את ערך האנשים, אשר מעלליהם חיים לנגד עינינו, לא נמוד באמת המידה של הכשרון לבד, כי אם, בעיקר, לפי כוח הרצון, אשר השקיעו בהם בעליהם. אמנם הכשרון והרצון שותפים הם בכל יצירה. הכשרון בעצמו הוא אולי קודם כל כוח־הרצון הנטוע בנו, הצו לפעולה. ברם עתים יש שהכשרון מוצא לו תיקון ברצון. העשיה אין לה תקנה אלא בעשיה. ומי שידו נטויה תמיד לפעולות חדשות לא יובא במשפט. רק בשעה שאנו שובתים ממלאכתנו אנו נעשים בני עונשין…

בן־אביגדור לא שבת ממלאכתו כל ימי־חייו. רק המות, אשר הקדים כל־כך לבוא, הוציא את כף־הסיידים מידו בעצם המלאכה. מלאכת בנינה של ספרותנו. אולם הוא לא ביקש עוד מנוחה. היד עוד היתה נטויה. אלף פעמים שגה ואלף פעמים נכשל; אך את שליחותו עשה. עשה את מלאכת ההוצאה העברית קבע; בנה לה מדור. ואם גם הרבה טעה, – מלפני משפטה של ההיסטוריה, המפשטת תמיד את כל עקמומית, יֵצא זכאי. יֵצא זכאי, כי רצון גדול היה תמיד נר לרגליו ואהבה גדולה אל היצירה העברית הנחתהו תמיד. הוא שגה, באשר אהב, באשר התפרץ תמיד לצאת מן החוג הצר, לצאת ולהוציא את ספרותנו הצעירה בראשית צעדיה.

תמיד היה צר לו המקום, היתה צרה העוגה אשר עגו לספרותנו. בקטנות התחיל, ב"ספרי האגורה", באותם הספרים הקטנים והרעננים, אשר חדרו אל כל פינה, ובאשר הגיעו העירו וטיפחו והצהילו את הלב, כגידולי־אביב ראשונים, כמבשרי בשורה. ילדים קראו אותם והגדולים חרדו אליהם. אכן זאת היתה ההתחלה. זה היה גילוי־הרצון להרחיב את ספרותנו, לקבוע לה משכּן קבוע. להוציאה מאהלה הארעי. לא מו"ל חדש בא, אף לא מספר חדש כי אם אדם הנלחם על ערכים חדשים. הקונטרסים הקטנים האלה באו להלחם עם הכבד ועם העיף שבספרותנו. החוברות הדקות עמדו נגד הספרים העבים והמשעממים והביאו איזו קלות, איזו רעננות חדשה בדפיהן הנוחים. סגנונן היה חדש, כולו היה פרי ההתפתחות של דמדומי שנות־השמונים. את לבנו, לב הילדים, לקח בזה שהיה ספוג רומנטיקה וריאליות כאחת. למליצה הכבדה התנגד, אך את שייריה הנעימים, את הריתמוס הענוג שבהם, השאיר לנו למשיב־נפש. פרישמן, פרץ, טביוב, בריינין, גולדין – כולם ציינו את הרוח החדשה, את הסגנון החדש. וגם בן־אביגדור עצמו, זה שהיה ערבוב נוח של שאיפה לריאליות טבעית, בשעה שהיה עדיין כולו נתון בערפלי חלומות וטנדנציות גלויות – גם הוא היה מאחד בחוסר־הקפדנות שבסגנונו, בשבירת הכבלים את כל הניגודים הרבים שביצירתו. ועם כל הרפיון האמנותי שבחוברותיו היה מהלך רוח של עצב קל וחדש על הלב באותה המית־הנוער וחרדת־הגיל, שהיתה מפעמת גם את האידיליה הנעימה “עניים מאושרים” וגם את הציור הנטורליסטי “לאה מוכרת הדגים”. הכל היה מעיד על שעת־בוקר קרובה, על זה שהעיקר עוד יבוא בהיכון היום.

משורר וצר־צורות לא היה. סגנונו לא היה בר־בליטה, לא היה מגובש. שאיפתו הברורה היתה תמיד ההיפך מתכונתו היצירתית. כנביא הריאליות, בא וכתב את “שני חזיונות” האליגוריים ואת “לפני ארבע מאות שנה” – רומן שנוסד כולו על הבדיה הפנטסיטית; כריאליסטן הופיע, וכתב את “אהבה וחובה”, המזכירה את סוג הסיפור הסנטימנטלי שלפני מאה וחמישים שנה, ואת “מנחם הסופר” המלא כולו חקרנות מופשטת; אל ההמונים הלך, ובאותה שעה היה מזכיר הליגה “בני־משה”, שהיתה כולה הסמל של בני־העליה ובחירי־האומה, למרות מה שחרתה על דגלה “חינוך העם”. איש אשר כזה לא יהיה למשורר! השאיפות הרבות למפעלים חיים ושונים תקרענה עד־מהרה את ארג־יצירתו הדק, ואולם יוצר לא יחדל מהיות. הרצון העז יתלבש בפעולות רבות, ואת אשר הפסיד המשורר, ימלא ביד מלאה רב־הפעלים, המנצח על בנין הספרות. בתקופה שהספרות עדיין במצב ההתרקמות, המו"ל איננו רק עסקן בלבד. הוא היוצר, הוא השותף ליצירה. הוא המגלה את הכוחות השפונים, הוא המגדלם, המטפח אותם. גם בספרות מפותחה, גדולה, יש אשר יהיה המו"ל אחד הגורמים החשובים ביותר לכיבושי־יצירה חדשים. המו"ל האמיתי הוא הגנן השוקד על תלמי השירה והמחשבה. הוא העֵר, הסוכך, הוא המלאך המכה על הנטע הרך ואומר לו: גדַל! לא מעטים הם המו"לים אשר ירחיבו את הספרות מתוכה, אשר יבואו לעזרת המחשבה בעודה באבה ויקשרו את שמם בתקופות סגנון ויצירה חדשות. ביחוד בספרותנו, קרקע־בתולה זו, שטרם נחרשה וטרם שודדה וטרם זוֹרעה אז. כאן היתה כל יד־ידידות גואלת, מסייעת, מעוררת לתחיה את כוחות־היצירה, הנרדמים בנו. וידיים טובות ותומכות כאלה היו־עד היום מעטות, מעטות. הוא היה הראשון אשר המו"לות נעשתה לו למשאת־נפש גדולה, לתכלית חייו; הראשון אשר הכיר בכל־חושיו, כי שדה־יצירה זה גדול הוא לאין חקר; אשר הכיר, כי במעמקי האומה נאספו כוחות רבים ומחכים לשרביט־הקסמים אשר יוציאם לאור החיים. להכרה עמוקה ומקיפה כזו יבוא רק האיש אשר בעצמו ישא בקרבו כוחות־יצירה וצמאון ליצירה.

משורר לא היה, אף כי את שמו קשר בתקופה גדולה של התעוררות ליצירה. גם הוא היה מאותם הצמחים הראשונים, אשר עלו בשנות התשעים של המאה שעברה לאור השחר הראשון ולא עצרו כוח לעמוד נגד השמש. יותר מדי נשאו עוד על שכמם סבל העבר, אשר הכביד עליהם גם בהתפרקם. אבל לא נשכח כל מה שעשה בשביל הכשרונות הצעירים, שביניהם היו מתחילים כשופמן, כבּרנר, ואשר חיזק את ידי ברדיצ’בסקי והוציא את ספרי שיריהם הראשונים של גדולי משוררינו. המו"ל החרוץ הכיר עד־מהרה, שאת המגדלים הגבוהים, אשר עליהם חלם הוא, יקימו אחרים; ואם אמנם לא ויתר על עצמו כליל ובסתר־חדרו הוסיף לרקום את חזון נעוריו, הרי את מיטב כוחותיו הפקיר להם – לאותם האחרונים, אשר ידו טיפחתם ואשר הם עלו ועיממו את ערוגת־יצירתו הקטנה בשפעת פארותיהם. לא יקל לאדם לשאת גורל כזה. ואולם האנשים הקטנים, אשר ירגישו בענים, יתמלאו שנאה ומרירות ורצון לדכא ולעקור את כל אשר יגדור את דרכם, בשעה שנדיבי־הרוח, אלה אשר גורלם יעד אותם למחיה וליצירה, יתנו את אורם לרצונם, יצרפו את עצמם אל הברוכים ויאירו עמם. כזה יהיה המו"ל האידיאלי: הוותרן – זה אשר ישקיע את עצמיותו במפעלי האחרים ואשר גם יתגלה במפעלי האחרים.

בן אביגדור היה מו"ל כזה. לא תמיד יכול להתגלות כחטיבה שלימה, כעצמיות מסוימת במפעלו. לכך היה יותר מדי אישיות תוססת, מתפרצת מתחומיה. הוא לא הקים אותה ההוצאה בת־הסגנון, למען תכניס לתוכה רק את הקרובים־ברוח, את האחים־בדעה – את מפעל הקיבוץ. הוצאה כזו מציין תמיד פרצופה הברור והמוגבל. בה ניכר תיכף כל זר. מעלתה הגדולה היא בזה, שהיא מבליטה את היש, שהיא קובעת את צורת החבורה; היא פרי האסיף, כי רק בהיבשל היוצר ובהגיעו לידי בגרות, ייבדל מאחיו ויסומן באפיו המיוחד; ועל־כן קשה לה להכניס אפילו את הכשרונות המובהקים כל עוד לא יצאו מכלל תסיסה. יותר מדי מכירה היא בחשיבותה של היצירה, המאוחדת בסגנונה ובשאיפותיה – בהשפעתה הכבירה על הכוחות היוצרים הצעירים. היא המטבע הטובעת, היא נקודת־המשען. היא נעשית בסיס, דוגמה, סייג – קאנון. כזו היתה “מוריה” – תחנת הכובשים הראשונים. הוצאה כזו רואה כוחה בשמירת הגבולים. בן־אביגדור, שהיה בעל־מעוף, לא היה עלול לעבוד בתוך חוג מוגבל, ואם גם שלם. הוא יצר את ההוצאה לרבים, הקים את האכסניה הגדולה – הלך בדרך־המלך. הוצאתו פעלה רק מתוך רעבון ליצירה, מתוך שאיפה להרחיב. היא נתנה מרחב לכוחות טובים ורעים, נאמנים ומדומים. לא היה סיפק בידה להבחין, לבדוק, לצרף. מלאה כוחות רבים וכאוטיים, פיזרה לצורך ושלא לצורך, הושיטה לנו את הכשרון ואת חסר־הכשרון בקנה אחד, בלבלה את היוצרות בתיתה לנו דבר והיפוכו בבת־אחת, בהקיפה את תלם היוצר בגידולי־הפקר, שהיו יונקים מליחו ומתפרנסים על חשבונו. אך בגן הפרא הזה עלו הכשרונות הצעירים בני־חורין. שעריו היו פתוחים לרווחה. הוצאת בן־אביגדור לא סימלה שום רעיון מיוחד, שום סגנון מיוחד; אך היא היתה בעצמה, בעצם מציאותה, רעיון התחיה. בעצם פעולותיה והיקפה סימלה את הרצון ליצירה, את הכוח ליצירה. היה בה מן האופטימיות שבנוער ומן הבזבוז שבנוער. בכל פעולותיה היתה מפעמת האמונה – האמונה בכוחות היצירה של האומה.

בניגוד ל"אחיאסף", שביסודו הונח רעיונו הזהיר והמגביל של אחד־העם, נוצרה “תושיה”, הוצאת־האביב. שם נטה קו הארדיכל המומחה, החושב והמונה – זה שחרד קודם כל ליסוד הנאמן. שם לא האמינו במעוּף. בן־אביגדור היה המעז. ב"אחיאסף" היה צר לו המקום, והוא יצא להלחם בחכמת הזקנים ובזהירות הזקנים. לא במאמרו הפגום שב"נתיבות" נלחם עם אחד־העם, כי אם בכל מפעלו, מפעל חייו, שאף להוכיח את אמיתו – אמיתה של כל היהדות הצעירה, שהשלימות באה רק ביחד עם העבודה; ש"הכשרה" שאין מפעל עמה אינה אלא הכשרה לבטלה.

חותם־הנוער היה במפעלו של בן־אביגדור. בתקופת־הנוער נוצר. דבר לא היה מן המוכן, ואי־אפשר היה להציב עוד את הגבולות. התקופה היתה ברוכת־כאוס. לא ניכר עוד שוֹע לפני דל. כל אחד בא וטנאו בידו, ואסם ההוצאה היה מכנס את הכל. באביב עולים הצמחים השוטים והבריאים יחד. אין עוד להבדיל ביניהם. רק בגדלם, זה יתן את ריחו וזה את חוחו. אז תבוא שעתה של הוצאה בת־סגנון, זו הבוררת, המנכשת ומגינה על הנטיעות היקרות מפני הקוצים. רק בהיפסק כוח הגידול הפראי מסתמנים הגבולות הראשונים.

מעלת רוחו הגדולה של יוצר “תושיה” היתה התפרצותו הנצחית. כוח־דמיונו שלא עזבו לעולם. כל תבנית שיצר היתה בת קיבול, כל שרטוט היה בן־היקף. זה היה אופי מרחיב, ממציא, מכניס לתוך חוג־פעולתו את הקרוב ואת הרחוק. שונא היה את הקפאון ואת הקפדנות ואת כל דקדוקי־קטנוּת, אשר יצֵרו את צעדי הספרות. ידוע ידע, כי רק הפעולה מצדיקה; כי עוון פלילי הוא לחכות עד אשר יווצרו התנאים הטובים. לכל מפעל היה משליך את עצמו כולו חגוּר בטחון; ואם היה אשר לא הצליח, לא הרפה בכל־זאת ממנו, וכל־עוד עצר כוח, תמך בו. אנחנו לא נשכח לו לעולם את חסד “עולם קטן”, – אורגן לילדים זה, שהיה יכול לשמש מופת גם בספרות יותר עשירה; וההוצאה היקרה הזאת נמשכה שנים אחדות – למרות כל הקרבנות החומריים, שדרשה לקיומה. למראית־עין היה האדם הזה רך ונוח לפשרות, אך תכונתו היתה עסקנית, עקשנית, עומדת על דעתה, מכריעה, ככל רוח יוצרת. הצלחת צעדיו הראשונים הביאתהו לפעמים עד לגבול האוּטוֹפיה, אף כי השתדל לבנות את כל המפעל על יסודות־מסחר נאמנים. בראשית־מפעלו היה תמיד הרעיון.

שיטת עבודתו היתה לרוחב. תפיסתו היתה תמיד כללית ביותר; הפרט נבלע אצלו תמיד במפעל הקולקטיבי. כל הוצאה הצטיירה במוחו רק בדמות ביבליותיקה מקיפה, שהכל בה. ביצירת־כלל זו בטל בהכרח הפרט; אי אפשר היה להבליטו, לטפחו, לגדור גדר מסביבו. אך כל־זה בא משום ששאף בכל מפעל לגדולות. חלומו היה לא הסופר, כי אם הספרות; לא היוצר, כי אם היצירה. על כל גרגר של יצירה חרד. הביא בחשבון את כל סוגי הקורא את כל מדרגותיו, את כל צרכיו. לתוך מפעליו הכניס את הספרות היפה, את המדע, את החינוך, את הספרות לילדים. את הכל הוקיר במידה אחת. היתה לו ההרגשה הבריאה, כי ספרות נורמלית אינה אלא זו, אשר לא יחסר כל בה. ועל־כן הלך חוג־פעולתו הלוך והתרחב. הפגם היחידי היה לו רק ה"אין"; החרפה היחידה – רק המחסור.

לא בכל דבר הצליח. הסופר הבודד, הטעם הצרוף, היה יכול לגלות פגמים בכל דבר. השכלול לא היה באמת ממידתו של יוצר ה"ביבליותיקה העברית" וה"ביבליותיקה הגדולה". אך לפני הספרות לא חטא. שאוף שאף תמיד להניח את דעת הרבים, למלא את צרכי הרבים. כוונתו היתה תמיד להמציא את הספר העברי לקוראו, לעשות אותו שווה לכל נפש. הוא היה לא רק יוצר הספרות העברית הצעירה, – הוא היה גם יוצרם של קוראיה. שום הוצאה לא חדרה כל־כך לתוך אוכלוסי הקוראים הרבים כהוצאת “תושיה”. כל מפעל שלה עורר תקוות, הרים את רוח הקהל. המודעות על דבר ה"ביבליותיקה העברית" נקראו בעיירות הקטנות כמניפסטים, כפרוקלמציות. אלה היו הכרוזים הראשונים על החדש, על “המהלך החדש”, שסימן את גאולת הספרות הראשונה מן הכבדות, מן השבלונה של התקופה הקודמת, מן הקפאון.

ככה נשאר עד סוף ימיו – אופטימיסטן, בעל־בטחון, חסר־בגרות. המלחמה הפרידה בינינו, ואני לא ראיתיו שבע שנים רצופות. אך לא אשכח לעולם את התעוררותו החיה, הנלהבה, למפעל הירחון “נתיבות”, שעלה במחשבה לפני ש"י איש־הורוויץ באביב שלפני המלחמה. זה לא היה מפעל של מסחר בשום פנים, וכמה היה מסייע בידינו, כמה היה משתדל להשפיע, להקל, להחיש את צאת הדבר לפועל! שמחת־יצירה היתה מאירה את פניו הטובים, הנוחים, בכל פעם שהיינו מסיחים במפעל ספרותי חדש. חמימות היתה תמיד בסביבתו. כל כשרון חדש, גדול או קטן, היה יקר לו, היה נזכר לפניו. הוא לא זלזל בשום כוח. את כנפיו היה פורש על הכל. וכמה היה מעודד, כמה היה שומר את חסדו ואת אהבתו לאלה, שכשרונם הכניס משהו חדש, מרחיב, ריבולוציוני, לתוך הספרות. גם היה מהפכן על פי טבעו. את כל קפוא ואת כל דָבֵק למקומו שנא בכל לבו. כל כוח תוסס, נלחם, מניע היה קרוב לו קרבת נפש. כי בעצמו היה כוח מניע, מגַדל ומעורר בכל פעולותיו.

מצעדַי הראשונים בספרות הכרתי אותו. את פרוטות ההונורַר הראשון בעד שירי הראשונים, שנדפסו ב"עולם קטן", קיבלתי מידו, כשהיה צוחק את בת צחוקו הנעימה, הביישנית, ואת קובץ שירי הראשון הוציא בימים אשר לא האמנתי, כי יימצא גואל להם. בתקופות־חיי הקשות ביותר מצאתי בו ידיד, חבר. לא מורה, כי אם רֵע טוב, אדם קרוב, פשוט, לבבי, אשר לא מנע ממני כל אשר השיגה ידו. מעולם לא הכאיב לי. אור פניו תמיד נחמני, הרגיע את רוחי. בשעות הרבות, שעבדנו יחד בעריכת ה"ביבליותיקה הגדולה", בעבדנו על תכניות־הוצאה רבות וגדולות, הכרתי את אהבתו העמוקה לספרות העברית ואת אהבת הבריות הגדולה, שהיתה נטועה ברוחו. כאדם שגה וכאדם גם חטא, אך הרע לא דבק בו. ביסודו היה אישיות הוּמנית, מיטיבה, מאירה.

בימים שלאחר־כך היינו רחוקים זה מזה. עמוס עבודה וטרדות רבות לא פקדתיו לשלום. אך זכור אזכור תמיד את הפנים האבהיים, הענוים, בבת־צחוקם הטובה, הביישנית, זו שהאירה את הספרות העברית שלשים שנה באהבה ואמונה.