[א] 🔗
לא נזדמן לי לראות את זלמן אפשטיין ולהכירו מקרוב אלא בתל־אביב, כמה שנים לאחר המלחמה, כשנמלט מרוסיה, במקום ששכל במהפכה את כל היקר שהיה לו בחיים: את בנו יחידו. הוא בא משם הרוס בגופו ובנפשו, והיגון שכן עמוק בעיניו, עמוק בדמו. לאחר הדפים המיוחדים בטהרם, שהקדיש לזכר בנו, לא האמנתי כי יתחזק וישוב למלאכת הסופר, שלא עשה אותה, כרוב בני דורו, מעולם קבע. אבל בכל שברון לבו, לא יכול להיות בארץ ולעמוד מרחוק, ובשנים המעטות אשר נחתכו לו עוד כאן עם השקיעה, היה עד חי לכל המתרחש במולדת, ואם גם לא היה עוד אותו ההד לדבריו שבסוף המאה שעברה, שקרא לבנין וקרא למהפכה – היינו מקשיבים לקולו, קול לב וקול הגיון, שהיה תמיד רווה המית מה שהבדילה אותו מאחרים.
כמו בימי נעוריו, ראה את עצמו בלב החיים החדשים, וגם בשבתו כואב ובודד בפנת רמת־גן, היו עוד עיניו הנוגות נעוצות במציאות חיינו, וכל פעם, שראה אותם נוטים ממסלול חזונו, התעורר כולו, קבל, זעק חמס, תבע את עלבון העולם שלו נלחם כל חייו. תבע לא בשמו בלבד, כי אם בשם דור משכים, בשם חלומות משכימים – בשם אותה התעוררות ראשונה של חבת־ציון, שלא השלימה עם כל הרס; שגם בהתקוממה לישן, לא קנאה אלא לכבודו, לא נתכוונה אלא לבצרו, לתקנו, לפסוק לו חיים חדשים.
אכן איש לא יכול עוד לרפא את כאב לבו, את כאב בדידותו. ברעש חיינו ונסיונותיהם כמעט שנשכח האיש בעודו כולו נטוע בתוכנו. ורק בשובנו ובקראנו עתה את הדפים האלה, שבהם צרורה נשמתו, צרור כאבו האחרון, אנחנו נזכרים מה שהיה האיש לדורו, מה שהיה עוד לנו במעלות חיינו הראשונות.
[ב] 🔗
עוד במאמריו הראשונים אפשר להבחין את קולו, שהיה גם קול התקופה. כמצוינים במשפחת הסופרים של שנות השמונים שהיו בעיקר ‘אנשי־ניגון’, היה גם הוא איש־הקצב, ובין שכתב דברי מחשבה ובקורת ובין ששפך את לבו בפרוזה שירית זו, שהיא נראית לנו כיום ילודתית־תמימה כל כך – אנחנו שומעים מתוכה רגש הצמיחה הראשונה, קול תקופה מתחלת, נושאת תקוה ואמונה.
כל סופר אמיתי בא להודיע על רצון דורו. אפילו כשהוא נראה לנו אישי ביותר, צבע הזמן לו ואנשי ברית לו, אשר בשמם ידבר. אבל יש סופרים, שהם שליחי הדור כולו. עושי דברו. בהם מתלקטים הניצוצות הפזורים לשלהבת אחת, לרצון אחד, וכל אחד שומע מתוך דבריהם את קול לבבו. כיוון־הקול של הסופר אל דורו כוחו גדול מכיווּן המחשבה. פעמים אין זה אלא הריתמוס בלבד, תנועת־הלב בלבד – האור הנופל פתאום על העולם מתוך צירופי ניב, סגנון, ניגון. פעמים יצירה אחת היא המכרעת, והיא הממשיכה את חבת־העין גם על השאר. משהבחין הדור בסופרו פעם משהו מקצב לבבו, אינו עוד ‘אורח־פורח’, כי אם נשתל בקרקעו. והוא זוכר לו את חסד השעה, שנתן לה ניב שפתים, כל ימי חייו.
סופר מסוג זה היה זלמן אפשטיין. כסופר בעל־דמות הוא מופיע ב’המליץ' בשנת תרמ"ב. נושא מאמריו – חבת־ציון. אבל מקץ שנתים הוא כותב כבר את ‘התורה והחיים’ – מאמר מבוגר, הקובע את עיקריה של התקופה שלאחר ההשכלה, קובע אחדות של מסורת והתחדשות, שבה בעצם כלולה הציונות – אותו הומניזם עברי, שהעמיקוהו אחר־כך אחד־העם וברדיצ’בסקי ואלה שבאו אחריהם. אין ספק, הוא נמנה עם אותה פמליה של סופרי שנות השמונים, שתחלתה ב’המליץ' וסוף התגבשותה באודיסה: ב’כורת', ב’הפרדס', ב’השלח'. בכמה ממחשבותיו, ובעיקר בהלך רוחו, הקדים משהו את אחד־העם (בקונצפציה הרוחנית הכללית, כמו באותה התנגדות לרוחניות יתרה, לפרישות יתרה, לחולניות הנוצרית, שמצאו להן אחר כך ביטוי מועמק יותר ב’בשר ורוח' ובמקצת ב’על שתי הסעפים'). אבל הוא מגלה קרבה גם לחבורה ה’אופוזיציונית', המערבית יותר – לפרישמן וחבריו. הוא מרגיש וחושב: ההרגשה קודמת למחשבתו. לא לחנם נסה את כוחו, בגלגולו של שלמה האלקושי, כמשורר. היסוד הלירי שליט גם במאמריו הפובליציסטיים, אף על פי שהניח ביסוד השקפותיו על האמנות את הריאליזם הרוסי, שעליו חונך ולו נשאר נאמן כל ימיו. יחד עם צמאונו לממשות, למציאות כמו שהיא, מה שהביע במאמרו המוקדש למנדלי – דמו צמא לצלילי חג, והוא שמצא עוז בלבו להביע את הערצתו לקלמן שולמן, בשעה שחבריו קדשו מלחמת עולם על כל מליץ ונותן אמרי־שפר.
המיַת לב זו העולה מכל מה שכתב; התכונה הלירית, שהוציאה אותו פעם בפעם מחוץ לתחומו והביאתו פעם לידי התפרצותו הגדולה כנגד הספר (‘הספר והחיים’). שברדיצ’בסקי נאחז בה כל כך, – היא שעושה אותו טיפוסי מאד לתקופה זו של צמיחה ראשונה, של נצנוצי רגש ומחשבה. הצבע היסודי של התקופה היה, כאמור – הניגון. כל חנה של המחשבה היה אז בזה, שלא נתבגרה, שלא נקבעו עדיין תחומיה. רק עם אחד־העם הלך ונשתלט הקצב החדש, שקבע מחיצה בין שירה לפרוזה. אבל אלה, שזמן צמיחתם חל באותה תקופה, לא נעשו אנשי־פרוזה גמורים לעולם: פרישמן, בוקי בן יגלי, יעבץ, מאנה בפרוזה שלו – ואפילו סוקולוב ופרץ. זלמן אפשטיין היה סופר הוגה דעות, אבל מה שעמד בלבלובו גם לאחר שהתקופה תמה, היה בזכות הניגון. אם נבחין היטב, נכיר בו את מבשרו של פייארברג (כל הריתמוס של ‘לאן’ כבר נרמז בפרקי זכרונותיו); נכיר גם את השפעתו על ‘המתמיד’ של ביאליק וביחוד על ברדיצ’בסקי. נעימה אלגית זו של דור צמא־חיים וצמא־גאולה, שהכיר ברפיונו מהר, שהוכזב מעצמו מהר – דור שהכריע ולא הכריע, שראה ולא ראה תיקון לנפשו. כל הגעגועים האלה על עולם, שבצלו פרחה פעם ילדות מופלאה, פרח פעם יופי שאין דוגמתו, צמחו עם הדממה שקמה בחבת ציון, בהתברר שהדור לא הוכשר, שתמורת אותן החורבות היקרות שנשארו מאחור, לא הוקם עוד דבר אשר ישווה להן.
לפי צבעה הכללי, היתה הפמליה של אודיסה מוצקה יותר – שלמה עם דעותיה, עם חלומונות נעוריה, בעוד שה’מערביים', וברדיצ’בסקי בראשם, היו אנשי רפלכּסיה, תוהים ושואלים. אבל הנה מתברר, שה’קרע' קדם לפייארברג, קדם לברדיצ’בסקי. ‘הילדות’, שנכתבה עוד בשנת תרמ"ה, היתה האות הראשון, שהדור יתום – שגם ברמוז לו האור ממזרח ובצעוד רגלו על ארץ רבה, הוא עדיין מהלך ‘מסביב לקנו’ וצמא לחמימותו. אכן פרקי ‘הילדות’ אינם קוראים לשוב אל העיירה, אינם געגועים על בוקר החיים בלבד – הם הומים משפעת רחמים לאובדים ונדחים שם, הרחק מחן העולם, – מספרים בלשון נמלצת מעט, אבל בהתעוררות לב עמוקה על המלמד, על החייט ועל הבנאי, שהיה חם בקרבם, שהיו מחוננים גם בכל מה שרבצה עליהם קללת הגיטו. האין גשר בינם ובינינו, המיותמים שבעתים?
זלמן אפשטיין, שראה את עצמו ריאליסטן ושכתב אולי את המסות היותר טובות שבספרותנו עד היום על הריאליסטים הגדולים שבספרות הרוסית על טולסטוי וטורגניוב, היה כפרישמן, כיעבץ, כפרץ – כרוב בני דורו – רומנטיקן מובהק, שבהתעטף עליו נפשו, ביקש מחסה ומשען בזכרונות ימי ילדותו המאושרים. בזכרונות האלה אור גם ל’חדר', אשר ‘רבים וכן שלמים יתנו אותו לשמצה’, ורוך אין קץ לעטו ביחוד כשהוא כותב על השבתות והמועדים, איי החמדה שבשממת העיירה, ועוד יותר – על לימוד התורה, על ההתלהבות שבהתמדה, על ניגון בית־המדרש. מי שיבוא לדרוש סמוכין מפרקי זכרונות אלה, ימצא בהם מוטיבים, ואפילו רמזי סגנון, שחזרו אחר כך ביצרותיהם של גדולי השירה והפרוזה העבריים שבאו אחריו. אפילו הציור ‘שבת’ של מנדלי ניתן כבר במסגרתו הכללית כאן. וידויים נוגנים אלה הפרו בלי ספק את נפש הדור, ואפילו אדם כברנר, שלא היה קושר כתרים כל עיקר לעיירה ולחמודות ה’חדר', זכר עוד לאפשטיין חסר הזכרונות האלה.
יגון רב בפרוזה רגשנית זו. איזה פחד מפני הריקנות שהשתלטה בחיים החדשים, פחד מפי גלי העולם, שסחפו את הדור עם כל החן אשר נשא עמו מבית אבא. האם לא נשא גם ביאליק בלבו פחד זה, והאם לא חש גם הוא בעוד יומו גדול אל חופי הילדות הרחוקים? האם לא זה גם קולו של פרישמן בהעלותו את זכר הילדות לפניו? אחרת סיפרו על ילדותם ש. בן־ציון וברנר, ברקוביץ ושניאור. אולי משום שזאת היתה כבר עיירה שוממה, עזובה מאלהיה.
טל משכים היה על ודויי העצב האלה. טל נשמות. ההשכלה לא ידעה רוך כזה, כליון נפש כזה. ואמנם פרוזה זו של ‘בין הזמנים’ הניבה את הסגנון, יצקה לתוכו שפע לירי זה, שהכשיר את בואם של ביאליק וטשרניחובסקי לא פחות משהכשירוהו פייטני התקופה.
[ג] 🔗
אם לפי השגת עולמו הלאומית היה קרוב אל אחד־העם, שהיה מבני חבורתו – הריהו, כסופר, שייך יותר לסוגו של פרישמן, לזה שיכול לחרוג לפעמים מכל מסגרת, שבסגנונו עוד לא נבדלו יסודות השירה והפרוזה, בניגוד לאחד־העם שראה בערבוב הזה פגם לא ייסלח. בניגוד לאחד־העם אהב את הפתוס, את הצורות הריטוריות (‘אַיֵך, אַיֵך, ילדותי, הימים הזכים והיפים, הנאוים והמעונגים, ימי תום ורוך, ימי חמדת העלומים – אַיָמוֹ, אַיָמוֹ?’). היה חסיד ומתנגד. איש אגדה בה במדה שהיה איש הלכה. הוא מעריץ את הגאון מווילנה כחסיד אלוהי, ככוח שכלי ומוסרי, כחריף וכפשטן, כאופי שבו נתעלתה היהדות ונתעלה האדם. אבל יקר לו גם מאפו, שבו הכיר את כוח ההתחדשות הראשונה, זה שהכניס בניבו לחיינו צהלת נוער–שבלבושו את מחלצות המקרא כאילו פרק מעלינו משהו מן המרה השחורה של הרחוב. איש הדוקטרינה לא היה. הוא ידע, כי צינורות רבים ושונים ממשיכים עלינו את השפע העליון.
קפדנותו של אחד־העם היתה קשה לו, והוא שיצא לחלוק עליו לאחר פסק הדין הקשה שהוציא על הספרות העברית הצעירה במאמרו ‘לאחר עשר שנה’ (ב’ספרותנו הצעירה'). בזה נתבטאה התנגדותו של אדם עממי לאחד־העם ה’עומד נבדל על במתי עולמנו הרוחני'. הוא ידע להוקיר את השאיפה לשלמות, שנתגלתה בקטיגוריה זו של בעל ‘לא זה הדרך’. אבל הכיר גם זאת – שממדת השלמות היא שלא לתבוע שלמות של מלאכי־השרת. ולא הראיות שהוא מביא כנגד אחד־העם, כי אם עצם קנאתו לדור הצעיר שראהו בשגשוגו הראשון, עושה את דמותו מלבבת בהתלהבותה.
הוא לא היה איש־שיטה. לא בקש ליישב סתירות, לסתום פרצות בדוחק. זהו מקור התנגדותו הטבעי לכל התבלטות מוסרית יתרה, שמקורה באיזו יהירות בלתי מוכרת. הוא מעריץ את גאונותו של טולסטוי, אבל הוא רואה אותו ‘עומד על איזה הר גבוה ותלול, מסתתר בערפלי טוהר’, בעוד שטורגניוב חביב עליו דוקא משום ‘שאינו מבני הענקים’. מדת טורגניוב, שהיא ‘מדתו של בן האדם’, היא גם מדתו. וכמה פשטות יקרה בהגדרה זו שהוא מגדיר אותו כ’איש טוב וישר, נבון דבר – והגון, מאד מאד הגון'. ושוב הוא משבח אותו, שבהיותו מכיר את ההוי העממי וחובב את תכונות האדם העממי הרוסי, ‘לא יעשה מהמושג ‘עם’ איזה תבלין עם ריח מיוחד’…כשם שדרש ‘הצנע לכת’ עם הרעיון, היה למורת אופיו כל התגדרות יתרה גם בשירה.
אכן הוא, איש השלום וההתקדמות המתונה, לא היה קר רוח, ובראותו את ההרס המתרגש ובא, הבין שבלי מהפכה אבוד נאבד, והסיק, ש’הדרך היחידה היא – התחיה החומרית, הארצית, הקרקעית, המדינית במובן היותר גס, היותר פשוט… הפילוסופיה –לפילוסופים, והחיים – לעם'…(‘ישראל החדש’). כה ביטא לבסוף את מחאתו לרוחניותו היתרה של אחד־העם, כשהרגיש שהיא פורשת מן החיים.
[ד] 🔗
הכרך הראשון של ספריו יצא בימים הטרופים של שנת 1905–ימי מלחמה ומהפכה ברוסיה, שפגעו קשה בעתונות העברית, והספר, שאחר לכמה שנים, כמעט שלא ניכר רישומו בצאתו. זוכר אני, שקבלתיו מן המחבר בשעה שנמצאתי בעיירה בסרבית נדחה, ומודה אני, כששבתי וקראתי עתה את פרקי ‘הילדות’ הורעשתי מהם הרבה יותר מאשר בימים ההם. ספר, שאינו מתפרסם בזמנו, לא די שאין לו אזנים באותה שעה, – הוא נדחק ממסלות החיים לימים רבים. אכן דמותו של זלמן אפשטיין לא טושטשה עלי בכל הימים הרבים ההם. מה שהגיע אלי בנערותי מדבריו העלה הד צלול וחביב שנשתמר בלבי, נצטרף לנגינת אותו דור ראשון, שקולו לא חזק עוד, אבל היה כולו לב, כולו התרפקות על רעיון הגאולה. וכל פעם שנזדמן לי אחר כך לקרוא את דבריו, הרגשתי משהו מאותה התעוררות ראשונה, מאותה רצינות־אמת של סופר, שאינו כותב אלא בהרגישו צרבת אש בלבו. אבל בתקופה שלפני המלחמה היו דבריו מעטים, וקולו הלך ונחבא מפני מקהלת הקולות החדשים, שכבשה את חלל ספרותנו.
הרושם המרעיש הראשון לאחר בלהות המלחמה היו הדפים שקויי הדמעות, שנתפרסמו ב’רשומות' כרך ה' – ‘אזכרת יצחק’. זה לא היה עוד נחשול ההתרגשות של פרקי הילדות הראשונים, שעם כל כאבם הנאמן דבק בהם משהו שבמליצה, משהו שבהשתפכות שבכתב. ‘אזכרת יצחק’ היא כולה פרץ כאב ואהבה ורחמים, רחמי אב שכול על בנו החף מפשע. אין לקרוא את הפרקים האלה, שבהם יעלה האב האומלל את זכרונות חייו הקשורים בחיי בנו היחיד, ביחוד את קינתו על מותו בלא זמנו, בלי שתפרוצנה הדמעות מאליהן. ואכן אין זו מגילת־אבל מזעזעת בלבד. היד אשר כתבה את הדפים עזי־היגון האלה היתה יד משורר, ואילו נשארו רק הם מכל מה שכתב זלמן אפשטיין בחייו, היו הדורות הבאים עלולים לעמוד על טיבו האנושי, על רוח הצדק והאצילות העמוקה שפיעמה את דמו של סופר זה, שעמד כל חייו במערכה כבדה ושמזלו התאכזר לו כל כך ולא השאיר לו דבר למנחם ולמשיב נפש באחרית ימיו.
מפני שפעת הרגש לא תמיד ידע להגדיר את מושגיו – סגולה זו שאחד־העם כבש בה את הדור לא פחות משכבש אותו במושגים עצמם. עוד מאמרו המרכזי ‘בין ישראל לעמים’, שבו ניתנה מעין דיקלרציה של הדור שלאחר ההשכלה, כולל מעין תמצית השקפותיו על התפתחות היהדות, מעין אפותיאוזה של כל הטוב והנעלה שבמקורות היהדות הנאמנים וקובלנה על הזנחתם, שבגללם לקה ישראל ולקה אף העולם עמו. כאן הותוו לא רק הגבולות בין תרבות יון ובין תרבות ישראל, כי אם גם קוי החינוך החדש, ההשכלה החדשה, התובעת: ‘לא השכלה ברלינית, כי אם השכלה ציונית, ירושלמית’, אשר ‘תבכר את הטוב על היפה’, אשר תראה את ההויה כחטיבה אחת, – כחטיבה יהודית, הרואה את העולם כשלמות בכוח. הערכת היהדות הובלטה כאן כתורת האדם, כתורת החיים–בלי גבורה לראוה, בלי התקדשות, אבל במלוא ההכרה של חובת האדם, של תוגת האדם, של רחמי האדם, שרק בכוחם להרים את קרן החיים. ברם, לסניגוריה זו על היהדות היסודית, ‘האמתית’, בטרם נערכה על־ידי מעינות דלוחים – מצטרפת גם ההכרה של ירידת היהדות בגולה, של ירידת האומה, שבהתלשה מקרקעה, מתרבות־החיים, נתלשה גם מתרבות־אמת – אפילו מתרבותה שלה. קנאתנו לחיים היתה אז גדולה מקנאתו לתרבות. ‘כל החיים, כל הטבע, כל אור ה’ הזרוח על פני ארצו הגדולה, אינו אלא איזה דבר חיצוני לנו', – הוא קובל מר על היהדות שנפגמה במאמרו ‘הספר והחיים’. ‘בחפצנו להדבק באלהי אבותינו, עזבנו את אלהי העולם, אשר הוא הוא אלהי אבותינו’. לא זה שעזבנו את תורת ישראל היה איפוא בעוכרינו, כי אם מה שעיקמנו את כתוביה, שעשינו פלסתר את חוקי החיים הטובים הנטועים בתוכה.
זה היה המוטיב היסודי של זלמן אפשטיין הצעיר. ההכרה ש’צלולה היתה החבית' ודורות של שעבוד עכרוה. אף הוא נאחז בתקופת השגשוג של חתימת התנ"ך וצמיחת התלמוד, של תחית השירה והמדע בספרד: תקופות ש’הפלפול והדרש העקום טרם יהיו בארץ', שרק הן ראויות לשמש לנו דוגמות בחידוש חיינו ותרבותנו.
אכן מה שמבדיל בין ה’ישן' ובין ה’חדש', מה שראוי לשמור ומה שהגיע זמנו לההרס–היה ברור ולא ברור לו, כמו לרוב בני דורו. הוא נלחם ביסודות ימי הבינים שבחנוך, והוא שהגן עליהם. אין ספק, שתהפוכות דור מתנכר ושואף לעקור את הכל, שעיניו ראון מימי המהפכה של 1905 ועד ימי ההרס הנוראים בעולם שלאחר המלחמה, לא יכלו שלא להעמיק את הכרתו היהודית המסרתית. בירידת הרוח העולמית ראה שוב ראיה, שרק תרבות ישראל, ודוקא בדרך שסללוה דורות, עלולה להציל את הדור הבא מכליון.
עוד בכמה מאמרים שכתב לפני המלחמה ניכר השנוי. הוא נעשה קנאי יותר, רותח יותר. הוא מכיר בסכנת ההרס יותר משהכיר קודם.
לא לכל החזיונות החדשים נענה. הוא לא היה סופר, העושה את מלאכתו קבע. כמו בכמה מדות אחרות היה לו גם בזה אחד־העם למופת. אבל היה דרוך תמיד, ערוך תמיד לקרב, כשראה שמחשבת־היסוד מיטשטשת, כשראה את עולמו הולך ומתערער. אף את זאת למד מאחד־העם, אף שהיה בעל סגנון אחר, בעל טמפרמנט אחר. הוא נשמע לקול הלב, ובמרוצת הימים הפולמוס נעשה כמעט אופן בטויו היחידי. ודוקא לעת זקנה, כשנדמה היה, שכוחותיו דללו, עטו נעשה מחודד יותר, לוהט יותר, ולהט זה לא רפה עד יומו האחרון.
דוקא בתקופת חייו האחרונה, בארץ־ישראל, גבר יסודו של שלמה האלקושי. הוא היה תמיד אדם מתרשם, מסוער, בעל שפע של רגש. ואף שנשאר צלול במחשבתו ומתון בסגנונו, ניכר שחל שנוי פנימי בו – שלאכזבת חייו האישיים נצטרפה האכזבה מתרבות הדור, שנתגלתה לפניו בנסיונות המולדת. הוא היה מאוהב ביהדות, אף כי לא הסתיר את פגימותיה. מסורת ישראל מלאה את כל חייו. היא לא היתה לו לא אמצעי ולא תכלית לקיום האומה, כי אם הקיום עצמו. לא אחת הטעים שאינו מצייר לעצמו את ההוי הדתי מתקיים בכל פרטיו בימינו. אבל הבין שאין דבר שיכול לשמש לו תמורה; לא האמין, שאפשר לעם ישראל ושכדאי לו להתקיים בלי ערכי התרבות המסרתית.
בזה היה קרוב לביאליק, וכמעט באופן מקביל עבד בשנות חייו האחרונות עמו, מלא בכתב אחרי מה שהמשורר הביע על הרוב בעל פה. שניהם יראו דור מופקר, יראו את שממת נפשם של הילדים שלא נפל עליהם אור שמשה של דת – שלא ידעו קדושת שבת ולא ינקו אור חג. שניהם לא היו אנשי מסורת קפואה, משועבדת כולה לדברים שבכתב. אבל שניהם לא האמינו שאפשר על ידי קומבינציות שכליות, ארעיות, לעקור שרשי הוי טבעי, הוי של דורות, ולטעת במקומו אחר, שכולו או רובו מלאכותי.
ברוב מאמריו של התקופה האחרונה נראה, לעומת מאמריו הראשונים, שמרני יותר, אם גם לא היה זה אלא זינוק דם חי, שלהבת אהבה חיה. עטו עם השקיעה כאילו הוסיף כוח, הוסיף חריפות. קנאתו לקדשי האומה שהוזנחו היתה בעיקר קנאה לאיכות האנושית שבישוב, – יראת התרוקנותו, התערטלותו. וגם מי שאינו מסכים לקיצוניותו שבקידוש המסורת, יכיר במאמריו אלה את האדם הטהור, אשר כאב לא את כאב הדוגמה המתה, כי אם את דלדול החותם היהודי, את דלדול הלב היהודי, שהיה יקר לו מכל ברק־השוא של תרבות מיכנית־חיצונית.
[ה] 🔗
את תולדותיו ספּר בפרקי הזכרונות של שלמה האלקושי, וביתר בהירות – ב’אזכרת יצחק', שנכתבה כולה באותיות של אש. כאן סיכם בעצם את פרשת חייו – חיים שהיו יכולים, לפי כל מסבותיהם, להצליח, ושהיו מלאים מרירות ועלבונות: גורלו של בן דור־המעבר, שחייו מלאים שניות וכפילו בה בשעה שהשאיפה לשלימות הרמונית מלאה את כל ישותם.
אפשטיין נולד בערב ר"ה תרכ"א בליובאן אשר בפלך מינסק. מן ‘הילדות’ אנחנו יודעים כמה עוטרו אור ואהבה ימיו הראשונים. לא לחנם שמר בלבו געגועים אין קץ על בוקר חייו – על בית אבא, על החדר, על העיירה ויושביה. זאת היתה ילדות במינימום של ‘גלות’, במינימום של צער. טובים היו גם ימי ולוזין, ואף הישיבה נזכרה אחר כך כ’קן אצילים', – אף היא רק העשר העשירה את רוחו, יצרה את הבסיס לתרבות אנושית, סינתטית, שלה הטיף ביחוד במאמריו הראשונים. גם בלמודי ההשכלה הכללית לא פגש מעצורים. נתחנך בעיקר על הספרות הרוסית. הכיר את משורריה הגדולים, שהקרוב לרוחו ביותר היה, כנראה טורגניוב; מן המבקרים – בלינסקי וגם דוברוליובוב, אף על פי שנלחם כל ימיו בחמרנותו של זה. אל הספרות העברית בא באיזו מדה מבוגר, מצויד ברכוש הגון של תרבות עברית וכללית, שנתמזגו יפה ברוחו המתונה והדורשת טוב. ועוד במאמריו הראשונים ניכר כבן דורו בסניגוריה על היהדות ובאיזו חמימות זכה שבקול, שהיו מיוחדות לטובי הסופרים שבאו אחר ההשכלה: גם אלה שלא נמנו עם ‘בעלי התשובה’. עשר שנים (תר"ן – תר"ס) עבד כמזכיר הועד של חובבי ציון באודיסה עבודה שוקטת ופוריה. ורק אז, בהיותו כבר בן ארבעים, התחילו ימי הנדודים. על התקופה הזאת יסופר ב’אזכרת יצחק' בשרטוטים בהירים כל־כך שהרצאת הדברים במלים אחרות אינה עלולה אלא לטשטש את כתבם. הסופר נקי־הדעת ודק־הטעם נעשה סוחר, וכשבאו ימי ההרס של המהפכה הבולשביסטית, מיד נהרס מעמדו, כספו ירד לטמיון, והאסון האיום ביותר שיכול לקרות לאדם בימי זקנה קרה לו: בימי המבוכה נהרג בנו היחידי, ישר הנפש ויקר־הרוח–שנפש אביו היתה קשורה בנפשו. מאז חשך עליו עולמו, וכשנמלט סוף סוף בודד ושבור לארץ ישראל (בשנת תרפ"ה), לא היה עוד אלא צל של אדם.
אכן בטרם תדעך שלהבתו, התלקחה עוד שנים מעטות לפני מותו. חוץ מהמונוגרפיה על ליליינבלום ומ’אזכרת יצחק', שהיא עוד עלולה לזעזע דורות באים בספורה הטראגי, בילל קורע נפש זה של אדם זך־נפש העומד אין אונים לפני רשעות העולם מבלתי יכולת להבין, מבלתי יכולת לסלוח – הוא כותב שורת מאמרים וזכרונות, המשלימים את דמותו, דמות אחד הפובליציסטים המצוינים ביותר, שהקימה תקופת חבת־ציון, אדם נאמן לקדשי עמו, שראה בציונות את חוף ההצלה היחיד לחיי האומה. נוגים שבעתים היו ימי חייו האחרונים, לאחר שנסתבך בעסק רע ונכנס בעול של חובות, ששבר אותו משנה שברון. על הרס אחרון זה של חייו ועל יסורי הגוף והנפש שנפלו בחלקו בשנות מחלתו כשישב כמעט פרוש מן העולם ברמת־גן, ספר למקוטעין במעין יומן, שרשם ‘תחת סבל היאוש האחרון’.
בכל ערב ר"ה, יום הולדתו, הוא חוזר ומסכּם ביומן זה את חייו, חושב את חשבון נפשו, את חשבון חייו, ובא כל פעם לידי סך־הכל עגום – שאין תקנה, שאין עוד מה לתקן. רפיונו הולך וגדל, והפרספקטיבה היחידה היא, כי הנה זאת השנה האחרונה. כל כך כבדה עליו הויה כמושה זו. עיניו העיפות נשואות בתפילה אל הנצח. בכ"ט באלול ערב ראש שנת תרצ"ה הוא כותב קטועות: 'בוקר. יום הולדתי. שבעים וארבע. זורחת השמש. יפה הוא עולמו של הקב"ה. אך לי חשך עולמי. עיפתי. כשל כח הסבל. חיים כאלה אינם שוים כלום, הם גם פחותים מאפס.
אל אלהי הרוחות לכל בשר, אחת שאלתי ממך אותה אבקש… כי יום הולדתי זה… יהיה האחרון. רחמני, אל אלהים, ומלא משאלות לבי'. ברם, פעמים, כשיוקל לו לימים מעטים, הוא עדיין מנסה להתאושש–לבקש הצלה. בכ"ח באייר תרצ"א הוא רושם ביומנו: ‘כל יום הוא יחידה לעצמה עם ערכה המיוחד ויש להשתדל לסדר את היום באופן היותר טוב, שיתן סיפוק רוחני ככל האפשר. הלואי שיבין זאת האדם בראשית חייו, ועוד יותר הוא צריך להבין זאת כאשר החיים קרובים אל קצם’.
גם בימים ההם, שאת מכאוביהם אין להביע, הוא עוד נענה כסופר לכמה משאלות השעה, מתחזק וכותב גם ‘שרטוטי ילדות’, זכרונות ודברי ספרות שונים. אך ביומנו יאושו מתחדש עליו יום־יום ולילה־לילה. ‘ביגון קודר התהפכתי על משכבי בלילה האחרון וכמה היתה שנתי רוגזת וזעומה – הוא רושם בד’ באייר תרצ"ב–אין מוצא…' ומקץ שנה: ‘הזקנה קופצת עלי והיא אומרת לעשות בי כלה בלא שהיות יתרות’. ובראותו, כי המות אינו ממהר לבוא: ‘לאריכות ימים איני מתגעגע ביותר. מה אני ומה חיי ומה יש לי עוד לקוות…’
וכמה מזעזעות הן שורות הפרידה, שכתב לאחיו יצחק אפשטיין, בהרגישו כי המות הולך וקרב: ‘אני יוצא מן החיים בהבחנה מרה, כי לא ידעתי ולא הבנתי לסדרם כראוי. אך מה שעבר אין להשיב. הנצחי את הכל יבלע’.
את מכתבו זה לאחיו כתב ברמת־גן, כ"ו בסיון תרצ"ו, ומקץ חמשה חדשים, בז' בכסלו תרצ"ג, גאל אותו המוות מיסורי החיים ומעלבון החיים.
מן הפובליציסטים הציונים הגדולים, שעיצבו נפש דור, הצטיין בלי ספק בכוח נתוחו המחשבתי, ברוחב ההכרה של בעיות הזמן, אבל כוחו האמתי לא נתגלה אלא באותם הרגעים הגדולים, כשנסחף בגלי אהבתו לעמו, בצמאונו לאלהים חיים, כשראה מפסגות יהודה העתיקה את צור מחצבתו בעוד לא יצא הדרו ממנו, והאמין להקשיב עוד פעם אל מעינות החזון בעלותם ממעמקי קדומים ובהשקותם את הארץ הגדולה והחרבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות