א    🔗

מדי זכרי קריאת “רובינזוֹן” הראשונה וקם לפני יום נפלא אחד מימי ילדותי, יום אלול רך ורווה ריח ירקות כומשים ואבק־זהב דק על פני דרכים. אני תועה על שפת הריאוֹט, הנוהר לאט וקמוט־פנים בין כרי־הדשא המלבינים, ונמלך בלבי, אם כדאי לכבוד ערב שבת עוד פעם לטבול בגליו הצוננים. בטרם מנשבות רוחות־סתיו קרות ותולה עיני בינתיים ביובלי־המים המקלחים חרש מתחתית ההר ובעדר הכבשים הרובצות מרושלות על העשב שיבש ומתחממות מתוך חצי־תרדמה בשמש הטובה של שלהי קיץ. הימים האלה, ימי אלול, היו לי תמיד כימי האביב, ימי חלומות וצפיה לפלאים. הרי לא ייתכן, שלא יקרה משהו נעים ומעודד.

בעודני מהלך כה וכה והנה במורד הגבעה, על פני הדרך, מסתמן פרצוף אדם נודע לי, ההולך לו לאט וחבילה גדולה על גבו. אני מסתכל בו היטב, ורגלי נישאות בשמחה לקראתו. הרי זה חיים שלום מוכר־הספרים, החוזר רוב ימות השנה על העיירות שבבסראבּיה ופּוֹדוֹליה, מוכר סידורים, הגדות, תחינות וסליחות לבני ישראל, ולפרחי־המשכילים – גם אילו ספרי־חול – סיפורי מעשיות ושירים ומליצות, שהוא מביא אתו בשובו מבּרדיצ’ב.

יכולים אתם איפוא לשער את שמחתי בראותי את חיים־שלום זה יורד לקראתי כולו שזוף־שמש, מכוסה אבק לבן, שתקן וזועף, כדרכו, אך בת־צחוק כבושה מאירה את פניו השעירים, הטובים. אני מושיט לו ידי: “שלום עליכם, חיים־שלום!” ונועץ את עיני בסלו. מעת שנסע אל היריד שבבלטא עוד לא ראיתי אותו; ואני צמא לספר חדש, כאדמה היבשה שמסביב לטיפת־מים, ואני הולך אחריו ומנחש, מה פלאים גנוזים בצרורו הכבד.

ליד דירתו של חיים־שלום, העומדת בקצה העיר, מתאספים מיד יהודים, הרוצים לקנות לוחות־השנה, סליחות ומחזורים. על האצטבה הצבועה ירוק, הוא מעמיד סל שכל טוב העולם מאיר מתוכו. אני מוציא ספר קטן ועבה עם ציור משונה על השער האדום, ושם הספר “רוֹבינזוֹן וששת”. גם שם הספר נראה לי משונה ביותר, אך הציור כולו חידת־פלאים בעיני. הגיעו בעצמכם: במסתרי יער מַצמיח עצי־ענק עבותים מהלך בן־אדם נמוך, רחב, כמעט מרובע, דומה לשַמָש של בית־המדרש הסדיגורי שבעירנו, אלא שהוא לובש עורות של חיה שעירים וקרדום של אבן תחוב באזורו. בידו האחת סוכך עשוי עלים וירקות, ובידו השניה – קשת וחץ… המראה כולו לוקח את לבבי. ציצים ודשאים מתחת, צפרים מנתרות בעפאים והתאוֹ והיחמור מורידים ראשם ושותים מי פלגים… אין לומר בשום פנים, שהציור הוא מעשה אמנות רבה. דומה, שהטשטוש בו מרובה מן הנראה לעין; אך את דמיוני הוא מלהיב במידה שאין למעלה הימנה. איני יכול ממש לגרוע עין מיער־קדומים זה, המלא קסמים, והאיש רוֹבּינזון, שעליו בודאי יסוּפּר בספר־נחמד זה, נעשה תיכף אדם קרוב לי. איני מחמיץ רגע ופותח מיד בקריאה. קראתי… לא, בלעתי כענבים כל מלה, כל שורה, כל דף. העולם נסתלק מסביבי. אָרחתי לחברה עם רוֹבּינזוֹן במסעי הים. עוד מעט והעולם הישן, המשעמם, נשאר הרחק מאחורי. שומע אני את המית הים הסוער עלינו ואת קול האנשים בקראם לעזרה. תועה אני במדינות אפריקה ושומע שאגת אריות ונהמת נמרים, עובר אני ארצות רבות ובא עד לאיי־הים, אל סתר יערות־העד ולמרחבי ציה. צבעים רבים ונפלאים, אשר כמוהם לא ראיתי עוד מעודי, מרהיבים עיני, ואנשים מעולם לא שערתים, חולפים ועוברים לפני כמו בחלום.

קורא אני וקורא, – ובקראי והנה רווח פתאום ללבי, כאשר לא רווח עוד מעולם וכאילו התחלתי לנשום אויר אחר, ושמים אחרים נמתחו על ראשי; כאילו סוּלק בבת אחת המסך שהיה חוצץ ביני ובין מרחקי עולם והודם. הוספתי לקרוא, וכשנשאתי את עיני מן הספר, לא היו עוד על־ידי היהודים קוני הסליחות, השמש כבר נטה לערוב ושולי מערב האדימו וגינות הירק הגובלות עם גדרות הקנים הנמוכות עטו נוגה חכלילי. חיים־שלום כבר עמד בחוץ לבוש בגדי שבת, מוכן ללכת לבית־הכנסת, ואני עם רובינזון עדיין בערבות אפריקה, שבוי בידי המאַוּרים… רבונו־של־עולם, איך אפסיק עתה את הקריאה, בשעת צרה כזו לחברי בנדודים? אך חיים־שלום, כאילו רואה ללבבי, מכניס את סל הספרים הביתה ומניח את רוֹבּינזון בידי, בלי לדבר דבר, והולך לו לקבל שבת. תבוא עליו ברכה, על יהודי יקר זה! – אני מהרהר בלבי ויושב לי בהרחבת־הדעת על האצטבה (עד עכשיו קראתי מעומד) ומפליג בקריאה. עתה שקט לבי. עד שישוב חיים־שלום מבית־הכנסת, יהיה סיפק בידינו לברוח מפני המאַוּרים ולבוא אל מדינת־הים.

השבת יורדת על העיירה, ואני מפליג שוב עם רובינזון למרחקים. זה עתה השליכונו שוב הגלים על שפת אי שומם, מקום שאין לחם, אין מים לשתות ואין מקום ללון. אך בטחוני גדול. עוד מעט והנה האי השומם מסביר פנים לנו, פותח את שערי יפיו ומכניסנו לאט־לאט לעולם שכולו גן־אלוהים. עם שמש הבוקר הננו יוצאים לקראת פלאיו. הננו באים למעמקי האי ורננת צפרים כחולי־כנף וצהובי־צואר תקדמנו מראש כל אילן. העולם מתרחב והולך. מראות אשר לא ראיתי מתגלים לנגד עיני. פירות אשר לא טעמתי צומחים עוד בקצה ארץ, ופלגי מים מתוקים מאירים בצל יער – שמש אחרת כאן ושמים אחרים. בחרדת־לב אני מלווה את רובינזון בטיוליו על האי. הן הוא מגלה ונותן דמות לעולמי, לעולם אשר נשאתי בלבבי. – הנה היא הארץ אשר שקט־אלוהים בה ובה עוד מתחדשים מעשי־בראשית, זאת הארץ אשר טרם הזקינה והכל בה עדיין צעיר וחדש ופורח. מה טוב לי פה! את העשבים הרעננים והצוננים אני מרגיש ברגלי היחפות ואת מגע השמש החם, ואת השמים המתקדרים על האי בהיות הסערה אני חש על ראשי וקול אדמה הרוגנת ברעידתה אני שומע. הוי, מה יפית העולם, הפורח שם הרחק בלב ימים ורגל איש אף פעם לא דרכה עליך. לבי זועף על רובינזון, הסובל מן הבדידות ומתגעגע על בני־האדם. על מי יש כאן להתגעגע, רוֹבּינזון הטוב, בעיירה ריקה ונידחת וכבדת שממון זו.

דמדומי־שבת יורדים, ואני עדיין יושב וקורא לאור שמי ערב חיורים, וכשאני נושא לבסוף את עיני מעמודי הספר, שהתחילו כבר מיטשטשים באפלולית הערב החיורת, כבר כלתה רגל מן הרחוב. הסימטה ריקה. בשמים נדלקו כוכבים כחולים ואת הארץ עברה רוח־ליל צוננת. אני קם ממושבי ורועד מתוך מתיקות של ילדות. ובלכתי הביתה אני מרגיש, שלבי כבר לא פה, שלדמיוני אין כבר כל אחיזה עתה בסימטאות קודרות ועירומות אלה, באדמה עייפה וכושלת זו, – שבכל מקום אשר תדרכנה מעתה רגלי, תבקשנה את אי־הפלאות אשר בלב ימים רחוקים…

ב    🔗

מאותו הערב הרחוק, ערב אלול צונן וזך־כוכבים, עברו ימים רבים. את הספר הזה קראתי אחר־כך עוד פעמים רבות במהדורות שונות, ובכל פעם יצר בלבי את האילוזיה של חיים שהיו, של פלאים שיהיו – תמיד היה הרגש בלבבי, רוֹבּינזוֹן זה הוא אחד מבני משפחתי הקרובים וכמקרה אשר קרה אותו יקרני גם אני… זה כוחם של אותם הספרים היחידים הברוכים שבספרות העולם, שהם פוסקים מהיות דברים־שבכתב, שם קולטים חיים ובוראים חיים. וסוד קסמם לא יתגלה לעולם.

עתה אני מעלעל שוב בדפים החביבים האלה. אור אחר כבר שפוך על פני העולם, והאור הזה חודר גם לגן־הסתרים של ספר זה, אך ניצתו האביבית טרם נשרה כליל. ושוב אני שואל את עצמי: מה כוחו של ספר תמים זה, המעביר אותנו בקסמיו לקצווי־ארץ מופלאים ויוצר בלבנו עולם אגדי, שאנו מהלכים בו וחיים עליו כל ימי ילדותנו וגם בגדלנו נשוב אליו בתודה וברכה? האומנם אין זה כי אם התום והעלילות רבות־המתיחות אשר יקחו את לבנו?

ולבי אומר לי: לא. ספר של שירה אינו נעשה ליצירת־נצח, אלא אם יש בו מסוד החזון, אלא אם הוא מעמיק ומחזק את שרשי ההוויה בקרבנו. כוחו של ספר זה אינו אלא משום שהוא סיפור שנעשה מאליו לסמל העולם; קורות חיים שהוצק בהן חן הגעגועים על חיים אחרים, אשר ימלאו את לבנו; מאורעות שנעשו מאליהם לרעיונות פוֹרים, שיצרו מאליהם השקפת־עולם. זה כוחה של יצירה אֶלמנטרית זו, שמבחינה אמנותית היא מלאה פגימות אין־מספר ושבכל הפגימות האלה היא בכל זאת מקפלת תחתה חלום־עולם ומחשבת־עולם. כוח הסתרים, העושה יצירות פשוטת כאלה לאור דורות, הוא אולי דוקא בזה שמחבּרה לא עמד בעצמו על העושר שהוא מעניק לנו. ואף־על־פי שהמחבר התאמץ אחר־כך להוכיח, שאין זה סיפור־סתם, כי־אם אליגוֹריה, אנו יודעים מכל השתלשלות היצירה הזאת, שלכתחילה לא נתכוונה אלא לסיפור־המעשה בלבד ולאותו המוסר הקלוש, שהמחבּר שׂם בפי גיבורו פעם בפעם. ככל יצירות־הנצח הגדולות, גדל הספר מאליו, מתוכו, – נתרחב הרחב פנימי במשך הזמן שלא בהשתתפות יוצרו. המחבּר נתכוון להראות בן לא־יצלח, שאינו שומע בקול אביו, מאזרחי יורק המכובדים, והראה אדם רב־מרץ, רב־פעלים, כובש־עולם – סמלו של אדם המדביר את הטבע תחתיו. מעתה כל תקופה תראה בו מהרהורי־לבה. תרחיבהו ותצמצמהו, הכל לפי השגת הדור, לפי פני הדור.

עלינו, איפוא, להוציא את משפטנו על הספר לא רק כמו־שהוא, אלא בצירוף כל מה שקלט אל תוכו במשך מאות שנים שעברו מיום צאתו לאור. עלינו להסתכל ביצירה זו ממרחק ידוע כדי שנראה את גדלה. עלינו לשמוע רק את הד הרגשות, שעוררה בנו בילדותנו, לזכור את הלך־הנפש שיצרה בקרבנו בימים ההם, לתפוש את העיקר הנעלה שבה ולא את הטפל הפגום. אין זאת יצירה אמנותית קלאסית בצורתה, אין זה הביטוי השלם של תרבות בעלותה מעלה מעלה. אין בכל בנינה וסגנונה אותה ההתגבשות האֶפּית, המעידה על תקופה בת תרבוּת משוכללת. אין בה מן הצמצום שבאמנות גמורה, מהמוגבל והקבוע שבבגרות תרבותית. אך בזרם העכור במקצת שבסגנונה יש מן הקסם של פלגים אביביים. אדמה אביבית היא, המצמיחה פלאים ראשונים. בכל פרקיה מחלחלת איזו שאיפה סתומה, עיוורת, אך בלתי־פוסקת, למרחב, לחופש, לבריאת ארץ חדשה… קסמה של יצירה זו בכך, שהיא עוקרת, משחררת אותנו, פותחת לפנינו אופקים חדשים, רחבים. בעוז־הדמיון טמון כוח ראשון, כוח־איתנים, ובכוחו של דמיון בן־חורין תמיד לעשות נפלאות. כזה הוא הסיפור על רוֹבּינזוֹן קרוּזוֹ. הדור שיצר אותו, לא היה עוד דורו של שקספיר. במשך מאה השנה שאחריו ירדה הרבה השירה האנגלית. אך דור שנוצר בו ספר כ"רוֹבּינזוֹן קרוּזוֹ" לא היה בשום פנים דור יתום.

ב"רוֹבּינזוֹן קרוּזוֹ" יצרה אנגליה של תקופת העליה את האֶפּוס של בוני התרבות, של כובשי הישוב. אין זה עוד אֶפּוס של גדודי־קרב, הנלחמים עם אויביהם, וכובשים ארצות לא להם. בו נוצר טיפוס האדם הקדמוני, הנלחם עם הטבע ומשעבדו לצרכיו, המסתגל ומתקומם, המתפלל לאיתני־הטבע ומורד בהם. אין הוא ממשפחתם של מגלי הארצות, המנצחים ומשמידים את ישוביהן העתיקים, כי אם ממחנה החלוצים, ממקוממי ישובו של עולם. מכובשי אמריקה ואוסטרליה – מאלה שנלחמו לא עם הפּראים, אלא עם הקדחת, עם אדמת־הבתולה, עם יערות־העד שסגרו את שעריהם לפני בני־אירופה הזרים.

באֶפוס זה אנו עוברים כמעט את כל חנייותיה של יצירת התרבות האנושית. אנו רואים את האדם הכובש, המכניע לרצונו ולתכליתו את הדומם, החי והצומח; אנו רואים את האדם שסבל־החיים עשהו ליוצר ואת שמחת־היצירה שעשתה אותו לאישיוּת מוסרית; אנו רואים, איך הוא עולה וגדל לפנינו – איך העבודה והעמל לשם הקיום נעשים תכלית בפני עצמם, איך הדאגה הפרטית נעשית לשאיפת־חיים אנושית, לשאיפת קיום החיים הכלליים. כל הספר “רוֹבּינזוֹן קרוּזוֹ” נעשה, שלא במתכוון, להימנון־גיל של העבודה, של היצירה. הקללה העתיקה נהפכת לברכת אלוהים. הספר מלמד אותנו, שאין אושר אשר ידמה לאושרו של אדם מקיים עולם; שרק העולם שאנו יוצרים לנו בעצמנו, הוא העולם היחיד, אשר בו ייטב לנו.

ב"רוֹבּינזוֹן קרוּזוֹ" אנו שומעים את הד קולה של תקופה גדולה, של דור הגבורים מגלי הארצות ומרחיבי גבולות העולם. אנו שוב עדים לאביבו של עולם חדש, בצאת האדם אל האדמה הזרה “לעבדה ולשמרה”, לכל הנסיונות המתוקים והמרים, אשר בהם יתנסו כל בוראי חיים חדשים.

סוד השפעתו של ספר נפלא זה, שאין אומה ואין לשון אשר לא הכניסוהו לבתי־גנזיהן, שהוא ספר רוֹמאנטי כביר ויחד עם זה הוא עומד על יסוד מעשי־מציאותי חזק. זהו היחיד, הבורח מפני התרבות ושב אליה; היחיד הנמלט מפני החברה על־מנת ליצור חברה חדשה. ביסודה של יצירה זו הונח הרעיון, שרק הטבע מרפא, מחנך, מציל ומרומם; שרק היחיד בונה, יוצר עולמות חדשים, – אותו היחיד, הרעב ליצירה, זה שנעקר בכוח עצמו מסביבה כובלת, קופאת על שמריה. הרוֹבּינזוֹנים אינם בורחים אל הטבע, אלא על־מנת לשוב אחר־כך בכוחות חדשים ובאמונה חדשה אל החברה לבנותה, לתקנה – לקומם את הריסותיה.

כבכל יצירת־עולם גדולה, כרוכים בספר זה החלום והמעשה גם יחד.