“המהלך החדש” בספרותנו, שקינא ביותר לצוּרות החדשות (לנובילה, לשיר הלירי, למסה), הביא גם לידי עקירת צורות ישנות, שראה בהן חשש לסגנון המודרני. כמה סוגים ספרותיים נעלמו עמו לחלוטין לימים רבים. ואם גם לרומן מחיי ההווה לא נזקקו כמעט גדולי המספרים של התקופה, הרי הרומן ההיסטורי, שהיה אחד היסודות החזקים של ספרוּת ההשכלה, נעזב לגמרי. כמדומה, שעד “שלמה מולכוֹ” לקבק אין לציין בתקופה החדשה אף רומן היסטורי אחד, שרישומו ניכר פחות או יותר בספרותנו.

תקופה זו, שבקשה לבצר מקום בספרותנו לצורות של שירה, חששה ביותר לרומן ההיסטורי, שהתחומים בין יצירה למלאכה מטושטשים בו ביותר. אבל הגעגועים עליו לא פסקו. בספרות ההשכלה, שסגנונה התנ"כי שיווה לרומן ההיסטורי חן רוֹמאנטי מיוחד, נתחבבו גם הדברים התמימים ביותר על הקוראים, שלא היו איסטניסים. יחד עם הרומנים של מאפּוּ, שהיה יסוד חינוכו של הדור ההוא, מילאו תפקיד כביר גם סיפורים היסטוריים נמוכי־דרגה מבחינה אמנותית, שהטילו רעננות בלב – בעיקר אולי משום שהרחיקו מן הכיעור שמקרוב. במידת־מה היו מה שהיו לדורות הקודמים מעשיות וסיפורי־עם. אפילו טשרניחובסקי, שחינוכו היה מודרני יותר ושהקדים לקרוא ספרים בלשונות לועזיות, מספר עוד ברשימותיו האַבטוביוגראפיות על קסמי “עמק הארזים”, ששפך עליו, יחד עם מורהו, דמעות כמים.

הריאליזם שהתגבר מצד אחד, ומצד שני ההכרה האמנותית שעמקה, היו בניגוד לגעגועים על הרומן ההיסטורי, שחיבת־ציון ראתה בו אמצעי חינוכי מובהק לטיפוח הרעיון הלאומי. שוב, כבימי ההשכלה, פנו אל התרגום, ושני ספרים שיצאו לפני חמשים שנה, בראשית התקופה החדשה בספרותנו – “ביריניקה” ו"זכרונות לבית דוד" – השפיעו אולי על הדור, שהעמיד את בני העליה השניה, את ההשפעה העמוקה ביותר. פרישמן, שלא היה מחובבי־ציון – שהיה ביודעים גם אחד המתנגדים – הרנין בתרגום זה את גבורת העבר ואת נוף־הקדומים בכוח ובחן שגילו בו את הרוֹמאנטיקן ואת הציוני בלא־יודעים. “זכרונות לבית דוד” שעוּבדו ונכתבו בידי א"ש פרידברג, ידידו ותלמידו של אברהם מאפּוּ, הביא, כבוקי בן יגלי, כמאַנה, לידי גילוי נפלא את הסינתיזה של ההשכלה וחיבת־ציון, את התום הרומאנטי ואת הצלילות החדשה. שני ספרי־אביב היו אלה, ששבו והוכיחו, מה רב כוחה של יצירה לא־גדולה ואור־לב עמה.

*

מובן, שלא כל רומן היסטורי עלול להעשות עממי, וגם בשדה זה עולים צמחי־בר רבים, הנוצצים ונובלים ללא זכר, ללא השפּעה. אבל בהעריכנו יצירה מסוג זה, עלינו לזכור תמיד, שכאן לא הכושר האמנותי הוא המכריע, כי אם אותו תום עממי, אותם שרשים נסתרים היונקים מתוך מעמקי העבר, מתוך געגועים גדולים על העבר. אפשר, שמה שהמשלתי את הרומן ההיסטורי לאגדות־העם, יהא נראה מתמיה. אבל אין ספק, שרומן היסטורי שנקלט, פועל כאגדת־עם, הואיל וכמוה הוא מקביל להשגת האומה, לציור נפשה ולקצב־נפשה.

משום כך תופס הרומן ההיסטורי מקום מיוחד בכל ספרוּת. כל כמה שרבו הנזקקים לסוג ספרותי זה, מעטים מאוד אלה שזכו. אין אתה מוצא גם בספרות עשירה אלא שנים־שלושה רומנים היסטוריים, שנתקבלו על לב האומה כולה. ולא תמיד הם דברים גדולים מצד התביעה האמנותית – כ"אהבת ציון", כ"אייבנהוּ". קסמי הרומן ההיסטורי, כאלה של המעשיה העממית, הם באיזו התאמה פנימית אל קורות האומה, אל כיסופיה. האמנות שבהם מתגלה באותה הזדהות עם האופי של האומה, עם חלומותיה השפוּנים, שלאו כל פייטן, ואפילו מחונן מאוד, מצוין בה.

לבעית הרומן נודעת חשיבות מיוחדה, גם מבחינה ספרותית, כבדיקת הסגנון והצורה ההוגנים לסוג־יצירה זה, שבשנים האחרונות התחילו נזקקים לו סופרים בעלי שיעור־קומה. אבל אולי עוד יותר – כבעיה של חינוך עם, של חינוך הילד והנער להכרת עצמם, להכרת תפקידם בבנין האומה, בהצלת האומה.

הרומן ההיסטורי עשוי להיות אמצעי רב־ערך גם לטיפוח תרבותנו המקורית, הטעונה חיזוק דוקא בדורנו, שנתערערו היסודות בחיי האומה. הרומן “אהבת ציון” לא היה דבר שבשירה בלבד, ספר שעורר געגועים חזקים כל־כך על חיי הקדומים. ערכו הגדול בזה, שהיה גם כלי־תרבות שאין דומה לו. הוא לא עורר בלבד, כי אם גם הראה את החיים ההם, ביצר את תרבות התנ"ך, את לשון התנ"ך, את רוחו – קירב את הדור אליו כאשר לא קירב שום ספר אחר בתקופת ההשכלה. קירב – משום ששב והקים עולם מלא על יסודותיו. ברומן ההיסטורי כלולה הרסטברציה של תרבות שנחרבה, עד כדי לשוב ולעשותה דוגמה – עד כדי לעשותה בסיס ואחיזה לתרבות המתהווה.

ברם, הרומן ההיסטורי נעשה אחיזה לתרבות הדור לא בכוח החומר הנאמן, כי אם בכוח הבנין, בהכשרת החומר להקמת עולם חדש. אולי בזה ערך הרומן ההיסטורי המובהק, שאינו ציור העבר בלבד, כי אם גם התחדשותו, – תמצית חיותו, חיזוק יסודותיו. כל כמה שנודעת חשיבות לחומר, – לא בו תליא מילתא. בלי הבחנה, בלי יכולת להשתחרר מן הטפל, דוקא החומר הוא שעשוי להחניק את היצירה. מטבעו של אוסף החומר שהוא מוקיר בו כל “אריח ולבנה”. הרי אנו קנאים תמיד ביותר לכל מה שעלה לנו בעמל רב. מכאן הסכנה שבחומר הגלמי, – מי שאינו יודע לפרוק את הכובד המיותר, סופו שהוא כורע תחתיו.

בעתון ספרותי רוסי קראתי בימים אלה דין־וחשבון על אסיפת־סופרים ואנשי -מדע, שדנה בטיבו של הרומן ההיסטורי. מכל מה שנאמר בה ראוי לציין את דברי הפּרוֹפיסור טרלה, אחד ההיסטוריונים המובהקים, שאמר: “הסכנה, שהרומן ההיסטורי צפוי לה, באה משני צדדים: מעודף חומר וגם ממיעוט חומר. דומה, שהסכנה מעודף חומר גדולה יותר. כשהרומניסטן שוקד על צבירת החומר בלבד, ואינו שוקד בה במידה על סילוקו – הוא עשוי ביותר להיכשל”.

עד כמה התמצית יפה גם לרומן ההיסטורי, יוכיח הרומן הקטן של יעקב ואסרמן “זהב קכמלקה”. על נושא זה (כיבושן של מדינות־אמריקה על־ידי הספרדים) נכתבו רומנים לאין־שיעור, דברים מרובי ידיעות ועשירי ארכיאולוגיה. והנה רומן קטן זה של ואסרמן, ששיעורו כנוֹבילה, אין בו אלא רמזי־תיאור ומינימום של ארכיאולוגיה, אף־על־פי־כן הוא מקים עולם, תרבות, מראה את הכובש ואת הנכבש במראות לא יישכחו, – משום שהוא כולו מואר מבפנים, כולו מיתר דרוך של לב רואה. דבר שמתגדרים בו בעלי־המלאכה, נזרק לכל הרוחות בידו הקלה של המשורר. וכלום לא הכוח לאסוף הרבה ולהבליעו במעט הוא מה שקוראים כוח־יצירה?

*

מה שעושה את הרומן ההיסטורי יצירת־עם גדולה, הוא אותו קוֹנטאקט טמיר עם נשמת העם, עם נשמת התקופה – אותה התגלמות עולם מאטומים נפרדים הבאה לא כתוצאה של תלי־חומר נערמים, כי אם מן האור שהמשורר מדביק בחומר בשעה שהוא הופך אותו מגולם לשירה.

הואיל וברומן היסטורי המלאכה נוטלת בהכרח חלק בראש, – המאבק עם הגולם כבד בו כפליים מאשר בכל סוג־יצירה אחר. ולא יצלח לה אלא מי שתום ובקורת מלווים את מלאכתו רבת־האחריות – ואולי רק מי שהוא שתוּל בתוך העבר יותר משאחרים שתוּלים בתוך ההווה.