אחת, להאיר את הפרטים הרבים על ידי הכלל האחד. הוא רואה את כל הכוחות הנלחמים ביהדות, את היסודות המפרידים, אך הוא אינו מגלה את הכוח המאחד. הוא סולד מכל מה שמתיישב בדוחק. למעלותיו הרבות יש לצרף גם את זו, שהוא סופר בן־חורין, הוא לא יצר לו שיטה מלאכותית. הוא כל ימיו נודד. נקודת־מנוח אין לו; הוא גם אינו מבקש אותה.

הוא אוהב את התנועה. ביד ידידות הוא אוחז בנו ומעביר אותנו דרך לבירינטי ההיסטוריה. העקמומיות מתישבות מאליהן. יש קוים ישרים, אך אין להעלים עין גם מן העקומים, מן היוצא דופן. הכל נכנס לתוך מסגרת יותר רחבה, מסגרת הרוח הנצחית, שלפניה אין מעוות. אבני הנגף אינן מטילות עליו אימה. בשדה היהדות הרחב הוא מטייל כבן־בית, עובר בו לארכו ולרחבו, ובכל פעם יש לו מה להעיר, לבאר, להאיר ולתקן. יש תקופות בהיסטוריה העברית ויש אישיות היסטוריות שהן חביבות עליו ביותר; אך אין תקופות ואין אישיות שאינן חביבות עליו, שאינו מוצא בהן דבר להתגדר בו.

יש בו מן השפע, שרק מעטים אצלנו זכו לו. תמיד יש לנו הרושם שהיד מלאה, ש"תנא ושייר" – שיש לו רב. ויש שהוא מגלה עושר גם במקום שלא פללנו לו, וגבולות כשרונו מתרחבים פתאום לפנינו מצדדים חדשים לגמרי. הוא, החוקר את השבילים הרחבים של ההיסטוריה, הלן באכסניות הגדולות של התורה, מפליט לפעמים שלא במתכוון כרקטריסטיקה אישית מזהירה, חריפה, קולעת, ודולה ביד רחבה ואמיצה את הענין עד תומו (זו של רש"י, למשל).

למחשבה שלו אולי אין עומק, אך רחבות לה ורוחות חופש מלפפות אותה. עטו בטוח. הוא אינו מאלה, שנרתעים לאחור מפני עבודות גדולות, שמתקינים את עצמם יותר מדי. הוא אינו מבטיח; הוא רק מקיים. יש בו איזו זריזות של עבודה, כוח דוחף, מין יכולת לצמוח, לגדל פרי בלי הרף. הוא אינו מתרומם אמנם מעל לדרגת הספרות, אינו קופץ לעולם קפיצת־ענק. הוא לא היה מאלה, שהוציאו אותנו מתוך הים הקרוש בתנופת יד חזקה אחת. אך בדור זה, שאנו חיים בו, – דור של קטני־הפסיעות, של רבי הרצון ומעוטי היכולת, הוא אחד הזריזים המעטים, האומר ועשה, הנושא עמו תמיד את שמחת ההגשמה.