בספר זה קשור זכרון פגישתי היחידה עם מיכה יוסף ברדיצ’בסקי בברלין, בסתיו 1914. כשאמרתי לו, שנתתי דעתי לשוב לרוסיה, אם רק יתירו לי לצאת מגרמניה, אמר: “כיוון שאין לדעת מתי נזדמן עוד פעם, חפצי להגיד לך עם הפרידה מעין ‘דבר הלכה’ שמתוכו תהא זוכרני. אמליץ לך, מתוך נסיוני, על כמה דברים בספרות, שהם ראויים להיות נקראים”. ברשימה הקצרה של סופרים וספרים שרשמתי מפיו היה – לאחר גוטפריד קאֶלאֶר – השם הרמאן האֶסה.
השם לא היה מוזר לי. מן הפרוזה הגרמנית הצעירה שקראתי אז נחרתו בזכרוני שני דברים: “טוֹניוֹ קריגר” לתומאס מאן ו"פטר קמנצינד" להרמן האֶסה. שניהם אבטוביוגראפיים. ותוכן שניהם: וידויי סופר, התוהה על גורלו, – הפחד מפני הוויה תמוהה, קוסמת והרת־סכנות זו. ורק שהנובילה של תומאס מאן, הפותחת בציורי ילדוּת שאין דומה להם, הופכת במחציתה השניה למסה גאונית, בעוד שסיפורו של האֶסה, מהווה רקמת־חיים רחבה, מאורעות והרפתקאות של בן־כפר ששורש נשמתו בנאות־היאור, בהרי־הסלע, בדשאי־עמקים, ואלוהי־השירה התעוהו אל מדבר הכרך ותעתועיו. אבל שני הסיפורים עוסקים בנושא דומה זה לזה עד להתמיה: באמנות העוקרת את בעליה מסביבתו, מקום חיוּתו, והוא מתלבט כל ימיו, כשהוא נרתע מפניה ונמשך אליה, בלי להכיר שמאבק זה הוא בעצם תוכן חייו ויצירתו…
לא קשה להכיר כאן השפעתו הרחוקה של “היינריך הירוק”,2 שאף בו מסופר על אמן ש"יצא וחזר", בהבדל זה ששם הצבע קלאסי יותר, היסוד האֶפּי איתן, רחב, מתון, בעוד שכאן הנפש נתונה לעצמה, לתלישותה ולמדוויה, והליריזם מחלחל בכל שורה. אכן, בדידות המשורר מזדהה כאן עם בדידות הדור, עם כל מי שעזב את קנו ושב וטופח עליו בכנפיו העייפות מנדודי כרך. בפּטר קמנצינד וטוֹניוֹ קריגר הכרנו את עצמנו, את ה"יוצאים וחוזרים" מבינינו ועומדים קרועים בין שני העולמות – הכרנו את גיבורי ברדיצ’בסקי ופייאֶרברג ואלה שבאו אחריהם. ואף שכאן לא התגעגעו על בית־המדרש, כי אם על המוצק שבאדמה ועל הבהירות שבאדם הנטוע בה, – הורגשה אותה המבוכה, שאכלה גם אותנו.
ברם, אין לטשטש את דמותו של פטר קמנצינד, בן־איכרים זה, שעם כל הקרעים שבנפשו הוא עומד בשתי רגליו על אדמת אלוהים. לכפרי זה יש על מה להישען. “בני־אדם אינם חביבים עליו ביותר”, ואין לו צורך בהם בהתעטף עליו נפשו. כשהם נמאסים עליו, כוח לו “לעזוב אותם לנפשם ולתת את כל הרוך, כל המסירות וההשתתפות לחיים האילמים של הטבע בלבד, וזה היה ממלא את נפשו כולה”. אין זו על־כל־פנים מידה יהודית. לנו אין כוח “לעזוב את בני־האדם לנפשם”: אין לנו דבר בלעדיהם.
אכן, כשקראתי לפני ימים רבים את הספר במקורו, לא נשאר בלבי אלא רגש עצום של פּאנתיאיזם בהיר, של שבח העולם. ספר זה מלא כולו זוהר של נופי־מים, של עלעול־יער, של מתיקות דרומית זו, שכל מרירות אדם ויתמות אדם בטלות בתוכה. לא, פטר קמנצינד אינו בשום פנים אדם קרוע במושג שלנו, אף שפגע בו במשעול חייו הישר הדימוֹן שביצירה. יש לו רב גם בלעדיה. והוא בעצמו אומר: “לא לחיות חיי־בית קבועים, בין הקריות ובתוך ערים ודירות, נולדתי בעולם, אלא להיות משוטט בארצות־נכר ומפליג בימים”. ואיננו מאמינים, כי נפשו תמצא מנוחה בכפרו, בישיבת פונדק על כוס יין. ואף־על־פי ששנאתו ל"כל הקטנוני המגוחך שבתרבות המודרנית" היא שנאה של בן־כפר מובהק לחיצוניות המדכאה שבחיי כרך, היא שתגדל את כנפיו ביום ישוב אל שירתו שנפסקה, כתום המשבר שבנפשו.
ספר זה, בתרגומו העברי הטוב, של ש. הרברג שנשתמרה בו הטבעיות של הביטוי ביחד עם הצלילות הלירית, המרנינה את כל פרקיו, – איני יודע מה תהיה השפעתו על בני־הדור. עלינו השפיע בזמנו בעיקר בפשטותו, בטבעיותו, בחיוניות המתגברת על הקפאון של דברים שבכתב. מתוך הספר קראה לנו בדידות מוארה זו, שבמחבואיה נחליף כוח, כדי לשוב אחר־כך מחוזקים אל החיים, ולהביא להם, עם נסיונותינו הגדולים, גם את תורת האהבה הגדולה.
אבל נדמה לי, שדוקא ספר זה עלול להתקבל ביותר על הנוער שבמולדת. אמנם, אין כאן עדיין מן הבגרות שב"נארקיס וגוֹלדמוּנד"3 – ספר שבו עמקה עין המשורר ואמנות־הסיפור הגיעה לשיאה. אבל גם בו ימצא חיזוק לנפשו כל מי שחותר אל “הטבעיות הגלויה והישרה של החיים”. בדפים אלה, השקויים ריחה החריף של לענה בשלה, צרורה מרירות זו, שאין כמוה מגבירה בנו את יצר־החיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות