א    🔗

בפנקס ישן שלי מימי המלחמה מצאתי כתוב: רומן רולאן; שם, שהיה יקר לי זה כבר ושאני נושאוֹ עתה בלבי כשמו של רֵע. ואמנם, הוא קרוב לי לא כסופר. אפילו לא כמורה. הוא רע. הוא איננו מסתיר פנים כאמן, זה שנותן לעולם שידבר בעדו. איננו רם כמורה, זה שעומד בינינו לבין העולם. כי אם רק אדם־רע, זה שנושא אתך יחד ושרפיונו הוא רפיון האדם.

כזה נגלה לפני רומן רולאן. עם קריאת “בּטהובן” כבר קנה את לבבי. אבל קרוב נעשה לי רק עתה. “י’אן כּריסטוֹף”, שאני קורא בו מדי ערב בערב; ספר זה, שאני נושם בתוך אוירו זה שבועות אחדים, איננו ספר של אמן מובהק. האושר שהוא משפיע עלי, איננו מהול ברגש הכנעה, כאושר השופע מתוך יצירת־אמן גמורה. האמן הוא אחר. הוא לא יקרב. הוא עומד מרחוק. אליו אנו חותרים, ולא תמיד נגיע אליו. הוא נותן את הדברים במקום עצמו. הם בולעים אותו, והוא בעצמו קורבן יצירתו. פעמים היא עושה בו שמות, מרוקנת אותו, שמה אותו כלבנה בנדבך שלה. לכן מתקוממים לפעמים על יצירת־האמן הנקיה. יש הרגשה, שהיא עלתה במחיר קורבן גדול, במחיר קורבן אדם. – “י’אן כּריסטוֹֹף” לא דרש מחיר כזה. הוא נכתב בעט אדם. יצרו לא אבד בו. אנו חיים עמו, נושמים עמו בשעת קריאה, הוא, במציאותו, פוגם – ואותה שעה גם מכסה על פגימות יצירתו.

ב    🔗

ככל שאני מפליג בקריאת “י’אן כריסטוף” אני מרגיש שקסמיו אינם קסמי אמנות בלבד, אלא שיחת רע – מין אבטוביוגראפיה, מין כרוניקה של חיי אדם; ואפשר שאין כל זה אלא אגרת־וידוי גדולה, שנכתבה על־ידי אדם רב־כשרון, שאולי אין להגדיר אותו בכינוי “אמן”. בהטעימי את זאת, אינני מלמד חובה ואינני מלמד זכות. אני רק מגדיר מהוּת. פעמים גם נדמה לי, שבספר זה, הפגימות האמנותיות גם מוסיפות משהו, – שבהעדרן היה הספר מפסיד מהשפעתו.

יצירה זו משפיעה עלינו דוקא משום שיש בה ערבוב של חיים ואמנות כאחד, – שיש כאן מין שיווי־משקל, מין השלמה פנימית בין שני יסודות: בין רצון המורה ובין הקליטה הנקיה של האמן. שני אלה המרכּכים זה את זה, מקילים עלינו את הנשימה. יצירה כזו, אין כוחה בזה, שהיא נותנת את תמצית ההערכה, את הצירוף האחרון. כוחה בזה, שהיא עוקרת אותנו מתוך שויון־הנפש, שהיא מדליקה בנו דם של מרד, של אֵיבה לעצמנו, לחולשתנו. במובן זה היא יצירה לירית מובהקה – כוח נפשי גדול, שהוא מכניע אותנו.

מתוך רגשות־מחשבות כאלה קראתי את “י’אן כריסטוף” לפני עשר שנים, בערך. הוא עקר גם אותי ממקומי. הוא לא הביאני לידי יחס של קלוּת־ראש באמנות. הרי הוא בעצמו מין אפּוֹתּיאוֹזה לכוח האמן הגואל. אבל הוא לימד אותי להעריך לא רק את היצירה כשהיא לעצמה, כי אם גם את היצירה בתור תוספת לאדם, – בתור אמצעי להתגלוּתו. יש אמנות גדולה, צרופה, שהאדם טפל לה. אין לנו צורך בו. הוא כולו משוקע ביצירתו. ואולם פעמים נשמח על האדם, שיצירתו אינה אלא הדוֹם לו. פעמים האדם שקול כאמנות, – פעמים הוא גם מכריע אותה בגודלו.

ג    🔗

כך ניגש איפוא ליצירתו של אדם גדול זה, שכל העינים הנבוכות נשואות עתה אליו, כלנביא ומורה־חיים. לא נעריך אותו כסופר בלבד. הוא אינו פילוסוף, אינו יוצר שיטה חדשה כקאנט, כשפינוזה, ואינו גם אמן גדול – מסוגו של טולסטוי. אין בו מן האיתנוּת המיוחדת גם להוגי המחשבות החדשים, המתפרצת כסער לעולם ומחוללת מהפכה בנפש האדם וגם לאמנים, השופכים אור חדש על החיים והטבע, המושכים אותנו אחריהם בקסמים לא־מובנים. רומן רולאן, יוצרו של “י’אן כּריסטוף”, של “קוֹלה בּרוניוֹן” ושל תולדות אנשי־השם, הוא בימינו אחד מסופרי אירופה המזהירים. ברם, הרכוש שהביא עמו, המתנה הגדולה שהעניק לאנושות אינו כשרון היצירה, כי אם גדלוּת־הרוח. האנושות המודרנית, שהתחילה נוהגת זלזול בנושאי האבוקות ולא האמינה עוד בחזון, למדה ברומן רולאן שוב להוקיר את נדיבי־החיים, – אותם יחידי־עולם העומדים על משמרת הנצח ומזכירים בימי האפלה, שעוד לא פסו אמונים מן הארץ. בו, בשריד אחרון זה, נאחזה האנושוּת, בימים שהשקר והזדון פרחו למעלה ראש והחנופה הקיפה את כל הארץ. בו ראתה את הנבחר, מי שעיניו לא הוּכּו בעיורון של אהבת־מולדת מזויפת, – מי שלבּו ושכלו יחד, כמאזני־צדק שווים, שקלו את חזיונות־החיים והוציאו משפט עליהם. הוא נעשה יותר ממנהיג, יותר משליט המחשבה. האנושות האמינה בו. היא מסרה את עצמה שוב בידי התּום; מסרה את עצמה שוב לשלטון הילדוּת. בידיו ניערה שוב את האבק מעל הדיברות המחוקות.

כזה היה רומן רולאן לאובדי־הדרך. לאלה שלא השלימו עם ההתנוונות הכללית. עם השקר שהרים ראש. לא אמתות חדשות באו לשמוע מפיו. עייפים מציצי־הקיקיון של מחשבות הצצות ונובלות, צמאו רק לאחת – לשמוע את הבשורה הגדולה, שטרם מת האדם, שעוד חי אלוהיו.

ד    🔗

כזה היה גם לי רומן רולאן, ואני זוכר את הימים שבהם ___ לי בראשונה כימי־ילדוּת יקרים. באודיסה היה הפלא. ____ הערפל של החורף האחרון לימי המלחמה. עייפים היינו ___ מן הזוועה שנמשכה שנה אחר שנה, – מקולות החנופה שנשמעו פעם בפעם מפי מנהיגיה של האנושוּת ההמומה. עייפים היינו כל־כך, שלא קיווינו עוד ליום שיבוא קץ לטירוף זה, להתבּהמוּת זו של עולם שלם, שמסר את עצמו בידי תלייניו. בימים ההם אבד גם לספרות המקלט האחרון, הקסם שהיה לה, ורק מתוך הרגל עמדתי ברחוב דיריבּסובסקה, ששם נפתח בית־מסחר־ספרים חדש על־ידי השטאבּ הצבאי האוסטרי שהיה אז בעירנו, ובעד החלון קראתי את שמות הספרים החדשים שהובאו זה עתה מגרמניה. הכרכים הצהובים העבים של "י’אן כריסטוף” בתרגום הגרמני משכו את עיני. החלטתי לקנות את הספר, וכששבתי הביתה פעם את לבי כל הדרך רגש של חג. התחלתי לקרוא בו, ובשעה שבחוץ לא חדלו היריות וכל האויר היה מלא שגעון ויאוש, היה אור בחדרי מדפי הספר הזה. קסם אחר היה כבר לערבים. בשעה שהייתי רץ על המדרכות הרטובות באפלה וממהר לשוב הביתה ידעתי, ששם מחכה לי אגרת־הרע.

והיה שוב כמו בימי הילדות – כמו עם קריאת “רוֹבּינזוֹן קרוּזוֹ”. הספר, שעומק וגובה ורוחב לו, הילך שכרון, הרחיקני מן הקדרוּת שמסביב, המראות הגדולים השכיחו את הכשלון, שהיה נראה כבר הכרחי, נצחי, ללא מוצא, הספר יצק לתוך האויר הקפוא נטפי־עוז, ונשבה רעננות מתוכו כמו מתוך מעמקי יער ירוק.

בעשר השנים האחרונות קראתי את “שׂלאמבּוֹ” של פלוֹבּאֶר, שהכניע אותי בכוחו; קראתי את ה"בּוּדאֶנברוֹקים" של תּוֹמאס מַאן, אמן שנעשה לי לאחד המעטים, הנאמנים עלי ושיקרוּ לי יקרת־נפש לכל ימי חיי. ועוד כהנה וכהנה. לא! זה היה משהו, שאת ערכו אין למוֹד באמת־המידה הרגילה. זה היה כוח־האהבה, שפרץ פתאום שוב מלב האנושוּת המדולדלה. בפעם הראשונה בחיי, לאחר ימי הילדות, נכנעתי ככה לדברים שבכתב. בפעם הראשונה נוכחתי, שאין יצירה גדולה, זו שהיא מכניעה את האנושוּת כולה ושבת־קולה בוקעת אל אפסי דורות, בלי לב אוהב גדול. נוכחתי שמה שעושה את היצירה אלוהית, אינה אלא היכולת הגדולה להביא אותנו לידי התעלוּת, לצקת דם חדש אל תוכנו, ללמד אותנו שוב לאהוב את הגיבור עם חדוות הכליון שהוא נושא עמו לפסולת החיים.

אותם הערבים הגדולים שבימי אודיסה האחרונים בשעה שהמיית הים השומם דפקה על חלונות ביתי והאפלה הציצה מבין אילני־החורש האלכסנדרוני החשופים, והאביב היה נדמה כל־כך רחוק, רחוק! באותם הערבים קראתי ספר, שמתוך דפיו נשמע כנפנוף כנפי נשר רחבות… כל פרק הביא עמו רגעי עלייה. כל סיפור העתיק את צעדינו מן האדמה הנמוכה. זה היה קול המחר. בו נשתחררה האנושוּת מן הסבך של רעיונות־שוא, שנפלה בו בדורות האחרונים. קול־אזהרה היה בו לכל אלה, שהאמינו – ושנוחַ היה להם להאמין – כי מת האלוהים.

ה    🔗

“י’אן כּריסטוף” היתה הקריאה הגדולה אל האנושות. ביצירה זו גילה רולאן את כל כוח־כשרונו, את תפקיד יצירתו. השנים שבהן כתב את האֶפּוֹפּיה הגדולה הזאת מחיי האמן, היו לו שנות גידול בלתי־פוסק. אפילו אם לא נראה את “י’אן כּריסטוף” כיצירה אמנותית גמורה, עלינו להודות, שרק פעם בתקופה מתגלית רוח האדם ומתריסה כלפי עצמה בגדלות כזו. רק פעם בתקופה מגיע האדם לידי השׂגה נעלה וצרופה כזו על תפקיד האמן הגדול. מימי “אֵמיל” של רוּסוֹ לא נכתב עוד ספר, שבו מפעפעת אש־חזון כזו – ספר שיהיה ככוכב מאיר לנבוכי הזמן. בספר זה החזיר רוֹלאן לצרפת את כבודה שאבד לה; בו שוב נעשתה למורת־דרך, לכוחה המנהיג של האנושוּת.

מראשית ימי נעוריו בערה ברולאן אש־קודש זו. היא מפעמת בכל נסיונותיו הספרותיים הראשונים. עודנו עלם רך וחולם ברומא, הרגישו כבר האנשים, שבאו אתו במגע, את האור שהיה שופע. ב"י’אן כּריסטוף" רק נתרכזו ראשונה הכוחות הפּזורים, אם גם לידי סינתּיזה שלמה לא הגיע גם בו. הוא עד היום מסוער כולו כשהיה. רק האמן, שהעולם אינו אלא חומר ליצירתו, מביא את כוחותיו לידי הארמוניה גמורה.

רוֹמן רולאן אינו רק מחבּרו של “י’אן כּריסטוף”. אם גם נצרף לספר זה את עשרות ספריו האחרים שכתב במקצוע הספרות, האמנות, הפילוסופיה ועוד, לא יהיה החשבון שלם. כל היצירות האלה הן קודם־כל “כלי־שרת”, אמצעי חינוך, ועם כל הכשרון הרב ששוּקע בהן, ספק הוא, אם היו יכולים לעמוד בכוח עצמן כנגד נחשולי־ההרס של הזמן. חסרה בכל־זאת אותה האֶלימנטאריוּת ואותה המסגרת של הצורה האמנותית, שרק בכוחה משתמרת כל יצירה לדורות. רומן רולאן משתמש בכל אמצעי האמנות, אבל הוא אינו יוצר אותם. אמן הוא זה, שעושה כלי־דפוס לעצמו – שסגנונו אינו “צבת בצבת עשויה”.

אולם רומן רולאן הוא יותר מיוצרם של כל הספרים שכתב. בו בא לידי ביטוי הכוח התרבותי־המוסרי החזק ביותר של התקופה. ואף־על־פי שהוא תלמידו המובהק של טולסטוי, אין הוא שואף, כרבו, לשחרר אותנו מכבלי התרבות, שדיכאו בנו את האדם, ולהחזיר אותנו אל “סדרי בראשית”. הוא, להיפך, מאמין בכוחה של התרבוּת להיטיב עמנו. הוא מאמין, שרק בכוחה של תרבות אמתית, משוחררת מכל התיפות שוא, נבקיע שוב אל פסגות האדם. גם בשירה לא יוותר, כיוצרו של “מהי אמנוּת”, על כובשי־היצירה הגדולים. אבל כטולסטוי מאמין גם הוא, שאמנות גדולה היא קודם־כל פרי רוח עורגת לאלוהים, ושרק אמנות שהיא כאש אוכלת ומצרפת, עשויה להבריא את התרבות החולה של זמננו ולטהר אותה מסיגיה.

רומן רולאן, כותב הרומנים והחזיונות והסיפורים, שייך בעצם לאותם שליטי־הרוח הגדולים, שהעמיד מאז הגאֶניוס של צרפת לאנושוּת – למשפּחת מוֹנטין, ווֹלטיר, רוּסוֹ, רינאן והדומים להם – אלה שסקרו, כנשרים, את האנושות מפסגות־הרוח. כמוהם בהיר־עין ובהיר־נפש, הוא בן־בית בהיכלי הרוח האנושית של כל הזמנים. וכמוהם הוא נעשה, על־ידי סגולותיו הנפשיות המיוחדות של הגזע הצרפתי, למחנכה של האנושוּת כולה – לנביא שחרורה. בו נתלבשה המחאה העזה ביותר לכל שנאה לאומית והתבדלות לאומית, לכל מפלגתיוּת מגבילה ומצמצמת, – לכל אותה ירידת האדם, שהביאה ההתגדרות הלאומית האוילית של קטני־הרוח, שפרו ורבו, לצערנו, כל־כך בכל ארצות המערב והמזרח בזמננו. בו נתגשם הטיפוס הנבחר של ידיד־האדם, של נדיבות־לב והשתתפות, של רוח שכוּרת האהבה ודרישת טוב לכל יצור. ואם נכונה היא הדעה העברית הקדומה, שבזכות הצדיקים המעטים שבכל דור מתקיים העולם, הרי הוא, רומן רולאן, אחד מאלה המעטים שרק בעבורם יסלח אלוהים לאנושוּת החוטאת.