א    🔗

לא לרגל עבודתי, כי אם במקרה לקחתי את הספר, מתכוון רגע לדפדף בו מתוך סקרנות, לשמוע את בּזארוֹב מדבר עברית, לראות איך עלה תרגומה של החתימה הלירית היפה, אשר ידענוה בנערותנו ימים רבים על־פה ולא עייפנו מדקלם אותה פעם בפעם יחד עם “השירים בפרוֹזה” ושאר סיומי רומניו של טוּרגנייב, שהיו מעלים תמיד כעין הד יללת־רוח בערבה, כנענועי ארנים ענוגים ביער. אך משהגיע לאזני קולו השוקט, ויריעת־הסיפור טובת־הרקמה נגולה לפני לאט־לאט בכל בהירותה האֶפּית, הפלגתי להנאתי בעמקי היצירה הזאת, נמשך אחרי פשטוּתה, רחבוּתה, כאיש מהלך בדרך־שדות נוחה, ואין לפניו מטרה ברורה, אך אין טעם גם לשוב. מובן, שהרבה גרמה לכך אמנות־הסיפור כשהיא לעצמה. טוּרגנייב יודע, כמו שידעו רק רבותיו הצרפתים, את סוד הבנין של הסיפור; הוא אדריכל נעלה. במובן זה הוא אחד המספרים הקלאסיים המעטים שבכל העולם. ריאַליסטן ומשורר הדעות של בני־דורו, הוא אינו מטריד בכל־זאת לא בתיאורים ולא במלחמת דברים של גיבוריו. ציורי־הנוף שלו, שמעטים כמוֹתם בשירת העולם, ממוזגים יפה, מצומצמי־צבעים ומבליטי־מהות; המיה לירית דקה עוברת בהם ומחיה כל שרטוט שבהם. בויכוחים מבליטים גיבוריו לא מחשבות ותיאוריות מתות, כי אם כל אחד מדבר קודם־כל בשם עצמו ומגלה את עצמו, נלחם על נפשו… אין אצלו ריב־דברים, כי אם ריב־נפשות. השיחה אינה מופשטת לעולם. תמיד היא נובעת מתוך מצב־הדברים הריאַלי, מתפתחת מאליה ומושכת את הקורא בקסמים נפשיים דקים. כל רומן של טוּרגנייב הריהו מזיגה יפה של פואימה לירית, של תיאורי־חיים אֶפיים וסכסוכים מלאים דראמטיות. הוא הרומניסטן למופת עד היום. בקוֹמפּוֹזיציה של סיפוריו אין פגם, אין חוליה מלאכותית. אחדוּת אוֹרגאנית שולטת בכל.

זהו טוּרגנייב. ככה נגלה לי לפני ימים רבים, בהיותי עוד נער. כשנשארו מאחורי השבילים העזובים של סמולנסקין, שוּלמן וברוֹדס, ורגלי דרכו בראשונה על אדמת נכר, מצאתני שירתו ותשפוך עלי את ממשלתה ימים רבים. היא הטביעה בי את חותמה אולי עד היום. מן הריתּמוס המנגן, מזרם־המלים הזך, הנוח, המצודד את נפש הנער, קשה להשתחרר גם בימי העמידה. על פני יצירת טוּרגנייב המוסיקלית נישאנו כמו על מים רחבים. היא, רבת־המידה ורבת־החן, חינכתנו, הוציאתנו מחוג־עולמנו הצר. בתקופת נערותנו עוד יומו הבהיר של טוּרגנייב טרם נטה לערוב. אילני־הענק, טולסטוי ודוסטוייבסקי, שגדלו ועלו אתו יחדיו לא עממו עוד את דמותו הענוגה, המעבר אל יצירתו הובילנו עוד בשבילים הבהירים של ילדותנו. גם בהם פגשנו את החולמים רפי האונים, אובדי־החיים, הנמקים כמונו באפס מעשה, באפס כשרון־המעשה. אנשיו עלובי־הגורל היו בני משפחתנו, ואנחנו פגשנו אותם כפגוש מכרים ידועים, כאחים לצרה. היאוש היה מתהלך בין דפיו הנוגנים, ובכל־זאת היה משורר־הנוער. העצב שבספריו היה רך, שפוך־נוגה. היה בו מן הבהירוּת והריחניות שבסתיו־הדרום. כולו מילוֹדיוּת, הרמוניה נוחה ושלוות־אמן, לא נתן, כחבריו הזועפים טולסטוי ודוסטוייבסקי, אלה דוּבי־הצפון הכבדים, מקום לדיסונאנסים קורעי־לב, מרגיזי־הכאַוס. בת־שירתו התהלכה עלי אדמות בפסיעותיה הקלות ועל כּפוֹרת התהום העבירה את אצבעותיה הענוגות כעל מנענעי־פסנתר לבנים. ביגון טורגנייב היה תמיד משהו משלים, מרגיע, אף כי לא היה בו מן היסוד התומך ומעורר כאחד של יוצרי “האחים קאראמזוֹב” ו"מלחמה ושלום". הוא היה מניח את הדעת ומרכך את פני המציאות בנעימה טהורה שבלב, באותו רפיון־ידים סלאבי, המשכיח ומשדל ומרמז להמשיך את הדברים כמו־שהם, להבין ולסלוח, כי אין במי לתלות את הקולר ואין את מי להאשים…

ב    🔗

גם בו, במובהק שבמערביים שהטיף לתרבות מודרנית חיה, מעשית, היה עוד הרבה, הרבה מן הפּאסיביות המזרחית. האמן הבטוח הזה היה בעל נפש רפה, רפה. במלחמתו כנגד הרוּדינים, יפי־הניבים ודלי־הכוח, נלחם בעצם כנגד עצמו, כנגד רשלונו הסלאבי. הוא בעצמו, בבדידות חייו, ברפיונו, באהבתו היחידה שהשביעתהו רק עלבון ומרירות, הגשים את רוב גיבוריו, המתלבטים עלי אדמות ללא צורך. כולם הם אנשי לב, עשירי רוח ומבזבזים את עושרם ללא פרי ותכלית. כולם חוננו בכל המתנות הטובות מיד היוצר, ובצאתם אל החיים הם כולם מהפכים את הקערה על פיה ומתהלכים נגועי יום ואובדי־עצות – הלא הם עדת “האנשים המיותרים”, אשר כל סיפורי טורגנייב ורומניו מלאים אותם.

הדמות הענוגה־המילאנכולית של טוּרגנייב מתגברת על עצמה, על טבעה, ברומן החזק ביותר, האוּניברסאלי ביותר שלו – “האבות והבנים”. הוא, הרומנטיקן בעצמו, הנעלב מן הבּזארוֹבים, נמשך בתור אמן לא רק אחרי קסם־הרצון, אחרי צמאון־הכיבוש שבהם, כי אם גם אחרי הפשטות הקודרת, אפילו אחרי ה"גסות" שבהם. הוא מכיר היטב גם את החולשה הנסתרה שבבזארוֹבים הרוסים, המושכת אותם תהומה בעצם גברותם, אך דמותם המוסרית, עוז־הנוער של התקופה, המתפרץ מתוך עוגת הדורות המקוללה, לוקחים את לבבו. עייף מן הנמושות שבדורו, הוא מבליט כמעט נגד רצונו, את השרטוטים העזים שבפרצוף בּזארוֹב, איש השרירים והתבונה הישרה, ואלה שמסביב, “הרומַנטיקנים החביבים”, מצטמצמים ומתבטלים מאליהם.

ברומן ה"אבות והבנים" פותח האמן את החלון קצת לצד הקדרוּת. הקול הרך נמלא כאן זעם, הוא צמא אל הכוח, אל נחותי־המדרגה, המעפילים לעלות ונושאים יחד עם איבתם גם איזה קסם חדש בבוּז שבנפשם אל היופי המרפה, בחריצות־הידים, במשיכתם למטה, אל המוּצק שבקרקע. לא רק השירה, כי אם גם ריבוי הכוונות, המשא־והמתן שברוח מטה אותנו אל צד החלום העקר, אל גבולות הבטלה. היצירה האמיתית תמיד מעשים עמה. ממשיוּת אמתית הוא רק עולם העשיה. רק כשאנו משתחררים מן החדלון שבמחשבה ונוטלים את הקורנס בידינו, אנו נגאלים. בּזארוֹב אינו תלמידו של בּיכנר, של המטריאלימוס, כי אם קודם־כל מעריץ המעשים. וטורגניייב, אשר ראה מסביבו המון פושקי־שפתים והולכי־בטל, לא יכול שלא להימשך אחרי גיבורו. בפי בּזארוֹב, בדיבוריו האמיצים זרק סם־מות אל מיקרוֹבּי האפסוּת ושפלות־הידים שבעמו.

בימים ההם היה לנו הספר האמיץ הזה המלא שירה יותר ממגילת־הפרוֹזה של ליליינבלוּם “חטאות נעוּרים”, – המחניקה מעט בצרוּת אפקה והמחיה בכל־זאת בישרות מחשבתה ובאכזריותה, – אות המרד, גבול המעבר. אל דברי בזארוֹב האזנו ברטט, העינים להטו והאגרוף נתקמץ. האיש הזר ועז־הנפש הזה, אשר הרס ולא חמל את קורי־הזהב של החלומות, הטיל אימה עלינו ומשך אותנו בקסמיו הקרים. כל אחד מאתנו זוכר בודאי את “תקופת בּזארוב” בנערותו. זאת היתה תקופת־הגבורה, תקופת־הבגרות. התחילו ימים של התנכרות להורים, לנערצים; התעורר רצון לבעוט, לחלל, לקרוע את הצעיף – להתאכזר אל כל מה שהיה יקר ללב. זאת היתה הקפיצה מחיק הילדוּת החמה אל גלי החיים הקרים. ומתוק היה הכאב. הן הכאב היה ממשי, והלב אשר שבע חלומות, צמא רק אל “העולם השפל”, הממשי וישמח לשכח את הכוכבים הרחוקים.

הוי, אלה היו ימים גדולים!..מיכ’ל האהוב הוטל בחרפה אל אחת הפינות. אל מאפוּ לא הושם עוד לב. את שירי ה"אינטאֶרמצוֹ הלירי" לא הוספנו עוד לדקלם בקולות־נצחון בצאתנו עם שקיעת החמה לטייל בשדה, כי אם הלכנו הלוך והתווכח על “ענינים ריאַליים”. נעשינו מומחים בבּוֹטניקה, באנאטומיה, במיכאַניקה, אשר לקקנו מהן בקצה המשענת. היו בין חברי אשר מלאו את תפקידו של בּזארוֹב בקיצוניוּת יתירה ורדפו כל “רומנטיקן” בשבט פיהם. ביחוד עלה בחלקי, כמובן. אני הייתי חשוד על רומנטיקה גם כששקדתי על “ידיעות הטבע” ועל “המנוחה והתנועה”. כשתקף אותי יצר השירה, הייתי מוכרח להסתתר מפני הניהיליסטים האכזריים האלה בחדרי־חדרים. וזוכר אנוכי, פעם אחת מצאוני בהיותי לומד בחשק את “מערכי לשון עבר” בעצם ימי תגבורת הריאליוּת אצלנו, ומאז נתיאשו ממני רוב חברי והביטו עלי כעל אדם אבוד לחלוטין, – אדם שאין לו תקנה…

זה היה הקרע הראשון בחיי. אני אמנם נרפאתי עד מהרה מן המחלה הבּזארובית; אך חברי, שהיו ברובם בנים להורים אדוקים, אחזו בתורת בּזארוב ודקדקו בה יותר מבּזארוב עצמו. הם הגיעו לקיצוניוּת נפרזה בהלך־רוחם, אבל במציאות נשארו חדלי־און להגשים משהו. אנשי־ספר וחולמי־חלומות לפי מהותם, נשאו אתם את הפּוֹזיטיביוּת הזרה, כסוס שהדביקו מטאטא על זנבו והוא מקשקש בו ברוצו אילך ואילך, באין יכולת להשתחרר ממנו, אבל לידי מעשה ממש לא הגיעו. רק למעטים מהם היתה תורת בּזארוב סם־חיים באמת ויתמכרו למדעים החיוביים, ויהיו לאשר היו. זה היה אותו הסוג, שלפי תכונתו היה רחוק מדברי חלומות ושירה, ובּזארוב הועיל רק לגלות להם את מהותם העצמית…

ג    🔗

בספר מצוין זה נתמזג באופן נפלא הרעיון המוסרי והאמנות הנקיה, הבלתי־פגומה. רק בידי אמן כטורגנייב עלה לתת לנו ספר סאטירי כזה, כמעט טנדאֶנציוזי, ויחד עם זה – ספר של שירה עולמית, לגבּש את המתהווה ולטבוע בו צורה קיימת – רומן אשר הנהו עד היום אחת היצירות החביבות ביותר ברוסיה וגם במערב־אירופה. את היסוד הזמני הרים למדרגה של נצחיוּת על־ידי הצירוף האמנותי, על־ידי החירוּת האמנותית, הנטיה הגלויה והנסתרה כלפי צד זה או משנהו לא עכר את עין המשורר הבהירה מראות נכוחה. אין כאן האובייקטיביות הפלוֹבּאֶרית. והיכן יש אמנות אובייקטיבית גמורה? יש רק אמנות חופשית ואמנות כפותה. האמנות החפשית היא סובייקטיבית לעולם, והאמנות הכפותה אינה אמנות כלל. טורגניייב הוגה סימפּטיה גלויה לבּזארוב, ובכל־זאת הוא מגלה את כל השניוּת הטראגית שבחייו; גילה, שאין אדם חי על־פי תורתו, שהנפש אינה מקבלת מרוּת, ולא רק ארקדי, המנער מעליו את קריאת־החיים הראשונה, את תורת רבו כלבוש זר, כי אם גם בּזארוב עצמו, בהיות עליו יד האהבה, העזה מכל עוז, מפרפר עם כל יסודות־תורתו העצומים כיונק לפני סער, ואודינצובה – הוי, אין אנחנו עשוים כלל לשער עד היכן היה כוח־השפעתה על בּזארוב מגיע, לוּ היתה מרעיפה רק טיפת־אושר אחת על שפתיו הבוערות…

בתיאור בּזארוב ואודינצובה הראה טורגנייב את כל כוח־אמנותו העצום לצור צורות חיות. הוא מופיע כצר צורות ממדרגה ראשונה. בּזארוב פוסק מהיות צורה שבדמיון, – הוא עומד לפנינו חי בכל קלסתר־פניו, בכל שירטוטי רוחו. הוא נעשה תיכף לאדם שבמציאות. אין ניב בפיו, אין תנועה אשר לא יהיו בּזארוביים. אנו רואים אותו, את האדם הרוסי הטיפוסי, אשר תורתו אמנם שאולה, אך כל תכונתו העצומה היא עצמית, נובעת ממעמקי רוחה של האומה. הקו המובהק שבאופיו – הפשטוּת, הרצון להשתחרר מכל הסבל של המקובל, של המורכב ביותר, להביא את שברי־החיים לידי מכניהם המשותפים, למען האמת הגופנית והנפשית – זהו קו רוסי, טולסטואי, עם כל מה שה"שיטה" היא ההיפך הגמור מהשקפת־העולם הרוסית. כל הבוז הזה לדברים שבחיצוניוּת, השאיפה אל ה"מהוּת" שבעולם, – הרצון לנתק במחי יד אחת את כל עבותות הנימוסיוּּת, כל סבך השקר והחנופה, למען הגיע בדרך הקצרה ביותר אל עצמו – זאת היא תכונת האדם הרוסי. נגיד את זה ברור: זאת היא בקשת האמת. בנוסח אחר: בקשת האלוהים, הניהיליזמוס האמתי אינו קלות־ראש או פריקת־עול, אף־על־פי שלפעמים הוא מתגלה כך. ביסודו הוא רצינות עמוקה, בקשת הגרעין הפנימי, זריקת הקליפה. במובן זה בּזארוב הוא האישיוּת המוסרית האחת בכל הרומן. כוחו לא בשיטתו הקיצונית, לא בתורתו הישרה, המוצקה, כי אם באמתו, ביושר־רוחו. הוא חי לפנינו, סובל ומת כגיבור, כאיש אשר חי למען האמת. מותו פועל עלינו פעולה טראגית, מטהרת. לא אדם, שיסודו מעפר, חדל מהיות, כי אם רצון כביר, נאמן כולו, נתבטל בתהום החדלון, שב אל האלוהים. בּזארוב מת באותה הפשטות, באותו חוסר הדיקוראטיביות, כמו שהיה חי. הוא הולך למנוחות בלא פּאתּוֹס, באותו שקט אנושי נאה, באותה הבנת ההכרח, המתאימים לאיש רוסי ולאיש בכלל. את רוח הדממה והיופי, המרחפת על מותו, לא נשכח לעולם. מות גיבורים הוא, מות קדושים.

לעומת התמונה המוצקה הזאת כל בני הסביבה מתקלשים. הוא מאפיל על פני כולם בקומתו. אפילו אודינצובה, שיש בה משהו מן המוצק הבּזארובי (“יותר מדי היה בנו החומר המשותף” – אומרת אודינצובה לבּזארוב), גם היא, המכריעה את הגיבור בזה, שהיא בעצמה “שלטת” יותר ממנו, שדמה קר יותר, אף היא אינה עומדת אתו בשורה אחת, אך כיצירת אמן גם היא חיה, כמעט מסמלת את האשה אשר לא נבראה לאושר, אשר יפיה לא ניתן לשמח לב, כאילן יפה־דליות וחדל פרי… היא כולה כמו חטובת שיש, ויחד עם זה לב אומלל פועם בה. בפאר עלומיה הוטל בה זוקן ממאיר, ובנץ אביבה המלא נשמתה נובלת. גם אותה לא נשכח – היופי המאיר הזה שאינו מחמם הוא טראגי. זאת היא הנזירה שמחוץ לבתי־המנזר. אלוהים מנע ממנה את הכשרון היקר לתת ולקבל גם יחד. היא בעצמה מכירה את זה באמרה: “קטן בי ופעוט מאוד הרצון לחיות”. על־כן אינה יודעת גם להפקיר דבר. רק “שיכורי־החיים” יודעים לסכּן, להפקיר את הכל. בפרקים האחדים, שהיא עוברת לפנינו, הננו רואים אותה במלחמתה עם עצמה, עם קללת הקפאון, הרובצת על גופה היפה, על נפשה המשותקת. היא כמו מושיטה את זרועותיה היפות והצוננות לבּזארוב בתחינה: צק בהן מחום הנוער, השיבני אל החיים! אך בגשת בּזארוב אליה, נדהם מיופיה, היא שוב עומדת על נפשה. כל פגישותיה עם בּזארוב הן מלחמות־שניים נואשות. חרבות־ההגיון שלופות ומבריקות מזה ומזה. ועל־כן אין נצחון־גמור לשום צד, אף כי בזכרוננו ישתמר תמיד פרצוף אודינצובה כסמל של שלטון השקט. אודינצובה חזקה רק בחוסר מאויים, היא מתה איפוא זה כבר. בה נתגשם היופי העקר שלא מצא את תיקונו, שירד לעולם בלא ברכה…

שאר הנפשות: ארקאדי, קאטיה, ניקולי קירסנוב ואחיו פטר – כולן לא באו אלא לשם “אנסאַמבּל”, לשם הטעמת הניגודים של הגיבורים הראשיים – בּזארוב ואודינצובה. חלוקת התפקידים מצד המחבר נעשתה כאן בהבנה רבה, אם אמנם יותר מדי בחשבון של “זה לעומת זה”… אצל טולסטוי ודוסטוייבסקי נעשה הדבר קצת באופן אחר. אבל הטיפוסים כולם חיים ושלמים: ארקאדי הוא בן אביו – התלמיד הנצחי והכפוף לאחרים. מאלה שהם נוחים לחיים, ועל־כן החיים נוחים גם להם. פטר כולו מתוח כמיתר, אין מום בו, אף כי לפעמים הוא נופל קצת לתוך השטח השאבּלוני. גילוי־נפש אין בו בכל אופן. קאטיה קצת יותר מגוונת: הנערה המחונכת הזאת, “המעריצה” את הטבע ומטפלת בפרחים ועוסקת במוסיקה, יודעת, בניגוד לאחותה הפיקחית, להגיד “הן” בזמנו. בראשה הקטן והיפה יש די אומץ להכניע את ארקאדי, להסיר את לבו מתורת בּזארוב, מכל תורה שבעולם, העשויה להפריע…

רק פניצ’קה, לב האשה הרוסית, זאת העניה ברוח ושופעת אושר לקרוב ולרחוק, היא דמות מאירה, האֵנטיפוֹדה האמתית ליופי המת של אודינצובה. כצמח השדה היא חיה לפנינו, חיה ופורחת. לאור פניה מתבטלת מאליה כל תורתו הקודרת של בּזארוב, נמסה אפילו האצילות המאובנת של פּאבל פּטרוביץ. היא כאילו מזכירה את החיים – החיים הפשוטים בלי התחכמוּת, כפי שאלוהים נתנם.

עם קריאת הספר אי־אפשר שלא להשהות בחיבה את מבט העין עוד פעם על הזוג הזקן, הוריו של בּזארוב. הם מתוארים כולם ברוחו של גוֹגוֹל. נושבת עלינו רוח הערבה. האידיליה האנושית העתיקה של אהבת־הורים, המעידה על הוּמוֹר קל, אך לבבי, של הבן. לאחר ששהינו באולמיהם הרחבים והריקנים של הקירסנובים והאודינצובות, נוח לנו פה, באויר הביתי החמים, בחדרים הקטנים, אשר צר בהם המקום מרוב אהבה ורחמים. אפילו מות בּזארוב, בקדוֹר היום מסביב, עוד לא הציגנו ריק כליל. העולם לא נשאר בלי משענת, בלי נחמה.

הספר גומר באקוֹרד לירי, – בביקור ההורים השכולים. בעזובת העולם עוד יש מה, אשר לא יתם פרחו לנצח. “ציץ־האהבה הוא, אשר יעלה גם על הקברים… האומנם לא כל־תוכל אהבה קדושה, אהבת לב ונפש?”

נצח היסוד הסלאבי…