בהזדמנות זו, ש"דוד קופּרפילד" ניתן לנו סוף־סוף בתרגום עברי טוב ובהוצאה טובה ובהגהה נקיה ובציורים נאים, – ככל מה שניתן לנו על־ידי הוצאת “אמנות”, – הנחתי את כל הספרים המתורגמים הרבים, שנערמו על שולחני בעת האחרונה, הרעים והטובים, המתורגמים תרגום טוב (והם המעטים, כנהוג), המתורגמים תרגום גרוע (והם, לצערנו, הרוב הגדול), והתמסרתי כולי במשך כמה ערבים לקריאת ספר יחיד ומיוחד זה, שאל תרגומו העברי התפללתי זמן רב כל־כך. בטוח אני, שלא הייתי יחיד בנידון זה. את שלושת הכרכים של “דוד קופרפילד” ודאי שבלעו זה אחר זה לא רק כל נער ונערה בארץ, כי־אם גם שבעי ספר רבים כמוני, שזכרו עם קריאת ספר זה שוב את טעמה של אותה קריאה משכּרת, שאדם ניחַן בה רק “בימים ההם”.

דיקנס עברי! כל פעם שהיינו דנים בשאלה על דבר ספרות־נוער טובה, ידעתי שיש מוצא, – שמכיון שיש דיקנס בעולם, השאלה כבר נפתרת למחצה. דיקנס עצמו שקול כנגד ספרות שלמה, – הוא עצמו עשוי לסַפק חצי צרכינו. מעולם לא חשבתי, כי הנוער זקוק רק לספרות “עליזה”, ולא פעם הבעתי את חששותי לספרות ממין ידוע, המרגילה את הילד לבקש בספר רק עליזות מסופקת והוּמוֹר מסופק. אבל דיקנס, רוח נדיבה זו, השופעת עושר אלוהי לאין קץ, הכורכת שחוק־אדם ורחמי־אדם יחד ומעבירה לפנינו את החיים תמיד בשפעת־אור ובשפעת־צל – הוא יוצר האגדה האנושית לדורותינו. הוא, משוררם של היתומים והנדחים, נותן לנו, כאלוהים, את הטוב והרע במזיגתם הנצחית, ונשמת אדם, הסופגת בילדותה המון האהבה והמון הצער שבספרים אלו, תשא את השפע הרב הזה עמה כטל־נדבות לתוך החיים הבאים.

ומה רב העושר במראות, העוברים לפנינו רק ב"דוד קופּרפילד" בלבד! העולם אינו מתרוקן כאן אף לרגע. האנשים נושאים בקרבם נאדות מלאים חדווה ויגון, רחמים ואכזריוּת, תום ומירמה. הכל נתון במידה גדושה. הישרים והנוכלים – אלוהים עשה אותם אלה לעומת אלה. ככל אשר יתאכזר הרשע, כן ייטיב הצדיק. שני כוחות הם, אשר יצר אלוהים, והם נמצאים בכל אשר ניתן עינינו, אבל הטוב, באשר הוא טוב, מובן מאליו, שאינו יכול שלא להכריע.

האנשים המצוּירים ביד הוּמוֹריסטן, הם תמיד אנשי בליטה, גדושי אופי, כולם מסומנים, מצוינים בדיבור, במעשה, במראה – בכל תנועה שהם עושים. קשה לשכוח את עדת האנשים הנפלאים האלה. הם נחרתים בדמיון הילד, הם גדלים עמו. מי מאתנו לא שמר בלבו את דמויות “דוד קופרפילד”, הגאלריה העשירה הזאת של פלאי־אדם ופסולת־אדם, הממלאים את עולמנו! רובם הם אנשים מוזרים, איש איש וטירופו הקטן או הגדול עמו. אבל הילד לא יוותר אף על אחד מהם. טירוף זה הוא מין תבלין של החיים. מקורו תמיד במין כוח פנימי, בעושר הנפש, שאינו מוצא לעצמו ביטוי מתאים ומתפרץ בצורה מגוחכה. אנשים קוראים לזה שגעון. דיקנס רואה בזה על־הרוב אות לנבחרים.

איך־שהוא, ונעים לשהות בחבריא זו. האנשים המגוחכים האלה מרבים ענין בעולם. הם יסוד הרומאנטיקה בחיים, משום שרק מי שהוא “לקוי” קצת, צרור בצרור השירה. ה"חלקים", המנומסים, נושאי השעמום הנצחי – כמה קשה לנשום בד' אמות שלהם! ודיקנס, המחפש את השפע, את הצבעונות שבחיים, שמח על המטורפים החביבים האלה כעל שלל־ההוויה, כעל אוצרותיה הגנוזים.

כל הספר שופע נדיבות, שופע אמונה באדם. מורדסטון ואחותו, צרי־עין וקטני־לב אלה, המענים את היתום הקטן, או אוריה היפּ, בזוי הנפש, הנושא את עיניו התרוטות אל הנפלאה בבנות האדם, אל אַגנס, הם וכיוצא בהם אינם אלא צללים חולפים ועוברים. יסודות־החיים הם פגוֹטי הטובה, הם דודו הזקן, אנשי־הים כבדי־הצעד וכבדי־היושר, ואפילו בטסי טרוטבוד, זו שמשנאתה אל הגברים, שאחד מהם היה בעוכריה, רוצה דוקא בילדה ומקשיחה את רחמיה מדוד הקטן ומאמו העלובה רק באשר נולד זכר, גם היא – איזה אוצר של אהבה ורחמים ונדיבות שמור בנפשה לעת מצוא!

ואולם מתוך כל העדה הגדולה הזאת מאירה נשמת־אדם אחת, אשר זוהר דמותה שמור בנפשנו מימי הילדוּת – דמות אַגנס אשר לא תישכח! בה אצר האמן הגדולה את כל ההוד ואת כל הטוהר, את כל חמדת בנות האדם אשר על פני האדמה. זו הנושאת עמה תמיד שקט, היודעת לקחת מידי הגורל את האושר ואת הסבל בבת־צחוק שלטת אחת, זו היודעת לחַכות, לוותר, לסלוח, לאהוב בלי קץ – היא היתה לנו מאז סמל האדם, סמל האשה, הזורעת חן על העולם. מי שיצר דמות־אדם זו לא היה רק אמן בלבד. באַגנס נרמזו לנו אור־חיים ותורת־חיים.

ספר אחד זה שקול כנגד עשרות ספרים אחרים. רק ספרים כאלה יוצרים לנו את הקורא הנאמן, המתמיד, הקשור אל ספרייתו בעבותות־אהבה אשר לא ינתקו.