(1929–1904) ¹

א    🔗

בזכרנו אותו, וזכרנו את עצמנו. הוא היה לנו יותר מסופר, יותר ממשורר. בו נתגשמה דמות שלמה כל־כך, נושאת אמת וחכמה ובגרות של רוח במידה כזו, שנעשה בכל מה שכתב, בכל ההד הצלול שעלה ממנו, מופת ללא־פגם לכל הטוב והטהור שבשירה ובחיים. אחריו לא הרהרנו מעולם. הוא לא היה ענין לויכוחים וחילוקי־דעות, כטולסטוי, כדוסטוייבסקי. בו נשמנו. אותו קיבלנו כולו. הוא נעשה, בלי שהכרנו בכך, הריתּמוס של חיינו.

בזכרנו אותו, וזכרנו את ימי נעורינו. תקופת־חיים גדולה של התפתחותנו, של יצירתנו קשורה בו, מוארה בו. הוא לא היה לנו משורר הנוער כלרמונטוב וטוּרגנייב, כמיכ"ל ומאפו. הוא בא עם ימי־הבגרות. כל מגע עמו הביא בגרות, הביא הכרה. הוא נתן את העולם בלבנו ביציבות כזו, שלא היה מסתור עוד מפניו.

אותו גילינו לאחר שכבר ידענו את “הרוסים הגדולים” – את גוֹגוֹל, דוסטוייבסקי, טולסטוי, אלה שקרעו את התבלול מעל העין, שהוציאונו למרחבי־אלוהים. אבל נדמה היה, שרק לו חכינו, שרק הוא הכניס אותנו בבת אחת לתוך חוג זה של חיים, שלא העלים דבר. מגעו היה חריף יותר, קרוב יותר. הוא לא טיפל ב"גיבורים", – באנשים, שההכללה אוכלת את מהותם. הוא ביקש את האדם מחוץ לכל זה – מאחורי כל ההפשטות. הציג אותו תמיד לפנינו באמצע החוג, באין כל חציצה בינו ובין עצמו. על־כן נדמה לנו, כי כל מה שגילו האחרים היה רק מעין אמת, מעין מציאות, באשר שם האפילו על הכל ערפילי החלום, בשעה שכאן שמח העולם רק לגלות את עצמו, רק להסיר את הלוט ולהיות כנתינתו מיד האלוהים.

טשחוב לא היה נטוראליסטן לתיאבון. הוא לא קרע את הצעיף בקול ענות גבורה. הוא עשה זאת כמשורר – בביישנות, בהיסוס־לב, אם גם לא יפּה, לא קישט, לא כיסה על דבר. על־כן לא פג בושם העולם ויער החיים לא נתערטל עד סופו. החיים יפו באמתם, ביגונם, בצמאונם הנצחי, במרירות ההכרה, שבדרכנו אל האושר אנו פוסחים תמיד עליו והעינים נשואות תמיד מעבר למה שניתן לנו. עם ההוּמוֹר השופע, שהיה קורן לפעמים בנדיבות של דיקאֶנס (“ערבה”), נשא בלבו המלא ליריזם עצור, שבגליו השקופים ראה העולם את עצמו מטוהר, מפויס. המרירות שבכל אבידה נתרככה כאן בלווית הכרה, שגם מה שיושג בחיים לא יושג אלא למחצה, לא יושג אלא כדי להגדיל אחריו את השממון – שבעצם אין בעולם אושר, כי־אם הכשרון להיות מאושר, והוא הרי ניתן רק למעטים, לזכּאים.

ב    🔗

רק כזה יש לראותו. קודם־כל – כמשורר. הוא, שסאת יצירתו היתה גדושה, שנשא עמו עושר עצום של ממשות וידע לבדח את השטן עצמו בתרועת שחוקו, היה בעיקר ליריקן; איש הבדידות והדממה. אין בו ממידת הנוביליסטן הנקיה, המצויה באמנות הסיפורית הלאטינית. סכלות האדם, קטנותו, בהמיותו לא היו לו ענין כשהוא לעצמו, ענין מבדח, כמו למופּאסאן, כמו לבּוֹקאצ’יוֹ. נשמת־יצירתו היתה הנגינה, נגינת־האבל של החיים.

אותו יש לראות רק ברשותו שלו. הוא איננו ממשפּחת האריות, ואין להקיש עליו מטולסטוי או מדוסטוייבסקי, אשר נלחמו עם אלוהים ואדם וניגשו ביד־ענקים לעקור את הרע משרשו. הוא איננו מאלה, הבאים להזיז את העולם ממקומו בכוח. יותר מדי הוא מכיר את גבול האדם, את מידת יכולתו, שיאמין בפלא. הוא לא נתיאש מן האדם – לכך הוא יותר מדי משורר ודורש טוב. כן, “בעוד מאתיים־שלוש מאות שנה החיים על פני האדמה יהיו נאים ומתוקנים”, מתנחמים גיבוריו, הנמַקים בשממונם, פעם בפעם; אבל שהם יכשירו את העולם לכך, את זה אין להכיר כל־עיקר. על כתפיהם הרפות אין להעמיס סבל זה של שינוי עולם. חנם ברפיונם, בחוסר־כוחם לחיות, לשנות דבר, והאמן, ככל אמן, – פעמים נהנה מיצירי כפיו, שמח לראותם ב"שלמותם", בנאמנותם לעצמם.

ברם, אלה הרואים בטשחוב, לעומת חבריו הגדולים, שופטי האדם, בין שהם מלמדים זכות ובין שהם מלמדים חובה עליו – רק כוח אמן פּאסיבי, שאינו מתעורר כנגד כיעורו של עולם, אינם אלא טועים. הוא לא שפט. הוא רק הראה. בלי פאתּוס, אבל גם בלי חשך, הוקיע, חשף את ערוות החיים, – לימד לשנוא שנאת־מוות הוויה עלובה זו, שנידון לה דור אומלל, דור יורד, נמק בחוסר־כוחו ובחוסר־רצונו להגאל. לעומת גורקי, שירד למצולות והעלה את צללי המעמקים, וקרא למהפכה, וניבא ליום נקם, עמד הוא, שהאמין ולא האמין, וגילה את הגלוי בלגלוג קולע וחתר תחת אשיות העולם שעבר זמנו חתירה שאינה פוסקת. הוא לא ניבא למהפכה ולא קרא לה. אבל הוא הכשיר את בואה.

הוא ידע את בני הדור בכל רפיונם, ולא בטח בהם ולא תבע מהם דבר. ידע, כמה היתה בהם יד הסביבה לרעה. ידע, עד כמה אין בהם הכוח להתקומם לעצמם, ועד כמה אין בהם העוז להיות מאושרים. ויותר מששנא אותם, נד להם, ריחם אותם בלבו. לא הם, כי־אם מי שהוא אחר זורע כאן את זרע השממון. היתה בו הכרת הגזע, שנידון לכליה, שגם השפע של כוחותיו שמור רק לרעתו.

אפילו בו, בצלוּל שבמשוררי רוסיה, שכן משהו מאותה רוח פאטאלית מכנעת, המשתקת את הכל במגעה.

טשאֶחוב המשיך את המסורת של השירה הרוסית, שראתה את האדם החדש בשפל, ורק שגיבורו לא היה עוד האציל המתנוון והולך, כי־אם האיש הרוסי הבינוני, האינטליגנט העירוני, הסוחר, הכהן, הפקיד, המורה, – ערב־רב זה של דמויות אדם, שהתהלכו איש איש עם נגע חייו, שנרדפו בלי חשך ולא ידעו מי רודף אותם. איש לא ידע כמוהו לתאר את בלהות הפרובינציה, האוכלת את עצמה בלי־הרף ונחנקת ביון חייה הקטנים – את ערי־הערבה, את אנשי המישור הגדול, השותים לשכרה מרוב שממון ומתאכזרים איש לרעהו, שאהבתם גם שנאתם לא תשא פרי, וששארית כוחותיהם מתעוררת רק לקראת אבדנם.

את חרדת־החיים גילה לא ברשע, אלא בקהות, בטמטום, בסכלות. לסמלי־בלהה היו לו לא בעלי־האגרוף, כי אם “האנשים הקודרים”, אלה היוצקים לתוך החיים השוחקים נשימת עובש וכבדות ממארת ורוח רעה, הנוקמים תמיד נקם עלבונם, קטנותם, רפיונם – השולחים את שיניהם הקהות דוקא בבשר הקרובים, האוהבים. תולעי־אדם אלה, אשר ירעילו את כל באר מתוקה ובאשר ילכו יגררו אחריהם את מארת נפשם, – אותם הוקיע טשאֶחוב כזעוות החיים, כמיקרובים המסוכנים ביותר של האדם, כאילו הזהיר מפניהם וקרא להשמידם בלי חמלה.

ג    🔗

במחנק זה לא היתה כל יכולת לנשום, לולא ההוּמוֹר המטהר, המיישר, המקל כל כובד. מכיון שאדם נעשה מגוחך, מיד הוא מפייס אותנו, מיד רצה את עוונו. הנלעג שבאדם הוא הוא המכפר עליו.

בהוּמוֹר נפלא בורך טשחוב. מי שדפדף פעם בקובצי אגרותיו, עמד על אפיו המיוחד. על פיהם אנו למדים, שזוהי הצורה שבה מביע המשורר את חיבתו היתירה. כל מקום שאתה מוצא הוּמוֹר זה, המתיז את ניצוצותיו העליזים על העולם, שם מסתתרת שפעת האהבה. רק האנשים, המעוררים סימפאטיה אמתית בנו, מולידים הוּמוֹר זה, השופע רוך ונדיבות לאין קץ. הקרוב ביותר, התם ביותר, “השלם” ברפיונו, במומו – אלה הם האובייקטים המצויים ביותר לבדיחה־מאהבה.

בהוּמוֹר כזה מצייר טשחוב ביחוד את הילדים, את בעלי־החיים הקטנים, את אנשי התום, אשר ישאו לחיים שי את דרישת הטוב, את העין היפה, – אלה אשר הנלעג החיצוני שבהם כאילו מאַשר את טוהרם הפנימי.

סיפורי־הילדים של טשחוב אינם מרובים, אבל הם כולם ראויים לשמש מופת לשירת ילדות שנוצרה בידי אמן. הם הראשונים במקצוע זה, שנכתבו בידי משוררי אירופה הגדולים. אין בהם אידיאַליזציה, שיסודה בתפיסה מזויפת, ואין בהם רגשנות מיוחדת. אין כאן לא כרובים ולא יצרי־אגדה. הילדים חולמים הרבה יותר מן הגדולים להיות שודדים מצוינים, להרוג את אנשי חרמם, לצבור כסף רב ולפרסם את שמם… אבל חיות קטנות אלה אינן מסתירות דבר. הן גלויות עד הסוף. הילדים תמיד מחקים את הגיבורים, את אנשי המופת. ועל כל מה שנראה לנו מכוער ואווילי בגדולים, הם משווים חן וחביבות בתומם, באמונתם השלמה.

את כל אהבתו להם גילה טשחוב בפואימה הגדולה “ערבה” (תורגמה לעברית בידי מ. חריזמן). זוהי אחת היצירות השלמות ביותר, שכתב טשחוב בימי חייו – יצירה שבה הראה את כל כוחו האמנותי הגדול ואת כל יפי נפשו ועושר נפשו. באֶפוס־שדה זה, שירת הערבה ושירת הילדות, שיש בה משהו מ"דוד קופרפילד", מתולדות היתום, אשר עין הטבע הרחמן עליו תמיד לשמרו מפני האנשים קשי־הלב – משירה זו של ההוּמוֹריסטן הבריטי הגדול, אשר מהשפעתה לא ניקה כל מספר גדול עד היום.

אכן, הצבעים כאן אחרים והשירה אחרת. ואם הכהן הזקן, המשרת, הדוד הקשה הם כולם אנשי־דיקאֶנס בתום ובנלעג, ברך ובקשה שבהם, הנה נוף־הערבה הרחב, המאיר לפנינו באלפי מראותיו ובאלפי קסמיו, מגלה לפנינו את הפייטן הגדול, אשר יחוד את חידות העולם בכל פינותיו הגלויות והנסתרות. בוקר וצהרים, ערב ולילה תקסום לנו הערבה, כסמל עולם, ברוחב בדידותה, ביגון שמשה וצלליה. ליגון אין קץ ואין קץ לתנחומים. כל עשבה כומשת, כל אילן בודד בערבה נוֹב יניב את לב הילד, אשר הוצג בפעם הראשונה לנוכח הערבה הגדולה. מסתורי אלוהים שבטבע יטביעו בקרבם כל ענוּת וכל יתמוּת, והילד שנעזב זה עתה לנפשו נכנס בפעם הראשונה לגן־החיים הנעול.

בעודני צעיר מאוד קראתי את השירה הגדולה הזאת, אשר לא מצאתי דומה לה בספרות העולם. פעמים רבות טבלתי את נפשי בה ולא ידעתי שבעה. ואינני יודע עד היום ספר טוב ממנו לנוער, לבית־הספר ולבית – ספר אשר יחנך את עין האדם לראות ואת לבו לחוש את יפי העולם ואת חסד העולם.

ד    🔗

מתוך שממות חיים אלו יאירו בזיו מיוחד פרצופי־החן של נשים אובדות בערבה הגדולה, אלה הנושאות את עושר יפין כצפרים פלאיות שהובאו ממרחק ובעיניהן הנבהלות מכחילים שמי־חידות וכליון נפש לחיים ובוז לחיים – נשים אשר קסמים בידיהן לחַיות ולהמית, ואשר פּזר תפזרנה את מכמני גופן ונפשן בבת אחת מרוב שממון ומרוב צפיה.

טשחוב אהב לצייר את הנשים האלה, המוזגות לתוך החיים את נטפי־יפין החריפים ומחדשות את פני העולם הנובל, – את אלה אשר בבואן לתוך בית הכל יאיר ממגען, “כאילו בכל החלונות נקבעו שמשות חדשות”. הוא שמח לקראתן, לקראת יפי העולם שטרם נחרב כולו. האשה הרוסית, בהכנעתה ובגבורתה, בצמאונה החנוק לחיים ובמסירותה היתה לו, כילד, הסלע האחרון, בו נאחז.

על האשה אהב לספר, כאשר סיפר על הילד, בהוּמוֹר, שהיה אצלו תמיד אות לאהבה. רק לה מחל על רפיונה, על תתה את לבה לכל מי שידע לשפוך עליו את ממשלתו בחלום־אמת או בחלום־רמיה.

נשי־טשחוב אינן עוד טיפוסן הנקי של בנות־רוסיה, החולמות, נשי־החובה, הנזירות למחצה גם בהפקירן את עצמן, מן הסוג של טאטיאַנה הפּוּשקינית, אשר צילה החמוד היה מלווה את משוררי רוסיה ומספריה ימים רבים. אין בהם עוד הזוך הצונן והריזיגנאציה מרצון, מחדוות־הקרבן של ליזא שב"קן האצילים", וגם לא “שיעור־הקומה” שבחטא של אנא קארינינה. הגובה האצילי הולך ופוחת כאן. הננו קרובים יותר אל האדמה. אכן, באשה הטשחובית נשתמר עוד משהו מכל הקוים הנעלים האלה. בקראנו את ספריו יש לנו הרושם, שרק בה, באשה הרוסית, לא נגעה עוד יד ההתנוונות של דור עלוב זה. היא הסוככת עוד בחינה, בסודה הענוג, ברמז האושר שבאבלות שמלותיה על נוולות הגברים וגסותם ההמונית. בה, המתהלכת שפי בירכתי החיים, כמתאבלת על אדם קרוב שעזב את החיים, נתלבשה עוד שארית האצילות.

ה    🔗

אמנות גדולה ופשוטה זו, שנצרפה מכל רבב של צורה, מכל פסולת של קשוטי־רמיה, היתה לנו אז ונשארה עד היום מופת לשלימות, לטעם, ליושר ההבעה. היא היתה לנו מלאכת־המחשבת ללא פגם, שאליה הגיעו רק יחידים בשירת העולם.

כמה ידע להגיד הכל עד הסוף ושלא להוציא לבטלה אף ניב אחד! כמה ידע למצוא את האמצעי הקרוב ביותר לביטויו, להיות חדש תמיד ולא להפתיע לעולם. הרבה אמני־ניב הקימה רוסיה, ואולם אין גם אחד בהם, אפילו בגדולים ביותר, שהגיע באמנות הכתיבה לידי תרבות נפשית עליונה כזו.

לא קם כמוהו אמן, אשר נשא בקרבו גועל כזה אל כל שרבוב מלולי, אשר חש כעקיצת צרעה את כל זלזול ואת כל תרמית שבביטוי, את הטשטוש שבהסבר ואת הכיעור שביפּוּי, כדבּר על פגם לא־יתוקן דיבר על תואר אחד מיותר, על קישוט־עט טפל – על כל מה שיש בו כדי להטיל פגם כלשהו באינסטרומאֶמנט של הלשון. בו נתגשמה האמנות כהרגשה אצילית, כאנינות־דעת זו הבוחלת בכל הטעמה, בכל הבלטה המונית. הוא הגשים בעצמו את הבקורת העליונה של ביטוי זה, שהוא מבחין, כמוסיקה, בחלקי־הקול הדקים ביותר. חוש־השמע שלו היה מפותח במידה כזו, שכל אות קלילה שלא במקומה שרטה בו שרטת. כתיבה כזו אינה עוד אמנות גדולה סתם: היא משמשת אמת־מידה נכונה להשגת האדם, למדרגת־רוחו המוסרית. על־פיה אנו למדים שיש נשמות שקורצו מחומר עדין יותר, אשר תפרוקנה מעליהן שכבות של פסולת תרבותית בבת אחת ומגלות בנקיון ניבן את כל היופי הרב אשר תשאנה לעולם.

ו    🔗

האמנות הטשחובית כוחה רב עד היום לחנך, לרומם את האדם, בגרדה מעורו את החלאה, חלאת דורות, בטוהר ניבה, בביטוי זה, ששוחרר לא רק מכל אמצעי אמנותי פסול, כי־אם גם מכל פסול נפשי, מכל אונאה עצמית והתהדרות של קטנים. היא כור מצרף. כל “ספרי מוסר” לא ישוו להבחנה הצרופה של אמנות זו.

לספרוּת העברית היה נקיון זה שבביטוי אסכולה – אות לכשרון, ליכולת, ליושר האמצעים באמנות. הוא חינך את בעלי הפרוזה הטובים ביותר שבינינו, את נקיי העט המחמירים ביותר, אלה שנתנו את נפשם על כשרות־עבודתם ובמסירותם זו קידמוה וקידשוה.