כלום גם אתה מבדיל בין שירה לפרוזה?

(ביאליק, מתוך שיחה עמי)

 

א    🔗

מימי ילדותנו חינכו אותנו להבדיל בין שירה לפּרוֹזה. בקפדנות מיוחדת הטעימו לנו הבדל זה, שנעשה בנין־אב בתורת הספרות, ובבקורת – אמת־מידה ראשית לכל הערכה. הבדל זה הניח יסוד לתורת שלמה עם כוונות ודקדוקים רבים, שעל־פיה היינו מכשירים ופוסלים, מעלים ומורידים, ועל־פיה היינו קובעים את ערכה ומקומה של כל יצירה.

תורה זו, שהקנתה לנו כמה מושגים דקים והועילה הרבה להבנת דרכי היצירה, הביאה במשך הזמן גם לידי טשטוש־הערכה. מדעת ושלא מדעת נוסף להבדל־צורה שבין שני סוגי ספרות אלו גם הבדל־איכוּת. מעט־מעט נעשתה הפּרוֹזה למין “נחות־דרגא”, לסוג יצירה ממין נמוך, שערכו בעיקר שימושי. ואם פרוזאיקן אחד בדור זכה להערכה אחרת, הרי זה לא בא אלא להדגיש את יחס הזלזול לחבריו.

יחס זה, המתנגד לתפיסה היהודית, אף כי נוצר בלי ספק מתוך ריאקציה כנגד ההפשטה היתירה של דורות רבים בחינוך וביצירה, אינו עם כל זה אלא פרי השפעה חיצונית. ההבדל שבצורה לא הכריע מעולם בתרבות ישראל. לנו היה קריטריוֹן משלנו: סכום הרוח המשוקע בכל יצירה. הרצון, הכוח הנפשי, הנתונים לדבר, הם החותכים את ערכו. ביחס זה נתבטא האינסטינקט היהודי. זו היתה הזיקה הטבעית לדברים שברוח. לא איך נאמר הדבר ואפילו לא מה שנאמר, אלא – כמה הושקע בנאמר. עד היכן הנאמר מגיע. כלום יש הבדל בין שתי צורות ספרותיות, אם הרוח נתבטאה בשתיהן בכל מלואה, בכל להט הכרתה, בחינת “כל עצמותי תאמרנה”, או, להיפך, אם מלאוּת זו או להט פנימי זה חסרים בשתיהן?

הערכה שווה כזו לגבי שירה ופּרוֹזה, לגבי אגדה והלכה, היא, כאמור, דבר שבמסורת. בתלמוד, העשיר, ככל ספר־עם בן דורות רבים, בסתירות רבות, אנו מוצאים, כמובן, בנידון זה סברות מכריעות לכאן ולכאן. אבל עובדה זו, שההלכה והאגדה משולבות כמעט תמיד זו בזו ויונקות זו מזו, מוכיחה שהגניוּס היהודי לא הבחין בין שתיהן מצד ההערכה המוחלטת, אם גם היה ברור, שכל סוג מכוּון כלפי סוג “צרכנים” אחר.

לא המוסר המעשי, שה"קנקן" אינו מענינו, שהוא מעריך את הדברים לפי הטנדנציה שלהם בלבד, הכריע כאן. בהשוואה זו נתבטאה ההערכה הפנימית: הערכת משקלם הנפשי של הדברים. במקום שהרוח נאחזה כולה, שם הכל בבחינת "דבר ה' " – יהא זה מבוטא בפּאראַלליזמים מקראיים רחבים, בפתגמי־אגדה עממיים מצומצמים או במאמרי חסידים מרושלי סגנון וחריפי עצמיוּת. ואם זה חסר, ודאי שאין הבדל בדבר, אם נאמר בצורה זו או אחרת.

מסורת יהודית היא לחַזק את השירה על־ידי פרוזה. בן־גבירול, יהודה הלוי, רמח"ל, ועד ביאליק והבאים אחריהם – בכל רוח יוצר אמתית השירה נשלמת, מחוזקת, באה לידי תוספת כוח ואמת על־ידי המלה הפּרוזאית. ייתכן, שכליון־נפשו של המשורר לפּרוֹזה הוא הרצון להשתחרר מעצמו, כדי לבוא במגע עם העולם יותר. על־כל־פנים יש בה בפרוזה תמיד משום התקוממות המשורר לתחומי עצמו, משום שאיפה להתחדשות. והתחבטותו של ביאליק בין “אגדה” ל"הלכה", ששתיהן עדיפות, – תוכיח.

 

ב    🔗

ברם, השאלה, בהיקפה השלם, חמורה הרבה יותר. ברור, שהשירה והפרוזה הן שתי דרכים, שני אמצעים לתפיסת־עולם ולהשגת־עולם. אבל – המביאות הן, כל אחת באמצעיה המיוחדים, לידי השגת־עולם אחת, לידי תוצאות שוות, או בכלל האמצעים יש כבר התכלית ובטיבה של ה"אספקלריה" תלויה גם ה"בבוּאה"?

כאן בעצם נקודת־המרכז של כל השאלה. אם נבוא לידי מסקנה, שרק האמצעים הם שונים והתכלית אחת ושאין בין השגת־עולם “פּיוּטית” להשגת־עולם “פּרוזאית” אלא האמצעים בלבד, אפשר שנדע להגביל את הקו, בו השירה והפרוזה נפרדות, ואת הקו, בו הן שבות ונפגשות.

בחקירה זו נגלה קודם־כל חזיון מוזר אחד, שהוא בא ללמדנו הרבה. אנחנו נראה, שאת השירה כשהיא לעצמה מעמידים אמנם תמיד במעלה גבוהה לעומת הפּרוֹזה, אבל בשעות המכריעות, בבקש אדם את המשען האחרון, יעזוב על הרוב את הלבלוב השירי ופנה אל העירום שבפּרוֹזה. לא רק אנשי פוליטיקה, כי־אם כל בעלי־מוסר ומורי־חיים עינם רעה על הרוב בשירה, ובמידה שהם מסתייעים בה, הם יראים מפניה כמפני כוח זר, מתנגד, שאין לבטוח בו. מאין בא אותו חשד, אותו יחס זהיר לדברים שביופי?

הקסם המיוחד שבשירה הוא באמצעיה הבלתי־מוגבלים. היא אינה מביאה בחשבון את סכום הכוחות שהיא מבזבזת לצרכיה. השירה יפה בפזרונה. יש שהיא משלמת באבנים טובות ומרגליות בעד קאַפּריסה קלה. היא אינה שואלת למחיר. ככל שהצורה חמורה יותר, כן תמשוך אותה יותר. היא שמחה על כל מעצור. המעצור עצמו מביא אותה לידי גילוי של כוח. ומשוֹשֹ דרכה הוא לא ה"תכלית", כי־אם גילוי כוחותיה.

אפשר שמשום כך אין השירה דבר, שמקבלים אותו בכובד־ראש גמור. מן השירה אנחנו מתפעלים. היא מעוררת את השתוממותנו. אבל יותר משהיא מגלה רצון אדם ומאמצי אדם, היא מין שחרור מעתרת של דם, מיתרון כוח. מתוך רגש של שפע זה היא דבקה כל־כך בּיש, שמחה לקיים גם בהתקוֹממה נגד הקיים. הטוב והרע – שניהם משמשים לה ביטוי לעשרו של עולם.

האין זאת הסיבה המרחיקה אנשים אמיצי־רוח, כסוֹקראַטס, בשעת משבר נפשי גדול, מן האמנוּת, ועושה אדירי־שירה, כטולסטוי, צוררים ליצירת עצמם? אנחנו יודעים, עד כמה טולסטוי, זה שאהב בעצם שירה נקיה (ידוע, עד כמה היה מעריץ לא רק את טיוּצ’אֶב, עשיר הסמל והרעיון, שאת שיריו היה קוֹרא על־פה בכל עת־מצוא, כי־אם גם את פאֶט שהיה כולו ליריקן “בן־חורין”) – היה מתנגד גמור לה מדעת. כאמן, חתר באחרית ימיו אל הביטוי הקדמוני של שירה אנושית. מטעם זה העריץ כל־כך את האֶפּיקה התנכי"ת. היא שימשה לו מופת, איך אפשר ליצור יצירות פּיוטיות כמעט “בלי פּיוּט”. זאת אומרת: בלי אותם האמצעים החיצוניים, המיפים ומקשטים ונוטלים, כביכול, את “רצינוּתם” של הדברים. מה יוסיף לנו, אם נוכיח, שהוא עצמו היה דוקא אמן־ההגשמה, ששמח על כל בליטה, שהגיע ביצר שירתו עד חדוות הגילוי הפיסיולוגי, ושחתירתו אל ה"קו העירום" של המקרא לא היה אלא “דבר שבשיטה”? כבעל־תשובה, כשוקד על תקנת האדם הפשוט, שאף באמת ליצירת־עם, שרוב הקוראים מסוגלים ליהנות ממנה, ונלחם נגד המרץ האובד לבטלה שבכל וירטוּאוֹזיוּת אמנותית. הוא נלחם בקסם האמנות, משום שהכיר, עד כמה אמנות שבצורה מַפנה הצידה, מרכזת את הכל בעצמה, – מכפּרת, מפייסת, מניחה את הדעת. כשם שלא הודה בהתעמלות, בראותו בכל איבוד־חנם של כוחות מעשה בלתי־מוסרי, ודרש שבכוחות אלו ישתמשו לשם עזרה לעמלים, כך לא הודה בשירה מורכבת־צורה, שיש בה משום בזבוז הכוחות הנפשיים. היה בזה בלי ספק משהו שבנזירוּת, – משהו מאותה “התפרקות” של האציל בעל־התשובה שהטיף לפשטות פּרימיטיבית בשירה, כמו בחיים, בראותו בכל תפנוקי־תרבות יתירים עושק־עניים; אבל אפשר שעם זה היה בכך גם משום משאת־נפש של אמן מבוגר, שנקעה נפשו מכל תכשיטי־ספרות, והוא רואה את התכלית האחרונה בפשטות הגמורה – בגבהה של הפּרוֹזה. האמנות שאותה הציג טולסטוי למופת באחרית ימיו, רק קו צר מבדיל בינה ובין “פּרוזה ממש”.

 

ג    🔗

מובן, למה “אנשי־מעשה” נוטים יותר לפּרוֹזה. זוהי הדרך הקצרה ביותר, הבטוחה ביותר. בדברים כאלה אין לסמוך תמיד על הפייטן, שהוא נהנה מן ההרפתקנות שבמלאכה. הפייטן אמנם מכשיר את הכלים, אבל רק הפרוֹזאיקן מצביע על התכלית. המשורר זורע, מפזר; הפּרוזאיקן – מביא אל הגורן. הפרוזה בלבד ודאי שאינה מספיקה. בעצם, הרי אינה אלא סיכּוּם, – תוצאה של כוחות־טבע שקדמו לה בשירה. אבל ברור גם זה, שאַף השירה בלבד אינה נעשית גורם חינוכי שלם בלי פּרוזה. זהו ה"חיזוק", שהיא מקבלת. רק הפרוזה מכנסת את נפוצותיה, מגישה את תמציתן האפלה בגביעיה השקופים.

העובדה, שאמנים כטולסטוי פורשים במרום בגרוּתם לפרוזה, מוכיחה כי אין היא כלי־שימוש לשירה בלבד. כפי שנוטים לחשוב האיסטנסים מסוג ידוע, אלה השוקלים כל יצירה לא לפי משקל־הרוח, כי־אם לפי אמצעי ה"יופי", שהושקעו בה. לא, הפרוזה היא יותר מזה. עתים נדמה, שהיא נקודת־הגובה לאדם. למשורר היא על־כל־פנים אות בגרוּתו, סימן לרצון, למילוי סיפוק חדש, לנקודת־כיוון חדשה. אפשר שדוקא בה מתבטאת החרדה הגדולה לרמת־האדם האמיתית.

הספרות הגיעה בזמננו לידי התפתחות כזו, ש"קל מאוד לכתוב פרוזה". אבל קלות זו היא הפוגמת. אין צורך עוד להלחם, להאבק, לגלוֹת. הכל, כביכול, מונח על גבי השטח העליון. הביטוי אץ לפני הרעיון, רץ לפני הרגש. הכל ערוך ומתוקן, כמו במחסן לבגדים מוכנים. והסופר, גם איש ההבחנה, נסחף עם הנוסח השגור מתוך מהירות־המלאכה ההכרחית, ואינו מרגיש, עד כמה הוא מדלדל בכתיבה כזו את עצמו, עד כמה הוא מתרחק מעצמו.

הסכנה לתרבות האדם ממנהג של קלוּת־ראש כזו שאנו נוהגים בפרוזה, ברורה. אפשר, שעל הפרוזה הוטל תפקיד הרבה יותר חמוּר משהוטל על השירה. הפיוט מעדן, “מכשיר את הכלים”. אבל הפרוזה מנחה, מאירה את החיים. לא כל בני־האדם מוכשרים לקבל תיקון על־ידי השירה. גם השגת השירה המלאה בלבד ניתנה רק למשוררים בכוח, בעוד שהפרוזה שוה לרוב בני־אדם.

בתקופות הקלאסיות לא עלה על דעתו של מי שהוא להבדיל ביניהן ‏מצד חשיבותן בחינוך. אמני ההיסטוריה והביאוגרפיה כפּלוּטארך, טאקיטוּס, טבעונים כפליניוּס’ים, ואין צריך לומר, אנשי פרוזה אצילי מחשבה וסגנון כסנקא וכמרקוּס אברליוּס, היו מחנכי דורות. הפרוזה שלהם לימדה, שימשה מופת, קבעה משמעת של מחשבה. השירה ודאי שאינה פחות חשובה בנידון זה. אבל השירה, בטוב האמתי שבה, חותרת אל הצד האֶלימנטרי שבאדם, חושפת את סתר יצריו. היא נלחמת בעצם לטבע, ל"אדם הקדמון". רק עליו היא מגינה, מלמדת זכות. הפרוזה היא מלחמה עם היצר. במידה שהשירה מגלה את מה ששמור בקרבנו, עוקרת הפרוזה אותנו מעצמנו – גם כשאינה מסיקה לכאורה אלא את מסקנותיה של השירה.

בימינו נחשב למתת־חסד, אם מעריכים פרוזה כזו של לאֶסינג, של שופנהויאֶר או של אחד־העם “כמעט כשירה”. לעומת זה יראה כל מבין ספרותי את עצמו מחויב להתיחס בלגלוג קצת אל הפרוזה של טולסטוי לעומת ספרי האמנות שלו. ולא משום שב"טראקטאטים" שלו, ואפילו במעוּלה שבהם, ב"מהי אמנות?“, אין הפרוזה שלו ברוּבה באמת פרוזה למופת, – כי־אם משום שמקובל שפרוזה לעומת שירה אינה ולא כלום. ועל דעתו של מי יעלה, אפילו ברוסיה עצמה, לחשוב, למשל, היסטוריקן כקליוצ’בסקי, אמן הסגנון והפרצוף ההיסטורי שמעטים דוגמתו, בין הסופרים־האמנים הגדולים? כמה בינינו נתנו את דעתם עד היום על הפרוזה האצילית של רנ”ק, שיש בה מן הצירוף הנעלה של דברי־שירה, – שלא רק בתכנה, כי־אם בריתּמוּס הנפשי הנפלא שבה, היא ראויה לשמש מופת להבעה אנושית נקיה מכל פסולת יותר מכמה דברי שירה?

את הפרוזה שומה עלינו לטפּח, להרים, לצקת אותה יציקה חדשה כשירה. דוקא משום שהיא למראית־עין קלה כל־כך, היא תובעת עֵרוּת מיוחדה. היא רק נראית ותרנית, נשמעת לכל ביטוי. על צד האמת היא דורשת הבחנה כפולה. באשר רק היא חותרת לביטוי האחד, שהכותב נותן את נפשו עליו.

 

ד    🔗

אם נתבונן יפה, נראה ששאיפתה הכמוסה של כל ספרות מתקדמת היא לעֵבר־הפרוזה. פעמים נדמה, שהשירה עצמה אינה אלא פרוֹזדור לה. בפרוזה הטובה יש תמיד מעין התגברות על השירה, השמחה להתבטל בתוך אויבתה, להסתתר מאחוריה.

השירה היא התפרצות של היחיד, – זינוק הרוח. גם עליה חלים, כמובן, חוקי־ההתפתחות; אבל בעצם טבעה היא כנגד כל ההתפתחות. השירה, כפרי היחיד, היא דבר שבמקרה. דבר שבמזל. הפרוזה היא הכוח המתמיד.‏ ניב האדם. פרוזה אינה ארעית לעולם. היא סך־הכל של תרבות־עם. בה סכום כיבושיה.

את סגנונה של הספרות הצרפתית הקלאסית קבעו לא משורריה, כי־אם אמני־הפרוזה הגדולים שלה – המוֹנטינים, הפאסקאלים. העובדה, שעוד לפני כמה מאות שנה, בשעה שכל עמי אירופה היו מגמגמים וטובעים בים של מליצה, כבר נמצא איש כמוֹנטיין, שהתרומם לידי גובה של בהירות, של פשטות וביטוי משוחרר כזה, מוכיח, עד כמה הקדים הגאֶניוּס הצרפתי להתבכר ולהעשות, בזכות זה, מופת לכל אירופה.

דרך ההתקדמות היא תמיד לצד זה. כל ספרות, שהשירה מתפתחת בה על חשבון הפּרוזה, סימן רע הוא לה. סימן, שלא יצאה עוד מכלל ילדות. בכל ספרות, שנתפתחה התפתחות נוֹרמאַלית, אפשר לציין כמעט בקביעות של חוק את דרגות התקדמותה: מן השירה אל הפרוזה של מעבר, וממנה אל הפרוזה הגמורה. אין הבדל, אם פרוזה סיפורית היא ואם פרוזה עיונית. ההבדל הוא בצלילות הביטוי, בפשטותו, בנאמנותו אל הענין המובע. אל פרוזה כזו מתרוממים לכתחילה רק עזי־הנפש, אלה היודעים לשחרר את עצמם עד הסוף. לא תמיד הם אנשי־פרוזה “לפי מומחיוּתם”. פעמים דוקא הפייטן מתעורר לדיוק הביטוי וצמצומו ביתר קפדנות מן הפרוזאיקן. ידוע, עד כמה היה פּושקין מרים על נס כל מה שנכתב בסגנון פרוזאי גמור (“דיוק, נקיון!” – היה חוזר תמיד – “מחשבות, מחשבות, לא מבטאים מזהירים!”), ועד כמה היה פשטן בסגנון סיפוריו ומאמריו. בדרגות התפתחותה הראשונות של הספרות פרוזה פשוטה כזו של פּוּשקין הריהי מעשה־גבורה ממש.

במשוררים כגיטה, כפּוּשקין מתבטאות בעצם כל דרגות התפתחות של הסגנון למן ריתמוּס הנוער העוטה ערפל, עד הביטוי המעורטל, המבוגר, העצור ונאמן ואינו נוטה לכאן ולכאן. ואמנם, כל כשרון־אמת ניכּר תמיד מצד זה. במידה שהוא מתבגר, בה במידה הוא כובש את סגנונו, משיג פשטות יותר וצלילות יותר. הקהל הגדול, המתפעל מתרועת־הנוער הגדולה, עלול לראות בסגנון “דל” זה סימני רפיון, חושד במשורר, שנאחז בפרוזה, משום ש"זה קל יותר", אבל באמת אין המעבר משירה לפרוזה בשום פנים ירידה למשורר, אלא לעתים קרובות – עלית דרגה חדשה, כיבוש־רוח חדש. פעמים אין זה אלא פועל־יוצא של משבר נפשי גדול. זהו המעבר הכבד משעשועי הנוער. לא בבת אחת יעלה בידי המשורר להתגבר על עצמו. קשה להיפרד מן הנוער הכנוף, מסגנונו המנומר. מרחקי השירה עוד קוסמים ימים רבים, וקשה להיסגר בתוך התחום. אכן, בתחום זה נתבצר האדם, בו מצא אדמה לכף־רגלו. הוא ריסן את עצמו.

לא ניתנה פרוזה למעוטי־הכוח.

 

ה    🔗

ההבדל בין שירה לפרוזה, שאינו, לפי המקובל, אלא הבדל בין צורה ספרותית קלה לחמורה, אינו אלא דרדקאי לכל מי שיודע, כמה חמורה היא בעצם צורת הפּרוזה. השירה היא אחיזה, אחיזה בצורה, אחיזה בשפעת מראותיו. הפרוזה – אמצעיה החיצוניים מצומצמים. היא כולה נשענת על הכוח הפנימי, על הרוח.

השירה מחוזקת על־ידי הריתמוּס. קולה הולך לפניה. גדול כוח הניגון ליישב הכל, לפייס הכל. גם לפּרוֹזה ריתמוּס, כמובן (אין ביטוי בלא ניגון), אבל כוחו של ריתמוּס זה בפנימיוּתו, בזה שאין רישומו ניכר כמעט מבחוץ. רק אוזן שומעת מבחינה בו. היא נמנעת בכל כוח הבקורת שלה מכל ניגון שהוא קודם לתוכן, שיש בו כדי לדכּא את התוכן.

אין צורך להוכיח, שפּרוזה זו שאליה אנו מתכוונים, דורשת אותה התאמצות של השירה, אם לא גדולה ממנה. מצד זה על־כל־פנים אין לדבר על ההבדל בין שתיהן לגבי התרכזות הרוח. אם יש הבדל, הריהו, כאמור, באיכוּת ההתרכזות. השירה היא אימוּץ החושים; הפרוזה היא מעין כיבוש החושים לשם ההבחנה העליונה. פּרוֹזה כזו היא הביטוי המוחלט. היא חוששת לכל הוספה, כשם שהיא חוששת לכל גרעון. היא אינה הד, אינה “לבוש”. היא – הדבר לעצמו. כוחה בזה שהיא מתקוממת לכל מה שמחוץ לכוונתה – לכל יופי “מתעה”. על־כן כל הוגה־דעות אמיתי משתמט מכל תמונה וצלצול, כשם שהשירה משתמטת מן ההפשטה. היא משקיעה אותם הכוחות כדי להשיג את העירום, שהשירה משקיעה כדי לברוח מפניו.

פרוזה כזו, שהיא כולה תמצית הרוח הנקיה, משכּרת בצינתה, כשם שמשכרת השירה בהמית דמה, בחום צבעיה. לבנונית מוחלטת היא, שהמשוררים עצמם טובלים בה ויוצאים מתוכה מטוהרים ומחוזקים. ממגע מחשבתו הנזירית של שפּינוֹזה מתחסן גם ענק כגיטה, כמו ממגע אש צוננת ומצרפת. כך משפּיע גם קאַנט על כמה פייטנים גדולים (שילר, קלייסט). אחד־העם הוא מקור־הפראה ויחד עם זה – אות־אזהרה לביאליק מעצם ימי נעוריו, ואף כי אחד־העם לא היה בעל היקף מטאפיסי, וכוחו היה מרוכז כמעט רק בשאלות היהדוּת – מה שצימצם, כמובן, הרבה את תפיסת־עולמו – בכל זאת חיזק את כלי־קליטתו של ביאליק הצעיר, ולא רק שלו. התפיסה החושנית מחלימה מן המגע עם כוח מרסן ומצמצם זה. לכוח זה מרמז ניטשה בדבּרו על המחנך, שכל רוח יוצרת זקוקה לו בראשית צעדיה. אשרי המשורר שנמצא לו מחנך ההולם אותו. מחנך כזה היה לניטשה עצמו שופנהויאֶר, הוגה־הדעות, אולי יותר משהיה לו ריכארד וַאגנר, האמן. ואגנר הועיל לו לגלוֹת בעצמו את המשורר ביחד עם כל פגימותיו; שופנהויאֶר ריסן, טיהר אותו – נתן לו נשק להילחם בעצמו, בפגימות עצמו, דוקא משום שלא היה כמוהו. טעות היא לחשוב, שמחנכים אותנו רק הקרובים. שומרים עלינו עוד יותר הרחוקים – אלה המלמדים אותנו את מה שיש לשנוא בעצמנו.

ומי יודע, מי משניהם מועיל לנו יותר.

 

ו    🔗

כל האמור כאן בשבח הפרוזה לא נאמר בשום פנים כדי לטשטש את הקו הצר, המסתורי כמעט, המבדיל תמיד בין הפרוזה ובין השירה. השירה והפרוזה – ודאי שהדימוי אינו נופל בהן. ודאי שהשירה, כהישג עליון היא אבסוֹלוּטית יותר. הפּרוֹזה, במידה שהיא רק פּרוֹזה, הרי היא בטלה מפני התוכן. שואפת להתבטל מפניו. השירה, להיפך, היא תמיד בית־קיבול מוכן לתוכן חדש. היא מחדשת את העולם ומתחדשת עמו. מה שעושה אותה נצחית, הוא הכוח הטמון בה להתהווּת שאינה פוסקת. מה שהיא מפסידה על־ידי הזמן, היא מרוויחה על־ידו. היא נובלת כדי להתלבלב לאחר זמן ביתר עוז. גם בימים שהיא נשכחת, היא מוסיפה כוח במסתרים ומתגלית בדור שני חגוּרת יופי חדש. השירה, שנכנסה פעם לתוך “גלגל החוזר” של העולם, קבועה בו איתן, ככוכב במסילתו, וגם בשעה שהיא נעלמת מן האופק, אין היא נעלמת אלא למראית־עין.

השירה האמיתית שופעת תמיד כוח נעלם, כוח־חידות. אין זה נכון, שהיא לבוּש הטבע, או באה במקום הטבע. היא היא הטבע עצמו, הטבע השלם שלא נפגם – במלוא כוחו, במלוא “חוצפתו”. הריתמוּס שבשירה אינו דבר מלאכותי. להיפך, מלאכותי הוא כל מה שהוא נטול־ריתמוּס. כל המציאות שנשמטה מן הספירה העליונה שואפת להאחז שוב בריתמוּס עולמי זה. זהו סוד האושר, שמשפיע עלינו שיר מוסיקאַלי טוב: בו נאחז העולם התועה במסלולו. נגאל לרגע מן התוהו־ובוהו.

הפרוזה, גם הסיפורית, אינה עשויה לעולם לעקור אותנו, כשיר, בפסוק אחד ממקומנו ולהעביר אותנו לממלכת החלום. זה כוחו המסתורי של החרוז. הוא הכוח הבלתי־מושג, הבלתי־משוער. בו נצטמצמו כוחות לא־ידועים לפייטן עצמו. כל מה שמבדיל את הפייטן מן הפּרוזאיקן הוא אולי בזה, שהפייטן אינו משיג את עצמו, אינו משער את מה ששמור בקרבו. השירה היא ההפתעה הנצחית – גם למשורר. קסם שאינו חולף יש בכל מה שבא מאליו, בהסח־הדעת, – במה שמתגלה פתאום בעצמנו, ואנחנו לא ידענוהו.

וזאת היא השירה האמיתית.

אכן, באור השירה, הפולח כברק את תהום ההוויה, יש משום גילוי וכיסוי כאחד. התגלוּת תמידית זו נוטעת ועוקרת אותנו בזה אחר זה. השפע הרב נושא עמו מבוכה. השירה תופסת את הרגעים הבודדים – כל מה שאינו חוזר ונצחי כאחד. כל מה שנעקר מן הכלל ומחייב אותו כאחד. אבל רוח האדם מחפשת משען, קביעות, חוק. עוד לא עמדנו על הדבר, כמה נאחז גם הנוער במשהו חוקי קבוע, בטוח; עד כמה הוא שמח לקראת צמצום זה המוציא אותו ממבוכתו. מגיע הרגע, שהשירה נעזבת לשם הפרוזה, המביעה את שאיפת העולם לכנס את עצמו, לחוש את אשיותיו.

 

ז    🔗

אכן, יש גם ריתמוּס פלאי לפרוזה, השם לאַל את כל הבדל איכותי, ואפילו פורמאלי, בינה ובין השירה. הפרוזה העתיקה, זו שלא היתה עוד פרי חפזון והתרשמות קלה, כי אם גמלה לאט ונתגבּשה ונצרפה בסתר־לב יוצרה ימים רבים, ודאי שמשקלה האיכותי היה כמעט תמיד משקל שירה. אפילו דברים שבהגיון, כהלכה העברית, שלוּטשו ימים רבים וכוּירוּ וגוּלפו, קיבלו לבסוף בליטה של שיש, ומשהו מן הנגינה דבק בשרטוטיהם הקשים, שעשה אותם חטיבה מיוחדה, משהו שאינו נופל בערכו גם מדברים שבשיר. ההלכה תבעה ריכוזם של כוחות־רוח גדולים, ולא רק האגדה – גם היא השכיחה, הילכה שיכרון. לא רק בגן־האגדה, כי אם גם בין סלעי־ההלכה האדימו פרחי־חזון לוהטים.

גם בתנ"ך כבר יש לציין טשטוש זה שבין שירה לפרוזה. לא רק בתורה באים החוקים והמשפטים בצדה של האֶפּיקה, כי־אם גם בסיפורי המקרא אתה נתקל באותם מחצבי השירה, כפרק על התגלוּת אלוהים לשמואל או כפסוקי הבלהות בעין־דור. ופעמים נדמה, שהיא, ה"פּרוזה" שבתנ"ך, עשתה אותו לספר נצחי יותר משעשתה אותו השירה.

הדוגמה היותר טובה של “פרוזה” כזו, שהיא כולה אומרת עוז־שירה והדר־שירה, הוא הספר “דברים”. יצירת־חידות הוא כולו, ואין לדעת את סוד הקסם, השופע מרננת ניבו. תוכנו: כרוֹניקה היסטורית, ועוד יותר – פרשת חוקים ומשפטים מבוטאים בצורת סאֶנטאֶנצות ואמרי־דין. ואף־על־פי־כן קורן כל ניב כאן באור־יקרות והד־דבריו כולם הד חזון מזוקק. את טוהר ניגונו אנו נושאים בלב למן ימי הילדות ועד היום, כשיר השירים, כוידוי־לב מלא רשפי־געגועים. לא רק פרשת המאורעות ההיסטוריים, שהרצאתם מתרוממת באמת פה ושם עד לשֹגב של אֶפּוֹס, כי־אם גם הדינים והמשפטים, שאין בהם לכאורה שמץ של פּוֹאֶסיה, ספוגים יפעה פלאית זו. בקראנו את הספר, והיה לנו הרגש, כאילו תרבות עשירה בת דורות רבים נחתמה כאן לאחר שהגיעה למרום לבלוּבה. כמה מצומצם כאן הכל ועטוּר־צל וַעטור־זוהר! כמה קצוב כאן כל אומר, וכמה השתערות בכל פרשה קטנה! אתה חפץ לשמור בזכרונך כל פסוק, כל פליטת־ניב, כקטע של מילוֹדיה, ככתובת נשכחה. כאילו כל חמודות הלשון העברית כאן נאספו – כל ארשת־חן וארשת־כוח, אמצעיה הגלויים והנסתרים – כל פסגת הניב הקדמוני, האלוהי, שהאדם מתבטל בו, שהעולם נעשה רחוק בו ועוטה מסתורין, והכל שקוף וצלול ובולט בו באותה שעה. זה כוחו של ניגון, של סערת־הרגש ומנוחת־הרגש הבאות כתומן על האדם בצללוֹ כולו בתוך עצמו, באספוֹ את כל פזוריו ובהעלותוֹ ממצולות כל פליטת חוויתו העצורה. מכאן הקסם, היוצק מתיקות על כל הפרוזה המשפטית הזאת, על הברכות והקללות, על התוכחות והתנחומים. נועם של אחדוּת כאן. של יצירת ביטוי אורגאנית, אשר כל ניע בה, כל נטיה ופניה מרימים אבקת קצף רענן, מסעירים, מחיים. אין זה ברק רעיון קולע, או צירוף־מלים שעלה יפה, נשימת לב מדבר ומרנן, מתרה ומזהיר, מצווה ומתחנן הולכת וסוערת עליך כל הזמן ולא תתן דמי לך. בזרם לוהט וזך זה הכל נאחז – מגזע הארז האדיר ועד לגבעול־העשב הענו. האור הפנימי הגדול, שהוטל על היצירה כולה, הוא המכניס אחדוּת בכל חוליותיה.

זהו סוד הפרוזה הנפלאה הזאת. לא הקצב העמוק בלבד, אותה מנגינה המתהלכת במעמקים ואינה פוסקת, כי־אם השלטון הגמור בתוכן ובביטוי כאחד. הכשרון לדבר ולהקשיב, לקרוא ולהקשיב, – להבחין את הקולות שבעתיים ולהביא לידי תנועה את כל כלי־המבטא ואת כל כלי־השמע בבת־אחת. בכל הספר אתה מרגיש ביחד עם הקול המדבר גם את שיתוף הנוכח – לא כתיבת דברים, כי־אם השמעתם, סגולתם היקרה של רוב ספרי המקרא.

שלטון זה, מקורו בהתמזגוּת גמורה עם התוכן, בחוסר כל פקפוק, כל ארעיוּת. בתוך אטמוספירה רוחנית מזוקקת זו אין דברי חול. על הכל חופף אור אחד, אור הנשמה המתעלסת באמיתה. מהי תורת־המוסר של שפּינוֹזה? מה הם הדיאלוֹגים של אַפלטון, אמרי־היושר הצרופים של מאַרקוּס אברליוּס – שירה או פרוזה? במקום שהרוח נלכדה כולה, שם הכל שירה.

במעמקי מרומים נפגשים כל יודעי־עוף.