א. נשמת הספרות הרוסית    🔗

קונטרס דק זה, כתוב בידי רוזה לוּכּסמבּורג ומתורגם בהתאם לניבו הפשוט והקולע של המקור בידי מ.ז. ולפובסקי (הוצ' הקיבוץ המאוחד), מקנה לקורא בצמצום הדיבור את המושג הנעלה על הספרות הרוסית. הנושא הגדול לאין־ערוך ממסה, שנכתבה בתורת הקדמה לתרגום האבטוביוגרפיה של קוֹרוֹלנקוֹ, ורק אלה שינקו, כמחברת, ממעינותיה של ספרוּת זו מימי ילדותם, יודעים עד כמה הצליחה האשה הנפלאה, גדולת הלב ורבת־הכשרונות, בנסיונה למַצות בחיבור קטן נושא רב־תוכן ורב־היקף כזה.

היא עמדה על המשותף שבמשורריה ומבקריה, סופריה־לוחמיה, של ספרות עשירה זו, שצמחה בתקופה קצרה כיער אדיר־גזעים, ותהי למופת בעולם כולו, בעוד שהמדינה שהעמידה אותה עוררה זוועה במשטר העבדוּת והפראוּת רב־הדורות. וקו משותף זה הובלט לא מתוך טשטוש טנדאֶנציוזי־מלאכותי של היסודות השמרניים המצוּיים גם בספרות זו. המחבּרת השכילה לראות – מה שנבצר מכמה מבקרים מומחים – כי לא המגמה היא המכרעת בשירה, לא מה שהמשורר בא להגיד מדעת, כי אם הרוח השלטת בקרבו, האמת הדוחקת את נפשו ובשרו, – כי רק אשר תשים היא בפיו, אותו ישמור לדבר.

מנקודת־גובה זו של ראייה מצטרף דוסטוייבסקי, שהרבה יצרים אפלים־ריאקציוניים פעפעו בדמו, למשוררי רוסיה שתבעו את עלבון האדם ושנשאו באחריות לכל האימים שבמשטר (אף שלא התקומם לו) – נשא באחריות של כל הדורות, לא פחות מנאֶקראסוֹב ומגארשין, מבלינסקי ומטוֹלסטוי (שגם על “שמרנותו” אינה מחפה). רוח גדולה זו, שצררה את פּוּשקין ולרמונטוב, את בּלינסקי ודוֹבּרוֹליוּבּוֹב, היא שצררה גם את גוֹגוֹל וגוֹנצ’אַרוֹב, שמשהו דבק בהם שאינו כשר כל־עיקר מבחינה מהפכנית – צררה גם את טשחוֹב ששנא מליצה מהפכנית, ואת אנדריוֹב, שהפסימיזם הנוקב שלו אינו סם־חיזוק בשום פנים לאדם הלוחם.

המחבּרת אינה מהססת להכריז ולהודיע על כך מלכתחילה, ואומרת: “ודאי שתהא זאת טעות גדולה ביותר אם נשער, כי הספרוּת הרוסית היא ספרוּת טנדאָנציוזית במובן הגס של המושג הזה, מין תרועת־חירות מטרטרת, או אם נחשוב את כל הפייטנים הרוסים כמהפכנים, ולפחות כשואפי־קידמה”.

השגה שהיא יקרה ביותר כשהיא יוצאת מפי אשה, שהקדישה את חייה, שנתנה את חייה על המהפכה.

*

שמחתי למצוא במחברת רמז־מה לדבר, שיקר לי ביותר בהערכה של ספרות ושירה – אני מתכוון למה שנכלל בפסוקים הבאים: “מתוך התנגדות למשטר השליט באה (הספרות הרוסית הגדולה) לעולם, מתוך רוח־מלחמה. וסימן זה יכירנה ברור במשך כל המאה התשע־עשרה. מכאן העושר והעומק של תוכנה הרוחני, השלמוּת והמקוריוּת אשר לצורתה האמנותית”. אני מדגיש סוף־פסוק זה, להודיעך, שהספרוּת הרוסית, הבקורת הרוסית שקידשה את צ’רנישבסקי הלוחם, לא קידשה מעולם את האמן המסופק, ואף אם היה מהפכן למופת. קידשה את צ’רנישבסקי, הפובליציסטן הגדול, ולא את מחברו של הרומן “מה לעשות?” לא קידשה המון חרזנים מהפכנים, שקמו לה בשנות המאבק. גדולי המהפכנים עצמם, מפליכנוב ועד לנין, הכירו כי הסכנה לחנך את הדור על שירה מפוקפקת, אינה סכנה של “ירידת הטעם האֶסתיטי” בלבד, כי אם סכנת זיוף ונטיעת בורוּת ושטחיוּת בהשגה ובחיים.

השירה הרוסית גדולה, משום שיצרה כלים נעלים לתוכן נעלה. אין ספק שהתוכן הגדול גרם לתוספת עומק – ספרות רצינית אינה יכולה שלא להיות מקורית ואמנותית. הביטוי האמנותי הוא קודם־כל הביטוי הנאמן, האחראי, הבדוק עד הסוף. ואין ספרוּת, שכה תיעבה את המליצה, את הפּתּוֹס המעוּשה, את הכוונה לשירה בלי שירה – כספרות שהעמידה את טולסטוי ואת טשיחוֹב.

ויפה הטעימה המחברת, שההכרה הציבורית הגדולה היא שהיתה הגורם לבגרוּת הגדולה שהשיגה הספרות הרוסית בבת אחת וזכתה למשורר כפּוּשקין, משורר שמעטים כמוהו בשירת העולם לאמת הביטוי ונקיונו, לתרבות־הרוח שעלתה אף על הישגי המערב, שמשורריו היו לו למופת ומהם למד להשתחרר מכל מה שהיה זר לו, זר לעמו ולרוחו.

*

נושא מיוחד, נושא רב־חשיבות, הוא השפעתה המוסרית והאמנותית של השירה הרוסית על ספרותנו. גם שירתנו לא בגרה בגרוּת אנושית אמיתית ולא נעשתה גורם חינוכי גדול בחיינו, כל עוד לא באה במגע קרוב עם ספרות זו. אפילו יל"ג, הלוחם מטבעו, גדול ההשגה מטבעו, בגר ויהי למה שהיה רק לאחר מגעו עם נקראַסוֹב. ומה היה מנדלי כל עוד עמד בתחומי ההשפעה המערבית בלבד, כל עוד לא קלט את גוֹגוֹל ואת סלטיקוב־שצדרין – בעיקר את גוֹגוֹל, שחיזק בו גם את האמן? גם המקורי ביותר לומד מאלה, שהם מסייעים בידו לגלוֹת את עצמו.

ברם, לא ההשפעות הבודדות היו הגורם הראשי. בעיקר כאן הקו הגדול, הקצב הגדול, שהיו לנו למופת. הוּא, ולא המליצה התנ"כית, העמיק בביאליק אפילו את הקו הנבואי. (השירים הנפלאים על נושא “הנביא”, שנכתבו בידי פּוּשקין ולרמונטוב מראים איזו השגה נעלה היתה לשניהם על הנבואה!). וטולסטוי, דוסטוייבסקי הם שהעמיקו במשוררינו הגדולים (וגם באנשי המחשבה) את התפיסה הגדולה, התביעה הגדולה מעצמנו ומאלוהים. כמנדלי, גם ביאליק – המקורי ביותר, היהודי ביותר, לא היה מגיע לידי הכרת עצמו, לידי ביטוי עצמו, בלי מגע עם הטיטאנים האלה. המומנט הטראגי הגדול בשירי הזעם – הוקעת השקר שבגאולת העולם, באין תגמול לדם הנקי אשר נשפך, – מה שמרוכז בחרוזים הגאוניים של “ידעתי, בליל ערפל” (“ובזרוח לקץ הימים שמש רמיה של צדקת־שוא / על קברי חלליכם, / ונס החנופה, חמוּץ דמיכם, בחוצפה כלפי שמים / על ראשי זובחיכם יתנופף, / – – ונהפך השמש לכתם דמכם הנקי…”) – משהו ממחאה אדירה זו כבר מרומז בטענותיו של בּלינסקי (גם של איבן קאַראַמאַזוב), שתבע אחריות לקרבנות של כל הדורות וסירב לקבל את מתנת הגאולה לעתיד לבוא, שנקנתה במחיר יסורים איומים כל־כך (מוּבא על־פי שסטוֹב בהקדמה ל"פילוסופיה של הטראגדיה").

תפיסה גדולה זו, שהנחילתנו השירה הרוּסית היא המתנה היקרה ביותר שהעניקה לנו אומה מופלאה זו.

ב. פרוזה רוסית    🔗

מצויים אנשי־פּרוזה גדולים גם בשאר אומות. יש באלזאַק ויש פלוֹבּאֶר ויש מוֹפּאַסאַן בספרות הצרפתית, ויש דיקאֶנס בספרות האנגלית. יש ויש. אפילו בספרות הגרמנית, שהפּרוזה הסיפורית שלה על־הרוב מטוּשטשת, ישנם יחידים: גוֹטפריד קאֶלאֶר, תּוֹמאַס מאן. אבל אין דומה לפּרוזה הרוסית. כלום אין לרוסיה גם שירה גדולה? אבל הפּרוזה שלה היא פּאר תרבוּתה. כאן גילוּי נשמתה, שיא הישׂגיה. ואף שאין להגיד, שלא למדה מאחרים (מרימי, בּאַלזאַק, דיקאֶנס, פלוֹבּאֶר, מוֹפּאַסאַן, שהשפיעו על פּוּשקין, גוגוֹל, טולסטוי וטשיחוֹב), הרי היא עצמאית עד כדי לשמש דוגמה; ואַשרי מי שמספרי־רוּסיה הגדולים היו לו למופת.

מי שיכתוב פעם על מה שהפרוזה הרוּסית נתנה לספרוּת העברית, יהיה מוּכרח להקדיש לנושא זה פרק גדול, ואולי גם ספר שלם. כל זמן שההשׂכלה היתה שרויה באורה של הספרות הגרמנית, היתה שירתה יפת־מלים ומעוטת־דם. יל"ג היה אמנם גדול, גם בתקופת “בין שיני אריות”, “במצולות־ים” ו"אסנת בת פוטיפרע"; אבל זיקה לחיים והתקוממוּת לקרב למד מנאֶקראסוב. מאפּוּ, שלמד מן הרומנטיקה הצרפתית, הוכשר לכתוב את הסיפור העברי המודרני הראשון. אבל מנדלי, שמוֹריו היו מספרי רוסיה, הניח את היסוד לפרוזה עברית גדולה. סמולנסקין, שהיה בעל כשרון סיפּוּרי עצום (“קבורת חמור”), היה חסר יסודות ריאליזם בריאים, משום שהאַסכולה הרוסית הגדולה של גוֹגוֹל וטוּרגנייב, טוֹלסטוי ודוסטוייבסקי, – לא היתה נר ליצירתו; (במאמר היובל “וזאת ליהודה” הוא הוכיח את בעל “קוצו של יוּד”, שסר מן הדרך הטובה הרוֹמאנטית, בה הלך בראשונה).

הפרוזה הרוסית מחנכת לאמת, לאהבת אדם, משניאה את השקר מדעת ושלא מדעת במליצה, מרחיבה ומעמיקה את רוח העולם.