יעקב ואסרמאן, זה שלבו נשבר תחת עקת ימינו, לא הלך מאתנו באמצע עבודתו. גם המתיחות הגדולה של יצירותיו האחרונות, אפילו של המוצלחות ביותר, לא תמיד העידה על תוספת גידול. אכן, הוא היה בכל מה שכתב מספר בעל צביון גדול; היה אֶפּיקן דרוך כולו דריכות דראמטית, מלא פאתוס מוסרי עז זה, שאינו מצוי בימינו. היה אמן יהודי, שלא שקט על שמרי יצירתו, כי אם הלך ונאכל במידה שהלך והוסיף כוח. הוא היה סופר בעל קו טראגי – אולי האישיות הטראגית ביותר בין אמני־ישראל שבנכר. גאון ללא עם, ללא קרקע, ללא אחיזה, שהיה אנוס כל ימיו להאכיל את נשריו מלבו ומבשרו, כדי שלא יפול ארצה. את הטראגיזם העולמי חזה מחייו, חזה מבשרו. בכל אשר פנה גילה סדק בבנינו של עולם. בכל קומתו האמנותית היה כפוף על פני תהום, ולא יכול עוד להסב את פניו ממנה. היא לא חדלה למשוך אותו, והוא ידע, כי היא עמוקה יותר. ידע, כי אין מנוס – כי דוקא הנדיבים ביותר, – כולם יוצאים מן העולם ריקים מכל. כל שמתנתו גדולה יותר, יֵצא מקופח יותר.
קו זה העביר גם באחד מספריו המצוינים האחרונים: בביוגראפיה של קולומבוס. ספר של שירה והתבוננות פילוסופית כאחד. גורלו של מגלה העולם החדש נהפך לבכור־יצירתו של ואסרמאן, גם מחוץ למסיבות־גורלו החיצוניות, לסמל טראגי, לדמות עגומה של גניוס אנושי, שמפעלו גדול מכלי־הקיבול של נפשו, שכוחו פועל עיור, שההשגחה בחרה בו למלא שליחות עולמית, והוא הרגיש, כי נוצר לשליחות גדולה זו בה במידה שלא הכיר בטיבה. את ואסרמאן משך כאן לא רק גורלו הדראמטי של האיש, אשר גילה עולם והוחזר מעולם זה נתון בנחושתיים, כי אם גאוניות זו של איש־המאניה, שניבא ולא ידע מה ניבא, שנמשך לסלק ערפלי־אוקיינוס בבטחון כזה, בלי לדעת אל מה הוא נמשך, וכוח־משיכה זה, בטחון זה הם שהנחוהו בעיוורונו הרואה יותר מכל חכמת הגיאוגרפיה שבימיו. ואסרמאן הראה לנו שוב, עד כמה כוחו של העיוורון הפעיל יפה מן הצלילות הפאסיבית, אפילו אם תהיה כולה מעשית ומבוססת: הראה, שהרומנטיקה שבהזיה היא מושכת, היא הכובשת אפילו את הפכחים המתנגדים לה – כובשת בבטחונה, באמונתה בלבד.
ברם, כלום היה זה עיוורון בלבד? כלום היה זה רק חוש־נבואה של פרט? “דון קישוט זה של האוקיינוס” הגשים יותר מזה. זה היה צברון של כוח אגדי, של הרגשה קדומה ומסורת מטושטשת, של זכרונות סתומים, שנקבו ולא נתנו מנוח, וכשדבקו לבסוף באיש אחד, על־כרחם הביאו פרי. האוואנטוּריסטן הפרטי נחל נצחון. הרומנטיקה הלאומית, המאניה לגדולות, שהיתה נטועה ברבבות דון־קישוטים ואבירים מטורפים, שהאֶנרגיה הדמיונית שלהם ביקשה לה מוצא, מצאה אותו סוף־סוף באוואנטוריסטן זה, שהאמין בשליחותו אמונה גדולה, שניצחה את כל הספקנים. האם לא נמסר העולם בכל הזמנים בידי איש־המאניה? כלום ניצחה הדעה הצלולה פעם נצחונות מלאים כטירוף הבוטח בעצמו?
האופייני ביותר בגורל האיש, שגם בגלותו את הארץ החדשה עוד הוסיף להאמין עד סוף ימיו, שאלה הם חופי הוֹדוּ, שאת הדרך אליהם יצא לבקש. העיוורון נמשך ובכוחו הוסיף לפעול, הוסיף לגלות. הוא בן לעולם שכבש, אבל העדיף עליו את עולם חלומותיו. ואמנם, במציאות, עם כל עושרה הרב, לא יכול איש כזה למצוא את סיפוקו. איש שההזיה טיפחה אותו, לא יכה שורש לעולם בארץ נושבת.
מה מאוד כבדה עליו יד גורלו בסוף ימיו! מה רב המחיר ששילם בעד ימי האושר הגדולים, שניתנו לו בראשית דרכו! מימי ילדותנו היה גיבורנו החביב. מימי ילדותנו לא ציירנו לעצמנו איש צולח ממנו. איש אשר בקע את מחשכי האוקינוס וכף־רגלו דרכה על אדמת אגדה, שאין קץ ליופיה ואין קץ לעושר תנובתה. בעד אותן השעות בלילה, משנצנצה האש הראשונה מחופי היבּשה הנעלמה; בעד שעות אושר תחת כוכבי־חידות זרים עם ההרגשה הלוהטת בלב, שהנה קם ויהי כל מה שימים רבים, ימי חיים שלמים, נרקם כחלום פלאים ושעוד מעט, בצאת השמש, יפול צעיף־דורות מעל תעלומות אוקינוס – בעד נצחון שלם כזה, בעד הגשמה מלאה כזו של הזיה, היה כדאי לשלם אחר־כך בכל העינויים שבעולם, רק לא בעלבון מר כל־כך, רק לא בכפיון־טובה כזה!
תקופה אביבית זו של גילוי אמריקה משכה זה כבר את ואסרמאן האמן. עוד בספרו “אי הזהב” פירסם נובילה אחת בשם “גירונימו די אגילאר”, ובה עמד על הטראגדיה של המהגר – האיש אשר מולדת כפולה ואמון כפול ואהבה כפולה לו, והוא נקרע בין מולדת למולדת; נובילה, שאין קץ ליופיה ולעושר סמליה. העולם החדש, בעודנו רענן, קסם לו מאז בחידות נופו ובתום אנשיו, – באותו זיו של ילדות מופלאה, שהיה פרוש עוד על כל האדמה הנדיבה הזאת. גירונימו די אגילאר, אוואנטוּריסטן תמים ועז־הזיה, אוהב את מולדתו החדשה ואת אנשיה אשר גורלו קשר אותו אליהם לעולם; והנה באים “אחיו הלבנים” ודורשים ממנו, בשם הדת ובשם המולדת, כי ימסור בידם את הארץ הברוכה, למען יוכלו להתעלל ביושביה ולהתעשר מזהבה הרב; והוא אינו יודע מה מולדת קודמת – אם זו הישנה, אשר דבר אין לו עוד אליה, או זו החדשה, אשר חן אנשיה מלא את לבו רוך זה, שאין פורקן ממנו אלא במוות.
ביתר עוז נתן ואסרמאן ביטוי לזוועת “הכובשים הלבנים” בסיפורו “זהב קכמלקה” – שירת היאוש מן העולם, אשר יצריו הקטנים שיחתו את נשמת האדם עד לאין מרפא. מאות בשנים קסמה ארץ־בתולה זו לנודדי אדם, לכל מי שמזלו לא שיחק לו, לכל מי שספינת חייו נטרפה במים הישנים – קראה לכל הנרדפים המעונים בזוהר חיים שטרם עומם, בליח אדמה שטרם נס; הנה יש מנוס! הנה יש מוצא! ורבבות אנשים, עייפי־חיים ורענני־אמונה, הפליגו בנבכי אוקינוס, לשבת תחת השמים החדשים, למען חדש את נעוריהם, להחליף כוח, להתנער מאבק העולם הישן ולטעת יערות חיים ואושר וגיל, – ומי ידע, כי הצמאון לזהב וקנאות הכמרים משכו עוד מראשית ימיה חוט של כיעור ושפלות אנושית על האדמה הטובה הזאת וימלאו את חללה איבה ונרגנות? מי ידע, כי אל בשורת לידתו של העולם החדש נלוותה תיכף לחישת הנחש הקדמוני, והארץ, אשר פתחה את שעריה לאנושות העניה, שממה תחת כף־רגלם של אורחיה הראשונים.
בקולומבוס שב ואסרמאן בפעם השלישית אל “הדראמה האמריקאית”. אפשר, שבה ראה רמז לכמה חזיונות בתקופה החדשה, שראשיתם נעוצה בימי הגילויים הגדולים: ראה עד כמה מקורות־השפע הרבים, ההולכים ומתגלים זה מאות שנה, – אינם מוסיפים כלום לאנושות המעונה.
חזות קשה זו שחזה לנו ואסרמאן בכל יצירותיו האחרונות, היא כאן קשה שבעתיים. בדראמה של העולם החדש הוא מראה את כל חוסר כשרונו ליהנות גם מזה שנפל בחלקנו; מראה, כי אם גם יש מנוס ממיצר העולם – אין מנוס מן האדם, מאפילת נפשו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות