א 🔗
הזדמנות זו, שנתנה לנו הוצאת “עם עובד” לקרוא מבחר ראשון של סיפורי טולסטוי בתרגומו של יעקב שטיינברג, שגילה אמנות של תרגום ויכולת לשונית גדולה במלאכתו, – מחייבת לא הערכה חדשה של המספר הגאוני, כי אם משמשת עדוּת חדשה לכוח קסמיו שלא נגרע בתהפוכות זמננו – שעוד הוסיף עומק, הוסיף חיזוק להכרתנו ברוח האמת הגדולה, המפעמת את יצירתו. מעטים הספרים שלבן־דורנו יש צורך אמיתי בהם, כבקובץ זה. מתברר שוב, שהטוב באמת אינו מתיישן לעולם, ולא עוד, אלא שהוא תמיד נראה מכוּון לאותה שעה שאנו נזקקים לו.
המבחר עלה יפה מצד האיכוּת, שכן כל הדברים הם מן העידית שביצירת טולסטוי, וגם מצד הצירוף. דוקא זה, שדברים ראשונים ואחרונים מושטים לנו כאן בקנה אחד, מראה שאין, לאמיתו של דבר, מוקדם ומאוחר בשירה. אותו טולסטוי, הנלחם עם יצר האדם ורואה אותו בבת־אחת דרך אספּקלריה מאירה ושאינה מאירה, בולט ב"סיפּורי סבאסטופּול", שבהם מחלחל עוד הפּחד מפני גלגולי־הנפש המרובים, שכולנו כפופים להם, וגם ב"אבא סרגיי", שבו ניתנה לנו תמצית תורתו, תמצית נסיונם של חיי טולסטוי. בכל סיפור ניכרת אותה חתירה אל העיקר, – אל מהות נפשו וצידוק קיומו של האדם.
כמה דברים מגלים חזרה על הנושא, על הרעיון הראשי, שהונח ביסודם – חוזרים גם פּרצופי אנשים פעם בפעם, ולא פרצוף טולסטוי בלבד. הביקורת רגילה לראות בזה קו שלילי, סימן לצמצום רוחו של האמן, בעוד שייתכן, כי דוקא חזרה זו מעידה גם על רצון מרכזי, מעידה גם על כוח נאמן. לא לאיש־המחשבה בלבד, כי אם גם למשורר אין בעצם אלא נושא ראשי אחד – נקודה אחת בעולם, שמתוכה מתגלית לו ההוויה ותהומותיה. מובן, שמשורר אמיתי מגלה באותו נושא עצמו תמיד פנים חדשות במידה כזו, שכל מה קדם לו נראה לו כפסיעות ראשונות לנסיון האחרון, שאף הוא אינו אלא נסיון למה שיבוא אחריו. ב"סיפורי סבאסטוֹפוֹל" אתה מבחין משהו מן “הקוזאקים” בסיפורי קאַוקאַז, כשם שבכללם – ברוחם, בגיבוריהם ובמראותיהם – הוקדמו קוי־יסוד של “מלחמה ושלום”, ונרמזו בווֹלוֹדיה קוזלצוב פּניהם וגורלם של ניקולאי רוסטוב, של פּטיה הקטן, כשם שבנסיך אנדריי רוּכזו סגולות עצמו, רוכזו חוויות עצמו של טולסטוי ברגעי מלחמה זו, שהשתתף בה.
ואותה שעה הרי כל סיפור מהווה דרגה של אמנות, בחינה של ראִייה לעצמו. “לוּצרן” – התפרצות התום, התפרצות־הנעורים הגדולה. ואחריו – “שלוש מיתות”, הסתכלות פילוסופית־שירית, התייחדות שוקטת־מתוּנה עם האדם והטבע ברגעים שבהם ראה טולסטוי, כאותו פילוסוף יווני, שעת הנסיון המכרעת – אותה רוח גדולה, אותה זיקה של כובד־ראש, של התרכזות הנפש בגילויי החיים והמוות, שאנו מצוּוים להתכשר לשניהם בכל רגע ובכל שעה.
ב 🔗
מה משך את טולסטוי, מראשית יצירתו, לנושאי המלחמה, שבה נלחם כל ימיו באיבה שפוכה? ודאי שחלק כאן ליצר האֶפּיקן הגדול, שתבע את תפקידו. המלחמה היא היריעה הגדולה לאמנות האֶפּית מימי עולם, וטולסטוי שלא ראה לכאורה דבר לבטלה, היה גם רואה לתיאָבון, שׂשׂ על כל הוויה שופעת פרצופים ומראות. טלו ממנו סגולה זו, ואינו אלא בעל מוסר, שבכל עוצם מחשבתו לא היה מזעזע אָשיות עולם בשום פנים. מה שהיה בעל שני פרצופים, והאחד לא טישטש את חברו, כי אם הוסיף לו עוז ובליטה – בזאת גאוֹנוּתוֹ. אכן, המלחמה לא היתה לו אובייקט גדול לאמנות בלבד. מדעת ושלא מדעת ריכז את מבטו בה, משום שאין כמוה גיא־חזיון להתגלוּת האדם בכוחו וברפיונו, בעלייתו ובירידתו. לנוכח התהום מתערטלת הנפש, וניתן לראותה במאבק יצריה הטובים והרעים. המלחמה מעמידה אותנו בנסיון המכריע, ועל כל חיים ריקים אוצל רגע של גבורת־נפש, של מסירות־נפש, של התבגרות האדם על קטנוּתו ורפיונו אור גדול.
כליון־נפשו התמידי של טולסטוי לרגעים אלה של התגברות הנפש על עצמה, על הופעתה הזכאית – לוּ גם רק רגע אחד לפני הסתלקותה, הוא שהחזיר אותו בתקופות־חיים שונות לאֶפּוֹס המלחמתי. ואכן, זוהי גם הרוח המפעמת בעיקר את השלישי בסיפורי סבאסטופול (“באוגוסט שנת 1855”), הרוח הלופפת את האַחים קוזלצוב בדרך התלולה, המוליכה אותם אל שיא הווייתם – הוא רגע המוות. את שניהם לא הוליך דרך גיא־ההריגה אלא כדי לזכּוֹתם בגבורה האחרונה, להביא אותם זכים וטהורים לפני כס האלוהים.
ג 🔗
בסיפורי קאַווקאַז, שירת נעוריו, ראה את הגבורה אחרת – מוזהרת יותר, רומאנטית יותר. הנוף עצמו, נוף קאַווקאַז, נוף ההרים, מַשרה שם על אנשי־התום הוֹד קדמון. כאן משכה את לבו לא הגבורה, כי אם ההתגברות על הפחד, ההתעלות הבאה מאליה בהישאר האדם עם נפשו ברגעיו האחרונים. משך אותו מה שלא צפוי באדם – הגבורה, כמתנת־אלוהים אחרונה לאשר נפשו ישרה בו.
בכל הסיפורים האלה הקטן והנשגב כרוכים זה בזה – לפעמים מותנים זה בזה. הגדולות והקטנות מתגלות חליפות. הודגשה כאן כל הקטנוּת הממלאה חללה של ההוויה – זה המישחק בקלפים בלילה שלפני ההתקפה הגורלית, החרדה לאיזה חוב קטן, בעוד שהמוות כבר אורב לתובע ובעיקר – “ההתהדרות הריקה, בכל מקום, ואפילו על עברי־פי־קבר, ובקרב אנשים המוכנים לתת את נפשם בעד אמונה נעלה”. המספר כואב את ליקויי האדם ברגעים אלה יותר משהוא כואב את עינויי המלחמה עצמה: “מדוע זה תיארו ההוֹמאֶרים והשקספירים את האהבה, את התהילה, את היסורים, והספרות של דורנו אינה אלא סיפור ארוך אחד על סנובּים ועל התהדרות ריקה?”
אין זאת כי אם הגעגועים על רומאנטיקה גדולה לא משוּ מלבוֹ גם בערטלוֹ את הכיעור בלא רחמים.
ד 🔗
הקסם המיוחד של סיפורים אלה – מה שעורר הערצת חבריו הסופרים בפטרבורג, ביחוד של טורגנייב, היה בלי ספק באומץ ראייה זו, שלא נרתעה מפני החוּלין, ביחד עם ההכרה, שאין זה עוד האדם כולו, – שכל הפסולת הזאת של הווייתנו עשויה ברגע אחד של זכות להישרף כנעוֹרת באש הנפש המתנערת מאבק חייה ודאגותיה הקטנות. כמה נפלאָה תפילת ווֹלוֹדיה, זה העלם המלבב שנוצר לאהבה, לחן, לאושר, זה שבו תיאר בלי ספק טולסטוי את עצמו בעודנוּ עומד כולו בלבלוב נעוריו – תפילה לא לחיים, כי אם לאדם בקרבו שלא יֵרד, לרוח בקרבו שלא תיפול, שלא תרעד ברגע הנסיון: “אל אלוהים! האומנם פחדן אנוכי, פחדן ועלוב ונתעב וחדל־אישים? האומנם אין בי כוח למות בכבוד בעד המולדת, בעד הצאַר אשר זה־לא־כבר אמרתי למות בעדו בשמחה? אמנם כן: רק יצור עלוב ואומלל אנוכי!”
וטולסטוי שם בפיו את הדברים הנפלאים, אשר טהרו כל תפילה, ואשר לא יעלו על פי האדם אלא ברגעים בהם תעלה רוחו המשוחררת מכל כובד האדמה: “אם נחוץ הדבר שאָמות, אם נחוץ הדבר שאחדל מהיות, עשה כן, אלוהים – מהר ועשה כן; אבל אם נחוצה גבורה, אם נחוץ עוז־רוח, הסגולות החסרות לי, אצוֹל את אלה לי, גאלני מן הבושה ומן הכלימה אשר לא אוּכל לשאת אותן. אך למדני מה המעשה אשר אעשה כדי למלא את רצונך…”
אותה שעה מגיע העלם לידי בגרות – משיג את עצמו, את הרוח השוכנת בקרבו. למען הרגעים האלה חי. פרח – והוא הולך למות מתוך שמחה, ולא צר לו העולם שעזב מאחוריו: כפּרי זה שהגיע לגמר בישולו, הוא נושר מתוך הכרה שיצא זכאי מעמק בכא זה.
אף המשורר עצמו לא יתאַפק ברגע זה, כי חונן את יצוּרו, והוא חותם את פרקו בתפילה הנהדרה:
“אל שדי! רק אתה לבדך שמעת וידעת את התחינות הפּשוטות, אך הלוהטות והנואָשות, מתוך אי־ידיעה ונוחם סתום, הבקשות על רפאוּת הגוף והאָרת־הנפש, שעלו אליך ממקום־הקטל האָיום הזה, מן הגנראל שרגע לפני זה חשב על ארוחת־הבוקר ועל צלב גיאוֹרגי – – עד לחייל חדל־כוח ומוכה כינים, המתגולל על הרצפה החשופה של סוללת־התותחים הניקולאייבית והוא מתחנן אליך אשר תתן לו שם את הגמול על כל יסוריו… אמנם כן, אתה לא עייפת משמוע את תחינות בניך, ובאשר הם שלחת להם ממרומים את מלאך־הנחמה, לתת בנפשם את הסבלנות, את רגש־החובה ואת נחת־התקוה…”
כה בירך טולסטוי, כי נכמרו רחמיו, לא את הגבורה שבהצטיינות חיצונית, כי אם את האדם בהתפרקו את ההוויה המצומצמת – בקבלו את החיים והמוות בברכה מיד האלוהים.
ה 🔗
המלחמה היתה לטולסטוי שעה של מבחן לאדם. העסיקה אותו לא מידת־הגבורה בגילוייה כלפי חוץ, כי אם כוח־הנפש, כושר־העמידה לנוכח פני המוות. את איכותו של האדם העריך לפי כוחו לעמוד בנסיון אחרון זה. מיתה יפה לא בלבד שהיא מכפרת על חיים מכוערים – עדוּת מכרעת היא, שחיים אלה לא היו מכוערים.
זה לא היה החוזר בתשובה שהתכשר מתוך התאמצות בלתי־פוסקת לקראת המוות. בכל דמו הצעיר היה מחלחל כבר עלבון זה של פּחד המוות, כרפיון האדם המשפיל ביותר. ב"סיפורי סבאסטופול", ועוד יותר ב"שלוש מיתות", הוא עוקב אחרי האדם ההולך למות, לא מתוך סקרנות של אמן, כי אם כשופט, כמעריך את שוויוֹ של אדם לפי כּשרונו למות. גם ב"מלחמה ושלום" הוא מעביר לפנינו את פינות המערכה, מראה את המלחמה כצוֹמת הבעיות של ההוויה, באשר כאן המוות אינו פתרון החיים בכלל, פתרון שהוא אחד לכל חיים, כי אם פתרון הנפש האישית, שאינו אחד לכל. כאן, יותר מאשר בימי שלום, רגע־המוות שקוּל כנגד כל החיים. על־כן זיכה תמיד את גיבוריו החביבים בשקיעת־חיים שקטה, טהורה, מרוממת, וגם לעצמו לא שאל אלא זכות גדולה זו. בריחתו האחרונה מביתו אין לה טעם אחר מלבד תשוקה כמוסה זו, שמילאָה את כל חייו – “להתקין את עצמו לקראת העולם הבא”, למות מחוץ למהומות ביתו, באין מחיצה בינו ובין האלוהים.
אל מלחמת סבאסטופול לא ירד אלא כדי לבחון את עצמו ולבחון את האחרים בשעה מכרעת זו. לא היה לו מחזה נעלה יותר מהתחלצות אדם ממיצר ההוויה, מהתגלות כבוד האדם. הוא לא ביקש גבורה מתהדרת, כי אם גילוי של כוח־הנפש, של מנוחת־הנפש – הרגע כי ישבור האדם את כבלי המציאות הקטנה, ועלה על עצמו, ושרף ברגע גדול אחד סיגי חיים שלמים. האם לא בגלל רגע כזה חי האדם, רגע כי יגלה את מה שהיה בכוח כל ימיו, ולא ידע כוחו עצמו?
ו 🔗
וכל כמה שסיפורי־סבאסטופול עשירים בדמויות, עשירים במראות, שכן טולסטוי אינו רואה את האדם אלא בתוך סביבה רבת־חיים, שופעת מציאות, – אין דבר שנחרת כאן בזכרוננו יותר מרגעי המוות. הוא לא בא כדי “לראות את פני המלחמה במערכה קצובה ונאָה ומבריקה, בלוויית נגינה וקול תופּים, דגלים מתנפנפים וגנראלים דוהרים על סוסים, כי אם את המלחמה בדמותה הנכונה, – בדם, בעינויים, במוות”… ואף־על־פי־כן, מדכאים כאן לא מראות המוות, כי אם החוּלין שאינם פוסקים – ובעיקר, שאינם פוסקים גם ברגעי הגורל הגדולים. הריאליסטן הגאוני, ששהה ארוכות גם על החוּלין, אינו מתעורר אלא ברגע כי יראה את האדם בשארית תפארתו: בעמדו בגאון מול פני המוות.
שני הפרקים שבהם יסופּר על שר־הגונדה פראַסקוּחין וקאַפיטאַן־המַטה מיכאילוב, שבשניהם פּגעה פצצה, – והאחד נהרג בעוד שהשני לא נפצע אלא פּצע קל (“במאי שנת 1885”), הם בלי ספק מן המצוינים ביותר שבסיפורי סבאסטופול. אנחנו מכירים את שני האנשים מקודם. שניהם אינם אנשים למופת, אבל מיכאילוב הוא פשוט ביותר, בלי הבלטת גאוה ואידיאליות, מאלה שאינם רודפים אחרי מעשים גדולים, – שלכאורה הם נרתעים מפניהם, ואולם בשעה המכרעת הוכשרו ליותר משהם מתכוונים לעשות. טיפּוס זה של חי לתוּמוֹ ועושה מה שחובתו כופה עליו, הוא מן החביבים ביותר על טוסלסטוי המבוגר, ובמיכאילוב סוּמנוּ תויו הראשונים. אחר הוא פראַסקוחין, “החושב לו לאושר להתהלך שלוּב־זרוע עם קלוּגין”, בן האצילים, ההולך קצת רכיל ומכיר בחשיבות עצמו – מאלה שטולסטוי מתאַכזר להם תמיד. את שניהם מראה לנו המספּר ברגע, שמתפּוצץ פּגז בקרבתם, כששניהם רואים את המוות פּנים אל פּנים. פראסקוחין אינו יכול גם ברגע זה להסתלק מן החוּלין. בטחון עצמו אינו עוזבהו. ואף שהוא חושש לפגיעת מוות, הוא עוד מניח, שאולי תהיינה תוצאותיה פּצעים בלבד. “ואולי ייהרג רק מיכאילוב בלבד. אם כך, יהיה בידו לספר, איך שהלכו זה בצד זה והפּצצה הרגה אותו”. עד רגעו האחרון הוא מַשלה את נפשו, “שרק נמעך קצת, ואינו חושש אלא שמא ירמסוהו החיילים העוברים על פּניו”. מין צלילוּת שבהכרה, צלילות שבפחד, שאינה עוזבת אותו עד צאת נפשו, בניגוד למיכאילוב, שמן הרגע שהשתטח על הארץ למַראה הפּצצה, הוא משלים עם המוות, בטוח שאין לו הצלה, והפּחד עוזבהו לגמרי. “תם ונשלם, הרוג אנוכי”, עובר הרהור במוחו עם ההתפוצצות. במחשבתו הוא מתפּלל בלי־הרף והוא חוזר ואומר: “יהי רצונך אלוהים”. ותפילה קצרה זו נוסכת שלוה בנפשו. כן, רגע הוא גם מהרהר חרטה: “ולמה זה נכנסתי לשירוּת הצבא” וכו'. אבל עם קרבת המוות, הוא כאילו נמשך אליו, משתוקק לו. “אלי! המצא מנוחה לנשמתי!” הוא שוב מתפלל בלחש, וכשנושאים אותו באַלונקה ומתברר שאין זה אלא פצע קל בראשו, הרגשתו הראשונה היא כעין אַכזבה: הוא התקין את עצמו לקראת העולם הבא התקנה טובה ושליוה כזו, שלא נעמה לו השיבה אל המציאות…
ז 🔗
כחמשים שנה לאחר שנכתבו סיפּורי סבאסטופול, כתב ליאוניד אנדריוב את אחד מספריו המעולים ביותר – “היה היו”, אשר בו יסופּר על שני חולים ששכבו בבית־חולים, מיטה ליד מיטה, ובעוד שהאחד אינו חושב אלא את חשבונם של החיים, מתקין השני את עצמו אל המוות, – וסופו של דבר הוא, שהראשון מת והשני מחלים. סיפור זה נכתב בלי ספק בהשפעתו של טולסטוי, ואיני יודע, אם נמצא מבקר שהצביע על כך. הביקורת הרוסית העריכה סיפור זה כטובה ביצירות אַנדריוב. ואולם בעוד שטולסטוי משוחרר מן הנושא המצומצם, ואתה מוצא בהרהוריהם של שני הקצינים מן המשותף בחיי אדם לנוכח המוות, הרי עינו של אנדריוב כולה נעוצה בנקודה אחת, וכל אחד מגיבוריו מוגבל בתחום “הנושא”.
זה ההבדל שבין תפיסת־הוויה סטיכית גדולה, ובין ציור המשועבד אל הסכימה.
-
לב טולסטוי, תרגם יעקב שטיינברג (“עם עובד”). ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות