עוד ילד הייתי בפגשי ביום חורף קר אחד את מוכר־הספרים הנודד שלנו ברחוב וברכשי מתוך דפיקת לב של אושר את שתי החוברות הראשונות של “כנור ישורון”, שעם קריאתן נעשה חם ללבבי, שהיה רעב אז כל־כך לדברים שבריתמוס. אין ספק, שבגיל זה הוכשרתי לקבל השפעה משירים אלה, שצמחו בין ההשכלה ובין חיבת־ציון. היה בהם אותו החן שבטרם אביב, שהנער טעם בהם טעם של אביב.

נדמה לי, שאלה היו השירים העבריים המודרניים הראשונים שבאו לידי. על כל פנים, לא הבחנתי עוד בין י. ל. ובין ש. ל. גרדון. שניהם היו עוד חדשים בשבילי. ומי יודע? אולי טוב שנזדמנו לי אז הבּלדות הליריות האלה, שהיה בהן הרבה מן הצמיחה הראשונה, ולא השירה המוצקת, המבוגרת, של הארי הזקן והזועף. לא תמיד נצדק בדרשנו את פרי הבכורים לגיל הרך. ילדים טועמים טעם מיוחד בבוסר, שרעננות של צמיחה עמו.

ש. ל. גרדון היה איש הביניים. לא אפּיגון, כי אם איש שנקרע בין שתי תקופות. מאלה שהם עולים על הבמה שנתרוקנה עד בוא תורו של “המשמר החדש”. משוררים כאלה הם פרנסים לשעתם. מובנת ההתפעלות, ששירתם מעוררת בזמנה, כשם שמובנת ההצטננות אליה הבאה אחר־כך. משוררים אלה עושים את שליחות התקופה, ומפנים את מקומם לאחר שתפקידם נגמר.

קשה לבאר עתה, עם שגשוגה של השירה החדשה, מה היה הקסם שבשירה מבשרת זו. אבל אין ספק, שבאותה תקופה קצרה שבין ההשכלה ובין “המהלך החדש” היה צליל מיוחד ורוך מיוחד לניבה, שהיה נוח לקליטה יותר משירת ההשכלה עזת הצלצול. עד היום נשתמרו בזכרוני החרוזים הראשונים של הפואימה “חנינא בן תרדיון”, שלא היו ערבים מהם עלי בשעתם:

הַגֶּפֶן יִשְׂרָאֵל כֹּרֵת כֹּרָתָה,

מֵאַדְמַת מַטָעָהּ שַׁרְשָׁהּ הַסָּעַר…

או האלגיה התמימה ומלאת הגעגועים “משאת נפש”, שעוד ימים רבים אחר־כך, בבחרותנו, היינו מזמרים אותה מתוך כלות־נפש במלודיה העצובה שחברנו לה עם שקיעת החמה במשעולי־השדה:

מֵאַיִן תָּבֹאִי, אֲחוֹתִי עֲנָנָה,

פָּנַיִךְ הַכֵּהִים מַה קָּדְרוּ כִפְלַיִם,

מַה מִמֶּרְחַקִים הֵבֵאת לִי לְמָנָה –

הַרְבִיבִים, אֲחוֹתִי, אִם דִּמְעוֹת עֵינַיִם?

ש. ל. גרדון, זה ששמר עד יומו האחרון על רעננות של נוער ושהיה צמא ליופי ולשירה גם בהיותו עושה ימים כלילות במשך שנים רבות, נתון כולו לפירוש התנ"ך, היה אדם הרמוני, שנקיון עטו היה נובע מנקיון טבעו. זה היה כוח תרבותי, כוח מחנך, אדם שעשה את מלאכת חייו בטעם, בהתמדה, בהכרת המדה – שידע מה הדור דורש ממנו והתאמץ למלאות דרישות אלה לפי כוחו. ביאליק ציין בהספדו מדה זו של אהבה לחיים, של אהבה לשירה ונגינה, שהיה מצטיין בה כל ימיו, – מדה זו שבלעדיה אין אדם נעשה מחנך. על־כן הצליח כל־כך בעבודת ההכשרה הגדולה, שעמד בה יותר מארבעים שנה.

אלה, שימי “עולם קטן” חלו עוד בימי בחרותם, לא ישכחו לעולם את החן, שהיה פרוש על הגליונות הרעננים האלה. בעצם דמותם היה משהו מלבלב, מרנין, מעורר תקוה. הם שמשכו את כוחות היצירה המצוינים ביותר, שהניחו יסוד לספרות־ילדים עברית טובה. בגליונות הראשונים מצאנו את פרץ, פרישמן, טשרניחובסקי, ש. בן־ציון, יהודה שטיינברג, ואת הצעירים כולם, שהרימו בבת אחת את הסוג הספרותי הזה למדרגה גבוהה. כמה הצהילו אז שירי הילדים הראשונים של טשרניחובסקי! את “צפורת הגן” שלו ידענו תיכף על פה, ואת “אגדות” של פרישמן ו’בשביל המשיח' היו לומדים בבתי הספר מתוך גליונות העתון. איזה שפע של ילדות נתגלה אז ביהודה שטיינברג, שיצירתו לא ידעה מעצור, ובש. בן־ציון, שהיה זהיר יותר, מבוגר יותר. נומברג פירסם בו את “איש השלג” – פנינה שירית זו, שמעטות כמותה בספרות הילדים. ומי לא נצטרף לחבורה? שלום־עליכם, אש, יעקב כהן, קצנלסון, שניאור, שטיינברג, שמעונוביץ – לרובם היה זה גם החוף, שחתרה אליו סירת יצירתם בראשונה.

אותה שעה גרדון מיסד גם את הירחון הראשון, שהסביר לנו את מושגיו האלמנטריים של החינוך החדש, ומקץ ימים מעטים – גם את הירחון לבני־הנעורים. היה לו חוש מיוחד לכל מה שנושא עמו חלום שבילדות ורננה שבילדות, ועם כל שאינו רוצה להכביד על הקורא הרך, ובמכתביו אלינו, המתחילים, הוא מבקש שנהיה “זהירים בסגנון”, שנזכור “לפני מי אנחנו עומדים” – הוא אינו מכוון לאותה “פסולת” שביצירה ובסגנון, שהיתה משוש הפדגוגיה העברית ימים רבים. מדתו היא תמיד מדת התרבות, שהיתה טבועה באפיו, והיא ששמרה עליו מן הדוֹגמה הפדגוגית המקובלת. טעמו הטוב החזיר אותו תמיד אל יסוד החינוך העברי האמיתי, שאינו גורס שטחיות לעולם.

זוכר אני עוד את ביקורי הראשונים בביתו בווארשה המעורפלת של הימים ההם. זה היה הבית העברי הראשון, שנזדמן לי לראות בחיי, משפחה, שכל חבריה היו מאוחדים ברוח אחת ובלשון אחת. בית, שחן עברי וחן יהודי היה שרוי עליו. היה הרגש, שהנה בחוג מבורך כזה משגשג משהו שראוי להיות למופת, וחמימות זו שהיתה מורגשת במחיצתו היטיבה לנפשי בימים הרחוקים והקשים ההם.

אכן את כל עדינותו של האיש שהלך מאתנו הכרתי רק בשנות חייו האחרונות, כשהייתי מבקר בביתו תכופות בערבי החורף הגשומים או מזדמן עמו בדמדומי הקיץ הקצרים על שפת הים. רק אז הכרתי את כל רעבונו לשירה, לזמרה, ליופי, רעבון שטבע רעננות־אדם יקרה בכל דמותו. עמל וחולה וכואב, לא ניכרו בו כלל סימני כמישה אלה, המיוחדים לשעה המאוחרת בחיים. היה שוקד על כל יצירה נאה, שהספרות העברית או הכללית נתעשרה בה, וכל נשיבה קלה של יפי רוח או יפי טבע היתה מרעישה אותו ומחדשת אותו. אין זה כי אם המאור שבנפשו גרם לכך, שמשהו שבנוער נשתמר גם בחיצוניותו, שלא חל בה שינוי לרעה גם בימי מחלתו הארוכים.

בימים האלה הייתי עד למלאכה גדולה זו של ביאור התנ"ך, שנתן לה את עשרים שנות חייו האחרונות גם בימי מחלתו שנעשו תכופים יותר ויותר. ברם, זאת לא היתה רק מסירות־נפש, כי אם גם הרגשת אושר מאין כמוה. עבודה זו – אין ספק שהיא המתיקה לו את חייו, שהיא יותר מכל סמי־הרפואה שהלעיטוהו בהם הרופאים, חיזקה אותו, היתה לו סם־חיים. הוא לא היה נזיר מטבעו – לא! הנזירים חשודים בעיני תמיד; אפילו אלה שאינם צבועים. הנזירות היא מעל בטבע, מעל באדם. והוא חמד את החיים, חמד את האמנות, ובדבקו בשירת התנ"ך, ינק מתוכה כוח חיים, לשד חיים, והיא אולי ששמרה על נפשו מן הכמישה. טוב, כשאדם חותר לעתותי ערב אל חוף מבטחים זה של שירת קדומים ורוקם את חייו לתוך רקמתה הגדולה.

כל פרשן אמתי הוא שליח התקופה, בכל פירוש חדש של התנ"ך, של שקספיר, של כל יצירה קלסית גדולה, מתחדשת היצירה הקדומה בקלטה אל תוכה את מחשבת התקופה וניגונה ובהצטרפה על ידי כך אליהם. בפירושו העממי של גרדון אין מתוספת חוץ זו של רוב הפרשנים הקדמונים, ואפילו תוצאות החקירה החדשה נבלעו בה בלי הטעמה יתרה. אכן חן עלומיה החדשים של האומה ששבה אל ארצה, אל לשונה, אל מעין נשמתה הנצחי – כל זה מורגש בחמימות סגנונו של הביאור, בתום ניבו. עם כל יסודות המדע והצלילות שבמלאכה גדולה זו, הרי זה בלי ספק בעיקר פירוש רומנטי, הסבר שקוי תום קדומים וצהלת קדומים, שהיה עשוי להנתן רק בתקופה של תקוות גדולות ונצני הגשמתן הראשונים.