בעוד שהרומן ההיסטורי כמעט תמיד חשוּד עלינו קצת, הואיל והמלאכה (שבלעדיה לא יצוּייר) כל שהיא מבוססת יותר, היא עשויה לקפּח יותר את השירה – הרי הנוֹבילה ההיסטורית עדיין מגרה כאפשרות גדולה, כצוּרה חריפה יותר, מודרנית יותר לשירה. היא עשויה לבוא במקום הפּוֹאימה או הבּלאדה ולהביא עמה קסמים חדשים. “שלאמבּוֹ” של פלוֹבּּאֶר ודאי שהיא יצירה בעלת־משקל יותר מן הנובילה שלו “הירודיה”, אף־על־פי־כן היא שעוררה התפעלות כללית, שהפרתה רבים ושימשה דוגמה לרבים. “הרב מבּאכראך” של היינה, גם כקטע אינו נופל ממיטב שיריו הסיפוריים בחרוּזים. כאחד מאמני הנובילה ההיסטורית נחשב הפייטן קוֹנרד פרדינאנד מאיר, והוא גדול בסוג זה יותר מאשר בשירתו. אחד המעטים בסוּג פיוטי זה, שהעמידה ספרות־העולם. ברם, לידי ביטוי פלאסטי רב הביא את הסוּג הזה במיוחד אנטוֹל פראנס – האיש שטייל באולמי הקדומים להנאתו והמשיך את הקו של אֶרנסט רינאן (“נציב יהודה”, “תאיס”).

באחת מרשימותי (“על הרומן ההיסטורי”) העירותי על חשיבותו של הרומן ההיסטורי המיוחד לנו, כאמצעי רב־ערך בחינוך העם ובחינוך הנוער. אך גם לא העלמתי את ההפסד שהוא עלול להביא ביצירה, העומדת בין השירה ובין המלאכה. דומה, שהנוֹבילה ההיסטורית, כארג שירי עדין יותר, צפויה לסכנה פחות מבחינה זו. לפי טבעה, אינה עמוסה גרוטאות ועובש של רקוויזיטים, ובידי אמן הוכשרה להיות כלי מחזיק ברכה לשירה.

יש לי חולשה מיוחדת לסוג שירי זה, ואני שמח על כל נסיון מצד משוררינוּ ומספרינוּ להיזקק לו. הקטעים ההיסטוריים, שפרסם טשרניחובסקי ב"מאזנים" לפני מותו, היו מלאים חריפוּת שירית והיה בהם מן המזיגה של האגדה התלמוּדית והתרבות הקלאסית. גם יעקב רבינוביץ בסיפורו “בהר” (נתפרסם ב"הדים") נתן רקמה אידילית נאה של ההווי הכפרי בימי הבית השני – הווי שיסודתו בחיי החקלאים האגדיים: ענוה ואור שבעוני ההררי מוּל יהירות ומהומה שבתגרנוּת העשירה שבשפלה.

“הנשאר בטולידו” של אשר ברש (הוצאת “מסדה”) יכול לשמש דוגמה לנובילה היסטורית, למועט המחזיק את המרובה. גם מפני איכותו האמנוּתית וגם מפאת היותו סמלי מאוד לאסון האוּמה הגדול של זמננו – העלה הסיפור הד רב. ראָיה עד כמה צורה זו עשויה להיות בידי אמן אמצעי לשירה ולעומק פסיכולוגי. דמות טראגית זו של דוֹן חוזי די לאמיגוֹ, כל כמה שטבועים בה קוי הזמן והמקום ההיסטוריים, נעשית מאליה סמל יהודי רב־משמעוּת. בדפים מעטים החיה המספר את תקוּפת העושר וההתעדנוּת התרבותית של יהודי ספרד לנוכח הגירוש והחורבן. הראה שוב עד כמה היא אחת בכל דור. תמיד נפערת התהום דוקא בשעה שלכאורה קרבו היהודים ועם הארץ זה אל זה ונדמה שטושטשוּ כל התחומים המפסיקים ביניהם לעולם.

ברם, מעלתו העיקרית של “הנשאר בטוֹלידה” היא היותו רקמה שירית דקה: שדמוּת הנשאר מנצנצת כסמל פליאה שבה נרמזה ההוויה היהודית הנצחית בנכר כיגון עולם, כחידת־עולם. דוֹן חוזי שבור־הצואר ושמוּט־הגולגולת, המהלך עם קמיע־הקלף, שעליו רשום באותיות־אש “לא אמוּת כי אחיה” דרך דורות, ודמו שר בחדוה “את שירת חייו, החיים עד העולם”, חד לנו חידת־ישראל, חידת קיומנו. נתגלם בו זה הרצון היהודי לחיים, שהוא בז ליסורי השעה באשר לו קרובים הכוכבים, וכאילוּ בעצם יסוריו שמורה הערוּבה לגאולת עולם אשר יהיה פעם עד לבואה.

נובילה זו אפשר לקרוא ולקרוא – חידת שירה היא, ורמז בה לפתרון, – והחידה אינה נפתרת.