(מאתיים שנה למות מחברו של “רובינזון קרוּזוֹ”)
א 🔗
לאמתו של דבר, יותר משאנו זוכרים את היוצר אנו מעלים על לבנו את זכר יצירתו. השם “רוֹבּינזון קרוּזוֹ” הוא כיום בלי ספק יותר דבר שבמציאות מן השם דניאל דיפוֹ, אף־על־פי שאנו יודעים (אם גם לא תמיד ידיעה מדויקת) כמה פרטים מחייו של זה, שהיו עשירי־מאורעות ורבי חליפות לא פחות אולי מחייו של גיבורו. אפשר שהיה טוב יותר ליצירה אלמלי נעלם לגמרי מאתנו יוצרו, ועל־כל־פנים – אלמלי היינו יודעים פחות מעט על־אודותיו. לא תמיד מביאים חוקרי־הספרות ברכה לנושאי מחקריהם בהעשירם אותנו בידיעות ביוגראפיות יתירות.
הספר “רובינזון קרוזו” היה בלי ספק מפסיד מעט מאוד, לוּ נעלם מאתנו, שיוצרו, בנו של קצב אמיד בלונדון, היה סוחר בפוזמקאות וסוכן לתעשית־ארג, עד שיצא ריק מנכסיו ופשט את הרגל, ושהיה גם משגיח על מכס הזכוכית ובעל בית־חרושת ללבנים ועשה עושר, עד שפשט שוב את הרגל (חוקרי הספרות יודעים בדיוק את הסכומים שנשאר חייב כל פעם – סכומים הגונים!). ודאי, שמן הצד הספרותי חשוב לדעת, כי עם היות משלח־ידו פוזמקאות ומעשי ארג ולבנים, היה כל ימיו עסקן פוליטי וסופר מהיר, איש ריב ואיש מדון, מין פגע רע, שידו היתה בכל ויד כל בו; אדם שהוצג בגלל כתב־פלסתר נגד הכהונה שלוש פעמים לעמוד־הקלון וישב בבית־האסורים (חוץ מהישיבה בבית־האסורים בעד פשיטות־הרגל), וכל מיני פורענות התרגשו ובאו עליו, והוא עמד בכל אלה ורוחו לא נפלה עליו. אבל קשה מאוד לעמוד על טיבוֹ של עתונאי חרוץ ופובליציסטן חריף זה, שהיה גם מהפכן וגם קרוב למלכות, ונלחם לכאורה בשורות הוויגים והיה גם בין צריהם – אדם שהיה כל ימיו רותח ונלחם עם הציבור בשם הצדק והמידות הטובות (כפּוּריטאני) ואותה שעה נתפס לדברים חשודים מאוד, כגון ריגול לטובת הממשלה במערכות העתונים האופוזיציוניים; כללו של דבר – אדם שטעה הרבה וסבל הרבה ועבר את כל שבעת מדורי הגיהנום, עד שקם יום אחד, והוא אז כבר קרוב לששים (1719), וכתב את “רובינזון קרוזו”, שפירסם את שמו תיכף בכל העולם, ועשה את הפובליציסטן והלוחם לחוזה החזיונות עד יום מותו.
חיים סוערים ומטורפים אלה הולמים מעט את יוצרו של “רובינזון קרוזו”, אגדת התום על חיי אדם שחזק בבדידותו ויטהר ויתעלה בשקט הטבע. ואף־על־פי־כן – אין החיים לחוד והיצירה לחוד. בין הסער ובין השקט, בין התום ובין החטא יש, כנראה, קשר הרבה יותר חזק והרבה יותר טבעי מכפי שאנו עלולים לשער זאת לפי שורת ההגיון.
ב 🔗
עובדה זו בלבד, שרק בערוב יומו, שבע־עמל ושבע־נסיון, יושב אדם וכותב דברי־חזון ראשונים, נראית לנו כפרט החשוב ביותר בכל תולדות חייו של דניאל דיפוֹ. מי יודע, אולי זוהי שורת היצירה – שיהא אדם יונק תחילה ממקור חיים רבים, שיהא נכשל בהם ומקבל תיקון מהם, ורק אחר־כך יבכר את פריו. אפשר זהו שגרם לכך, שב"רובינזון קרוזו" אנו רואים לא רק את בעל־האגדה, כי אם גם את בינת החיים והכרת המציאות הגדולה, העושה את הספר הזה ליצירה מחנכת נצחית, לתורת־חיים שלמה. רובינזון זה, חוץ ממה שהוא יודע בשעת הצורך להיות בנאי וחקלאי, קדר וחייט, חלבן וטחן, נגר ואופה – הריהו יודע גם את הגדולה שבאמנויות: להתהלך עם האנשים, ליצור חברה. אורח־פורח ורודף־מאורעות, הוא יודע להשפיע במתינותו, בבהירות נפשו על הבריות, להשכין שלום ביניהם, להפוך פירורי־אדם לגוף אחד, לחברה יצרנית קטנה. רק מי שעמד בעצמו על כל המעינות והכיר את החיים בכל תהפוכותיהם, עלול לתפקיד גדול וקשה זה.
“רובינזון קרוזו”, שנעשה לספר־הילדים המובהק ביותר, אינו ספר ילדותי כל־עיקר. פרי חיים ופרי אכזבות הוא. ספר של מסקנות־חיים. שמש־הדמיון שפוך על דפיו הרעננים, אבל יסודו אמת. פואימה – ויחד עם זה דין־וחשבון, אשר בו לא ניכר גדול לפני קטן. לשד־המציאות שוטף בכל עורקיו, ההרצאה המעשית של הריפוֹרטר היא המצמידה אותנו אל המסופר יותר מכל מכמני אמן, כופה אותנו לראותו כעובדה לקוחה מן החיים. המחבר עצמו, שהיה עתונאי מובהק והכיר את רוח ההמונים, לא חפץ שיראו את סיפורו כדבר בדוי מן הלב. בזה שהכניס יסוד פרוֹטוקולי ודייק בזמנים ודקדק בפרטים שאינם חשובים, השיג, שרובּינזון נעשה לקורא אדם חי, פרט מסוים, ושכל הסיפור היה בעיניו כמאורע שהיה, שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו. בימינו המספר, העוסק בקשוטי סגנון ובדקדוקי פסיכולוגיה, שוכח על־הרוב את העיקר: להלך על הקורא רוח של מציאות, לתת את סיפורו כעובדה, כמעשה שהיה.
מחברו של “רובינזון קרוזו”, שלא היה איש הסגנון המעודן (אם גם היה סופר מובהק), והיה רחוק מכל תרבות אמנותית, עשה את כל מה שיכול כדי להפוך את סיפורו לספר־זכרונות, לאבטוביוגראפיה של אדם, שמציאותו אינה מוטלת בספק. מה שהמלאכה כאן גסה במקצת, בלי אמון־יד מיוחד, בלי אצילותה של יצירת אמן, שמשמעה תמיד תמצית, בירור, ריכוז, – הוסיף לה מן החיוניוּת של דברים פגומי־סגנון ועזי־הרצאה, שדוקא בהם שמורה טבעיות גמורה. ודאי, שכאן לא נמצא אף זכר לחריפות־הרוח השקספירית, או לברק סגנונם של סופרי צרפת בני המאה השבע־עשרה. ספר זה כבש את העולם בכוחו האֶלימנטארי, האֶפּי, בשפעת־החיים, שרק היא נוטעת אמונה ומושכת אחריה את האלפים והרבבות. כאן אין הולכים סחור־סחור. נקודות־המרכז כאן, כמו בתנ"ך, החמרים הראשונים, הצרכים הראשונים: לחם, בית, בגד, – אם גם ברגעים גדולים, כמו בשעת מחלה, בפגישה עם אוכלי־האדם וכיוצא בזה, מבצבצת פתאום דקוּת נפשית, ועולה המית־לב כבירה, ובכל אלה העיקר, הנבלע לכאורה בתוך פרטי תיאור של מלחמת האדם לקיומו, מורגש בכל פינות הספר. החומר לא דיכא אותו. רוח־אדם צמאה, עשירת תום ומלאת רגש־דת, מילאה את האי השומם לבלוב ילדוּת, יגון אדם ואושר אדם – הפכה אותו לנווה חיים מופלאים, למקום ששם חוזרות כל האבדות.
ג 🔗
הצלחת הספר והשפעתו הגדולה, השפעה לדורות, שאין דומה לה, הרי הן לעצמן דברי־אגדה. לערכו של כל ספר נוסף תמיד גם גורלו. הוא נולד בשעה מוצלחת – כשהעולם הישן נעשה עייף מעצמו וביקש מפלט מעצמו, בתקופה של צמאון למרחב ימים, לארצות שעדיין לא־נחקרו, ועדיין לא־נטמאו. “רובינזון קרוזו” היה הרמז לאדם הנבוך. הוא שהרים את הקלעים מן המרחקים והראה עוד פעם את העולם בלבלובו הקדמוני.
זה לא היה חזון רומנטי, כחזיונות שאטוֹבּריאן, שההזיה הדתית שבהם מצלה על יפיו של עולם, ששמר עוד את תום עלומיו. “רובינזון קרוזו” היה האֶפּוס החדש, שירת המהגר הראשונה. לא ספר של הרפתקאות, כי אם חזון של הקמת עולם חדש. הוא הביע בראשונה את חדוות הפליט על מקלט־חייו החדש, את כליון־הנפש לנכר, לעולם המשוחרר מכל מסורת־בית ומועקת־בית, יחד עם יגון־היגונים שאנו נושאים בקרבנו עד יומנו האחרון על המולדת הישנה, אשר תאיר לנו תמיד בשולי שמינו ואשר בלעדיה כל האושר שבא לנו במרחקים משולל קסם ומשולל ערך. בספר נאמן זה נסתמן בראשונה תו־הטראגיות שבכל מהגר, שבכל מי שנעקר מקרקע מולדת והיכה שורש בארץ נכריה. תוגת־עולם זו של האדם, החי בשתי מכורות בעת אחת והוא מושיט כל ימיו את ידיו מארץ לארץ, מבלתי יכולת לזכות בשתיהן בבת אחת, לחסות בשתיהן בבת אחת.
ב"רובינזון קרוזו” מרומז בראשונה גם האושר של האדם, המתחיל הכל מחדש. שהרי ההגירה היא גם מעין לידה חדשה. ילדוּת נוספת היא, אשר תקסם לנו מכל חזיונות העולם החדש ומראותיו, מקרני שמשו ולטיפת רוחותיו, מחידת כוכביו וקסם ענניו. אולי בזה סוד המרץ החדש, השופע במהגר תמיד – שהוא רואה את עצמו כקטן שנולד, שהוא טועם עוד משהו מחדוות כיבושיו של האדם הקדמוני.
ספר זה, שתנחומי־עולם בו, היה הספר המעודד ביותר של התקופה החדשה. ברם, גם היגון נמסך לתוכו באין רואה – יגון הנצח על המולדת האחת, החסרה תמיד, שאינה נשכחת לעולם – לא בימי עצב ומפּח־נפש, ואולי עוד יותר בימי אושר, בשעת נצחון. כשהשעה משחקת לנו – אולי דוקא אז זקוקים אנו לה, אשר תמלא את כוס האושר; כי מהו נצחון בלי פינת־מולדת זו, אשר בה חלמנו על אודותיו בראשונה.
ד 🔗
המהדורה הראשונה של “רובינזון קרוזו” יצאה בכ"ה באפריל לשנת 1719; מקץ שבעה־עשר יום כבר הוצרכו למהדורה שניה; וכעבור עשרים וארבעה ימים – למהדורה שלישית, ולמהדורה רביעית – בעוד שני חדשים. מתרגמים אותו תיכף ומיד לגרמנית ולצרפתית, ובמשך זמן קצר מופיעים גם חיקויים לאין מספר בכל הלשונות. כל עם יוצר לו את רובינזון שלו. הוא נבלע ממש בפי קוראיו, ובמשך זמן קצר נעשה לספר הנפוץ והנקרא ביותר בכל ארצות התרבות. אפשר לומר בלי הפרזה, שעד היום הוא הספר הפופולארי ביותר של התקופה החדשה.
במה נחשבו לעומתו יצירות שקספיר וראסין ודומיהן? אלה היו ספרי יחידים, שנתחנכו והוכשרו להשגה של דברי פיוט דקים, וזה היה ספר פתוח לכל יודע קרוא, לכל צמא לדברי־חזון. כוח־משיכתו היה בפשטות שאין דומה לה, ברצינות הגדולה השפוכה על פני כולו, – בחוסר ההתחכמות שבתוכנו ובסגנונו. הספר קנה את הלבבות בסגולות המצויות אצל כל ספר־עם מובהק: בתפיסת־החיים העזה, ביכולת למשוך ערב רב של קוראים מכל המינים והגילים, לעורר בכולם השתתפות, והעיקר: לבטל את התחומים בין דמיון לממש ולהשפיע השפעה ישרה – לא כדברים שבכתב, כי־אם כנסיון מן החיים, שאין מהרהרים אחריו. דינו של ספר־עם אמתי הוא בעצם זה של ספר דתי. עליו נשענים. זהו הדמיון המצטרף למציאות, ועתים כוחו יפה מן המציאות.
בספר־עם זה, שסגנונו משורבב והרצאתו המונית ומעשית כל־כך, מתחילה בעצם תקופת השחרור מן הקלאסיציזם, מן הקפאון שהקיף אז את כל ספרויות אירופה. הוא ששבר את קולמוסם הצונן של הקפדנים וזרע את גרעיני הרומנטיקה הראשונים, ששבו והפרו את רוח האדם לאחר ימי שממון רבים. לא שקספיר היה הראשון שהבקיע את החומה, כי־אם רוחות־הדרום החמות שנשבו מן האי הפלאי של רובינזון העבירו את הבשורה בראשונה. הן שהקימו לא רק את רוּסוֹ, כי־אם הציתו געגועים על טהרו של עולם־בראשית גם בלבבות שהוכו בשדפון הראציונאליסטי. ספר זה, שהשיב לעולם את ילדותו האבודה, הזיז רבבות אנשים ממקומם. הוא ששלח את חץ־השמש אל לב המאה השמונה־עשרה, – שהפשיר את שלגיה.
ה 🔗
“רובינזון קרוזו”, כיצירה אֶלימנטארית־עממית, פועל כמגע ישר, בלתי־אמצעי. כוחו באינסטינקטים הראשונים, השולטים בו, – ביצר הכבוש של הטבע וההתמכרות לו, הנטוע בלב האדם הקדמון. ברם, אותה שעה הוא גם ספר־מוסר מן המין המעוּלה – ספר הוּמאני נעלה, שיר לבדידות ושיר לטוהר. ספר־העם ושיר־היחיד.
“רובינזון קרוזו” הוא גם ספר פיוטי מיוחד ביפיו. ספר־עם אין פירושו, כמקובל על דעת רבים, דבר משולל פיוט, כי־אם יצירה שאין הפיוט מכביד עליה, שאינו מרחיק אותה מן הלב על־ידי זהירות יתירה, על־ידי הבחנה יתירה. יצירת־עם פירושה – היכולת לבלתי נטות הצדה, להיות נתון עד הסוף לחזון שבלב, להשמע לו, לקבל את כל מרותו, ובאותה שעה להשאר בתחומי המציאות, שרק היא המשמשת יסוד אמת גם לדברי־חלומות.
אין זאת כי יש מין כוח סתום בספרים כאלה, שהם מקרבים במידה גדולה כזו את המספר והשומע ועושים אותם חטיבה אחת. אולי זהו סוד ההתרשמות העמוקה, שאינה פגה לעולם – ההולכת ומוסיפה כוח הבלטה גם מקץ ימים רבים. ב"רובינזון קרוזו" אנו מקבלים יותר משניתן לנו. התום השליט כאן בכול הכשיר אותנו למלאות את החסר, להוסיף לו נופך משלנו. אבל משלו אנו נותנים לו. אנו משלימים את מה שנרמז. לא רק על־ידי המחבר, כי אם על־ידי כולנו נהפך האי השומם לנווה־ידידות כולו, לחביון עולם מתוק, השמור לבחירי־אדם שניצולו. עד לימי זקנה חיים בקרבנו מראותיו הרעננים. לא נמר צבעם ולא פג ריחם. הנה הוא האי לפנינו. הדשא עוד רטוב בעמקיו ועפריו, וגדייו עם עיניהם המזהירות רועים בו שאננים; הקמה מתנופפת ומזהירה לעינינו – מה טוב כאן לנוח מנדודים רבים! מה טוב לכבוש את העינים העייפות בירק מרגיע זה, אשר לא יבול לנצח! ימי־שמש ולילות־פלאים נכונים כאן לכל יגיעי־כוח.
לא כוח התיאור הוא ההופך את האי הזר לעולם נראה ומוחש, אשר לא נשכחהו, כי אם הכוח לשתף אותנו בכל המתחולל כאן. ימים רבים ישבנו עליו. עם רובינזון נדדנו באשר נדד ועמו התענינו באשר התענה. בירחי הגשמים שכבנו עמו על החציר היבש ובאזנינו עלה קול הרעם ורעש הסער, וברעוד האדמה תחתיו עמו היינו בצרה. מראשית שנה ועד אחרית שנה היינו עדים לפלאים מתרחשים, לחזיונות יום־יום שהיו בעינינו שוב כפלאים, כמו בעיני האדם הראשון. כלום אפשר להקים בלב עולם שלם כזה בלא קסמי חזון? כלום יצירה המשפיעה כמיתוֹס רב, מיתוֹס של עולם מתהווה ומתחדש לעינינו, אינה יצירה פיוטית גדולה גם בלי אמצעי האמנות המקובלים?
ו 🔗
בספר זה, שמשך אחריו דורות בקסמיו, עצור בלי ספק כוח ראשון, השומר עליו מכמישה. אילו היה זה צירוף מוצלח של מאורעות בלבד, לא היה מושך אבירים כרוּסוֹ, כפראנקלין בכוחו. ועל מי לא היתה ידו הטובה? מי שלא קרא ספר זה בילדותו, לא ידע את מחסה העולם ומחבואיו.
חן־עולם לספר זה ותנחומי־עולם בו. רוח־בוקר חופפת על פני כולו, רוח תום ואמונה, שהאדם אינו נעזב במלחמתו עם איתני־הטבע, – שיש עין טובה המשקיפה עליו ושומרת עליו מכליון. עם קריאת הספר אנו מאמינים לפעמים, שיש לנו עסק עם מין שבחי צדיקים, סיפורי נפלאות מחיי אחד קדוש, שההשגחה שומרת עליו תמיד. אבל זה כוחו של הספר, שאין בו משום מעשה־נס, – שכל פלאיו הם פלאי־הטבע, חסדי הטבע. אנו נתונים תמיד בידי כוחות־איבה, אבל יש מי שהוא, המכריע את הכל לטובתנו. לא רק הצלת רובינזון בשעת טביעת האניה, כי אם גם הזרעונים המפוזרים, הצומחים מאליהם, פגישת האילות, הרעם אשר נתן לו את האש – כל אלה הם אותות חסד לו. ברם, אם יש בספר פלא גדול, הריהו רוח האדם המתגברת על גורלה, כוחה לעמוד, לסבול, לחגור אונים בלי קץ ולהוציא מידי הטבע על־כורחו את מתנותיו הטובות.
אין פלא, אם רוּסוֹ מצא בו את חזון לבו, את האדם ששב אל הטבע, אל המקור, ושם חזק וגילה את כוחו לחיים ואת כוחו ליצירה – גילה גם את מקור הצדקה בשובו אל שדי אלוהים הנשכחים. ואמנם, קשה היה למצוא ספר אשר ישמש יסוד נאמן יותר לדעות רוּסוֹ מ"רובינזון קרוזו", שנכתב חמישים שנה לפני “אֵמיל”. זה היה ההימנון לאדם הטבעי, לאדם השלם, שההשגחה הצילה אותו מפגעי התרבות. הימנון לבדידות היה זה, אשר תרפא אותנו מכל מדווי החברה, למען נשוב אליה אחר־כך בריאים וטובים משהיינו.
רוּסוֹ ציין אותו כספר־הילדים היחיד, שיש בו כדי לחנך, להבריא. יצר־הנדודים העליז ויצר־הפעולה העז – שניהם כאחד עושים את הספר מקור שעשועים ומקור תקוה לקורא הצעיר. קשה לדעת, מה מושך כאן יותר – מאורעות הנודד הנפלאים או מעשיו הפשוטים במלחמתו לקיום. בזה כוחו החינוכי הגדול של הספר – שמעשים בכל יום אלה נהפכים למאורעות גדולים, והם מושכים ומגרים אותנו כפעולות גבורה, כמעשי־אלוהים מכריעים.
“רובינזון קרוזו” נעשה לספר־הילדים המובהק בגלל שפעת הכוח, שגבורו מגלה בעצמו בהשארו לנפשו. כצמוח התנובה על האי, כן צומח המרץ בלב הפליט ככל אשר ירבה עניו. על־כן משעשע המחסור כאן כמקור ברכה, כמפתח הפלאים לנשמת האדם ואוצרותיה השפונים. המחסור, כסוד היצירה, כגורם לתקומת עולם חדש – מה עשוי יותר ממנו לעורר תקוה, לחזק את אלה, שהם עצמם עוד בראשית הדרך והם מצווים ועומדים להקים בכוח ידם עולם חדש זה!
זאת היתה האגדה החדשה, שניתנה לאנושות – המיתוס על האדם, המרחיב את העולם הישן, מיתוס העבודה וגבורתה. הימנון הוא לאורך־הרוח ולכוח־הסבל, לעקשנות המגדלת ומחזקת את העוסק בבנינו של עולם בה במידה שהוא נתבע לתת את עצמו.
ז 🔗
“כור עוני”, תרגומו העברי המקוצר של “רובינזון קרוזו” (לפי העיבוד הגרמני מיסודו של קאמפּה), היה בלי ספק אחד הספרים המעטים בילדותנו, שנסכו עלינו שכרון והוציאונו ממיצר העיירה העגום למרחבי־עולם רחוקים. דמיוננו נאחז בו, בנוסע מופלא זה, שידע לשחרר את עצמו משממונו של העולם הישן ולהפוך אי נעזב לאדמת שדה וגן, למקלט שלווה ובטחון. אפשר לומר בלי הפרזה, שרובּינזון היה לנו – ואולי הרבה יותר אפילו מאמנון של “אהבת ציון” – הגיבור למופת, אשר חייו ופעולותיו גֵרו את דמיוננו ובדמותו ראינו את עצמנו בחלומותינו הראשונים.
רבינזון קרוזו היה ברחוב היהודים הקול הקורא למרחק, ובתרגומו היהודי (“ראבינזאן או שֶבֶת”) השפיע בלי ספק השפעה רבה על ההמונים – המהגרים הראשונים של סוף המאה שעברה. תרגום זה, שהיה בציוריו ובסגנונו הפּרימיטיבי ספר־עם אמתי, עוד נסך קסמים גם עלי בילדותי. הוא יצק חן על מאמצי האדם להפריח שממת ארץ, וזרע, כ"אהבת ציון" וכ"שירת הזמיר", געגועים לוהטים בלבנו על עבודת־האדמה והוד הבדידות שבטבע הרבה יותר מאלפי המאמרים בכיוון זה, שמלאו את ספרותנו מראשית תקופת ההשכלה ועד היום. זה היה אחד הספרים המחנכים, אשר העבירו רוח חדשה על מחננו הכבד והפריחו את שדות ילדותנו העירומים.
רק אחרי המלחמה ניתן לנו (בתרגומו של אשר ברש) “רובּינזון” השלם. זאת היתה מתנה יקרה, שהגישה מחלקת־החינוך לישוב העברי בארץ אחרי הכרזת בלפור. ספר זה היה צריך לשמש יסוד לחינוך החדש: דמות חלוצית זו היתה מרחפת לפני כל מתישב חדש בארץ, ולצד זה הרי מכוונים עד היום כל הרוחות.
ברם, רובינזון לבית־הספר העברי עוד טרם ניתן לנו. רובינזון השלם לא יכשר לכך, ועיבודו המקוצר של גרזובסקי אינו מספיק, אף כי גם בצורתו זו מפיקים, כנראה, המורים ממנו תועלת רבה. כל־כך מרובה חיוניותו של ספר יקר זה, שבכל צורה ובכל סגנון טעמו עומד בו וכיפתו תמיד רעננה.
אכן, ראוי הוא ספר זה, שאין ערוך לו בהשפעתו, לקרב את הילד ליצירת־אדם וסבל־אדם, שיותן לדורנו בלבוש ההולם אותו. תמה אני אם יש בשירת העולם עוד ספר שהוא נחוץ כל־כך לילד העברי בארץ כמוהו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות