(מתוך “יוסף ואחיו”)

התנ"ך אינו פוסק עד היום מלגרות את יצר הפייטנים. מה שנרמז בו עצור כחזון לא נשלם בקרבנו, ההולך ונארג תמיד מאליו. זה קסמו של התנ"ך, שהוא כולו גלוי כל־כך, ובאותה שעה הוא תובע תמיד מלואים, זורע כליון־נפש לרקום הלאה את רקמת חידותיו. לא לחינם היה כל הימים ענין למשוררים ולחוזי חזיונות: כל שורה בו הוא קטע מפרפר של עולמות לא הגוּיים.

עכשיו משך גם את אחד מגדולי המספרים הריאליסטים – את תּומאס מאן.

תּומאס מאן אינו עוסק בסטיליזאציה מקראית ואין לו עסק עם דברים שבסגנון. הוא אֶפּיקן גדול, רציני, – מספר, היודע לחשוף בתוך גבולות המצוי את מעמקי הנצח של ההוויה. יש משהו חוצץ בין הטראגיקן לבין המספר. את השני הרי מושך תמיד השטח הפורח של החיים, והוא יודע להסתיר בשטיחיו הצבעונים את התהום. ברם, האֶפּוס המובהק של כל העמים הוא ביסודו טראגי, אם גם מנוגן יותר וממילא נוח יותר.

המאורע בדינה הוא קטע של אֶפּוֹס מובהק כזה, אֶפוס טראגי. הוא מסתיר בתוך קפליו משהו איום יותר מזה שסופר בתנ"ך בשרטוטים עזים ובהירים, בלי חצאי־קולות וחצאי־גוונים. תּומאס מאן ריכז את עינו בריקמת־גורל זו ומיצה את כל היגון המסותר בתוכה.

חזון־תוגה בצורת נובילה. באותה מתינות המיוחדה לתּומאס מאן, הוא הולך וגולל לנגד עינינו את מראות־הקדומים. הסגנון פיכח, אנאליטי, כבד מעט – סגנונו של תומאס מאן, שאין בו דבר סתם לנוי. הוא הולך, כדרכו, ומשוחח לאטו, הולך ומבאר ומנתח לאט־לאט את פרשת המאורעות כאחד ממבקרי המקרא ממש. הרושם הראשון הוא לא של סיפור, כי אם של מדרש מחקרי. האמן בודק את הטקסטים הישנים, מגיה אותם, מעמיד אותם על קדמותם. פעמים הוא מכניס גם גירסה חדשה. הסיפור, לפי מה שמרומז בו בעצמו, מחייב גם שינוי פרטים ידועים. והמספר אינו חושש להוסיף משהו או לגרוע, לתקן את מה שפגמו “המסַפרים המאוחרים”, עד שעולה בידו לישב הסתירות. רק אז הוא נועץ את עטו בעצם המאורע.

אנו מכירים תיכף את דרכי האגדה, שגם היא, בחפצה לקרב את הדברים יותר, מכניסה שינוי גירסאות, כשהיא מעבירה הכל לשטח־ראיה אחר. המאורע בבת יעקב, שמתוך המקרא אין להכיר את טיבה ואין לדעת מחייה שום דבר חוץ מסיפור בודד זה, מגרה את איש האגדה, שדרכו תמיד להשלים, למלא את החלל הריק. תומאס מאן מרצה לפנינו את המאורעות כמו שהם מסוּפּרים בתורה, אבל בתוספת־מה, המקרבת את הרחוק, עושה אותו מובן יותר והורס את המחיצה שבינינו ובינו.

הוא עושה זאת לא באמצעים הרגילים. הוא אינו עושה את האנשים מודרניים יותר (בסיפור היה הדבר פוגם ביותר). להיפך, הוא דוחק אותם עוד יותר לצד המדבר. התכונות כאן אֶלימנטאריוֹת יותר מכפי שאנו מכירים אותן מתוך התנ"ך. אנחנו רואים את היצרים, יצרי לב האדם הקדמוני, בהחשפם עד תהומותיהם האפלים.

אלה הם קודם־כל בני יעקב. אנשים זועפים ועזי־נפש אלה, שכל עלבון מצית בהם צמא לכליון. זהו הדם הכבד של העברים הקדמונים, בניגוד לדמות יעקב, השופעת אהבה. ביעקב העלה תומאס מאן דמות יהודית, שכולה הכנעה ורוך, כולה אהבה לשלום, חולשת־אדם ורחמי־אדם. יעקב הזקן הוא כמעט בן זמננו. הוא, “נשיא האלוהים”, זר ונכרי בין בניו, כפירי־מדבר אלה, הנושאים בוז ואיבה לאנשי הישוב המפונקים. במידה שאיש־השיבה האומלל קרוב לתפיסתנו, בה במידה אנו רואים את בניו המגודלים ושחורי־הזקן, אנשים־סלעים, עולים מתוך נבכי הנוף הקדמוני, מתוך עולם שקדם לתנ"ך, שקדם להיסטוריה עצמה. אלה המקנאים לכבוד אחותם, אשר דמם יזעק לנקם, מסמלים איזה צו מדברי עתיק להשחית, לכלות, לנקום את נקם עלבונם, עלבון־המדבר, אשר ארר אותו אלוהים. הם אינם נוקמים רק את נקמת אחותם החללה, – הם עוינים את חמור ואת שכם, גם כשאלה באים לפייס אותם, גם כשהם נשמעים להם בכל. הם עוינים את אויבם הנצחי – את העיר היושבת לבטח, ואינה יודעת את זעף הישימון וצמאונו העולמי.

רק דינה נשארת חידת־אשה לא נפתרת. היא, הכלנית האביבית, שמתק לבלובה יצוק בכל אבריה הענוגים – אשה־ילדה זו, אשר כרוב לחנה המוקדם כן ימהר תור כמישתה לבוא, היא בת־המזרח, אשר אֵלם־עולם בעיניה, הנאמנה תמיד רק עם מי שיודע לכבוש אותה באהבתו אותה.