א    🔗

מיוחדים במינם ומלאים תוגה מיוחדת במינה היו חיי המשורר אדאלבּרט שאַמיסוֹ. בן משפחת־אצילים צרפתית, אשר ברחה מארץ מולדתה לגרמניה בימי הריבולוציה הגדולה, ספג בכל־זאת בארץ גלותו את תרבותה הגדולה במידה כזו, עד שנעשתה לו למולדת שניה. גדולה מזו: נעשתה לו לבסוף למולדתו האחת. ובשעה ששבו אחיו ובני משפחתו לצרפת, נשאר הוא, היחיד ביניהם, אשר לא יכול להיפרד מעל מולדתו החדשה – וישאר בודד בגרמניה וישקוד על ידיעות לשונה וספרוּתה, שיקרו לו מכל, ויתנסה בכל המסות הקשות של משורר מתחיל בלשון נכרית, עד אשר נעשה לבסוף לאחד המשוררים המפורסמים בגרמניה. אך מאושר לא היה. ימים רבים היה לבו מפרפר קרוע בין שתי ארצות מולדתו, ואף כי היה חביב מאוד על חבריו הגרמנים, שרבים מהם היו מיוצרי השירה הרומאנטית, בכל־זאת ידע את בדידות הגר והנכרי בכל מוראיה. רק אהבתו הגדולה לידיעות הטבע, שהיה אחד מחוקריה המצוינים, הפיגה מעט את העצב הרב, אשר בנשמתו הרכה.

מיוחד במינו היה גורלו גם בתור סופר ומשורר. אף הוא היה אחד מאלה, שיצרו את השירה הרומאנטית בגרמניה, אם אמנם לא נחשב בין באי־כוחה המובהקים; אך בתקופת יצירתו הראשונה לא מצאו שיריו הליריים הד בלב הקוראים. היו ימים שנתיאש גם בעצמו מיצירתו הפיוטית, ובשבתו עם הסופרת המפורסמת סטאֶל בהררי האַלפים אשר בשוויץ, נמשך לבו אחרי חקירת־הצמחים, אשר התמכר אליה שנים רבות, ועוד טרם יצאו מוניטין לשירתו, כבר נתפרסם בתור בּוֹטאניקון מצוין. רק הסיפור “פטר שלוּמיאל”, אשר כתב שאמיסוֹ בלי התאמצות מיוחדת ובלי כוונות מיוחדות בעד ילדי ידידו היטציג, פירסם בבת אחת את שמו בגרמניה ובאנגליה. האגדה הקלה וההוּמוֹריסטית הזאת עשתה רושם כביר גם על משוררי התקופה. כזה יהיה לפעמים מישחקו העליז של אלוהי היצירה – אשר יתן המשורר לפעמים את כל לבו ואת כל כוחותיו למקצועות־יצירה ידועים, שהוא רואה בהם את מרכז רוחו, וזרע על צחיח סלע, ופתאום יתן ביטוי עמוק ונאמן בבת אחת לכל נשמתו ביצירה, אשר גם לא נחשבה בעיניו, – ביצירה שנכתבה במקרה ובלי כוונה מיוחדת. אם גם לא נסכים לדעת המבקרים, הסוברים שנתכוון ב"פטר שלומיאל", בסמל האיש אשר אבד לו צלו, לעצמו, חסר־המולדת – הננו שומעים בכל־זאת את כל נגינת נשמתו של שאמיסוֹ, הננו מרגישים את כל העצב העמוק אשר בלבו. בה הביע את הפילוסופיה של חייו, בה נתן ביטוי גם לאהבתו הגדולה לטבע ולחקירת פלאיה. ואם אמנם נתפרסם שאמיסוֹ באחרית ימיו גם בתור משורר לירי, הרי אין ספק, שלדורות הבאים ישאר חי רק בתור יוצרו של “פּטר שלומיאל” – זאת היצירה הנפלאה על האדם אשר מכר במחיר הזהב את צלו, ולא מצא תנחומים עליו בכל מכמני העושר אשר היו לו.

ב    🔗

שם המשורר שאמיסוֹ נודע לי בראשונה, עוד בהיותי נער, מתוך שיר־היתולים אחד אשר תורגם על־ידי פרץ והובא באחד מסיפוריו. השיר לא היה לפי רוחי. אחר־כך מצאתי רמז על פטר שלומיאל בשירו של היינה “יהודה הלוי”, ואולם גם אז עדיין לא משך המשורר הזה את לבי. בספרות, שיש בה גיטה, שילר, היינה והאֶבּאֶל, אין פלא אם אין מבחינים מיד בכוכבי־השירה הצנועים. אותם מגלים רק במקרה, כדרך שמגלים בטיולים בודדים את ציצי־השדה הנאים. אך משגילו אותם פעם – שוב אין שוכחים אותם לעולם.

מקרה כזה שימש לי ביחס לשאמיסו סיפור־הפלאים שלו “פּטר שלומיאל”, שהתחלתי מעיין בו פעם עיון מרפרף, ומשקראתי דפים אחדים, שוב לא יכולתי להניח את הספר מידי ולהפסיק את קריאתו. כדבר הזה לא אירע לי זה ימים רבים. מן הרגע הראשון ראיתי, שזהו רק סיפור־אגדה, ובכל־זאת משך את לבי, כמאורע חי, ככרוניקה, כדבר אשר קרה ויהי בחיים ואשר יהי עוד וישָנה פעמים רבות. אותו כוח־הסתרים האֶפי אתה מרגיש רק בקראך את סיפורי־המקרא. הדברים לא נכתבו, לא סופרו, כי אם היו. הם מתהווים לעינינו. הננו מרגישים בעצם קיומם, הננו עדים חיים להוויתם. סיפור־הפלאים “פטר שלומיאל”, שנכתב על־ידי המחבר כאגדת־שעשועים בעד ילדי רֵעו, איננו עוד חזון־בּדים, כי אם דבר שבמקרה לא קרה…

הסיפור “פטר שלומיאל” נמנה על אותן היצירות האֶפּיות שבספרות העולם אשר לא תוכנן, כי אם עצם הוויתן הוא דבר שבאגדה. נחוץ איזה תום אלוהי, – איזו יכולת של שיכחה עצמית ביצירה שאינה שכיחה כלל, על־מנת למסור אגדה פלאית באותו הסגנון המעשי, הדומה כמעט לפרוטוקול, להשתעשע באותו הומור חי, שאנו שואבים אותו רק מתוך המציאות, ובאותה שעה לנגן גם על מיתרי־לבנו בעצב עמוק וחם, שיכביד על נפשנו כתוגת־החיים הנאמנה בעצם להטי־הדמיון העוברים לעינינו. זה כוחם של בעלי־האגדות המעטים שבעולם – לחיות ולהחיות בעולמות־דמיונם, להשתעשע ולשעשע, לשכוח ולהשכיח את השלד הפנטאסטי הדק על־ידי ריקמת החיים העשירים שהם רוקמים עליו; להאפיל על הדמיון במעטה האמת – להפוך את קרום־הדמיון לסמלים חיים, לממשות מוצקה.

כי זהו הפלא של יצירות־דמיון אלה, שהן יותר ממציאות, שהן מין מציאות מגוּבּשת, שהן משמשות כעין תמצית, כעין אֶסאֶנציה חריפה ועזה לשטף־החיים אשר טושטש בחפזוֹ לנגד עינינו, ואשר המשורר האגדי יצליח לתפסוֹ ברשת־דמיונו הקלה רק פעם אחת, ברגע־אושר מיוחד אשר ישָנה לעתים רחוקות מאוד. יסודות־הסיפור המקוריים הם כל־כך מועטים, שבעצם כל היצירות האֶפּיות שבעולם – אפילו של הרומן הריאלי שבימינו – אינן אלא נוסחאות שונות של מספר מוטיבים קבוע. הסיפור על פטר־שלומיאל אשר אבד לו צלו – הוא ביסודו של דבר שבמקוריוּת, ברק שירה נעלה אשר הפיל המשורר על עולם המציאות ויגל בו תהומות היגון הנצחי שבחיים.

כי בקראנו את הסיפור הזה, ובטרם עמדנו עוד על עצם הענין המסופר ועל כוונת סמלו, – וחשנו את העצב העמוק השפוך על פני כולו. ההוּמוֹר משעשע אותנו, והיגון לא ירפה ממנו אף רגע. פטר שלומיאל, סמל סתום זה של אדם, שאבד לו איזה עיקר גדול בחיים אבידה שאין לה חליפין, – סמל זה רודף אותנו תמיד. כל אחד מאתנו יפשפש וימצא גם בעצמו חלק־מה מפטר שלומיאל, מן האדם האומלל, אשר לא ידע לשמור על צלו…

הצל – האין זה צל הנעורים, צל האושר אשר יאבד לאדם יום אחד ואשר ישוב אחר־כך לבקשו בכל אשר יפנה – ואין להשיבו? איש לא יעמוד על סוד הסמל הזה ולא יפתור את חידתו המציקה, אך הרגש נרגיש ברור ביגון העצור בתוכו, בקללת אלוהים הרובצת על האדם, אשר ניתק את הקשר בינו ובין העולם אשר מסביב בהשארוֹ בלי צל, בעברוֹ לבדו בישימון הגדול של החיים, וצלו בל עמו. דבר אחד ברור לנו: לא האדם, כי אם צלו כאן העיקר; האדם הריהו טפל לצלו, ובאין צלו עמו, ואבד לו ערכו, משקלו לאחרים – יאבד לו הקשר עם האחרים, הרגשת מציאותו אצל האחרים… אין זאת כי אם בצל נרמזה כאן איזו סגולת־חיים יקרה, שקשה להביעה בסמלים. אולי היא יכולתו של האדם להשפיע, לתת, להטביע את חותמו על המציאות אשר מסביב לו: אולי היא עצמיותו של האדם, אותה המהוּת אשר ישאיר האדם אחריו בכל מעשה. בכל תנועה – עקבות הוויתה. ואולי היא כשרונו של האדם להדבק לאדמה, לבוא אתה בקשר בלתי־אמצעי על־ידי הצל; אולי סימל שאמיסוֹ בצל אותה ברית־נצח שבינינו ובין הטבע, אשר בעבור האדם עליה פעם ונשאר בודד ונעזב כל ימיו, והלך אחר־כך מים אל ים ומארץ אל ארץ, וביקש את החוט אשר נפסק בקרבו ולא יקשרנו עוד לעולם? הן אנו רואים, כי סוף־סוף מוצא גיבור הסיפור את המנוחה היחידה רק בשובו אל הטבע ובהתבודדו עמו.

כי זהו יפיו ועומקו של סמל זה, שלא ניתן להיפתר כולו, שהוא משתפך לפנינו כאבן יקרה בצבעים וגוני־גונים, והדבר אשר קראנו כבדיחה קלה בראשיתו, ילך ויהיה לסמל עמוק ועמום ורב־עצבון. וכי לא כך אנו מאבדים את כל היקר לנו, את העיקר שבחיים – בקלות־דעת, ברדיפה אחרי אושר רחוק, ועזבנו את הצל הקרוב, את אשר אתנו תמיד, את היכולת לשאוב ממעינות־החיים, שהטבע יזמין לנו בכל אשר נלך, כל עוד נשאר נאמנים לעצמנו. הצל – האין זה מחסה האדם בעצמו, מחבואי רוחו ביום זעם? האין כאן סמל לאבדן בטחונו של האדם בכוחות עצמו, בהשענו על כוח הזהב הזר? האין כאן רמז, כי הצל האחד אשר בו נחסה – הוא רק צלנו – צל האדם אשר יפיל בעצמו על שממת דרכיו?

מה שנותן לסיפור זה את צבעו המיוחד, הוא ההוּמוֹר והיגון הכרוכים בו יחד. יש לנו הרושם, שהמשורר חפץ לכתחילה רק לבדח אותנו בשעשועי־הדמיון, השאובים מתוך אגדות־העם, באותם המצבים הנלעגים שהוא מעביר בהם לפנינו את גיבורו רע־המזל. אבל מבלי משים הפך סיפור־ההיתולים הקל ויהי מאליו לאחת האלגיות העמוקות על חיי האדם, המבקש את עצמו, את צלו, את העיקר שנשמט מתוך ידיו ושאין לתפסו שוב. ככל אשר נפליג בקריאה, כן יגדל וכן יעמק העצב הזה, אשר אין מוצא ממנו. בצעדים חרישים נלך אחרי הגיבור האומלל, השואף אל צלו, ואם נכיר או לא נכיר במהות אבידתו, אך אבוֹל נאבל עמו ולא נתנחם עליה. ורק מן הרגע המאושר, בו גילה פתאום את עתידות חייו במחבואי הטבע אשר אהב ובחקרו לדעת את מסתריו, יקל מעט היגון הכבד והיה לרוח־עצב חרישית. הננו מרגישים, כי בשוב האדם אל הטבע – שב אל עצמו, אל צלו – ומצא סוף־סוף את אבידתו, אף כי טרם ירגיש בהשבתה.

ג    🔗

רעיונות, או נכון יותר, הרגשות מעין אלה, ילווּ את הקורא בהתעמקו בסיפור־פלאים זה, שסמלו הסתום משך את לב משוררים כהיינה וכהופמן בזמנו, ושעד היום נשאר אחת היצירות הפופולאריות ביותר לא רק בגרמניה, כי אם גם באנגליה ובשאר הארצות. אל־נא יבקש הקורא פתרון אחד, ברור ומסוים, לסמל האגדה הזאת, כי אם יתענג קודם־כל על סיפור־המעשה כשהוא לעצמו, כי רק בו סוף־סוף העיקר, בהתפתחותו הטבעית של הענין, בזוך הבדולח של ההרצאה והסגנון, העובר מן הקלוּת של הוּמוֹר מאליו ויתעטף בערפלי־ליריות חמים – בכל הפשטות הסיפורית ובכל החירוּת הדמיונית אשר בו, הריהו אחת היצירות הנפלאות ביותר, שנתנה לנו תקופת הרומאנטיות הגרמנית. היו מבקרים, שחפצו לראות באבדן הצל את הטראגדיה הפנימית של המשורר עצמו, שנשאר בנכר בלי צל, בלי מולדת; אך, כאמור, הסמל הזה מקיף הרבה יותר. כל סמל אמתי מקפל תחתיו את החיים, את בבואת העולם כולו.

בקראי את הסיפור בראשונה, חפצתי גם אני לחדור אל פירוש הסמל ולמצוא לו ביטוי שבפה. אך רדפתי אחריו כאשר ירדוף איש אחרי הצל בהרים. רגע האפיל עלי ומשנהו כבר ריחף ממני והלאה. אכן, נעים היה לרדוף אחריו, להשיגוֹ ולשוב ולדעת, כי איננו, כי יש רק לרדוף אחריו, לבקשוֹ – כי יש בו תמיד יותר משיש בפתרונו.

כי כל סמל של שירה אמתית, יהיה זה “פטר שלומיאל” של שאמיסוֹ, “פאוסט” של גיטה, או “מגילת האש” של ביאליק – חוסנו הנצחי בזה, שהוא מרמז לנפשנו את רמזיו, כצללי הרים מתוקים ורחוקים, אשר יש רק לרדוף אחריהם ולבקש את פתרונם לעולם…