סיפור מאת א. שטיפטר

¹

בעד ערפלי אגדה עולה לפנינו עולם זר ורחוק. כמו מתוך דמדומים עוברים לעינינו אנשים, מראות, ציורי נוף. משהו סתום מנגן מתוך סגנון זה, השקוי כולו שקט ויגון, אבל לאט־לאט נגולים לעינינו וילאות־הצל, והרחוק נהיה פתאום קרוב עד מאוד. הערפל אינו נמוג, – והכל נעשה בהיר ושקוף, כמו מאיזה אור רחוק, כמו מזוהר שופע באלכסון מעבר לחופת עננים. אך גם מעין רשת של חידה עוד מזורה על פני הכול.

אכן, היהודי עובדיה, אשר עליו יספר לנו אדלברט שטיפטר בתוך סגנונו אינו דמות רגילה. יש בו משהו מן הסמל – של עם ושל יחיד כאחד. אפשר, שהמספר נתכוון ביחוד לסמל את העם, את השבט הנודד, הנלחם עם גורלו – זה אשר יבנה את קנוֹ בכל חגווי־הסלע והאלוהים הזועמים ירדפוהו גם בעירום הישימון אשר באפריקה וגם בנאות־הברכה אשר בשדי אירופה. יש כאן בלי ספק משהו מהד האגדה הנוצרית. אבל המשורר נשתחרר מן ההזיה, ובפואימה קטנה זו, הצליח לתת לנו מזיגה של טיפוס ואופי, של אגדה ומציאות – כאשר תהיה כל אמנות שלימה ומשוחררת. משהו סתום ולא־נפתר נשאר ומעמיק את ההד של שירת־תמהון זו, ונשאר עוד גם אותו שקט, הבא בלב לאחר חג־אבל, בנפול צל הנצח על נפשנו ובהשמר חרדתו בקרבנו כמתנת־אלוהים יקרה.

*

כמו ב"שתי אחיות", שניתן לנו לפני שנים אחדות בתרגומו הטוב של אותו משורר עברי ושלקח אז את לב כולנו – אפילו של ברנר – באיזה יופי עצור, נופל גם על סיפור זה אור רומאנטי רך, אותו אור צדדי ובלתי־צפוי, שהמשורר חושף בכל הוויה טראגית. גם מתוכו נושבת אותה שירה מצוחצחת, שכמוה נמצא בפּרוזה המקורית שלנו רק לעתים רחוקות כל־כך. לקורא העברי, שבלבו חיה עוד בת־קולם של חזיונות מאפּוּ, היו בשירה ההיא קסמים חדשים וישנים כאחד. היא הזמינה לעולם אחר. לאויר ההרים קראה. היא הבטיחה, כמו ב"אשמת שומרון". מעבר לכיעור זה, שאנו שוקעים בו יום־יום, יש מפלט. קום וברח, בן־אדם, מתוך השממה: יש לאן לברוח!

ב"עובדיה" נופל צל כבד על ההוויה. את הרוח הכבדה נושא הגיבור עמו מתוך נבכי המדבר. שירת הנודד אשר נמלט, ולא הציל. הד אחר עולה כאן. לא. מפלט אין. לכל מתת יש שילם. לשוא נחגור אונים וננצח במערכה אחת, אם בשעת נצחון כאן כבר מחכה לנו תבוסתנו במקום אחר. כל רצון לא יועיל. אנו בעצמנו נמשכים אל האבדון. ואם גם עלה נעלה עד פיסגת כל החלומות, אין זה אלא כדי שנהיה מושלכים ממנה אל מורד עמוק יותר – אל תהום זו הפתוחה תמיד ושואפת לבלענו.

האם זה הגורל? לא. זה העונש על חטא האדם, הנס מפני גורלו. אין כאן כלום מזעם הגזירה הקדומה, מגלגולה של האגדה הנוצרית על “היהודי הנצחי”. בעובדיה סימל שטיפטר את הרצון לחיים, לאור, לאושר. בתפיסתו העמוקה השיג המשורר את הרצון הכביר הזה לכוח, לשלטון, הטבוע בקרב היהודי הנודד, – זה שבכשרונו, בנסיונו, בחכמת־החיים העתיקה שלו יטיל תמיד מעין אימה מסתורית על היושבים בטח מסביב לו. אבל עובדיה נושא בתוכו לא רק את הבטחון בכוחותיו, בכשרונו, כי אם גם אותה החרדה הנצחית, היהודית כל־כך, לאשר יבוא. הוא שואף לעושר אשר יהיה מעוז לו ביום צרה, אשר יבטיח אותו ואת זרעו אחריו מחרפת עוני. לבו לא ידע השקט. הוא בורח מפני כוחות האיבה, והוא בעצמו, בחרדה תמידית זו, קורא להם, מעורר אותם להשחית.

הנה הוא הרעיון המרומז בסיפור־חידות זה על היהודי עובדיה. לא צל הגורל הוא, הנטוי על חיינו, כי אם צל נפשנו, אשר יתעה אותנו מדרך־החיים. רק על־ידי האור שבלב נשיג את “שלשלת העילות והעלילות” שבסבך ההוויה ורק בנו תלוי הדבר, שהכוחות השנואים יהפכו עלינו לטובה. גורל עם הוא וגורל אדם: היד הגדולה והנוראה תשיג תמיד את הבורח…

קו אנושי הוא מעולם, ועמים רבים נפלו ללא־קום רק באשר שאפו תמיד להבטיח את עצמם, לשבור את הפח שטרם פורש עוד לפניהם. ברם, אין זה קו יהודי כל־עיקר. חסד־אלוהים הוא לעם נרדף וצפוי לכל פגע, שנטע בו את מידת הבטחון. רק היא שעמדה לו כל הימים לשמור על קיומו, לשמור על נפשו. באבדן מידה יקרה זו, שהיתה מגינה עלינו תמיד, אנו מוכיחים רק עד כמה טושטש בנו הקו היסודי היהודי – להאמין בחיים ובטוב, על אף כל שטן ולנוכח כל תהום.

*

אבל ב"עובדיה" נרמזה לא רק החרדה. נרמז גם אותו בטחון. עלינו רק לזכור את הרגע הנפלא, כשעובדיה שב מדרכו הצלחה, כבד בכסף וברכוש, ובעצם השוד וההרס, בעוד הדם זב מכל פצעיו, הוא כבר חוזר לבנות, להקים בנין חדש על החרבות – להציל מפי הגורל את השארית. מידה יהודית זו הובעה בכל מהלך הסיפור בפּלאסטיות מפליאה. היא מפילה אור על החרדה, המתלכדת באופן מוזר עם האמונה ומתרככת על ידה. תיאורי הפרטים בסגנון אגדי זה הם־הם שנוטעים בטחון. הרצון הבלתי־פוסק לקיים מתבטא כאן לא בדברים, כי אם בשרטוטים אֶפּיים, הממתיקים את היגון שבסיפור ומכניסים אותנו לתוך אויר הסביבה החיה. אנו נעשים עדים למאורע – לא לסיפור שבדמיון יסודתו.

ודאי שאין זה סיפור ריאלי במובן המקובל. המספר מגשש ורואה בעצמו את העולם שהוא מתאר בעד ערפלי דמיון. אבל חוש־המציאות נר לו בכל פינה. אפשר שהדמיון והמציאות ממוזגים כאן לא במידה שווה. וודאי שיש כאן משום מסורת. אבל כל הקסם שבשירה גדולה הוא תמיד בזה, שגבולות הדמיון והמציאות מטושטשים ואין להבדיל בין מלכות לחברתה.