(רומן היסטורי מאת יוחנן טברסקי)

בטרם נעמוד על איכותו של רומן היסטורי זה לפרקיו, רשאים אנו לציין לשבח את היצירה בעלת־ההיקף ובעלת־הבנין, שאמנות ומדע, כשרון ושקדנות משוקעים בה במידה שווה כמעט. עם קריאת הפרקים הבודדים בספר זה, שהיו מתפרסמים מזמן לזמן בכתבי־עת שונים, היה עוד קשה להכריע, מה קודם בו: תרבות או שירה? איש־האמנות או איש־המדע? במידה ששני היסודות האלה נחוצים ביצירה מסוג זה ( והיכן הם בעצם אינם נחוצים?), בה במידה חשובה כאן לאין־ערוך המזיגה האורגאנית, הבחנת הפּרוֹפּורציה. סופר פקח (כמדומה, גיטה) אמר פעם: כל רומן היסטורי אינו אלא דבר והיפוכו, שכן במידה שהוא רומן אינו היסטורי, ובמידה שהוא היסטורי, אינו רומן… ואף־על־פי שאין זו אלא מימרה נאה, שהרי ברומן היסטורי טוב אנו נהנים הנאה אֶסתיטית ומדעית כאחת (וזוהי ההנאה השלמה ביותר), ידוע שצורת הרומן ההיסטורי לא יצאה עוד מכלל פרובלימה. כאן עשוי החומר (ודוקא משום שיש לו, בפני עצמו, חשיבות יתירה!) לדכא את השירה הרבה יותר מאשר בכל יצירה אֶפּית אחרת. כי אם דקוּת ההבחנה לגבי השימוש בחומר הוא הקו המבדיל בכל יצירה בין אמן לאוּמן, הרי כאן, במקום שכל פרט לא־ידוע מחיי העבר עלול למשוך ועלול להכשיל, הסכנה, סכנת החומר ההיסטורי, גדולה ביותר. כאן האמן זקוק לתרבות כפולה: תרבות החוקר – לגלוֹת את החומר ההיסטורי, שממנו היצירה נבנית, וכנגדה – תרבות־האמן, היודעת להשמר מפני גילויים, שהם ענין בפני עצמם, אבל מיותרים הם או גם מפריעים, אם אין הכרח בהם, אם אינם מתמזגים מזיגה אורגאנית עם היצירה כולה.

ידוע, עד כמה פלוֹבּאֶר היה נאנח תחת כובד החומר, שהיה שקוד מאין כמוהו לאסוף אותו בכמות עצומה לא רק בשביל רומניו ההיסטוריים, כי אם גם בשביל סיפורים מחיי ההווה קודם לכתיבתם. הוא היה בולע ספרים לאלפים מכל מקצועות המדע, אם היה בדעתו לגעת מגע כל־שהוא בדבר הטעון חקירה. לא רק לשם “שלמבּוֹ”, שהיא כולה ריסטבראציה של עולם שעבר ובטל, כי אם גם לשם “נסיונות אנטוֹניוּס הקדוש” קרא כמעט את כל הספרות האסכולסטית וּוידוייהם של הקדושים הנוצרים מכל הדורות, ואחר־כך שאל את נפשו למות מרוב חומר והיה זקוק להפסקות ארוכות עד שהתפרק מעט ויכול לנשום לרווחה. וכנגדו, – מרזשקובסקי הרוסי, שהיה משולל אותו חוש־ההבחנה העז של האמן הצרפתי הגדול, – מחניק לפעמים בריבוי הגרוטאות, שלל מחקריו, ברומניו ההיסטוריים. וכלום לא משום כך נתיישנו מהר? לרעננות רבת־ימים זוכה רק מה שלא לקה ב"יתיר". אין לך דבר, המביא כליה על יצירה פיוטית קודם זמנה, כ"נופך הנוסף". כל זמן שהיצירה עדיין עומדת בחום חידושה (מבחינת התוכן), אין מרגישים עוד כל־כך בדבר. פג חידושה, מיד קופצת כמישה עליה.

עלינו להודות, כי עם קריאת־הספר הרהוטה (והיא לא תמיד רהוטה, אף כי תמיד מהנה) של “אוריאל אקוסטה”, פעמים שאנו נתקלים, ביחוד בראשיתו, בפרטי־חומר שהם נראים לנו כ"ריקוויזיט היסטורי", שהשתרבב אגב בקיאותו הגדולה של המחבר. אבל כל שאנו מתעמקים בספר, אנו נתקלים בחומר לשם חומר זה פחות, ומעט־מעט אנו מבחינים ברקמת־היצירה כולה ובתאיה הבודדים, המהווים חטיבה אורגאנית. רוחב היריעה של תקופה היסטורית, שמתוכה צמח אדם מופלא, רב־גוונים ורב־ניגודים, כאוריאל אקוסטא, שקלט, כרוב בני דורו, את התרבות הנוצרית עם הקלאסית־הוּמאניסטית יחד (אם גם לא קליטה של איש־המחשבה, כי אם יותר של איש־הרגש) – מצדיק, או גם מחייב, את שפע החומר המחשבתי, את תיאורי החינוך וההווי, ופירוט המאורעות של הזמן, שמהם מתרקמת דמות אדם, מדעת ושלא מדעת. אבל החומר אינו ארעי. הוא יוצר תמיד את האטמוספירה של גידול. יש בחלק זה פגם גדול, שבני משפחתו של הגיבור, שדמויותיהם חיות – ביחוד זו של האֵם, אינם ניכרים לגמרי בצאצאי יהודים. ברם, מפליא בספר זה, ראשית אונו של סופר צעיר, גידולו החשאי של גבורו, שמסיבות־החיים לוטפות וטופחות על נפשו חליפות. שותפים לאין מספר בעיצובה של נפש זו, והמחבר יודע להרכיב הרכב אורגאני את כל היסודות האלה, שאינם נראים תמיד הכרחיים לפסיכולוג, אבל האֶפּיקן נאחז בהם כבגופי הוויה. בזה נצחונו של המספר הצעיר, שידע לבלום את שני הכוחות האלה, הנאבקים בלי־הרף, ולהשתלט על שניהם – שחריפות החוקר לא דיכאה את יצר האמן, שהמסקנות לא קדמו למראות.

לספר מעלות רבות כל־כך, שאין זה מעניננו לעמוד על אילו פגימות שבתיאור או שבדיבור, שאינם משולבים שילוב אורגאני גמור, או שהם מובלטים לא בשיעורם הראוי, – פגימות, הבאות בלי ספק מרוב שימוש ומרוב ידיעה, ושדוקא מפניהן חייב המחבר להזהר ביותר, משום שכאן תמיד פּרושה הרשת לפניו. ודאי שהיד עוד לא נתאמנה כל־צרכה, והסגנון, עם כל עושרו, עדיין זקוק לפרוצס של זיקוק פנימי, של קביעות יותר, אבל מעוררים התפעלות ממש ביצירת־בכורה כזו התיאורים האֶפּיים של המגפה, של מלחמת השוורים, של חיי התלמידים וכמה מציורי־הנוף שניתנו בצבעים מצומצמים וחותכים נתינה קלה, מובלעת, שהיא תמיד סימן לבגרות אמן. כל מקום שהדברים שמחים כשהם לעצמם, שם זרוע אור זה של אֶפּיקה, שאינו מתעה לעולם, שאינו נקנה לא בידיעות ולא בחריפות – שמקורו רק בעין האמן האוספת את ברכת העולם מכל שיכחה ופאה שבהוויה המפוזרת.

ברם, עוד יותר אולי מתבלטים בכוח החדירה המקומות הדראמטיים שבספר. בפרק המצויין על בחינות אמבּרוֹזיוּס וכשלונו הראה האמן את תהום הירידה, הנפערת לקראת האדם הנתקל תקלה ראשונה זו ונלכד בחוג מזלו הרע לכל ימי חייו. נעשה ברור, איך אדם יורד עם הירידה, איך כשלון גורר כשלון ואבדן גורר אבדן אחריו. רואים התנמכות קומתו של אדם והתגלגלוֹ מטה־מטה עם הרגשת הפורענות המתרגשת ובאה עליו עד הרגע האיום האחרון – הנפילה לתוך הריקוּת, תהום הנפש שמזלה התל בה, חרפת אדם שלא הצליח, המבדילה לעולם בינו לבין אלה שהשעה שיחקה להם, – כל חזון־האימים הזה נחרת בעט משורר, שלפי עומק רחמיו גם עומק השגתו את בלהות־החיים.

מפליאה בצבעיה האיתנים והאֶלמנטאריים כאחד הסצינה בבית־המשפט, – שעה מכרעת זו, כשלפני העלם החסיד, המאמין בצדקת האדם, מתגלה כל תהום השקר והחנופה והעבדות, הטבועים בחותם של הכרחיוּת מבהילה בסדרי־החיים; ההרגשה, שכל בירור וכל הוכחה לשוא, שאין כאן לתקן דבר; שהצדק, גם כשהוא ברור, גלוי, חותך – אינו מכריע; שמכריעים העוני, הפחד, היד המשעבדת. אותה פגיעה ראשונה בתום האדם ובאמונת האדם המרטשת את העולם תחתיו, שהיתה ראשית המשבר בנפשו ושהטילה את צלה הארוך אולי לכל ימי חייו.

אל־נא תבהילנו כאן “מבוכת העושר”. עם משהו פגום לפעמים מבחינת הריתמוס, הבא מן החשש שמא יחסר חלילה קוצו של יוד בתיאור סגנונה של התקופה, הושגה השתלטות מדהמת על החומר הכביר, ועם חבלי הלשון, שלא תמיד סוגננה בהצלחה, מורגשת בה הפשטת האסכולסטיקה עם הצבעונות של הריניסאנס כאחת.

אין ספק, שיש לפנינו התחלה של אֶפּוֹס חשוב, יצירה מחושבת ומחוקרת, הרוקמת על רקע של תקופה דמות אדם נלחם לאמונה, לתיקון העולם, לאלוהים חיים, הרואה את אפלת־העולם ההולכת ויורדת עליו והוא מתפלל על נפשו לפני תהום הספקות השואפת לבלוע אותו, מתפלל לאחדוּת, לפשטות, לקורטוב מנוחה וקורטוב אושר בחיק האלוהים.

תפילה לאדם כי יכרע תחת כובד מלחמתו.