בעיה זו, שנגע בה שניאור בתשובה כלפי המברכים ב"דבר", מתוך הכרעה מוחלטת לצד הפרוזה, לא יכלה שלא לשוב ולעורר את המחשבה בכיוון זה גם בי, שנושא זה היה מעניני כמה פעמים. רחוקים אנו כיום מן ההשגה המקובלת, שמי שאינו כותב בחרוזים אינו משורר. דוקא משוררינו (מי לא יזכור את הערצת הפּרוֹזה מצד ביאַליק?) הם המכירים, שהמאבק לפרוזה טובה (לזו, שמשקלה משקל שירה) הוא חמור מאוד, רציני מאוד – שפרוזה גדולה היא אולי בעצם התכלית, ומי שהחמיץ את השעה, שבה נוצרים הכלים לפרוזה, החמיץ שעה חשובה מאוד. גם אם יגדלו הישגיו בשירה עד מאוד (וספק הוא, אם יגדלו מאוד, באין פרוזה בצדם!), – אל הפרוזה תהיה תשוקתו כל ימיו.
מבחינה זו אני מחשיב גם בקיצוניותה את הכרזתו, יותר נכון, את אזהרתו של שניאור לגבי הפרוזה, או כמו שאני ניסחתי זאת פעם: על חובת הפרוזה למשורר, יש בה באזהרה זו יסוד חינוכי לדור – בפרט, לדור זה, שלפי “מבנה נפשו”, לפי התרקמותו במציאות, הוא אולי נזקק לפרוזה יותר משהוא נזקק לשירה (לא הייתי חפץ להכריע בזה: שירה ונוער הם אצלי שמות נרדפים).
ודאי שלא היה בכוונתו של שניאור־המשורר לזלזל בשירה, כי אם, להיפך, להקפיד על הכרחיותה; שהרי גם פרוזה אינה גדולה, אם אין בה מקצב השירה, המחלחל עמוק בעורקיה. שתי צורות־היסוד של היצירה שבכתב, השירה והפרוזה, זקוקות זו לזו, מוּתנות זו בזו. ומשורר שלם הוא כמעט תמיד גם פרוזאיקן שלם, כשם שרוב הפרוזאיקנים הגדולים התחילו בשירה, ורק משום שהיו מכירים בטיבה של שירה ובטיב עצמם (כטורגניב, מופּאַסאַן), הרכיבו את שירתם בפרוזה, כי על־כן יש בפרוזה שלהם מן הקסם של הפייטן.
השירה היא פרי התהווּת, היא טבעית יותר מפרוזה (אף שטועים אלה, שרואים בה טבע בלבד: גם היא פרי הבחנה גדולה, אם גם שונה מזו של הפרוזאיקן). במשורר אנו מוקירים את היסוד הנבואי, אבל לא פחות מזה מרנין בה את נפשנו “המישחק האלוהי”, זאת השובבות הגאונית, שהיא מתגלה בחרוז, בצלצול, בצירוף־המלים – בכל ההפתעות המרובות, שכל שירה אמיתית עשירה בהן.
תּומאס מאַן, המספר הגדול, שהוא מפליא אותנו לעתים קרובות גם בעומק מחשבותיו בכלל, ובפרט – על מסתרי היצירה, על תהומות סתירותיה ועושר גילוייה, כתב פעם, בשעה שהוכר כבר כאחד מגדולי האפּיקנים באירופה, פּואֶמה בהאֶכּסמאֶטרים (“געזאַנג פאָם קינדכען”), שירת אב על ילד־הזקונים שלו. למה כתב פרוזאיקן מובהק זה שירה זו דוקא בחרוזים? אין זאת כי אם הלב הוּצף רוך כזה ליצור הקטן, שלא עצר כוח לבלום את רגשותיו ולצקת אותם בפרוזה האיתנה שלו. כאן נדרש החרוז, – נדרש אמצעי של ביטוי שאין מעצור לו, שאין “מתביישים” בו. והיא זכות המשורר, ילד־השעשועים, שאף אם מחמירים עמו, – מחמירים עמו אחרת.
בפתיחה לשירה זו מרמז תּומאס מאַן על העפלותיו לשירה בימי בחרותו, שנגמרו בכשלון (“זכור־נא ימי התבוסה הארוכים, את חולשתך הנסתרת, שאיש לא ידע בה”…). אכן, הוא ידע להפוך חולשה זו לכוח – ולא עוד אלא ש"חולשה" זו שבשירה נעשתה משען גדול לשירה, גם לא מוחרזת.
*
כך יש איפוא, להבין את “תביעת הפרוזה” של שניאור – קודם־כל ששירה בלבד אינה מספקת, ששירה מחייבת פרוזה בצדה, ושהפרוזה בכלל מחזקת את השירה. שניאור הגדיר יפה את מהות השירה, באמרוֹ שאינה מתחלת אלא במקום שנגמרת הפרוזה. על הצורך להיזקק לפרוזה בעוד מועד דיברתי לעתים קרובות עם משוררינו הצעירים, בהזהירי אותם, כי הזנחת הפּרוזה (ביחוד, לטירון) עתידה לצמצם את כוח יצירתם – ואפשר גם את שירתם עצמה.
בפרוזה בא לידי גילוי יצר הבניין, בא לידי גילוי כיבושו של עולם, התרכזות מוחלטת במציאות. אפשר שרק בה מגיע היוצר לידי בגרות מלאה. על הרוב, באה הפרוזה אחר השירה. לא מזמן דפדפתי בספרו של טורגנייב “רשימות הצייד”, אחד החיבורים השלמים, המבוגרים ביותר שבפרוזה הרוסית. כמוֹטוֹ לדברי החתימה “יער וערבה” הביא טורגנייב קטע מתוך פּואֶמה שלו (שאמנם לפי עדות עצמו “דן אותה לשריפה”…) ונדהמתי לחיוורון החרוזים האלה לעומת הכוח והבגרות המתגלים בפרוזה שבאותו הספר. אף־על־פי־כן, את הריתמוס שבפרוזה שלו אולי העניק לו עיסוקו בשירה, שהחכים לעזבה בעוד מועד (אמנם לא בלי עצתו הטובה של בּלינסקי) ולהפוך כולו בפרוזה! ומה הם שיריו של מופּאַסאַן לעומת סיפּוּריו? אפילו בּוּנין, שכתב גם שירים נפלאים, עיקר כוחו נתגלה בפרוזה שלו. דומה, שגאוניותו של גיתּה הובלטה יותר ב"וואֶרטאֶר" שנכתב בידי העלם (בכל מה שהמשורר התנכר לו בימי בגרותו) – מאשר בשירים שכתב בימים ההם. וכמה מבוּגר לרמוֹנטוֹב הפּרוזאיקן ב"גבור דורנו" (קראוּ־נא גם כיום את “טאמאן”!), אף שהוא הקדים כל־כך להתבגר גם כמשורר (הרי בן הכ"ז לא הספיק להגיע לגיל של בגרות בכלל!).
מעטים הם בספרות העולם משוררים, שראו את עצמם בני־חורין מפרוזה. בּודליר, רילקה, בּלוֹק – ומי לא? – שלחו את ידיהם במוקדם או במאוחר גם בפרוזה. ברם, עם זה, אין להתעלם מן העובדה, שהיו גם “רק משוררים”, ומספיק להזכיר את שמותיהם של ווייטמאן (שאמנם כתב גם קטעי דברים מעטים בפּרוזה), או שמו של טיוּצ’אֶב, כדי להיווכח, שיכולים להיות גם ליריקנים גדולים, שלא דבק בהם “אבק פרוזה”.
*
שירה ופרוזה – מה קודם? אפשר להשיב כאותו ילד שנשאל את מי הוא אוהב יותר – את אבא או את אמא – ששניהם קודמים… ולא רק משום שלכל צורה נודעת חשיבות משלה, כי אם משום, שכאמור – שתיהן זקוקות אחת לחברתה, מחזקות אחת את חברתה.
ואפילו מי שפורש מן השירה אינו פורש אלא כדי למצוא לה תיקון גמוּר יותר בקפלי הפרוזה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות