בעית הסיפור העברי היא לא פחות מורכבת מזו של השירה, אבל היא נבדלת לטובה בזה, כי בעוד שהמהפכה בשירה (ביחוד מצד הנגינה והמשקל) הביאה כליה־למחצה על שירת העבר והכבידה לאין־שיעור על יצירת העתיד, פועל הדיבור העברי בלי־הרף לטובת הפרוזה ולחיזוקה.
כמו לשירה, ניתן גם לפרוזה הנושא החיוני של ארץ־ישראל, ואולם בעוד שבשירה (הלירית) נצנוצו של עולם, ראשית נביטתו, הם החומר ההולם אותה ביותר, הפּרוזה טעונה מסורת, טעונה סביבה עומדת על תלה. המספר העברי החדש יוצר בתוך אוירה שקופה יותר מדי, מתוחה יותר מדי, בתוך מציאות שטרם קיבלה צורה. על כל זה הרבו אצלנו לדבר, ועם זה אין פוסקים מלתבוע – כמו בשירה – “אקטואליוּת”, וחוזרים ודורשים לגנאי את מי שנזקק לנושא העיירה. שוכחים, שלא הנושא הוא העיקר בשירה, – לא העיירה, כי אם הראיה החדשה. וראיה חדשה זו היא גם אקטואלית, ואיני חושש לומר: גם ציונית. נמצא שלמספר החדש (החדש באמת!) אין העיירה חזרה בשום פנים, כי אם חרישת־חיים חדשה, שירת האומה הנצחית. מספרינו הטובים יודעים לשזור במסכת הישן גם את החדש, וכן להיפך. הנושא הראשי של הסיפור העברי (גם של הסיפור הארץ־ישראלי) הוא לפי שעה המהגר היהודי. מכלל מהגרים לא יצא הדור, גם כשהוא הולך ומכה שורש במולדת. כולנו עדיין רואים את העולם ראיה כפולה. ואין זה פגם כל־עיקר, אם המספר הוא בן שני עולמות. זהו אולי מקור עושרו – שארץ־ישראל מתפשטת ביצירתו על כל הארצות. מי שלא עמד על כך, לא הבחין במה שמבדיל את הסיפור החדש הטוב מן הישן. ישנם אצלנו מספרים בעלי־יכולת, ואף־על־פי־כן איזה ריח עובש נטפל לסיפוריהם, עם כל הרוח והבליטה שבהם; ולא משום שהם מספרים על הישן, כי אם משום שראייתם טבועה כולה בחותמו של הישן.
כשהבקורת שלנו תעמוד סוף־סוף על האמת הפשוטה, שלא הנושא עיקר, כי אם מי שנזקק לו, תהיינה תביעותיה מן המספרים החדשים אחרות. אז תבין, שבשעה זו הישן מחזק את החדש – פוסק לו מחיוּתו, כנטיעה צעירה, שהיא מתברכת מצלו של אילן ברוך־ימים ורחב־צמרת.
אבל הבקורת ברובה עדיין מעריכה את הנושא הציוני, ולא את מה שעושה את הנושא כלי מחזיק ציונוּת במשמעה האמיתי.
*
על הסיפור העברי הטוב, המוגש לנו בצמצום, ניתן להמליץ, שהוא מרעיב יותר משהוא משביע. פעמים נראה, כי הוא כולו כעין פתיחה לדברים שיבואו, והשלמוּת שבקטעים מגרים את תאבוננו, אבל אנו קמים כמעט תמיד באמצע הסעודה… יש רושם, שמצטבר חומר ושמתכוננים למלאכה גדולה, אלא שעם כל השלמוּת שבמלאכה, עושיה עדיין מתכשרים והולכים. מוסעים גושים גדולים מן הגניזה, חוצבים בהררי־הווי, והרי זה בחינת הכנת חומר לבנין ובנין כאחד.
המכוּון דוקא למעוּלים שבאֶפיקנים שלנו, שהעניקו לנו הרבה ושאנו מחזיקים להם טובה הרבה על כך, ואף־על־פי־כן אנו מרגישים, שמשהו חסר עדיין במשנתם. הם תופסים הרבה בעומק, ומעט בשטח, בהיקף. הואיל והם עומדים באגפי הבנין, פעמים אין הבנין עצמו מענינם. שלא־מדעת נעשה הקו לתכלית. דומה, שהם חוששים להפסיק לרגע את מלאכת האסקיזה, את ריכוז החומר ואת ריכוז הביטוי, – מהססים עדיין לקפוץ אל הרוחב, לנטות יד על ארץ רבה.
יותר משאני מדבר בשמי, אני מדבר כאן בשם הרבים. דוקא לנו, המכירים, שכאן מתבצרת תרבותנו – שכאן קו־המגן נגד הקלוש והמתמוטט בה, כל נדבך חדש בסיפור העברי המחודש יקר לאין־שיעור. באיזו מידה גם לא חפצנו, שאלה שלהם מכוּונים הדברים, יהיו אחרים. אולי הם האחרונים בכת־אמנים מופלאה זו, שיניקתם ממעמקי ההוויה היהודית, ממעמקי תרבותה המקורית, שעליהם הוטל לחדש אותה, להציל את גנזיה ואת פזוריה מכליון. מה שהביאו לנו, מצטרף כבר לרכוש גדול. טול אותו מספרות הפּרוֹזה הצעירה – מה ישאר?
מה שאני מתכוון להגיד בזה, – אפשר שיהא נראה לרבים כפּאראדוֹכּס: ספרותנו חסרה כיום בעיקר מספרים מן הסוג הטוב, שסיפוריהם נוחים לקליטה, אולי לא פחות מאמנוּת חמורה, גם אם ברור, שזוהי העיקר. רגילים אנו לזלזל בשכבה ספרותית זו, שהיא בעצם לחם־חוקו של הקורא הבינוני הטוב. הדברים האחרונים טעונים הסבר; גם הקורא הטוב לא הוכשר תמיד לעכל אותו “מזון מרוכז”, שמספק לו האמן הגמור. לפיכך הוא מחזיק טובה כל־כך על הסיפור, שאינו זול לפי תוכנו ולפי צורתו, ועם זה אינו מחייב התרכזוּת יתירה. לא אמרתי, שסוג זה מבצר את הספרות, את התרבות, שאליו תשוקתנו. אבל אין ספק, שהוא מרחיב את גבולותיה. לא זה בלבד, שהוא מרבה קוראים – הוא המכשיר אותם גם לספרוּת הקלאסית. בספרות בינונית טובה מנוצל כמעט תמיד העושר שביצירה העילית, אם גם בצורה קלושה יותר; היא אינה חסרה גם משהו משלה, מיצירה ממש, אבל בפּרוֹפּוֹרציה נוחה יותר לקליטה. נמצא שקורא הנזקק לספרות זו מתכשר מעט־מעט לנשימה חזקה יותר, לאוירה מזוקקת יותר, והוא קולט לבסוף, לפי יכולתו, גם מן השירה הגדולה.
גם בספרות־אירופה ממלאה הספרות הבינונית הטובה תפקיד חשוב. היא הנקראת ביותר – לא שקספיר ולא גיטה ולא פּוּשקין. מי שקורא את גוֹגוֹל ואת טוֹלסטוי ואת פלוֹבּאֶר, חזקה עליו שבלע לא מעט ספרות־ביניים זו, שגם היא, לפי איכוּתה, אינה, כמובן, בת מדרגה אחת. אצלנו עשויה ספרות כזו להציל את הקוראים מן הרומן הבּלשי ומכל “שוּנד” אחר.
מה שניתן לנו עד עתה מספרות זו, היה על־הרוב מן הסוג הנמוך – זה שהוא מנמיך את הקורא. אסון הוא שאנו מתנועעים בין שני קטבים – בין המרוכז ביותר ובין הקלוש ביותר. אבל כל שספרותנו תיעשה נורמאלית יותר, יתבצר בה מקום לסוג זה, שכל כמה שאנו חייבים לעמוד על המשמר שלא ידחוק את רגלי הספרות המעולה (סכנה זו קיימת אצלנו ביותר), עלינו להעריכוֹ כענף נושא ברכה לרבים, שהאיכוּת הגמורה אינה, או אינה עדיין, לפי כוח־קליטתם. ספרות הוא מושג רחב יותר מצרור יצירות נבחרות, מעשה ידי אמנים גדולים. היא כוללת, כיער טבעי, נטיעות בנות שיעור־קומה שונה, וכל כמה שערכי־היסוד שלה הם תמיד התמצית – אין בתמצית בלבד כדי שובע; וכאמור: אפשר שה"תמצית" עצמה זקוקה לשטח רחב סביב לה, כדי שקיומה יהיה מובטח יותר.
*
אמנם, הדברים טעונים הרחב והסבר, כדי שלא יביאו לידי אי־הבנה. עצם ההגדרה של “ספרות נוחה לקליטה” עלול להטעות. יש ספרות שלפי צורתה, סגנונה ודרכי־ביצועה היא שייכת לסוג הבינוני, בעוד שהאור הפנימי, השפע הפנימי מעלים אותה למדרגה של ערכי עם, ואפילו ערכי־יצירה מן הסוג העליון. עליונות ביצירה לא תמיד מצטרפת מן הכוח ה"אובייקטיבי", כי אם מכוחות ששיקע בה היוצר, ופעמים – מה שנראה פגום מבחינה סגנונית, פּלאסטית, – נהפך בכוח חיוּתו, הבוקעת דרך הפרצות, לערכי־יצירה נעלים לאומה. מה שמצויים בספרותנו כיום מספרים מעטים, שאין ביצירתם מן האיתנוּת הפלאסטית, והם הנקראים ביותר בזכות הוויטאליוּת שבהם, מראה עד כמה חסר דוקא סוג ספרותי זה, ביחוד אם יש בו מן העצמיוּת המקורית האמיתית. ספרות זו, לפי מהותה וערכה הפנימי, אינה בינונית כל־עיקר, הואיל ויש בה גם מה שמכפר על הפּרימיטיב שבביטוי, מה שעושה לפעמים את “קסמי־האמנוּת” מיותרים, – ושונים הם הכלים, שבהם ינגן שר־האומה את מנגינותיו.
הבגרות האמיתית שביצירה אינה תמיד בשכלול הצורה, אף שאנו נלחמים לה בראותנו בה את הערובה גם לתוכן־אמת. פנים רבות ליצירה, ויש שכוחה דוקא באיזו התמכרות לקצב הפנימי, ביכולת לשעבד את האמנות אל זמרת־הלב, לשעבד את שפעת הדברים לקצב האֶפי, זאת אומרת: שלא למצות את כל היכולת הלשונית, אף לא את כל היכולת הפּלאסטית בבת אחת, בקרן־זוית אחת (מובן, לא במקום שהריכוז הלשוני או התיאורי הם נשמת הנושא). זה העירום הסיפורי, שנראה לנו כ"ויתור על האמנות", הוא לפעמים הגדול שבקסמיה, הגדול שבהישגיה. וגדולי שפע כפייאֶרברג, כברדיצ’בסקי וברנר יוכיחו.
כלום לא הושג ויתור זה על “העושר הפּלאסטי” פה ושם גם ביצירותיהם של אמני השירה והפּרוֹזה שלנו? כן – הושג: אבל בשיעור שאינו מספיק: בנובילה, בסיפור העממי, בשיר הלירי הקטן. ולא הושג, אלא בשיעור מצומצם מאוד – ברומן, בסיפור הגדול, באֶפּוס. וכל עוד לא הושג באֶפיקה הגדולה, אנו עומדים עדיין, מבחינת כיבוש הקורא (כוונתי בעיקר לנוער) לפני שערים נעולים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות