דומה, שאנו עומדים כיום בפני “שינוּי־ערכין” במושגים אלה. קודם היו הסופרים האסטניסים רואים בעתונאי כמעט חבלן־התרבות, חבלן הלשון. כיום, משמשים כעוזרי העתון סופרים, ויש ביניהם גם מן המעוּלים ביותר. ברם, גם העתונאי עצמו נתעלה. וההבדל בין סופר לעתונאי ניטשטש הרבה. וכדאי לקבוע איזו קוים בשוני שבשני הסוגים.
יודע אני כמה עדין הנושא, שאני דן בו. בעצם אין לנו עוד הגדרה של עתונאי ושל סופר, שרק מחיצה דקה מפסיקה פעמים ביניהם. ויש גם עתונאים, שהם עדיפים מסופרים. תמיד יש להזכיר אנשים מסוגם של סוקולוב, של ז’בוטינסקי, שהיסוד העתונאי שבהם רק חיזק אותם – עשה אותם לא רק לאמני העתון, כי אם הרים אותם לדרגת אמנים. והרי גם הרצל היה עתונאי, – כשליח עתונו עמד על רוח אירופה, על ירידת אירופה, על השואה המתקרבת. כסופר לא היה אולי גדול כל־כך (אם גם בדקות תפיסתו, ובסגנונו היה מאמני־הביטוי גם כסופר), אבל כעתונאי מן הטיפוס הנבחר היה גדול מאוד. העתונאי־המשורר הוא שיצר את הציונוּת. אפילו נוֹרדאו, כל כמה שהיה כסופר עז־מחשבה ורחב־תפיסה, לא היה כציוני אלא תלמידו.
הסופר על הרוב מצומצם יותר, והוא גדול בתחומי עצמו, בעוד שהעתונאי, לפי עצם תפקידו, פורץ כל גדר, ולא ייבּצר ממנו דבר. רפּורטאַז’ה מעוּלה לפעמים טובה כנובילה; ופעמים היא נעשית נובילה ממש. בתיאוּר המונים יש לפעמים התעלוּת אֶפּית, ולכמה עתונאים היתה מלאכתם התכשרות לסיפור, לרומאַן: נזכור את דיקנס, ששימש רפּורטר של בית־המשפט, לבית הנבחרים. ומז הרפּורטאז’ה עלה ויהי למספּר, שאין דומה לו. גם דז’ק לונדון עבר דרך־עוצב זו; והמלאכה הקטנה לא פגמה בשום פנים אחר־כך באמנות הגדולה.
*
עם כל זה יש מי, שהוא במהותו, בשורש נשמתו סופר; ויש מי שערכו מוגבל ביכלתו העתונאית, – גם אם יגלה כשרונות אמן. כשרונות אלה מחזקים הרבה את העתונאי. אבל אינם אלא כוחות נוספים לו. עתונאי גדול ידע תמיד לצייר אגב ספּרו את המאורע הפוליטי משהו שאינו נתפס אלא בעין אמן, אבל כל אותו התהליך המרכב, הפנימי, של אמן ממש אינו ממידותיו. אפילו עתונאים רבי יכולת כסוקולוב, כז’בוטינסקי, אינם עומדים במקום שאמנים גמורים עומדים. על סוקולוב כתבתי פעם, שיצר (ב"אישים") את הנובלה בצורת מסה (“יוסף איזראֶלס”), ואפילו פּואימות, כמסות על בורנשטיין, על סלונימסקי, שהן, כ"המתמיד", בחינת הימנונות למסירות־נפשו של יהודי על התורה, על הדעת. אבל נוביליסטן ומשורר לא היה, עם כל מה שבסיפוריו־זכרונותיו בא לידי גילוּי מבהיק גם כשרונו האמנותי. מי שהוא גדול באמת, תמיד גדול גם מחוּץ לתחומו. אבל אמן הוא משהו אַבּסולוּטי יותר.
ז’בוטינסקי, כסופר־אמן, טרם נערך, כמדומה, בכל היקפו. הוא היה סופר רב־כשרון, בעל סגנון רוסי מזהיר. היה מתרגם שמועטים דוגמתו. האם היה גדול גם כאמן? קראתי את הרומן “שמשון”, – בתרגום עברי של ב. קרופּניק, שנערך, אם איני טועה, בידי המחבר, ובכל צירופיו החריפים, בכל חדירתו לחיי הקדוּמים, לאיש־הקדוּמים, הרי משהו עתונאי, פּוליטיקאי דבק בשוּלי הפרקים המוּצלחים ביותר. משהו דראַסטי כאן (שאמנם היה בשמשון עצמו), דראַסטי יתר־על־המידה. ועודף זה שבגרוֹטאֶסקה פוגם. אגב: נדמה לי, שחוץ מדמות שמשון, הצליחו כאן ביותר דוקא הפלשתים, בנות הפלשתים – על־כל־פנים יותר מן היהודים. יצירה זו, שהביאתני לידי התפעלות, גם הראתני, שאפילו אדם זה, שהיה מחונן כל־כך – היה כפוף לעתונאי.
*
העתונאי, הנדרש לתגובה מהירה, ושעם זה אינה נשמעת לשתי פנים, אינו פּנוי לניפוי האמצעים, וזהו המפתח בו חריצות של ביטוי מהיר, של אוריינטאציה מהירה. מהירות זו מטפּחת בו, עם קלקול “הקלאסיות” שבביטוי, גם יכולת לשונית, ואף שעצמיותה מפוקפקת, אין לנו לזלזל בה כל־עיקר. היא המוציאה את לשוננו מן הקפאון שבספר. מכאן הרבה מן הגמישות שבלשון זמננו, מז הסלידה מפני כל מה שהוא מקושט, מסורבל, בלתי־נוח לאוזן. מזה יכול משהו ללמוד גם הסופר.
אבל מה שמבדיל בין הסופר ובין העתונאי, הוא שהראשון אינו נזקק אלא לנושא שלו, לדבר שהוא ולא אחר חייב להזקק לו, בעוד שהעתונאי נזקק לכל נושא, ואנוס, לפי תפקידו, להזקק לו. זהו הקובע את המהות, האיכות של שניהם. על־פי סימן זה יש להבחין בין עתונאי לסופר: הראשון עושה מה שהוטל עליו מטעם הדברים; השני – מה שהוא מטיל על הדברים מטעם עצמו.
יש עוד סוג מיוחד של סופרים, שאינם סופרים, כי אם הספרות היא להם כוח מסייע בפעולתם, במעשיהם. סופרים כאלה הקימה לנו המולדת, ויש ביניהם גם טובי מחשבה וטובי ביטוי, אף שאינם מתגדרים במלאכתם זו: סוג חשוב זה קובע עניין לעצמו, – עניין לאומי בתקופה, שכשרונם הוא כוח נוסף לאומץ־הדעת, לגדלוּת־הרוח.
וצירוף זה ראוי להדגיש ביותר. כאן כשרון היוצר, גם אם יובלט ביותר, אינו אלא טפל לאדם, לאישיות היוצרת. איש המדע1
כשבא אחד־העם לפי שנים רבות לתבוע את עלבון המדע בספרותנו, לא מצא אזנים קשובות לקולו. תקופת האביב היתה אז לספרותנו, והלב כלה למעט ירק ושירה. המדע הטיל אימה. חפצנו לנוח מעט מיבושת הרוחות, ובעד צלילי שירה מעטים היינו מוכנים לתת כל למודיוּת שבעולם.
ברם, הוא היה, כמו ברוב תביעותיו, צודק גם בזה. מה שביטל את השירה כשהיא לעצמה וראה אותה כשעשועי־תינוקות, לא היה העיקר. הוא הרגיש, שספרות קלילה ללא בסיס מדעי, היא בהכרח לקויה, מחוסרת חוט־שדרה; הרגיש שגם השירה עצמה עתידה לבוא לידי התנוונות, אם לא תהיה לה היניקה הבריאה מצד המדע.
עכשיו אין איש חולק על זה. עכשיו ברור לכל אחד מאתנו, שהשירה האמיתית יונקת מכל המקורות, שככל שהמשורר דל־מקורות יותר, כן גם יצירתו דלת־תוכן ואפילו גם דלת־צורה יותר. מובן, שאין הדבר נעשה באופן מוכני, כפי שסבורים התמימים. האמן אינו מעביר את המדע ישר אל יצירתו. ברם, אם היתה לו בזמן מן הזמנים זיקה חיה אל מקצוע מדעי ידוע, ממילא תתעשר גם יצירתו ממנו.
אותו הבוז למדע ולאיש־המדע, שאנו רואים לפעמים מצד סופרינו, מוכיח שרבים בינינו עוד לא נתנו לעצמם דין־וחשבון ברור, מהו המדע ומי הוא הטיפוס המדעי, שהם נקלים בעיניהם. לאמתו של דבר, אנו מרגישים כולנו, – ועכשיו יותר מאשר בכל עת אחרת – כי ספרותנו זקוקה לסיועו של המדע האמתי. אותנו אינה מעסיקה עכשיו השאלה, אם צדקו אלה הקובלים על ירידת ספרותנו בעת האחרונה. ברור רק דבר אחד – שיש בה איזה פּגם גדול, שהכל מרגישים בו, אם גם לא הכל מודים בו. היחס לעבודתם, גם מצד סופרינו המובהקים, לקוי משהו – לקוי אולי בזה, שיותר מדי אנו סומכים רק על כשרוננו בלבד. גם הכשרון זקוק לכלכלה. כשרון בלבד אינו אלא כוח פוטנציאלי, אבל היצירה בפועל לא תצויר בלא “חמרים ראשונים” במידה מספקת, ואותם מסַפקת לא רק ההסתכלות, אלא גם המדע. כשבא ביאליק (ב"הלכה ואגדה") והכריע לצד ההלכה, היה בזה בלי ספק משום ריאקציה כנגד שלטון ה"אגדיוּת" והאוריריות, שנטל מספרותנו החדשה את משקלה ומתח עליה קו של קלוּת ודלוּת רוחנית. זה לא היה כבר קולו הזועף של חוקר מדעי, המבטל את השירה משום שאינו נזקק לה, כי אם הפייטן בעצמו מחה נגד קלוּת־הראש, כנגד הרכרוכית שביצירה. זה היה סימן של בגרות לספרותנו, כשהיא הרגישה צורך באותו יסוד עז וקודר, שהמדע האמתי מכניס לכל יצירה, אם הוא רק מתמזג מזיגה אורגאנית עמה.
*
הרבה מן האמת המרה יש בדבריו של מר לחובר (במאמרו “בתחומי הספרות”, ב'), הקובל על זה שאין יודעים אצלנו להעריך את המדע הנקי. ברם, חבל שלא בירר לנו, למה הוא מכוון ב"מדע נקי" זה. לגבי האמנות המושג ברור יותר. במדע יש מקום לטעות… ואם יש באמת יחס של זלזול אצלנו למדע, הבא מתוך שטחיות וקלות־ראש, אין ספק שיש גם זלזול צודק, זלזול שיש לו יסוד.
אני לא הייתי משתמש במושג זה של “מדע נקי”, ובמקומו הייתי מציין את אמן־המדע מצד אחד, ומצד שני – את בעל־המלאכה המדעי. לא איכפת לי, אם לחוקר המדעי הגדול, כמו לאמן הגדול, יש לפעמים טנדנציה צדדית. לא היא פוסלת את המדע, כשם שלא היא פוסלת את האמנות. גם במדע וגם באמנות ישנם נקיים מכל טנדנציה, אבל יחד עם זה… נקיים גם מכל כשרון של יצירה. עד היום לא ביררנו לעצמנו עוד במידה מספקת כמה היוצרים הגדולים – גם במקצוע השירה והאמנות – חייבים תודה לכל אלה, שטרחו בעדם. סופר עובד, גם כשהוא בעל כשרונות קטנים, מכניס משהו – מוסיף לבנה – אל נדבך הספרות. והוא הדין גם במדע. איננו מזלזלים כלל בעבודת־ההכשרה למדע, בבקיאות, בקיבוץ החומר וסידור החומר, הדורשים גם־כן כשרון, מיתוֹדיוּת והיקף הענין הרחב. ברם, כל זה עדיין בכלל מלאכה. היצירה המדעית אינה מחוץ לכל אלה, היא כוללת גם את המלאכה; אבל היא בכל זאת למעלה ממנה. בעל־המלאכה מגלגל כל ימיו באיזה ענין, מסתובב סחור־סחור לו – ולועס את קליפתו; ולאיש־המדע, המחונן בכוח של יצירה, עצם הדבר ותוך־תוכו מתגלים – אמנם גם באמצעי החומר המדעי, אבל בתוספת איזו הארה, איזו חדירה הבאה מבפנים, שאליה מגיעים רק ברוח־הקודש. בעל־המלאכה המדעי מגבב חומר על גבי חומר, מכביד עלינו לצורך ושלא לצורך; והיוצר המדעי יודע תיכף להבדיל את הטפל מן העיקר, יודע לעשות את האמצעי לתכלית, ואת התכלית – אמצעי, לתכלית גבוהה ממנה, וככה הוא מעמיד גם אותנו הזרים, מיד במרכז עבודתו ומכניס אותנו לפני־ולפנים לה. בעל־המלאכה קפדן הוא מטבעו, מתגדר בבקיאותו ומבליט אותה על כל צעד ושעל. אמן־המדע מאיר בבת־צחוק של יצירה גם את הקדרות שבמלאכתו, ומתאמץ, להיפך, להסתיר את למדנוּתו, למחות את עקבותיה. על־פי זה נדע תמיד להבדיל בין טיפוס העובד וטיפוס האמן: הראשון רובץ תחת משאו, תחת סבל למדנוּתו, בעוד שהשני אינו מרגיש בשום כובד ומרים את כל החומר בתנופת־יד קלה. אצל הראשון הלבּוֹראַטוֹריום היצירי הפנימי קולט רק את הגרעינים הפורים והמפרים, והשני שוקע בתוך המוץ והפסולת.
חוקרי הפסיכולוגיה של היצירה ניסו באופנים שונים להבדיל בין האמן והחוקר ואין ספק, שבתור טיפוסים נפשיים, הם נבדלים הבדל רב זה מזה. אבל עם כל ההבדל שביניהם, הם משועבדים שניהם לחוק כללי אחד של כל עבודת יצירה; שניהם באים על־הרוב בדרכים סתומות אל תכלית, שלא תמיד הכירו בה מראש; אצל שניהם ההוכחות לאמת שלהם נקלטות ומתבררות רק לאחר שהרעיון עצמו כבר הבריק במוחם וכבר היה ודאי להם. שניהם בונים את המסד להיכל שטפחותיו כבר קיימות ועומדות.
ואולם הצד השווה שבין האמן ואיש־המדע האמתי הוא זה, ששניהם שולטים בחומר שלהם שלטון תוכן ושלטון צורה כאחד. עד כמה, שאני יכול להעלות בזכרוני את אנשי־המדע הגדולים, – ביחוד את המובהקים שבאנשי המדע ההוּמאַניטאַרי, שלהם אני מתכוון בעיקר, – לא מצאתי ביניהם אנשים משוללי כשרון, אנשים פגומי סגנון וצורה. אינני מכוון דוקא לאמני המדע מטיפוסם של רינאן וטאֶן, כי אם לכל חוקר מקורי בכלל. אצלי אין כל ספק בדבר, שמי שיש לו תוכן שלו, אי־אפשר שלא תהיה לו גם צורה משלו. כל פילוסוף, מאריסטו ועד קאַנט ועד אחרון שבאחרונים, הצטיינו בכוח־ביטוי גדול ומקורי, ולא רק בהגדרת הרעיונות ובצמצומם הנפלא, כי אם גם בנצנוצי שירה וציור מקוריים, הנחרתים בזכרוננו כחרוזים פיוטיים. הפּתוס הגדול, חכרת2 האמת והרצון להביאה לידי גילוי, מאליהם יוצרים את הכלים לכך. זהו אותו הפרוצס עצמו הנוהג גם ביצירת האמן.
*
הבטלנים שבאנשי המדע, ודוקא המשוללים כשרון של יצירה ביותר, מגנים תמיד את הפייטן, שלשונו צחה ומשנתו קלה ונעימה ומאירת־עין. כל זה אצלם סימן להעדר כובד־ראש, לקלישות תוכן. הם אינם יודעים, ששום יצירה פיוטית אמתית אינה נוצרת בלי אותו “הבסיס המדעי” שהם מתגדרים בו כל־כך; ורק שאצל האמן כל זה נעשה במסתרים, בלי אותה התהדרות בדברים שבחיצוניוּת, שהם רואים בה את העיקר.
אצל כותבי היסטוריה “כבדי־משקל”, כמישלאֵ, מוֹמזן וקלוציבסקי הרוסי – חוקרים מקוריים, שהיו עוסקים עשרות שנים באבק ארכיונים וכתבים בלים, – אתה מוצא עמודים אמנותיים מזהירים בהוד של אֶפּוֹס נשגב, אתה מוצא כרקטריסטיקות של גבורי־היסטוריה עמוקות בתכנן ונהדרות בצורתן וסגנונן. ואצלנו חושבים, שאיש־המדע “פטור מכשרון”, וסימנו המובהק הוא פגימת־הצורה והגמגום שבביטוי.
ועוד זאת: אנשי־המדע האמתיים לא רק מסתייעים בשירה, כי אם יודעים גם להעריך אותה, להתעמק בה. צוּנץ, ואפילו שטיינשניידר, היו לא רק חוקרי הספרות, כי אם ידעו לפעמים גם לחתור עד יסודותיהם האמנותיים העמוקים ביותר. צוּנץ ושד"ל השפיעו השפּעה כבירה על משוררי דורם. אפשר לומר, שהם נתנו לנו את מיכ"ל. כל זה מוכיח, עד כמה היתה עבודתם המדעית קשורה ביצירת זמנם. יל"ג אינו אלא חומד לצון באומרו על הצוּנצים, כי מי שעוד לא עלו עשבי מאות שנה בלחייו, אינו אצלו עדיין בכלל פייטן, שראוי לאיזו תשומת־לב.
יש בינינו בלי ספק כבר התחלה של מדע אמתי, מדע חי ומפרה, שיש בו כדי להשפיע ולחזק את תרבותנו ויצירתנו. אלה הם אנשים, שהמדע הוא להם צורך חיוני, דבר שבנפש. הם מחיים את המדע, מעלים אותו ומקרבים אותו אלינו קירוב אנושי. ברם, לכך נחוץ, כאמור, כוח של יצירה, הנופח נשמות בפגרים מתים. מסוג זה יש אצלנו רק מועט שבמועט. הרוב הגדול שבאנשי המדע שלנו אינם יכולים לעורר בנו ענין אל עבודתם, משום שהם בעצמם אנשים חסרי עניין. אין אנחנו מבדילים בין שירה לפּרוֹזה, בין יצירה פיוטית ליצירה מדעית. אין אנו מבדילים אלא בין אנשי־יצירה ובין אנשי־מלאכה. אל־נא נערבב את התחומים – ודוקא לשם המדע ולטובת המדע.
תרפ"ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות