בעודני נער העדפתי את קריאת ספרי־ההיסטוריה וסיפורים היסטוריים מכל קריאה אחרת. אולי משום שההשכלה, שהפרוזה הסיפורית שלה היתה דלה כל־כך, השאירה לנו, הילדים, מלאי גדול של סיפורים היסטוריים, שאפילו הבינונים שבהם היו מלאים בשבילנו קסם אין קץ, ואחר סיפורים מחיי הסביבה לא היינוּ להוטים כל־עיקר. לא רק “מלחמות היהודים” של פלביוּס, זאת הפואימה המרעישה בצורת היסטוריה (גם בתרגומו המליצי של קלמן שוּלמן), כי אם גם הקטעים ההיסטוריים והאגדיים־למחצה של “שבט יהודה” (שניתן לנו עכשיו בהוצאה חדשה על־ידי “מוסד־ביאליק”) – העבירו אותנו לעולם אחר, וכל־שכן – ספרי־חזון משכּרים כ"אהבת ציון" ו"אשמת שומרון". מה מאוד יקרו לנו אז סיפורי פיליפסון ולהמן! ובן־אביגדור, זה שבא לטעת את ה"ריאַליזם" בספרוּתנו הצעירה, לקח את לבנו לא ב"לאה מוכרת הדגים", כי אם ברוֹמן ההיסטורי “לפני ארבע מאות שנה”, שבכל צורתו ותוכנו הרומאנטי נצטרף בקושי אל המגמה הנאטוּרליסטית שעליה הכריז בהתלהבות כל־כך. ומחרוזת הסיפורים “זכרונות לבית דוד” – מה חינך אותנו יותר להכרת העבר ולאהבת העבר מסיפורי־תום אלה? כטל היו ללבבות הצעירים – דורות עברו לפנינו, ובכל נדודיהם וסבלותיהם האירה לפניהם שמש “בית דוד”, סמל הגאולה אשר תבוא אם גם תתמהמה.

ואולם הסיפורים ההיסטוריים לא את לבנו בלבד מילאו – הם הרחיבו את העולם לנו. דורות רחוקים ואישים רחוקים עשו קרובים. הם שנטעו אותנו בלב ההוויה היהודית הגדולה. הרומן ההיסטורי היה בעצם המקור הראשי להשכלתנו. כשנעשינו אֶכּסטרנים והתחלנו משננים את ספרי־הלימוד להיסטוריה “על־פי הפּרוגראמה”, סר חינו של לימוד זה. מה שידענו, היה מה שנקבע בזכרוננו על־פי סיפורי ווֹלטר סקוֹט, זה “הקוסם השוטלאנדי”, כפי שקרא אותו פּוּשקין, – זה שעם כל צבעונוּתו הגדושה הוא שקבע את דמותם של הצלבנים ומלחמותיהם, כשם שהמדבר נקלט בלבנו לעולם על פי “דוד אל־ראי” של ד’ישראלי, כשם שרומא של נירון והנצרוּת הקדוּמה לא נמחקו עוד מזכרוננו לאחר “קווֹ ואדיס” של סנקאֶביץ.

*

שמרתי חסד נעורים לסוג ספרותי זה עד היום. התגברתי על אריכותו של “שלמה מוֹלכוֹ” לקבק, ואולי רק אז נתקבל עלי כמספר בעל כשרון. וסידרת הרומנים, שנפסקו עם פטירתו – הרי חוזקו בעיקר על־ידי החומר ההיסטורי ששיקע בהם.

לרומן ההיסטורי של זמננו פילס דרך גם יוחנן טברסקי, שב"אוריאל אקוֹסטה" הובלטה תקופה שלמה ביד מספר ואיש תרבות עשירה, – סגוּלות שסוּג זה מחייב בהכרח. אני מביא לדוגמה סיפור זה, אף שגם ברוֹמן על דרייפוס הוא מגלה עושר ידיעות ויד מרכזת ומעצבת. ברם, ב"אוּריאל אקוֹסטה" הוא, כמדומה, הפתיע אותנו במיטב סגולותיו.

דומה שהרומן ההיסטורי, כרומן הבּיוגראפי שקדם לו, הולך וכובש שוב את יצר האמן בזמננו. משמחים אותנו ביותר ההישגים המעטים בּנובילה ההיסטורית, ששירה עמה, של אשר ברש ויצחק שנברג. הנובילה המקראית עשויה להעמיק דמויות ורגעים חשובים בתקופה הקדומה. מכשיר־פלאים הוא בידי אמן ומשורר.

הרומן ההיסטורי – רבים המהרהרים אחריו מאז ומעולם. לפסול סוג זה של יצירה הוא מין סנוֹבּיזם – סימן לטעם טוב, כביכול. לא משום שרבים הם מעוטי היכולת, הנזקקים לצורה זו. כאילו לליריקה, לדראמה, לסתם רומן – אלה אינם נזקקים; וכאילו לא נזקקוּ לרומן ההיסטורי ענקים כווֹלטר סקוֹט, כטוֹלסטוי (“מלחמה ושלום”), כפוּּשקין (“בת הקאפיטאן”) וגדולי כשרון כיעקב וואסרמאן (מלבד הרומן על אלכסנדר, – הנובילה הנפלאה “זהב קכמלקה”; הפתיחה ל"יהודים מצירנדוֹרף" ועוד). ברם, סימן טוב הוא, שצורה זו, שאין להשיגה “ביד קלה”, כובשת כיום אֶפיקנים רבים גם אצלם, גם אצלנו.

*

עוד ווֹלטר סקוֹט, שעל־כל־פנים היה אמן גדול, ראה צורך (בהקדמה ל"איבנהו") להתנצל שמשהו ברומן ההיסטורי חלק לו בדמיון המשורר. אחר־כך באה, כעין ריאַקציה, ההשתעבדוּת הנפרזת לחומר הארכיאולוגי. ושוב יצאו עוררין עליו. ביקשו לפסול את הרומן ההיסטורי, שהוא מצמצם. אבל אם לתבוע מן המספר רק “מראה עינים”, – הרי חייבים אנו לדרוש אותו גם ממחברי הדראמה, הפואימה, – מן ההיסטוריון עצמו. פּוּשקין, איש הצלילוּת, מניח היסוד של הריאליזם בספרות הרוסית, העיר באחד ממכתביו: “ההיסטוריה של האומה היא עניין לפייטן”. רמז בכך, שהמשורר הוא־הוא שהוכשר להשיג הוויה שאינה חיה אלא בזכרונה של האומה, הואיל ורק הוא אינו משועבד לארכיונים בלבד, שגם “מיסמכיהם” ברוּבם אינם נקיים מפניות אישיות של בני הדור; רמז, שרק החוּש האינטוּאיטיבי (שישנו, אגב, גם להיסטוריונים האמיתיים) יודע להבחין בין אמת לזיוף, בין עיקר לטפל. וכלום אותה סכנה של שעבוד לחומר אינה צפויה גם למי שכותב רומן מחיי ההווה? וכלוּם כל רומן טוב אינו אותה שעה גם אספקלריה היסטורית לדמות הדור, – גם כשאינו מפליג לעבר רחוק? בספרות הרוסית, שיצרה דוגמה לרומן המודרני, אתה מבחין על פיו כמעט בכל עשר שנים את השכבה ההיסטורית, את החליפות והתמורות, שחלו באדם הפרטי כבחיי הכלל. ושום חיבור היסטורי לא יַקנה לנו מושג עמוק יותר מן האדם הרוסי בשנות הששים של המאה שעברה כ"אבות ובנים" של טורגנייב.

ראוי, איפוא, להכיר ברומן ההיסטורי אמצעי רב־ערך להכרת המציאות ולטיפוחה של תרבות העבר. מי זה לא יודה, שמיטב ידיעותיו בתחום העבר קנה מן הרומן ההיסטורי, וכאמור – אפילו לא היה מבחינת האיכוּת האמנותית דבר בלי פגם?

אַל נזלזל איפוא בסוג זה של יצירה! מעדיפים אנו גם את רומניו ההיסטוריים של סופר, שהאמנות שבהם בינונית, על הרומנים, הבינוניים אף הם, שנכתבו מחיי זמננו. קל וחומר, אם הרומן ההיסטורי נכתב בידי אמן.