פרק ראשון: הודאה באשמה    🔗

היום יום 29 בחודש אוגוסט שנת 2075. ביום זה מלאו לי 120 שנה. עוד בסוף המאה הקודמת היתה תוחלת החיים הממוצעת של אדם בחברות המפותחות ביותר שעל פני כדור הארץ לכל היותר 70־75 שנים. האיחול לחיות עד מאה ועשרים שנה היה מקובל רק בקרב היהודים, וזאת, עד כמה שידוע לי, מתוך מסורת שלפיה אותו מנהיג קדמון משה – המחוקק, המשחרר, המחנך, אשר עשה את שבטי ישראל לעם־חי כמיספר זה של שנים. ואולם כבר אז, כלומר ברבע האחרון של המאה העשרים, זכו לא מעטים לאריכות ימים והגיעו לגיל של תשעים, תשעים וחמש שנים, ובני אדם ספורים אפילו עד מאה שנה ומעלה. כיום תוחלת החיים הממוצעת בחברה שאני משתייכת אליה, היא 105–120. אני, כאמור, מציינת היום את עובדת הימצאותי על כוכב לכת זה במשך פרק זמן המונה מאה ועשרים, ממש כמסופר על אותו אדם דגול שהזכרתי זה עתה. אישיות אדירה זו הטביעה את חותמה על דברי ימיה של האנושות, ואף על פי כן נאמר עליו בתנ’ך כי לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. גם את קבורתי לא יידע איש, שבן בצוואתי דורשת אני במפורש שישרפו את גופתי ואת אפרי יזרו לארבע רוחות השמים.

אני מקווה כי אכן יש ממש בתקוותי זו. וכדי שהקורא לא יחשוד בי חלילה, שיש לו עניין עם מוכת שגעון גדלות, הריני מזדרזת להכריז כי בשתי הנקודות הללו מתמצה עד תומו הדמיון ביני לבין האיש משה, לאמור: מקום קבורתנו הוא נעלם שאיש לא יידענו ואורך הימים של שנינו מאה ועשרים שנה. לאמיתו של דבר אני מצפה לארכה קצרה של כמה שבועות או חדשים. שיאפשרו לי לסיים את מה שהתחלתי לכתוב עכשיו משמלאו ימי. אינני סופרת. מימי לא היו לי יומרות ספרותיות; אף לא אמנותיות. במקצת בשל עיסוקי ובמקצת מתוך עניין גרידא הזדמן לי במהלך חיי הארוכים להתחכך זעיר שם בכתלי ספרות או אמנות, השייכים לזולתי. עתים להנאתי ועתים למגינת לבי. ומי שסבור שעצם אריכות הימים מעשירה את האדם ועוד מותירה לו להעניק מחילו לאחר, טועה ומטעה הוא. ההיפך הוא האמת: חיים ארוכים מנוונים בשר ודם, מוצצים את לשדו, מדלדלים את גופו, מתישים את רוחו, וצדק החכם הקדמון בקביעתו כי ברוב ימים רוב כעש. בת מאה ועשרים אנוכי היום, אך על אף כל הישגי הרפואה המודרנית, ואולי דווקא בשל הישגיה, כשליש ולפחות רביע של חיי אינו אלא תהליך מתמיד של הידרדרות, שחיקה, דעיכה, המואט מלאכותית בעקיבות סאדיסטית של חתול המשתעשע בטרפו בטרם יטרפנו.

“רק הזוכרים חיים”־כתב משורר אחד. אני איני סבורה כך. אדרבא, ברגע שהחיים הופכים לזכרונות בו ברגע הם מסתיימים. על כן כל ימי גירשתי מפני את הזכרונות, כגרש זבובים שבימי ילדותי היו עדיין מטרידים את בני האדם. ואם במלאות לי מאה ועשרים שנה גמרתי אומר להעלות על הכתב את הדברים האלה, איני עושה כן אלא כדי לפרוק מעלי רגש אשמה מהולה בסיפוק וגאווה. משולש גרוטסקי זה מעיק על נפשי זה כ־90 שנה. תשעים! יהיו אשר יהיו חייו של אנוש־דלי מעש, ספוגי שממון, עניי רוח – יהיה אשר יהיה האנוש עצמו – ניקלה, עלוב, חדל אישים – עצם הפעילות האורגאנית שהוא שרוי בה מאה ועשרים שנה דיה לשמש מיצבור של מאורעות, מקרים, אירועים, פגישות, הכרות, חוויות, מחשבות, הגיגים, תחושות ורגשות עד אין ספור. ואולם, ככל שאמת נכון הדבר, מה בצע להתחלק בכל אלה עם זולתך ולהוסיף עוד טיפות אל מבול המידע, הגילויים, הווידויים, הזכרונות, המציף את העולם מיום שניחן האדם בכשרון להלביש את הגיגיו במלים ועוד לפני שלמד קרוא וכתוב. עשרים מיליארד ילודי אשה מצויים כיום בעולם. מוטב איפוא שיחדלו מלהתקין שלוחות חדשות למערכת צינורות הביוב המתמשכים מלב אל לב ומנפש אל נפש, מערכת הקרויה בשם המפוצץ תקשורת. ויעודה, ככל הנראה, לכפר על צחנת תכולתה של הצנרת הסמויה והגלויה המרצעת שתי וערב את כל חברות המין האנושי הקיימות על האדמה הזאת – ובמקצת אף מעבר לה – והיא פרושה על פני תבל כרשת דייגים, שקרבנותיה מפרפרים ומפרכסים בה במחול מילכוד רב רושם, פרי דמיון כוריוגרפי מרושע. על כן טוב יעשו המיליארדים אם יקחו את זכרונותיהם עמהם ברדתם שאולה. אני ודאי שאעשה כן. רק פרשה אחת ויחידה אציל מתהום הנשייה, פרשה שיש עמה קטגוריה וסנגוריה, הודאה באשמה ובטחון מלא בצדקת המעשה שהביא עלי את האשמה. לא מתוך חרטה אני כותבת כי אם מתוך צידוק־הדין של ההיסטוריה.

עיקרה של הפרשה ניתן להגדרה ברורה ומדויקת: ‘אני, מארגוט איסתור, רצחתי את בעלי’.

 

פרק שני: כעת חיה    🔗

הריני שבה ומכריזה בזה קבל עם ועדה: אני, מארגוט איסתור רצחתי את בעלי יונתן איסתור בסתיו 1985, דהיינו לפני שמונים ותשע שנים ועשרה חדשים.

מדוע רק עכשיו, לאחר זמן אשר כמוהו כנצח, התאזרתי עוז להודות בביצוע הפשע ההוא? אם ציפיתי לתום תקופת ההתיישנות הרי זו חלפה לפני עשרות שנים. אם בושה אני במעשה זה, מה טעם דווקא עכשיו החלטתי לגלותו ברבים ולהעלות על הכתב את הכרוך בו? אם היה בדעתי להתוודות על ערש מותי דווקא, מנין לי הביטחון שערשי זה ערש מותי הוא ואכן קרוב קצי.

בדבר אחד אין ספק: הערש הוא ערש. אין מלה נאה מזו לכינוי המיתקן שאני שרויה בו ביום מלאות לי מאה ועשרים שנה; מיתקן שהוא פרי הילולים של שיתוף פעולה בין מומחים בתחומים שונים ומשונים של המדע המודרני: רפואה וטכנולוגיה, אופטיקה ופיסיולוגיה, אקוסטיקה ופיסיקה גרעינית, קיברנטיקה ופסיכולוגיה, כימיה וגירונטולוגיה – כל אלה חברו יחד במיתקן זה, כדי שקיומי לחיים ייחשב, על פי ההגדרה המקובלת ביותר של מושג זה מבין ההגדרות הרווחות בימינו. ואולי הולמת יותר את מצבי לאו דווקא הגדרה בת ימינו כי אם זו של דיקארט, שנוסחה לפני כארבע מאות שנה: Cogito ergo sum כלומר אני חושבת מכאן שאני קיימת, שכן על אף יעילותו המדהימה של המיתקן, שהודות לו לא זו בלבד שאנוכי חיה וקיימת, כי אם גם מתפקדת, אין להתעלם מן העובדה שכמעט כל תיפקודי מתבטא בחשיבה, ומכל אברי גופי רק המוח עדיין פועל כהלכה, ואילו כל השאר דמומים או רדומים. מחמשת חושי רק אחד ויחיד – חוש המישוש – נמצא במצב של פעילות. כמוני כתולעת – לאו דווקא תולעת שני – עיוורת, חירשת, אילמת ואטומה לטעם וריח. מזוני נקלט בגופי באמצעות מחטים הנעוצים בוורידי עשרים וארבע שעות ביממה. והעולם החיצוני משדר אל מוחי את דבר עצם קיומו ומשהו מן המתרחש בו באמצעות מעין טלפרינטר מיוחד, המוצמד אל אצבעות ידי השמאלית – מכשיר שהמומחים רואים בו את גדול הישגי התקשורת האלקטרונית של ימינו. אצבעות יד ימיני פורטות על תקלודת המשדרת בכיוון הפוך; זוהי מעין מכונת כתיבה המאפשרת לי לבוא במגע עם העולם. היא שמביעה את חשקי, את צרכי, את הגיגי, את מאוויי, כל אימת שעולה הרצון מלפני לפלטם החוצה. היא שרושמת עתה גם את דברי אלה.

עכשיו כשתיארתי את מצבי לאשורו, יכולה אני גם לתרץ את הקושיה שהצגתי לעצמי: מדוע דווקא היום עלה בדעתי לגלות לעולם את פרשת מותו של בעלי יונתן איסתור ולתאר ללא כחל ושרק את חלקי בגרימת פטירתו. ההסבר הוא הרבה יותר פשוט מכפי שעשויים לשער כל מיני פסיכולוגים הצוללים לתהומות הנפש ובעלי המוסר המצפים לרגשי חרטה ושוחרים לחוזרים בתשובה, שכן הבוקר הועבר אלי שדר ממדינת ישראל. נשיא המדינה בכבודו ובעצמו בירכני ליום הולדתי המאה ועשרים. להווה ידוע שאני נמצאת מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל. ערשי, כפי שכיניתי את המיתקן שאני שרויה בו, ממוקמת במוסד המשוכלל ביותר בעולם מבין אלה שנועדו לשכמותי, אי שם בצפונה של בריטניה הגדולה. השדר שוגר לי בלשון העברית, שמעולם לא שלטתי בה שליטה מלאה, ולאחר שלא השתמשתי בה עשרות בשנים, כמעט ששכחתיה כליל. אותתתי שאיני מבינה, והשדר תורגם מיד לאנגלית מלה במלה, לאמר: מדינת ישראל מברכת את הגברת מארגוט איסתור במלאות לה מאה ועשרים שנה.

נתברר לי שקברניטיה של אותה ארץ במזרח התיכון נזכרו בקיומי; ואני לבי היה סמוך ובטוח שבקרב תושביה אין אפילו אחד שעצם דבר היותי על פלאנטה זו נהיר לו. במותו היה בעלי אלמוני, צייר עלוב שבילה את חייו במלחמה נואשת על הכרה בו והעלה חרס בידו. עד היום הזה אין איש מזכיר את ציוריו, שרובם ככולם עלו באש שנים רבות לפני ששמו נודע ברבים. כיום הוא אלילם של בני אותה ארץ – זו הארץ המטורפת, המזוויעה והנפלאה, המבורכת והארורה, שבה נולד, חי ומת ילוד אשה, שחלק גדול של המין האנושי רואה בו עד היום הזה אלהים שהעלה בשר, קרם עור והיה לאדם אך ורק כדי שיוכל למות ביסורים גדולים ולכפר בדרך זו על עוונותיהם של כל באי עולם, אשר יאותו להאמין בו. עמו שלו. אשר מתוכו יצא לאוויר העולם ובקרבו פעל, סירב להעניק לו אמונה זו. ואני סבורה, שאלמלא נכווה עם קשה עורף זה כוויות כה קשות מאגדת ישו שצמחה בו והבשילה פירות באושים מחוצה לו במשך אלפיים שנות קיומה, היה ודאי הופך עתה לאלהים גם את בעלי יונתן איסתור.

כיוון שנכווה הריהו מעריץ אותו ורואה בו מלומד דגול ומורה הדור והדורות הבאים, אשר הנחיל תורה חדשה לעמו, כמשה רבם בשעתו, וכתב היד היחיד שנשתייר ממנו בדרך נס – מלבד כמה פליטות קולמוס נטולות ערך כמעט, – נחקר, נלמד ומתפרש על ידי צוותות שלמים מטעם אקדמיות למדעים מכל תחומי הרוח האנושית, ממש ככתבי הקודש של דתות שונות, ובראש וראשונה של היהדות עצמה. אני מודה ומתוודה: אני כשלעצמי לא ידעתי זמן רב על לידתו של תהליך זה וכמעט שלא עקבתי אחר התפתחותו. מיום שתרמתי שלא במודע את תרומתי המכרעת להתהוותו, משכתי את ידי מארצו ומעמו של בעלי, ועל הנעשה בהם למדתי מה שלמד כל אדם בעולם מאמצעי התקשורת המרבים לדוש באותו עם ובאותה ארץ מיום שהם – האמצעים – קיימים. אין תימה שהם – עם ישראל ומדינת ישראל – לא היו מודעים לקיומי. מכל מקום עד היום הזה בטוחה הייתי שאין איש ביניהם היודע את דבר שהותי בקרבם. שהרי שהות זו לא ארכה אלא שלוש שנים בלבד, והזמן שחלף מאז הוא תשעים שנה. עתה משבירכוני ביום הולדתי ונתברר שעדיין יש מי שהעלה באוב את זכרי עד כדי שיגור שדר מהנשיא עצמו, הריני בבחינת אחת מבנות האצולה של אותה חברה. והאצילות כידוע מחייבת. היא מחייבת אותי להציג בפני מעריציו, תלמידיו, שוחרי פניו, פנים שלא ראום אלא בקטעי תצלומים ששרדו באורח פלא. בפני הנוהרים Post mortem אחריו לדורותיהם, בעצם בפני בניה של כל אותה אומה משונה, המקסימים והדוחים מאין כמוהם. את האמת בכל מערומיה לאמור: אני רצחתי את אלילכם. ואלמלא רצחתיו, הייתם כצאן בלי רועה עד היום הזה, מפוררים ומפורדים, אובדי תושיה ועצה, תועים בדרך־לא־דרך, חסרי מצפן, שחץ הזמן ניטל מהם לעולמים, עיניכם צופיות לעבר, פיכם לועס את ההווה והעתיד ניצב לפניכם כחומה אפילה וחוסם את נתיבכם.

 

פרק שלישי: רק את ההכרחי    🔗

כפי שכבר כתבתי לפני כן אין בדעתי לספר את תולדות חיי או להעלות זכרונות. רק פרשה אחת ויחידה באתי לתאר, פרשת מותו של בעלי, מוות שאני גרמתיו. על כן אמעט במסירת מידע על עצמי אלא באותו שיעור שבלעדיו מן הנמנע להבין את הרקע למעשה שבלי כל כוונה מצדי הפך למאורע היסטורי בחיי עם ישראל. ואולי אף בדברי ימיה של האנושות כולה.

נולדתי בפאריס בשנת 1955. אבי היה קתולי ואמי פרוטסטאנטית. הדת לא שיחקה שום תפקיד בחינוכי. לפעמים, על פי רוב בעת שמישהו, אחרי מהדורת החדשות בטלוויזיה, היה מפליג בשבחה של מדינת ישראל בתקופה שמדינה זו היתה הפופולארית ביותר בצרפת, היה אבי מודיע בגאווה, שאחד מאבי אבות אבותיו נמנה עם אנוסי ספרד. טיפות ספורות אלו של דם יהודי לא היה בהן כדי להזיק לאבי בימי מלחמת העולם השנייה, ובימי הכיבוש הגרמני נשאר אבי בפאריס ולא אונה לו כל רע. מאביו ירש מוסד כספי, מעין בנק קטן שפירנם אותו בכבוד. אמי נולדה באחד הכפרים שבדרום מזרח צרפת. בכפר זה הייתי מבלה חלק ניכר של חופשת הקיץ בבית הוריה האיכרים. בת יחידה הייתי. לא עלה בידי לברר את הסיבה שבגללה לא היו לי אחים ואחיות. בימי ילדותי התחמקו הורי מתשובה על שאלה זו, ומשהתבגרתי חדלתי לשאול. לאמיתו של דבר לא הטרידני העניין כלל וכלל. סיימתי בהצטיינות את כל שלבי הלימודים בחוג לפילוסופיה בסורבון, היגשתי את כל העבודות וקיבלתי תואר דוקטור. בתחילה הייתי מורה בבית ספר תיכון. לאחר מכן באחת האוניברסיטאות בערי השדה ועוד לפני שמלאו לי עשרים ושש שנים בסורבון עצמה. ללא שמץ של צניעות מתחסדת מוכנה אני להעיד על עצמי, כחלוף תשעים שנה: צעירה נאה הייתי – שערי שחור, עורי כהה, חוטמי כשל פאטריקי רומאי ועיני כחולות־בהירות, גדולות ושקדיות קמעה; קומתי קצת למטה מבינונית, אך גופי חטוב יפה עד היום הזה אם אפשר עוד לכנות בשם גוף אוסף זה של אברים, גידים עור ועצמות. בגיל צעיר למדתי לנצל את יתרונות חיצוניותי ולהפעיל את קסמי על נציגי המין החזק. הרומנים שלי היו קצרים וחדים, לא הטביעו בי רישומים מיוחדים ולא הותירו עקבות בנפשי. מאז ומתמיד הייתי מציאותית, שרויה משחר נעורי בחיי המעשה, אף שכמקצוע בחרתי לי את הפילוסופיה. ואולם, באשר לגבר של חיי, הגבר בהא הידיעה, לא ויתרתי על נסיך חלומות. אי שם בחביוני נפשי הוזה הייתי באותו פרש בן מלך שיעירני מן השינה שאני שרויה בה, כפי שהעיר את היפהפיה הרדומה באגדה הנודעת. לא כלוחם שואף קרבות, לא כלודר בזירה. לא כגיבור חיל עטוי שריון וקשקשים הצטייר בעיני רוחי נסיך חזיונותי, כי אם כאיש חזון, אביר הרוח, שמראהו נשגב מללבוש צורה מוגדרת. ואם כי דמותו היא זו של אחד הנפילים אשר לקחו להם נשים מבנות האדם עוד לפני המבול, הרי אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. והוא נישא אלי מאי־שם רכוב על יצור אגדי, כמוחמד שבהמה מסתורית – ספק סוס, ספק גמל, ספק חמור – הטיסתו אל הר המוריה בירושלים. בת עשרים ושבע הייתי כשאבי לקה פתאם בשטף דם במוח ומת מיתה חטופה. אמי הוכתה בהלם וזמן רב מיאנה להינחם. מאין ברירה נטלתי על עצמי את משימת הטיפול ברכוש שהוריש לנו אבי. כתום ימי האבל הרשמי קרא לי העורך־דין שניהל את העניינים המשפטיים של המוסד הכספי שאבי היה בעליו. הוא הבהיר לי, כי טוב אעשה אם אמכור את המוסד הכספי לחברת מניות, שהוקמה במיוחד למטרה זו עוד בימי חייו של אבי, כיוון שגם הוא אמור היה לעשות כן אלמלא נקטף ללא עת. ניתנה האמת להיאמר: לא מרצונו עמד לנקוט צעד זה, ואם נקרא לילד בשמו המפורש, אפשר שנתקרב יותר לניסוח מדויק באמרנו שהוא נאלץ לפעול כך בתוקף נסיבות שהדריכו את מנוחתו, ומי יודע אם לא סייעו – בהקשר זה להחשת תהליך המעבר לעולם שכולו טוב – נסיבות שאין כל צורך לפרטן בפני. על כל פנים אמי ואני מקבלות תמורה הוגנת למדי, על אף המצב הקשה שהמוסד הכספי שרוי בו מיום שהשמאל חזר לשלטון בצרפת, והוא – העורך־דין – מציע שנשקיעה בניירות ערך ובמקרקעין. אשר לניירות ערך הרי מצויה בידו רשימה מפורטת סדורה וערוכה. עניין המקרקעין הוא יותר מסובך. ברגע זה קיימת הצעה כדאית בהחלט לרכישת בית מוקף כרם קטן בכפר אחד במזרחה של צרפת. כפר הסמוך למקום שבו נולדה וגדלה אמי. זוהי הזדמנות בלתי חוזרת ומיוחדת במינה. כתוצאה מהליך ירושה גרוטסקי (ממש כך התבטא) נמצא הרכוש מזה שנים בבעלותו של זר, אדם שאינו צרפתי המתגורר בישראל. בימים אלה שרוי הזר במצוקה כספית והוא מוכן למכור את הרכוש. בנסיבות הקיימות ניתן להגיע למחיר סביר מאד מבחינתו של הקונה. בהתחשב בעובדה שבעליו הנוכחיים של המקרקעין אינו נתין צרפת, יהא בעסקה זו גם משום השבת הצדק על כנו מאותה נקודת מבט, שאין הוא מעוניין להרחיב עליה את הדיבור, ודי לו אם אסכים עמו שלפחות האדמה החקלאית של ארץ זו תישמר בידי צרפתים מבטן ולידה. כללו של דבר־סיכם העורך דין־הריני ממליץ בפה מלא לרכוש נכס זה, ויפה שעה אחת קודם פן תוחמץ ההזדמנות. לא יצאו שבועיים ימים ובבוקר שטוף שמש עצרתי את המכונית שלי באחד מפרבריו של הכפר הסמוך למקום הולדתה של אמי.

 

פרק רביעי: הזר    🔗

לוא הייתי סופרת ודאי לי שלא הייתי יכולה להבליג על רגשותי ולא הייתי מתאפקת מלהביעם לזכר הנוף עוצר הנשימה שנשקף מאותה בקעה בדרום מזרח צרפת, שאחד מגיאויותיה טמן בחובו את הכפר הציורי אשר בו שובצה הפנינה, שעורך הדין של משפחתנו כינה אותה בשם נכס שההשקעה בו כדאית בהחלט. אין ספק שהייתי מנסה לתאר נוף זה, לוא הייתי סופרת, לפחות כדי להוסיף על העילה הכלכלית גם נימוק אסתטי לקנייתו של הבית היפה על כרמו, על פרדסו ועל גינת הירק המרובעת שהשתרעה מאחוריו. ואם אני, שכמעט מיום שיצאתי לאוויר העולם ועד ליום פגישתי עם הזר, דהיינו במשך עשרים ושבע שנים ביקרתי בסביבה ההיא בכל חופשת קיץ וביליתי משבועיים ועד חודש וחצי בבית הוריה של אמי, שפחות מעשרה קילמטרים מפרידים בינו לבין “הנכס” שמדובר בו, אם אני איני בוחלת בביטויים כגון “עוצר נשימה”, “ציורי” “ופנינה”, וזאת לאחר שחלפו מאז לא ימי דור אחד, כי אם דורות על דורות, אות הוא שיש דברים בגו, וסופר שנתברך בכשרון תיאור ודאי שהיה רואה אתגר לעצמו לבטא במלים את יופיה הססגוני של פינת חמד זו. אני לא נתברכתי בכשרון כזה. על כן לוא גם ניסיתי ליטול על עצמי משימה זו, לא הייתי מצליחה בה. למזלי, אין אני חייבת בנסיון זה; אדרבה, התחייבתי להגביל את עצמי אך ורק לתיאור הדברים שיש להם שייכות ישירה למותו של בעלי, דוק: לא לחייו ולמותו, כי אם למותו בלבד.

יום אחד נזדמן לי לקרוא אחד משפעת ספרי הזכרונות על טולסטוי, כתובים בידי מי שנתמזל לו לראות במו עיניו את גדול סופריה של רוסיה ולוא אך פעם אחת בחייו. אינני זוכרת מי הוא שהעלה זכרונות אלה על הכתב, אך זוכרת אני היטב את הנאמר בהם על מותה של הנסיכה ליזה שהיא כידוע אחת הדמויות ברומן המפורסם ביותר בעולם עד ימינו אלה: “מלחמה ושלום”, פאר יצירותיו של הגאון הרוסי. ערב אחד יצא טולסטוי מחדר עבודתו אל חדר האוכל כדי להסב על שולחנו בסעודה ועיניו מלאות דמעות. מששאלה אותו רעייתו על סיבת בכיו, השיב: הנסיכה ליזה הלכה לעולמה. והרי לגבי גיבורי ספריו, יצירי רוחו, הסופר כמוהו כאלהים: ברצותו ממית וברצותו מחיה, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, ואם המית טולסטוי אה הנסיכה ליזה במו ידיו על שום מה שפך דמעות על מותה? אני היא שהמתתי את יונתן איסתור, והנה עתה יש לי הרגשה (אם מותר עוד להגדיר את תחושותי כהרגשה) שדמעות זולגות מעיני (אם עיניים סומאות אלה עדיין מסוגלות להשיר דמעות), ומחליקות על לחיי (אם אמנם אותם מילויי בשר ועור שבין ארובות העיניים לבין הלסתות השם לחיים עדיין יאה להם) לזכר הפגישה הראשונה עם מי שעתיד היה להיות בעלי.

אין כל ספק שאותו עורך דין שהיה ממונה על הצד המשפטי של עסקי אבי מילא את תפקידו באמונה, ולא זו בלבד שהיה משפטן טוב, כי אם ידע לרדת לעבי הקורה ולהתעמק בפרטים ובפרטי הפרטים של כל עניין שטיפל בו. אף את הבית, סליחה, אותה יחידת מקרקעין, שבה היה כדאי לי, לדעתו, להשקיע את ההון שהוריש לי אבי, תיאר לפני ביעילות יתרה, ומשום כך לא היה לי כל קושי לזהותו. ואולם, קושי רב היה לי להחנות את מכוניתי סמוך לו. אלה שבנו את הבית לפני עשרות שנים, על אחת כמה וכמה אלה שנטעו את העצים ושאר הצמחים שהקיפוהו (ביניהם, סבורני, בורא העולם בכבודו ובעצמו) לא דאגו באותם הימים למקומות חניה למכוניות מתוצרת פג’ו. נאלצתי איפוא להחנות את מכוניתי במרחק של שלוש מאות מטר בקירוב מן “הנכס”. ואמנם, דווקא שם המתין לי בעליו.

ככל שמשהו זר לך, מרוחק ממך ואינו מובן לך, כן מרתק הוא אותך וכובש את לבך – כך אמר מישהו, דומני חכם מחכמי העולם העתיק. בת מאה ועשרים אנכי היום, רק איש אכזר מאין כמוהו עלול לדרוש מאשה בגילי שתזכור את שמו של החכם שאמר דברים אלה. אודה ולא אבוש: אינני בטוחה כי אמנם נאמרו הדברים על ידי מישהו. לעומת זאת זכורים לי היטב דבריו של העורך־דין שלי, ועד היום הזה לא נמחקו מזכרוני. כבר הבאתי אותם לעיל, ועתה אני חוזרת עליהם בשנייה. הוא אמר: “כתוצאה מהליך ירושה גרוטסקי נמצא הרכוש זה שנים בבעלותו של איש זר, שאינו צרפתי כל עיקר והוא מתגורר בישראל”.

משמצרפים את מימרתו של חכם עתיק אל דבריו של עורך דין בן ימינו יוצרים מגע ראשון עם קצה אותו החוט אשר עשוי להוליך אל פשר התופעה שהטביעה את חותמה על חיי וגרמה בעקיפין את מותו של בעלי. האיש שעמד נכחי ריתק אותי וכבשני בבת ראש.

 

פרק חמישי: המיפגש    🔗

אני חייתי בעידן המחשבים; מימי לא התעניינתי בצד הטכני של ההישג הגדול הזה, פרי הציוויליזאציה האנושית. אשר לצד הפילוסופי (הרי אני מרצה מקצועית לפילוסופיה) מימי לא ראיתי במיתקן זה אלא מחסן ענקי של זכרונות ממוינים, מסווגים כהלכה וערוכים ערוך היטב בתאים שנועדו לכך, מחסן המוכן ומזומן לשלוף את הפריט הדרוש לך בכל עת ובכל שעה. אשה שהגיעה לגיל מאה ועשרים כמוה, איפוא, כמחשב שמנגנון הבקרה והשליטה בו נשתחק, רכיביו העלו חלודה, ואותן מכולות אדירות של זכרונות, שנאגרו בפרק זמן כביר זה, נתערבבו זו בזו. לא על נקלה הם נדלים, וכשלאחר מאמץ רב, אני שולה אותם סוף סוף, מתברר שלא תמיד אכן עולה בידי לצוד בחכתי את הזוכרה שאני זקוקה לה בזמן הנכון ובמקום הראוי.

אשה בת מאה ועשרים לא זו בלבד שהיא חייתה את חייה וחוותה את חוויותיה, אלא דברים רבים עד אין ספור קלטה מתוך קריאה בספרים והאזנה למוסיקה ומתוך צפייה במחזות ובסרטים. וראה פלא: יש שקטעים מכל אלה נשלפים הרבה יותר בקלות וניצבים לנגד עיני המחשיכות ביתר חיות, מאשר תמונות אוטנטיות מחיי וזכרונות של ממש על הנאותי ויסורי, שמחותי ויגונותי, סיפוקי ומאוויי. ברגע זה, למשל, עולה וצף ברוחי משפט מספר זכרונותיו של וינסטון צ’רצ’יל. בן ששים וארבע (ושמא ששים וחמש) היה כשנתמנה כראש ממשלתה של בריטניה במלחמת העולם השנייה. ואם זכרוני אינו מטעני כה אמר: היה ברור לי שכל חיי חייתי למען הרגע הזה.

בת עשרים ושבע הייתי כשפגשתי את יונתן איסתור על יד בית קטן באחד מכפריה הציוריים ביותר של צרפת. אף לי היה ברור אז, כי למען הרגע ההוא חייתי כל ימי. עתה ברור לי שאני עוד ממשיכה לחיות (מבחינה ביולוגית פורמאלית המושג “חיים” עדיין ישים לגבי), רק כדי שיהא סיפק בידי לתאר אותו מיפגש במלוא עוצמתו הפוטנציאלית ולהצביע על כמה נקודות בדברי ימיו של עם ישראל (ואולי של העולם כולו) שהיה בהן משום התגלמות המעבר של אותה עוצמה מן הכוח אל הפועל ומן התחום האישי אל התחום ההיסטורי (ואולי הקוסמי).

את דלת המכונית שהחניתי פתח לפני אדם זקן; על כל פנים בעיניה של בת עשרים ושבע נראה זקן מאד, במחצית השנייה של העשור השביעי לחייו וייתכן אף במחצית הראשונה של העשור השמיני. תלתלים עבותים – כעין האפר – עטרו את קרחתו, גלשו גלים גלים מערפו אל צווארו ונחו כסגסוגת מתכת אפורה, שקפאה בעודה בכור ההיתוך, משל לאנשי פומפיאה שזכו להתקיים (לאו דווקא לחיות) לנצח בפעור הווזוב את לועו הלוהט. לבוש היה חליפת קיץ ירוקה־בהירה, גנדרנית עד קינטור לגבי גילו, ועניבת פרפר אדומה התנוססה מתחת לסנטרו וכיסתה את קצות הצווארון של חולצתו הצהובה. קומתו בינונית היתה, וכתפיו – כפי שחשדתי מיד וכפי שהתברר לאחר מכן – צרות היו על אף המאמץ שהשקיע החייט – כפי הנראה חייט מושלם – במקטורנו התפור למשעי, כדי להרחיב את הכתפיים ולהצר את הכרס, שאפילו החגורה הרחבה שהדקה הדק היטב את בטנו, לא יכלה לה עד תום.

הוא החווה קידה קלה ושאל:

– מאדמואזל לאוואר?

זה היה שם משפחתי לפני שנישאתי לו.

קולו היה צרוד וצורם. על רקע הטבע שהשתולל בשפעתו הצבעונית, כל כולו נראה כמעין צרצר, ביחוד לאחר שהבחנתי בכנפי השכמייה השקופה, שהתנופפו קמעה על גבו דוגמת בולרו או פלרינה, שפרחי אצולה במאה התשע עשרה הפגינו באמצעותה את מעמדם ואת טעמם המפוקפק.

אכן, טעם מפוקפק. ואם אכן טעם מפוקפק מה היה בו באותו צרצר ששידד מן היסוד את מערכות חיי, חיי אשה צעירה ונאה?

אני מנסה להיזכר: השיער. כבר תיארתי את השיער, אך לא את כולו. גבות לחיים סדורות נאה השתלשלו מצדעיו אל סנטרו הגלוח. הללו לא היו אפורות. לבנות היו, צחורות משיבה שפשתה בהן עד אין מתום. כל אימת שפישק את שפתיו היה פיו חושני, כשל דון ז’ואן צעיר לימים. משהידק אותן – חשף את המינשך שהעיד על התערבותו של אדם במעשי בראשית שהיא ניכרת יפה כל אימת שרופא שיניים – אפילו טכנאי שיניים – מנסה לשנות את נתוני הגנטיקה. שיניו של יונתן היו כליל השלמות: כיוון שידעתי כי יהודי הוא הגר במדינת ישראל, נזכרתי בפסוק משיר השירים, לאמור: שינייך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכולן תאומות ושכולה אין בהן. אלא שרחליו של אותו זקן מעשה ידי בשר ודם היו כאותם פסלי הרחלים שבמיקדש קרנאק אשר במצריים (ואולי במיקדש לוקסור, ולא במצריים כי אם בהודו, בסין, בדרום אמריקה – בחיי הארוכים זכיתי לחזות בשרידי ציוויליזאציות קדומות רבות, ואם תיזכרו בגילי, תסלחו לי על שגיאותי).

אם מטבעו ואם בשל המינשך מעשה ידי בשר ודם, השתייך סנטרו של האיש לסוג שהיה קרוי בשנות השלושים של המאה העשרים בשם “סנטרו של מוסוליני”. סנטרו של דיקטאטור איטלקי זה, מייסד הפאשיזם, גילם כביכול כושר החלטה, תקיפות ותאוות שלטון.

שום סנטר לא קסם לי מעולם, אף לא סנטרו של איסתור, ככל שדמה לזה של מוסוליני, ואולי דווקא בשל כך, לא רק שלא משכני כי אם דחני. על כל פנים, לא בו היה טמון סוד כוחו של איסתור שהדבירני ממבט ראשון.

אני מנסה לפתור את הסוד ומעלה חרס. אני מאמצת את זכרוני ואת שארית מוחי. המאמץ מתיש אותי. עלי להתנתק ממיתקן התקשורת המתווך ביני לבין העולם, להתנתק ויהי מה. אתחבר אליו שנית מחר. כדי להגיע לפתרון עלי להיות פחות זקנה, פחות עייפה ופחות נרגשת.

 

פרק ששי: אש ודממה דקה    🔗

רופאי ניתקוני ממיתקן התקשורת. פירושו של דבר שעשרים וארבע שעות הייתי מבודדת מכל מגע עם העולם אפילו באמצעות החוש היחיד מחמשת חושי שעדיין מתפקד – חוש המישוש. לאחר שנחתי יממה שלמה שוב חוברתי אל המיתקן והותר לי להמשיך במה שאני מכנה “כתיבה”, דהיינו בהבעת הגיגי ופליטתם החוצה בדרך שתיארתי בפרקים הקודמים.

שלושה תנאים מניתי כדי שאוכל לנסות לפתור את חידת ההלם שהוכיתי בו – לכל ימי חיי – משנח מבטי לראשונה על דמותו של אותו זקן, שהיה קשיש ממני בארבעים וחמש שנים, ותוך ימים ספורים עשאני שבויתו, אמתו, אשת חיקו, רעייתו החוקית, וכעבור זמן־מה הפכני למי שקיפחה את חייו שלו, ובכך נעשתה אלמנתו שעד סוף ימיה לא נישאה לאיש. אם זכרוני אינו מטעני שלושת התנאים הם: שאהיה פחות זקנה, פחות עייפה ופחות נרגשת. את שני האחרונים אני מקיימת ברגע זה. את הראשון אין בכוחו של ילוד אשה לקיים. יכול הוא למשוך את הזמן כגומי או לכווצו ללא רחם. יכול להאט את קצב זרימתו או להאריכו, אך נבצר ממנו להשיבו אחור, אלא בדמיונו ובזכרונו בלבד.

בדמיוני ובזכרוני בת עשרים ושבע אני, ניצבת ביום קיץ לוהט בפינת חמד, אי־שם בצרפת. יונתן איסתור פותח את דלת המכונית שלי. קולו, גיזרתו ולבושו מזכירים לי צרצר מאלפי הרמשים המאכלסים סביבה עתירת צומח וחי בכל ימות השנה, על אחת כמה וכמה בעונה זו. שפעת השיער העוטרת את קרחתו מעידה על טיפול מתמיד וטיפוח קפדני, ומשום כך דוחה במקצת. פיו נושא עליו חותם של שבעים ושתיים שנות חיים, וכבר תיארתי את הניגוד שבין העקמומית המעוותת של שפתיו לבין ברק הלובן הניתז משורה חטובה להפליא של שיניים תותבות. הסנטר נוסח מוסוליני כבר לא הרשים איש בימים ההם, ודאי שלא אותי. חוטמו עשוי היה לשמש דגם של משולש ישר זווית, שהיתר שלו מבליט את עצמו בצנעה מתחת למצח סביך גבינים, ונושא בגנדרנות גבנון זעיר המוסיף לו לוויית חן. לימים נודע לי שגבנון עדין זה בא לו בשל הספורט היחיד שלדבריו עסק בו בנעוריו: האיגרוף. מכת אגרוף מחצה את סחוס המחיצה שבין הנחיריים, אך כיוון שפגעה בחלק העליון לא נתפחס האף; אדרבה נוסף לו גבנונון זה. ייתכן שאותה מכה גרמה גם את כובד נשימתו, שנשמעה כמעט כנחרה כל אימת שהידק את שפתיו. קורטוב של נחרה זו קלטתי לאחר שסיים את משפטו הקצר הראשון שהופנה אלי: “מדמואזל לאוואר?”

ולא רק נחרה. אם לא אזני, הרי רוחי קלטה עוד צלילים ותת־צלילים, לפחות רחשים, שכן כל ישותו היה בה משהו משרצנות סואנת, רחשנות בלתי פוסקת, משק כנפיים של חרקים, זמזום של כוורת.

ובעוד אני מטה את אזני רוחי אל הרחשים וסוקרת בעיני בשר את הזקן, ניצבה לפתע לפני, והאפילה על כל הנגלה, דמותו של אחד מגיבורי המיקרא, הזועם, הקנא התוקפני ביותר שבין הנביאים: אליהו הנביא.

הקורא שם לב ודאי שכבר הבאתי לעיל, באחד הפרקים הקודמים, פסוק משיר השירים. בשל עיסוקי בפילוסופיה לא אחת נזמן לי לחצות את הגבול בינה לבין התיאולוגיה, ויחסית לגבי מי שאינו איש דת מקצועי בקיאה אני למדי בכתבי הקודש. אך מעולם לא נזדמן לי ליישם את בקיאותי בצורה כה תמוהה. לא היה שמץ של דמיון בין איסתור לאליהו הנביא, כפי שהוא עשוי להצטייר אף ברוחו של בעל דמיון פרוע ביותר. אליהו שנבט ברוחי ופרץ מקרבי באותה שעה היה זה שהלך למידבר, ישב תחת רותם אחד ושאל את נפשו למות. רותם, מידבר, מוות בלב לבה של צמחייה דחוסת חיים כג’ונגל. וכי נגזר על האדם שכל דבר המופיע בפניו מוליד ברוחו את היפוכו?

עד אז לא ידעתי שזכרוני מסוגל לשמור פסוקים שלמים מן התנ’ך, כלומר מן הברית הישנה, אם כי בעקבות ניצשה אף אני הוקסמתי הרבה יותר מן הברית הישנה מאשר מן הברית החדשה. על־כל־פנים באותו מעמד זכרתי מלה במלה את כל הנאמר בספר מלכים מה שאירע לאליהו במידבר. פסוק אחר פסוק חלף בסרט לנגד עיני. אני זוכרת גם היום.

צא ועמדת בהר לפני יהוה.

האמנם פסגתו המושלגת של המונבלן יש בה מליבנת הספיר של הר סיני שמראשו נתן אלהים את התורה לעם ישראל? זינוקי לתחום התיאולוגיה לא עשאוני דתית. לא הייתי דתית אז, ואינני דתית היום. אבל מיום הפגישה עם איסתור מאמינה אני, כי אחד מדרכי היצירה של הרוח האנושית הוא קירוב רחוקים ועימות הפכים. שני קטבים של אלקטרודות הניצבים זה מול זה מולידים ניצוץ יוצר הדוחף את הבריאה קדימה.

והנה יהוה עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה.

נשבה רוח, אך לא “מפרק” ולא “משבר”. אדרבה, רוח קלילה, רעננה שנסכה צינה מרנינת לב באוויר ספוג שמש, שקרניה ריצדו במשובה בעלווה של צמרות העצים.

לא ברוח יהוה. ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה.

המותר לקרוא בשם רעש לרחשי הטבע? לרשרוש העלים, לאיוושת המים במפלים דקים שגלשו במורדות שני הרים שניצבו זה מול זה, לפכפוכי הפלג הזורם, לזמזום הרמשים, לציוץ הציפורים, ואפילו לטרטור המכוניות המחליקות על פני כביש סלול אשר נפתל כנחל בערוצו בין לולאות גיאיותיה של הבקעה? כדי הרף עין אחד הרעיש את החלל מטוס שחלף מעל לראשינו בשמים.

ואחר הרעש אש ואחר האש קול דממה דקה.

ובכתבי דברים אלה גאה אני מאד על כי במבט ראשון הבחנתי את שני היסודות שמהם הורכב האיש במהותו ובו ברגע גילמתים ברוחי באמצעות חזון מקראי. אש וקול דממה דקה. אש וקול דממה דקה שימשו בערבוביה באותה אישיות מסתורית ששמה היה יונתן איסתור, ברוא כצרצר חרקני ותוכו נשמה לוהטת, אוצרת חכמת נבכים ועוצמה אדירה כלבה ההורסת בין הסלעים מלועו של הר הגעש אל פיו, הורסת לשוא לפי שעה, כי עוד לא מלאו ימיו של ההר לפלוט את קרביו החוצה.

 

פרק שביעי: ספוג    🔗

מה כתבתי? מה בדיוק כתבתי? מה שידרתי באמצעות חוש המישוש ששרידיו נשתיירו בקצות אצבעותי?

אחת הבעיות הטכניות שלא נפתרו במיתקן התקשורת שלי היא בעיית ההיזון החוזר. כדי לחוש את מה שפלטתי עלי לנתק את עצמי ממכשיר הפליטה הצמוד אל אצבעות ידי הימנית ולהתחבר אל מכשיר הקליטה שבמגע עם ידי השמאלית. הפעולה מיגעת ודורשת מאמץ רב. אבל הפעם לא אוותר. עלי לחוש את הנאמר ויהי מה. לראות אותו בעיני רוחי כמו שהוא.

“כי במבט ראשון הבחנתי”.

אכן, המאמץ היה כדאי. לא שגיתי. אמת דיברתי: במבט ראשון הבחנתי. אך לא דייקתי עד תום. נכון: במבט ראשון. אך חייבת אני להבהיר מעל לכל ספק שהוא באיזה מבט מדובר. במבטו של מי?

הקביעה ברורה וחד משמעית. מדובר לא במבט שלי כי אם במבטו שלו. במבט עיניו. עיניו של יונתן איסתור נחו עלי.

המלה עין בעלת משמעות כפולה בלשון העברית: איבר הראיה ומעין. העיניים הללו, עיני התכלת התלויות ועומדות בחלל בנפרד מבעלן, כחיוכו של החתול ב"עליסה בארץ הפלאות", שנשתייר גם לאחר שהחתול עצמו נעלם, העיניים, אשר גם ברגע זה נועצות בי את מבטן החודר עד למעמקים, ממש כפי שניקבוני אז, עיניים אלה הן הן המעיינות שאצרו בנבכיהם את האש ואת הדממה הדקה גם יחד. מבעד לדוק הזיקנה האפרורי־בהיר בקע ניצוץ של לגלוג, של בעירה (“מנוע הבעירה הפנימית”־כך קראו נדמה לי פעם. ואולי קוראים גם עכשיו, למנוע המכונית כדי להבדילו ממנוע הקיטור של הרכבת), של מאבק איתנים פנימי, המסתתר מאחורי ליצנות מוקיונית, של חזון השיבה לגן עדן מן התופת הדנטאי, שעמודי האשים של מוקדיו אינם דועכים גם מאחורי עמוד הענן המנסה לערפל את להט יקודם.

צ’ארלי צ’אפלין מספר בזכרונותיו כי בבית יתומים, שבו נתחנך, נדון פעם אחת לעונש מלקות על לא עוול בכפיו. עונש זה נוהגים היו להוציא לפועל ברוב עם לעיני כל חניכי הבית, וגאון הקומיקאים של המאה העשרים מתאר בחיות רבה את הרגשת הילד בתקופה שבין קביעת העונש לבין ביצועו: פחד, מתח אימים, מהול במעין ציפיה מענגת של הופעה לפני קהל רחב – יסורים פומביים המוצגים לראווה בפני צופים.

כך הרגשתי כששני מעיינות תהום רבה נבקעו לפני ותקעו בי חיצים דקים וארוכים, סמויים ודוקרים צפונות. עדיין לא הולקיתי אך הופשטתי עד תום, נקלפתי נגדה נא לכל החי והצומח, שקידם את עירטולי בתשואות סוערות.

שוב לא הייתי בשר ודם.

בסרט צרפתי סוריאליסטי שהוקרן לפני מאה שנה ומעלה (שכחתי את שמו ואת תכנו) התקין לעצמו סוטה מין בובה מחומר גמיש והיה לש אותה באצבעותיו ומשווה לה כל צורה שהזה בדמיונו החולני. תוך דקות ספורות הייתי גם אני לבובה שכזאת. כווצתי כדי כדור משחק של תינוקות. ומשכווצתי הותך בי כל האון שהוקרן מן העיניים־העיינות שאין תיכלה לנבכיהם. ואני קלטתי, בלעתי, רוויתי, ספגתי – עד שכל כולי הפכתי לספוג. והרי הספוג הוא אחד מנציגיו הראשונים של העולם האורגאני, הוא בא לעולם לפני היות החרקים ובעלי החוליות.

באותה שעה התברר לי מדוע אלהים, משלא הסתפק בבריאת העולם ובהתנהגותו והחליט להיות מעורב בתוך הטבע, להתגלם באדם ולהתגלות בהיסטוריה, בחר לעשות זאת באמצעות אחד מבני גזעו של הזקן שעמד לנגד עיני. מאוחר יותר, במעמד הרבה יותר טראגי מן המתואר בזה, התברר לי גם מדוע לא היתה ברירה אלא לצלוב אחד מבני גזעו של הזקן שעמד לפני, אותו אחד שבו אכן בחר אלהים להתגלם לאחר שלא הסתפק בבריאת העולם והנהגתו ואף לא במעורבות בטבע ובהתגלות בהיסטוריה. אכן, רק בשני המעמדות האלה, דהיינו כאשר ראיתי לראשונה את איסתור וכאשר החלטתי להעבירו מן העולם האמנתי באלהים, אלהי כל בשר; דקות ספורות האמנתי ולא יספתי…

פתאם נדמה לי שהמקטורן הירוק, שעטף במהודק את גופו של הזקן, התנפח קמעה. הוא תחב את ידו בחיקו. הנה יעקור אחת מצלעותיו, יסגור בשר תחתנה ויהפוך אותה לאשה. כתבי הקודש, מה עוללתם לי! עלי למנוע בריאת אשה שנייה. לא אסבול יריבה ברגע כה גורלי של חיי.

בספר בראשית כתוב כי האדם ידע את חווה אשתו. על כן אמרתי לו:

– דעני!

דיברנו צרפתית. לו לא היו אסוציאציות מקראיות בלשון זו. על כן הבין את דברי כפשוטן, משהו מעין: הבה נכיר זה את זו.

כשהוציא את ידו מחיקו החזיק במקל טיולים גנדרני שראשו ראש נחש עשוי כסף. מקל מסוג זה היה מצוי בבית אבי – מזכרת מאביו של סבי. אביזר של אלגנטיות גברית, שכלה מן העולם עוד לפני מלחמת העולם השנייה.

ברגע שנתברר לי שלא הצלע ניפח את המקטורן אלא מקל הטיולים, בו ברגע נסכרו מעיינות התהום. העיניים כבו. שפתיו המעוקמות של איסתור נפשקו בחיוך מעוות במקצת וחשפו שני טורי שיניים לבנות, ישרות, מהוקצעות.

הרגשתי כמי שנפל מהר גבוה לבור עמוק. לימים נודע לי כי באותה יצירה מונומנטאלית של הרוח היהודית, הקרויה בשם תלמוד, מצוי ביטוי בלשון הארמית מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – שתרגומו המילולי הוא אכן מהר גבוה לבור עמוק. מקורו של פתגם זה הוא במעשה שאירע לרבי יהודה, אחד מגדולי החכמים שיצרו וערכו את התלמוד. ביום האבל על חורבן בית המקדש שבירושלים נטל רבי יהודה את ספר התנ’ך וקרא בו מדברי הקינה של ירמיהו הנביא על אותו נושא: השליך משמים ארץ תפארת ישראל. בו ברגע נשמט הספר מידו ונפל ארצה. אז אמר החכם: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא¹.

אל נא יחשוד בי הקורא שאני יודעת ארמית, לשון ארכאית זו שהיתה בימי קדם במשך תקופה מסוימת ה־Lingua franca של המזרח הקרוב ורובו של התלמוד כתוב באותה לשון. אפילו בלשון העברית, שלמדתיה בתקופת שהותי במדינת ישראל, לא הגעתי אלא לידי שליטה לצורך שימוש יומיומי בלבד ובקושי רב רכשתי כמה מונחים מן התרבות היהודית הקדומה, שבהם הלעיטני יונתן למכביר בשלוש השנים ששהיתי במחיצתו. למעשה לא היתה לנו שפה משותפת של ממש. הצרפתית שלו דלה היתה מכדי לבטא את שגיונותיו המתוחכמות. למזלי תוך כדי לימודי בסורבון עברתי קורס מיוחד ללימוד הלשון הרוסית, ומאחר שהרביתי לקרוא בה שלטתי בה שליטה נאה למדי, אם כי שליטה סבילה בלבד. התקשיתי בדיבור אך יכולתי לקרוא ולהבין כל ספר רוסי וקלטתי בנקל כל שיחה בלשון זו, שהרי ההיגוי הרוסי רחב ההברות צלול, בהיר ונכנס אל הלב, לא רק אל האוזן. יונתן ידע רוסית על בוריה. לפיכך לאחר כמה חיכוכים אקספרימנטאליים גובשו סופית דרכי התקשורת בינינו: אני דיברתי צרפתית – הוא שמע לשון זו והיטיב להבינה בכל רמה שהיא – והוא דיבר רוסית. סימביוזה לשונית זו פעלה ביעילות סבירה למדי.

ואם יש מן הפאראדוקס בכך שאחד הפתגמים היהודיים הראשונים, שמחוץ למיקרא, רכשתי דווקא בלשון הארמית, הרי צידוקו של הפאראדוקס הוא בתוכנו של הפתגם. שכן כל חיי עם יונתן איסתור התנהלו בשתי נקודות: נקודת הפסגה ונקודת הנפילה. עשרים וארבע שעות ליום נמצאתי באחת משתי הנקודות: בשיא או בשפל. אף רגע אחד לא הייתי שרויה בין שני הקצוות.

לאחר ששלף מחיקו את מקל הטיולים הוליכני אל מרתף הבית, שהוצע לי למכירה. המרתף היה באמת דומה לבירא עמיקתא, אלא שתכולתו הקפיצתני כהרף עין לאיגרא רמא: לרקיע, לשמים, לשמי השמים. עוד תהיה לי הזדמנות – כך על כל פנים מקווה אני – לתאר בפרוטרוט את אוצרות המרתף.

את הלילה בילינו שנינו – יונתן ואני – באחד מחדרי השינה של הבית, ולמחרת היום טלפנתי לעורך־דין שלי וביקשתיו שיבוא מיד. לא יצאו שלוש שעות עד שהגיע מפאריס לאותו כפר. בו בערב נחתם החוזה למכירת הבית, על כרעיו ועל פרשו.

יונתן איסתור היה המוכר ואני הייתי הקונה. בעינינו לא היתה עסקה זו עניין כלכלי כל עיקר: היא סימלה את העובדה שיונתן איסתור ומארגוט לאוואר נקשרו זה עם זו בעבותות נצח.

עבותות נצח לגבי בשר ודם פירושו שארית ימיו של אחד מהם, זה שהולך לעולמו ראשון מבין השניים. במקרה שלנו מדובר בשארית ימיו של יונתן – שלוש שנים.

 

פרק שמיני: עפר וכוכבים    🔗

מדוע ניטלטלתי מפסגות לתהומות כל שנות שהותי במחיצתו של יונתן איסתור. כמעט בכל יום, בכל שעה, בכל דקה ובכל שנייה? לוא הייתי צעירה, לוא הייתי לכל היותר בת ארבעים, כלומר בגיל שהוא שליש מגיל זיקנתי, המופלגת מעבר לכל שיעור סביר, הייתי, לצורך התשובה על שאלתי, מתארת את יחסי האינטימיים עם אותו ישיש, את חיי היומיום שלנו, את המתח המתמיד שבמגע המטורף בינינו, מגע שהפך בשבילי את כל פני האדמה למגרש טניס ואותי עצמי לכדור, שעם כל חבטת רחת מוקפץ מגן עדן לגיהינום ומשיאי עדנה ואושר לעמקי בכא של יסורי שאול. ואולם, הקורא חייב לזכור, שמיום מותו של יונתן, אשר נפח את נשמתו בשל מעשה ידי להתפאר, (אני נושאת במלוא האחריות על כל מלה ומלה ממלות משפט זה, ובמיוחד על המלה האחרונה שבו), ובכן, מיום מותו של יונתן, לפני תשעים שנה, ועד היום הזה, עסקתי בעיקר בענייני רוח. וחוויות הבשר על עינוגיהן וסבלותיהן נצטמקו בתודעתי עד כדי איבוד חיות ולשד, כאותה תאנה יבשה שמצץ חכם אחד מחכמי התלמוד, כשהכריז מעין שביתת רעב כנגד האלהים, משום שחזה מראש את חורבן בית המיקדש היהודי ביד הרומאים וצם ארבעים שנה כדי להעביר את רוע הגזירה.

דבר זה סיפר לי, כמובן, בעלי המנוח בין מאות סיפורים אחרים, שלדבריו פזורים בספרות הדתית היהודית, שאינה חדלה לרקום את ריקמתה זה למעלה משלושת אלפים שנה. אלהים, כידוע. לא נכנע לסחיטתו של אותו חכם סגפן ששמו, אם זכרוני אינו מטעני, היה צדוק, ומבחינת הסמאנטיקה של הלשון העברית קשור שם זה עם המושג צדק. אלהים התעלם איפוא מצומו של רבי צדוק ומה שנראה בעיניו כמשפט צדק בוצע ביסודיות אכזרית וללא רחם. בית המקדש נחרב, מלכות ישראל נעקרה מן השורש מאדמת ארץ ישראל, ואלפיים שנים עברו עד שנשתלה בה מחדש.

כל נוצרי יודע שפורענות זו לא באה על עם ישראל אלא כעונש על שדחה את הגואל שנשלח אליו עם שאלוהי צבאות בכבודו ובעצמו הואיל בחסדו להתגלם באחד מבניו של עם זה. יונתן היה יהודי מסור ונאמן לעמו, וככל בני ישראל כפר בגירסה זו. את העובדה, שבית המיקדש נחרב ממש כפי שתואר חורבן זה בנבואתו של ישו, תירץ כדרך החוקרים החילוניים של הברית החדשה הסבורים שמירשם החורבן נכתב על ידי האוונגליסטים למפרע, כלומר ריטרואקטיבית, והוא מתאר את הדברים לאחר המעשה בסגנון של חזון לעתיד לבוא.

וכך אמר לי יונתן בהקשר של אותו עניין:

“שופנהאור גורס שאיבוד לדעת בדרך של הרעבה עצמית הריהו מרום ההישג האישי שאליו יכול להגיע בשר ודם. שכן בדרך זו מדביר הוא את הכוח המניע של הבריאה כולה, את רצון הקיום, את הרצון בקמאיותו ההיולית. ייתכן שאותה גרוגרת דרבי צדוק – כך נקראת בתלמוד התאנה המיובשת שאת שרידי לשדה ינק צדוק ארבעים שנה – היא שגרמה את חורבן הבית, שכן בעטיה לא היתה שביתת הרעב של אותו צדיק מסתגף שביתה מלאה. היא העידה על חולשתו. ואני מעדיף להאמין שבית המיקדש חרב בגלל הגרוגרת של רבי צדוק, משום שמנעה ממנו ליהפך לקרבן, מאשר בשל גזירתו של ישו, שנצלב והפך לקרבן, שהרי אין אדם מקריב קרבן לעצמו, על אחת כמה וכמה אלהים. אשר לגרוגרת שהיתה לסמל, אות ודגם להצטמקות ויבושת, מיצוי שארית הלשד וסחיטתו עד תום, האין זה מופלא שגרוגרת זו אינה אלא תאנה? העץ שצלו הסמיך מרענן ומשיב נפש יותר מצלו של כל אילן אחר בארץ ישראל, ופריו עסיסי ומתוק. התאנה חנטה פגיה – אומר מחבר שיר השירים בבואו לתאר את התעוררות הטבע לקראת האביב הממשמש ובא. בין הפג והגרוגרת מתנודדים החיים; חייו של כל אדם, גם חייך שלך, מארגוט איסתור לבית לאוואר”.

אינני זוכרת מה השיבותי לו באותו מעמד. אך זוכרת אני זכור היטב כי בסמוך לאותה שיחה קראתי באזניו מדבריו של מארטין בובר, הפילוסוף היהודי היחיד במאה העשרים, שבכתביו עיינתי. והוא אשר השמעתי ליונתן – אם כנקמה מוסווית על הגרוגרת ואם כרמז עבה למדי למה שהוא, יונתן, סימל ועדיין מסמל בעיני, לאמור:

“כדי לתת דין וחשבון לעצמנו חייבים אנו לרדת לעומקה של בעיית היהדות, לצלול לתחתית תהומותיה, שבה מתוך הפכים נולד הנצח. כי זה טבעה וזה גורלה של היהדות, שהנשגב והנעלה בה כרוך בשפל ביותר, והנאצל – בקלון. היהדות אינה משהו פשוט וחד־משמעי: היהדות תופעה קוטבית היא וכל כולה סתירות וניגודים. דבר אחד אין להטיל ספק בו: שחקן ואדם אוטנטי, שיופי וכעור משמשים בו בערבוביה, איש יצרים שטוף זימה וסגפן, שארלאטן ומהמר, קנאי עד קידוש השם ועבד מוג לב – כל אלה מצויים ביהודי. שום עם אחר לא הביא לעולם רמאים ובוגדים כה שפלים, ושום עם אחר לא הוציא מקרבו נביאים ומושיעים כה נעלים. וזאת לאו דווקא בתקופות שונות, כך שניתן להתרשם שהנשגב והנעלה – פרי רוחה של היהדות המקורית, והשפל – פרי ניוונה (אם כי אין להתעלם מן המומנט ההיסטורי), לא ולא – באותה תקופה עצמה קיימים שני ההפכים גם יחד, ולעתים קרובות מלחמה זו בין “כן” ו”לא" משתוללת בתוככי אותם האישים עצמם, אשר תוך זעזועים שונים ומשונים, תוך משברים וקבלת החלטות מגיעים אל קוטב זה או אחר".

יונתן לא התרגש לשמע הדברים. כפי הנראה הכירם – איש משכיל מאד היה. אדרבה, הוא חיזק את ניתוחו של בובר, אף שטען כי אין בו חידוש, שכן כבר בימי הפאטריארך אברהם (אברהם אבינו – קוראים לו היהודים הרואים בו את אביו הפיסי של עם ישראל) המשיל אלהים את זרעו פעם אחת לכוכבים ופעם אחרת לעפר הארץ, באשר כל אימת שהם עולים הריהם עולים עד לכוכבים וכשיורדים נופלים עד עפר. אשר לטוב ורע המשמשים בערבוביה, הרי הלשון העברית משקפת דבר זה עוד בשלבי התפתחותה הקדומים ביותר, כגון השורש “קדש”, שפירושו גם קדושה וגם היפוכה: טומאה, חטא, זנות. ולפחות פעמיים במיקרא משמשת המלה ברכה במובן של קללה – פעם אחת בהקשר של איוב המתייסר במכאוביו ופעם אחרת בסיפור על נבות היזרעאלי שהמלכה המרשעת איזבל חשקה בכרמו.

ועוד עכשיו, כעבור 93 שנה, אין אני יודעת להגדיר את עצמי לנוכח יחסי עם איסתור שלכאורה לא נמשכו אלא שלוש שנים בלבד, ואילו לאמיתו של דבר נמשכים הם בנבכים מסתוריים עד היום הזה: הקדושה אני או קדשה? והמלכודת שאל תוכה נקלעתי בדורכי על סף הבית הנחמד באחד מכפריה של צרפת – האם ברכה היתה בה בחשבון הסופי או קללה שתרדפני עד יום מותי?

 

פרק תשיעי: דברו בעד עצמכם    🔗

בנעורי מרבה הייתי לקרוא ברומנים היסטוריים ובסיפורת רחבת יריעה שפרחה במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים. ומישחק משונה הייתי משחקת עם עצמי: קביעת גיליהם של הגיבורים על פי הנתונים הכרונולוגים שבאותו סיפור או רומן. על פני שמונת הכרכים של מארסל פרוסט ערכתי חישובים מסובכים לגבי “הזמן האבוד”, כדי לקבוע במדויק לא רק את גילו של סוואן בכל פרק ופרק (פרוסט עצמו עושה את מלאכתי לא אחת ולא שתיים), כי אם גם את גיליהם של כל הסובבים אותו במהלך סיפור ימיהם. בשקידה וסבלנות הייתי מחשבת את מספר שנותיהן של הדמויות הרבות המאכלסות את “מלחמה ושלום” של טולסטוי, החל בשורותיו הראשונות של הרומן וכלה באפילוג, תוך שהסתייעתי בתאריכים היסטוריים. כך, למשל, לגבי הרוזנת רוסטובה, המתאורת באפילוג כישישה נרגנית וסנילית, חישבתי ומצאתי שהיא בראשית העשור השביעי של חייה (כלומר, בדמי ימיה לעומת ימי שנות חיי אני, אלא שיש להביא בחשבון את תוחלת חייו של אציל רוסי במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה). ואם כי כל עמלי היה מיותר, שכן באחד מעמודי האפילוג אומר טולסטוי בפירוש כי הרוזנת עברה זה עתה את גיל הששים, היה לי סיפוק רב משנוכחתי כי חישובי חישוב נכון הוא.

על שום מה נזכרתי בעיסוק משונה זה מימי נעורי הרחוקים? כנראה על שום שיש בדעתי לבקש את הקורא ברשימות אלה לעשות כמוני, אך בכיוון הפוך, כלומר לחשב את השנה, שבה אירעה הפגישה ביני לבין איסתור, על פי הנתונים המיספריים שבידי, ואין לך דבר קל מזה.

על אף זכרוני הפגום והמדולדל, מוכנה אני להישבע כי את חיבורי זה פתחתי במלים אלה: “היום יום 29 באוגוסט שנת 2075. ביום זה מלאו לי 120 שנה”. בת עשרים ושבע הייתי אז – גם על עובדה זאת חזרתי לא אחת. אף איזכרתי את המיספר 93, ובמפורש קבעתי כי 93 שנה חלפו מאז. 2075 פחות 93 שווה 1982. המאורע המכריע בחיי התרחש איפוא ב־1982, ביתר דיוק בקיץ 1982.

באותו קיץ פלש צבא ישראל ללבנון, כדי לטהר מדינה זו מצבאות הארגון לשחרור פלשתינה, שמגמתו המוצהרת היתה להחריב את מדינת ישראל ולהחזיר לערבים את השלטון על ארץ ישראל. הארגון השתלט על חלק ניכר מאזורי לבנון, שנועד לפעולות טירור נגד ישראל ונגד יהודים בעולם ולמלחמת קודש להשמדתה של מדינת ישראל בבוא היום. גדודיו החמושים של הארגון התמקמו במחנות של פליטים פלישתינאים ובעריה של לבנון בתוך תוכה של האוכלוסיה האזרחית. צבא ישראל הפגיז את המחנות והפציץ את הערים, ביניהן גם את עיר הבירה ביירות. רבים מקרב האוכלוסיה האזרחית נפגעו. הטלוויזיה בעולם כולו עטה על המציאה.

תמונות זוועה הוקרנו על המרקעים בכל חמש היבשות, גל של תעמולת אימים נגד ישראל הציף את אירופה כולה. הגל הפך לנחשול הסתה ללא תקדים נגד מדינת ישראל ונגד יהדות העולם לאחר שהנוצרים בלבנון ערכו טבח בפליטים הפלשתינאים בפעולת תגמול על רצח הנשיא הנוצרי של לבנון שבוצע על ידי מחבלים פלשתינאים או קנאים מוסלמים ימים ספורים לאחר היבחרו. האחריות הוטלה על מדינת ישראל; בכמה מערי אירופה התפוצצו פצצות ברבעים יהודיים וליד בתי כנסיות בחגים יהודיים. כלי התקשורת הרעידו את אמות הסיפים. בישראל עצמה נערכו הפגנות המוניות ודרשו הקמת ועדת חקירה ממלכתית. ועדה כזאת אמנם הוקמה. אין תימה שאחת השיחות הראשונות ביני לבין יונתן נסבה על נושא זה, ומובן מאליו שליונתן היתה גירסה משלו על המתרחש באירופה ובלבנון גם יחד.

האנטישמיות – טען – היא סם החיים של הציוויליזאציה האנושית, שכן היהדות היא הדלק שצורך מנוע הקידמה המניע את תרבות אירופה. האנטישמיות נסוכה בדמם של עמי אירופה, כאותם הרעלים בדמו של אדם, אשר כל עוד ניתן להשתלט עליהם, הריהם פועלים כנוגדנים. ברגע שמשלחים את הרסן הופכים הנוגדנים סם מוות לנושאם. היטלר ניסה לעצור את תנועת הבורג של מהלך הציוויליזאציה בדרך של עיקורה מן היהדות. רבים וטובים ממנו נכשלו במשימה זאת בעבר. רבים וטובים ממנו ייכשלו גם בעתיד. כיום נעשתה מדינת ישראל מטרה מובהקת לשנאת ישראל במהדורתה המחודשת כמעט בקרב כל עמי העולם, מעין יהודי קולקטיבי דוגמת היחיד היהודי, שהיה כהתגלמות השטן בעיניהם של בני סביבתו הנוצרית. והנה תופעה זו היא הערובה שעתידו של עם ישראל הוא דווקא במדינת ישראל, כי בלעדי האנטישמיות ייכחד עם זה, כשם שהציוויליזציה האנושית תיכחד בלעדיו. הפאראדוקס הוא שמדינה זו הוקמה כדי להעביר את האנטישמיות מן העולם, וחזונו של אבי אבות המדינה תיאודור הרצל נולד ברוחו דווקא כאן, על אדמת צרפת, למראה השיסוי ביהודים בימי משפט דרייפוס. זו דרכה של ההיסטוריה שחזונותיה מתגלמים בהיפוכם במהלך הגשמתם, וזיכויו של דרייפוס הקולקטיבי יגזול הרבה יותר זמן מזה של דרייפוס הפרט. זאת ועוד: נגע האנטישמיות טבוע לא רק בדמם של הגויים כי אם גם בדמם של היהודים. יש שהאנטישמיות היהודית מגיעה לממדים חולניים. השם המקובל לגביה הוא: שנאה עצמית. היפוכה היא אהבת ישראל.

– על כן – סיים יונתן – לא ארחיב את הדיבור על הטבח המזעזע, אלא אספר לך סיפור על מקום אחר ועל זמן אחר. הזמן – מלחמת העולם, המקום ליטא. ראשי הישיבות, האקדמיות הדתיות של ליטא היהודית, הובלו על ידי הנאצים לגיא ההריגה, שבו כולם הומתו ביריות. בראשם צעד גדול התלמודיסטים במאה העשרים שהיה ידוע בשם רבי דניאל. לאט לאט חדרה להכרתם של המובלים לטבח תודעת הגורל הצפוי להם. כמה מהם פנו אל מנהיגם הרוחני וביקשו שישא תפילה לאלהים שמא בכל זאת ייעתר לו, יעשה נס ויצילם. ואכן, התפלל הרב. אך לא תפילה של בקשת רחמים כי אם תפילה שיגרתית, שיהודי דתי אומר אותה בכל יום ויום, לאמור: “עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה; שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם”.

יונתן ביטא את התפילה בעברית. הוא תרגם אותה לצרפתית מלה במלה (עדיין לא נקבעה שפת המגע המשותף בינינו). לאחר מכן רשם לי את המלים העבריות באותיות לאטיניות.

זו היתה אחת הפעמים הראשונות שבהם חשתי כמטוטלת המתנודדת בין רתיעה וסלידה, לבין הערצה והתרוממות רוח. כבר תיארתי את הפעמים הקודמות (מאיגרא רמא לבירה עמיקתא) וכפי הנראה עתידה אני עוד לתאר חלק מן המצבים הדומים שהיו צפויים לי לאין ספור.

במקרה מיוחד זה החליט יונתן להגביר את תנופת המטוטלת: לאחר שסיים את תפילתו פתח בשיר. לימים נודע לי שדיקלם כמה שורות מתוך פואמה של משורר עברי גדול (אינני זוכרת את שמו), שהלך לעולמו כשנה לפני פגישתנו. שוב דיקלם בעברית ותרגם לצרפתית. לא קלטתי את המלים, אבל התוכן זכור לי: המדע האירופי הגיע למסקנה שמוצאו של האדם מהקוף. Parlez pour vou. – דברו בעד עצמכם, אירופים. אבי שלי היה אברהם העברי.

אני בת אירופה ומוצאי מן הקוף. קביעה זו אינה פוגעת בי אף כהוא זה. אינני יודעת מה הוא מוצאו של אותו משורר עברי. ייתכן כי מאברהם אבינו, אם אכן פטריארך זה דמות היסטורית היא. לי, על כל פנים, היה באותו רגע ברור מה מוצאו של יונתן איסתור: מן הצרצר ומן האלהים.

 

פרק עשירי: דבר דבור על אפניו    🔗

למקרא הפרק הקודם עלול הקורא להגיע לידי מסקנה, שאין לנגד עיניו אלא הזיות של ישישה מופלגת, שהגיגיה מבולבלים והיא מערבבת מין בשאינו מינו מאין יכולת להשליט סדר ומישטר במחשבותיה ולהביען דבר דבור על אפניו. מעידה אני על עצמי שמים וארץ: אין זה כך. ייתכן כי בכל הקשר אחר שדו’ח זה נסב עליו, יש קורטוב של אמת בהאשמה זו, או לפחות, בחשד זה. אין בהם שמץ של הצדקה בכל הנוגע ליונתן. כל מוצא פיו, במיוחד בימים ובשבועות הראשונים של היכרותנו, נחרת בלבי, והוא נמסר כאן בדיוק נמרץ, עד כי מוכנה אני בהחלט ליטול על עצמי אחריות מלאה על כל מלה ומלה.

תוך שאני “מעלה על הכתב” (שימו לב למרכאות; דומני שבפרק העשירי של רשימותי אין כבר צורך להסביר מדוע אני כולאת במרכאות שלוש מלים אלה) את הדברים הללו, הריני נזכרת בפגישה אחת, שנתקיימה בתקופת שהותי בישראל, עם ברנש אחד שהעיד על עצמו שהוא “חסיד”.

הפעם. שלא כבפעמים הקודמות, ברגע שדבר הפגישה עלה בזכרוני,

לא הנחתי לנטייתי הטבעית לעצלות, (ואולי מגיע לי ניסוח יותר אלגנטי, ובמקום עצלות יהא זה מן הצדק אם אשתמש במלים: “הימנעות ממאמץ יתר”) שתשתלט עלי; קטעתי את רשימותי ובאמצעות מיתקן התקשורת ביקשתי את הממונה על הספרייה, אשר במוסד שבו אני מאושפזת, להמציא לי את הגדרת המושג חסיד לפי אחד המילונים או הלכסיקונים (מחשש לשקוע בחומר מעבר לדרוש נמנעתי במודע מלהזכיר את המונח אנציקלופדיה) המצויים בספרייה. תוך דקות ספורות הוקרבה לאצבעות ידי השמאלית מובאה מתוך “המילון העולמי” של ובסטר בלשון האנגלית, לאמור: “חסיד – חבר בכת מיסטיקנים יהודים שנוסדה בפולין במאה השמונה עשרה”. הגדרה זו נכונה בעיקרה, אך לפי – מיטב הבנתי כמוה ככל ההגדרות התמציתיות, שאינן משקפות את המושג המוגדר, אלא את אפס קצהו בלבד. עד כמה שידוע לי זו לא היתה כת אלא תנועה עממית שהקיפה המוני יהודים במזרח אירופה, ואפילו עתה, כשיהדות זו הוכחדה כמעט כולה בהשמדת עם שערך היטלר, קיימים שרידי קהילותיה בארצות הברית, ולפני תשעים שנה שגשגו כמה מעדותיה של התנועה בישראל. בראש כל אחד מן העדות האלה עומד מנהיג דתי כאריזמתי, המכונה צדיק, שיש בו מתכונותיו של גורו הינדואיסטי ותפקידו לשמש מעין מתווך בין העדה לבין אלהי ישראל. אותו חסיד, שעמו נפגשתי בישראל, היה סופר, שכתב את יצירותיו באידיש, היא לשונם של יהודי מזרח אירופה. עיקרה של שפה זו דיאלקט גרמני, שקלט ניבים רבים מן הלשון העברית וכמה שפות סלאביות. סופר זה היה מכריז על עצמו בכל הזדמנות ובקולי קולות כי חסיד הוא. היה לי רושם שהכרזה זו היתה בעיקר הפגנתית. הוא לא היה לבוש כאנשי הכת ולא התנהג כמוהם. ואולם ברור היה שבילדותו, שעברה עליו בעיירה פולנית שלפני מלחמת העולם השניה, שהה במחיצתם של אנשי התנועה. בכשרון סיפורי מובהק תיאר חוויה מתקופת נעוריו, עת היה שוחר לפתחו של צדיק העיירה. יום אחד יצא מאותו פתח שמשו של הצדיק ואמר לו: רוץ אל מעבר לנהר ומסור לפלוני הגר בבקתה הראשונה מימין לגשר, שהצדיק מצווה עליו לומר בכל יום אחרי תפילת שחרית תחינה בזו הלשון: אלהי אברהם, יצחק ויעקב, כשם שמילטת את יצחק בעת העקדה, כן תקים את בתי שרה־שינדל מחוליה, תחבוש פצעיה, תרפא נגעיה, תעלה ארוכה למכאוביה כך שתזכה לאחלמה במהרה בימינו אמן. המספר הרחיב את הדיבור על המלה “אחלמה” שהיא אחת מאבני החושן, דהיינו מעין סינור פאר שנשא על חזהו הכוהן הגדול של היהודים בעת הפולחן בבית המיקדש בימי קדם. ארבעה טורים של אבנים יקרות היו קבועים בחושן, ורק אחת מהן, האחלמה, קיבלה במשך הדורות משמעות נוספת: הבראה, רפואה, הדברת מחלה ודאבה. אפשר שיש בכך רמז לתכונות מאגיות שייחסו לאותה אבן־חן. ואכן, זה היה הנושא, שעליו סובב הוויכוח בחבורה שבה סיפר החסיד את סיפורו. כל המשתתפים בו היו בקיאים ברזי הלשון העברית וששו על ההזדמנות שהגיעה לידיהם להתגדר בידיעותיהם, ואילו אותי עניין צד שונה לגמרי של אותו הסיפור, שכן הסופר תיאר בפירוט רב כיצד שינן לעצמו בדחילו ורחימו את דבריו של השמש, כיצד חזר פעמים אין – ספור על כל מלה ומלה מחשש שמא תשתכח ממנו הברה אחת, שמא לא ימסרן אות באות והגה בהגה, כפי שנאמרו לו כמעט מפי הגבורה עצמה. באותו מעמד נתחוור לי כיצד מתוך הערצה למחבר נשתמרו בתודעת העמים דברים שנהגו על יד מנהיגיהם הרוחניים תוך ששוננו בקפידה מדור לדור עד שבאה אמנות הכתב וגיבשה קאנונים מאובנים ששרדו אלפים בשנים.

ועכשיו, כנזכרתי בסיפור זה ובכל אשר חלף במוחי למשמעו, נתחזקה בי ההרגשה כי אכן גם בקרבי שרדו דבריו של יונתן ממש כפי שנקלטו באזני ונחרתו בלבי, כעשרת הדברות בלוחות הברית, ולא חל בהם שינוי אף כקוצו של יו"ד בצוק העיתים שחלפו על פני ובתהפוכות הרגשות שגעשו בקרבי, שכן מערבולת התכנים והצורות לא בי התחוללה, כי אם מפיו קלחה, כאותו קונצרט אורות של עוגב מזרקות צבעוני, שצפינו בו והאזנו לו יחדיו בלונה־פארק; אינני זוכרת היכן ומתי, אך מכל מקום בתקופת חיינו המשותפים.

חיינו המשותפים…

כבר הזכרתי את “מלחמה ושלום” של טולסטוי. חוששני שעוד אוסיף להתייחס לספר זה ולספרים אחרים, שהיו לחלק בלתי נפרד מחיי הרוח שלי. שוב אצטט, מתוך האפילוג – הפעם במדויק, כי מובאה זו הושטה לי, לפי בקשתי יחד עם ההגדרה של המושג “חסיד”.

"נאטאשה, משנשארה לבדה עם בעלה אף היא שוחחה כפי שמשוחחת אשה עם בעלה, כלומר תוך העברת מחשבות זה לזה ותפיסתן ההדדית בבהירות ובמהירות, היוצאות מגדר הרגיל, ובדרך הנוגדת את כל חוקי ההגיון; ללא אמצעי שיפוט, היקש ומסקנה אלא באורח מיוחד במינו. ועד כדי כך היתה נאטאשה מורגלת לשוחח עם בעלה בדרך זו, שמהלך מחשבות הגיוני אצל פייאר (בעלה) שימש לה סימן מובהק כי משהו אינו כשורה בינה לבין בעלה. כל אימת שהיה מתחיל להוכיח, לדבר בניחותא וביישוב דעת, והיא, מתוך שנגררה אחריו, עשתה כמוהו, ידוע ידעה כי בסופו של דבר לא יהיה מנוס ממריבה. למן הרגע שנשארו לבדם, ונאטאשה קרבה אליו חרש, עיניה המקרינות אושר פקוחות לרווחה, ידיה אוחזות בראשו ומשעינות אותו אל חזה ופיה אומר: “עכשיו כולך, כולך שלי, שלי! לא תלך ממני” – למן הרגע ההוא התחילה שיחה זו, הנוגדת את כל חוקי ההגיון – נוגדת כבר מתוך כך שבעת ובעונה אחת דובר על נושאים שונים זה מזה בתכלית. דיון בו־זמני זה על עניינים רבים לא זו בלבד שלא פגע בבהירות ההבנה, אלא להיפך שימש אות נאמן, כי אכן מבינים הם זה את זו.

כשם שקורה שכל המתרחש בחלום אינו נכון, חסר מובן ומלא סתירות – הכל, פרט מן הרגש המנחה את החלום, כך גם במגע זה הנוגד את כל חוקי התבונה, לא השיג והשיח עקיבים ובהירים בו, כי אם הרגש המנחה אותם".

לשם מה הבאתי ציטטה זו?

בספרות הדתית של עם ישראל (שלא כבמקרה “איגרא רמא ובירא עמיקתא” הפעם מדובר לא בתלמוד כי אם במדרש – יצירה קיבוצית אחרת, לא משפטית, אלא הומילטית, שעיקרה פרשנות אגדית לתורה שיש בה משום הטפה ומוסר השכל, ולא כאן המקום לעמוד על טיבה) מצוי ביטוי קולע ורב עניין: די לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא. אף זה ביטוי ארמי שתרגומו: די לחכם ברמז ולשוטה באגרוף. יומרתי היא שרשימותי אלה מיועדות לחכמים, אולי אף לחכמי חכמים. על כן אפילו ברמז לא אענה על השאלה הריטורית שהצגתי לעצמי זה עתה, וזאת אף על פי שאין אני בטוחה כל עיקר שגם מחברת הרשימות והגיבורה הראשית שבהן חכמה אף היא; ודאי לי שעד הרגע המכריע לא היתה חכמה כל עוד שהתה עם בעלה. אדרבה, במחיצתו שלו שטיא היתה, מוכת הלם פרמאננטית, שבלי הפוגה הלם בה הכורמיזא של יונתן איסתור. כורמיזא דרוחא – אגרוף הרוח. והפארדוקס הגדול הוא שאף־על־פי ששטיא היתה לעומתו של איסתור, היא שהפכה לידו לסמל של החוכמה בטהרתה כפי שעוד יסופר להלן.

 

פרק אחד־עשר: דויד    🔗

דויד המלך הוא אחד מגדולי האישים בדברי ימי העולם. הוא השלים את מיפעלו של שאול, כלומר איחוד שבטי ישראל המפורדים, שהזיקה ביניהם היתה מושתתת רק על מסורות משותפות והפך את מלכות ישראל מברית ארעית של שבטים למדינה אדירה. התנ’ך מקדיש לו מקום יותר נרחב מאשר לכל אישיות היסטורית אחרת, מלבד משה המחוקק והמנהיג. בסיפור המקראי מצטיירת דמות מורכבת ורבת עוצמה, שכולה הפכים וניגודים: אדם צנוע ומשוכנע בייעודו הנשגב, עדין ואכזר, רועה ולוחם, משורר ומדינאי, מנגן בכינור ושר צבא, חוטא משועבד ליצריו וצדיק אדוק בדתו, המסור לאלוהיו ומתחרט בכל לבו על חטאיו. גיבור יפה תואר, שבשחר נעוריו הכריע אריות ודובים, אשר טרפו כבשים מעדרו, והמית באבן מכף הקלע את גוליית הענק, אשר חירף את מערכות ישראל.

פעמיים ניתנה לו ההזדמנות להרוג את שאול המבקש את נפשו, אך דויד דחה אפשרות זו, אף כי זמן־מה לפני כן הטיל בו שאול המלך את חניתו בשעה שהנער דויד ניגן לפניו בכינור, כדי להעביר את הרוח הרעה שצלחה על המלך. על כן כה נוגעת ללב קינתו על שאול שנפל בקרב ועוד יותר מכן מרגש צערו על מות אבשלום בנו, שמרד באביו המלך, דהיינו בו בעצמו, בדויד. משלו של נתן נביא החצר על כבשת הרש, שהעשיר שחטה כדי לעשות מטעמים לאורחו, ותוכחתו הזועמת של הנביא כנגד המלך על ששלח למוות בטוח את בעלה של אהובתו בת־שבע, מביאים את דויד לידי חרטה עמוקה במעשהו. הוא מקבל עליו את הדין ורואה במות בנו, התינוק שילדה לו בת־שבע, עונש מן השמים, שהוא, דויד, ראוי לו בשל חטאו. לא אחת גילה דויד גם אכזריות, ביחוד בערוב ימיו, לאחר התלאות שפקדו את מלכותו: הוא הסגיר את שבעת בני שאול לגבעונים נוקמי דם שביקשו את נפשם. בצוואתו לבנו ויורש כסאו שלמה הוא מתווה תכנית נקמה מפורטת לאלה שעשו לו רעה.

במקורות קדומים ביותר מתכנה דויד בשם נעים זמירות ישראל. הקינה על מות שאול ויונתן היא ממיטב השירה העברית בימי קדם. המקרא מייחס לו את חיבורם של כמה ממזמורי תהילים, ומסורת יותר מאוחרת רואה בו את מחברם של כל ספר תהילים, שכולו חדור אמונה, תקווה וביטחון בישועת אלהים במומנטים הקשים ביותר שבחיי אנוש – תכונה המאפיינת את דויד לאורך כל תקופת חייו ופעלו.

דויד הוא משיח אדוני, והנביאים המאוחרים הכריזו על הברית בין אלהים לדויד כברית עולם, כאחד מחוקי הטבע. ירמיהו נביא החורבן והזעם אומר: לבלתי היות יומם ולילה בעיתם גם בריתי תופר את דויד עבדי מהיות לו בן מולך על כסאו. כל האסכאטולוגיה היהודית מימי המיקרא ועד ימינו אנו כרוכה בביאת המשיח מזרע דויד המלך. בתלמוד מובעת הדעה שדויד מלך ישראל חי וקיים לעולמי עד. על סמך מאמר זה של אחד מחכמי התלמוד נרקמה האגדה על דויד, המסתתר במערה שקוע בתרדמה עמוקה, והוא לא יקיץ אלא לאחר שייקרא כמשיח אדוני להביא גאולה לעם ישראל ולכל המין האנושי.

אגדות לאין ספור עוטות את דויד המלך לא רק בתלמוד ובמדרש אלא גם בספרות הרבנית המאוחרת. הוא מתואר בהן כחסיד ירא אלהים, המקפיד על קיום המצוות, שופט ומחוקק מלא חכמה, המבלה את ימיו בתלמוד תורה ותפילות. מעשיו השליליים של דויד מפורשים על פי רוב כמבחנים ונסיונות – על כל פנים פעולות שנעשו בגזירת אלהים, כדי ללמוד מהם מוסר השכל ולהסיק מסקנות בתחום האתיקה. בתורת המסתורין היהודית מימי הביניים, הקרויה בשם קבלה, מגלם דויד את ספירת המלכות – אחת מעשר הספירות, שהן אופני מהותו האימאננטית של האלהים, המוקרנות אל העולם בדרך של האצלה.

בין אמהותיו של דויד תמר הכנענית ורות המואביה, ואילן היוחסין של ישו המשיח הנוצרי, שרשיו, על פי האוונגליונים, נעוצים בנסחים שונים בדויד המלך. האגדה הנוצרית מספרת שישו, כמוהו כדויד, נולד בבית לחם.

 

פרק שנים־עשר: דויד וגוליית    🔗

מה לי ולדויד? על שום מה ראיתי צורך להביא משא נלהב זה על גדול מלכי ישראל? ראשית, כדי להוכיח בעליל את נכונותה של האנאלוגיה שמתחתי באחד הפרקים הקודמים בין דרך הנצחתם ושימורם של דברים כנתינתם, כלומר כשם שיצאו מפי מנהיגים רוחניים ונכנסו לאזני הנוהרים אחריהם, לבין אופן הישרדותם של אמרי שפר שדובבו שפתיו של גבר שבע ימים ונחרתו כלשונם בלבה של נערה שהלכה שבי אחרי אותו גבר כמעט עד כדי האלהתו בשלב מסוים של חייה. מובטחני איפוא שכל ארבעת האוונגליונים מקורם הראשוני בפיהן של מרתא ומרים המגדלית.

זאת ועוד: באותו “שלב מסוים” של חיי הנערה התנהלה מלחמת לבנון, ובכל אמצעי התקשורת של אירופה רווחה ההשוואה בין מלחמה זו לבין קרב דויד וגוליית. על כל פנים, בצרפת לא ראיתי אף עיתון אחד שלא ניצל הזדמנות נאה זאת כדי לטעון שמלחמה זו החליפה, כביכול, את היוצרות: עד כה היתה מדינת ישראל הקטנה ושוחרת השלום יושבת על תקן של דויד ועמדה על נפשה כנגד כל ארצות ערב על עשרות מיליוני תושביהן וצבאותיהם החמושים מכף רגל ועד ראש, שכולם יחד גילמו את גוליית הענקי, ואילו עכשיו התהפך הגלגל: מדינת ישראל כמוה כגוליית, ולעומתה מונה אש"ף לכל היותר כשתי רבבות לוחמים וכנגד עוצמתו הצבאית של צה’ל משול נשקו לקלעו של דויד. הפעם התנפל איפוא גוליית על דויד וכרת את ראשו בחרבו; כלום רבותא היא שהחזק כורת את ראשו של החלש?

אין תימה שהנושא דויד וגוליית הועלה באחת השיחות הראשונות שנתקיימו בין יונתן וביני. וכי יכול אדם להתנער מן האווירה המקיפה אותו, מן הקולות והברקים הרועמים מכל מקלט ראדיו וטלוויזיה ומשחירים באותיות קידוש לבנה כל כותרת ראשית בעיתון, ובמיוחד כאשר בעיצומה של סופת הרעמים נפגשים באקראי צעירה צרפתיה וישיש ישראלי וטווים ביניהם קורי יחסים מעוותים, חולניים, דוסטוייבסקאיים, יחסי שאר רוח ויצרים, שגב וזימה כאחד. כשהועלה בשיחתנו לראשונה הדימוי האקטואלי, התנצנצו עיניו של יונתן באותו זוהר, שאמני הריניסאנס ניסו לשוות לעיניהם של שלושת האבות, לנביאי ישראל ובראש וראשונה לישו. אמני הריניסאנס מהם שהצליחו במשימתם ומהם שלא הצליחו והעלו חרס. מעיניו של יונתן קרן הזוהר, ואכן כאחד מנביאי הקדם נשא את משלו על דויד. לימים גיליתי שהמשא אינו אלא מסה. באחד מכרכי האנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית, שיצאה לאור בישראל בתקופת שהותי בה, קראתי, כמה ימים לאחר מותו של יונתן, אותה מסה מלה במלה כפי שהשמיעה יונתן באזני. פשפשתי ומצאתי שהערך “דויד” באותה אנציקלופדיה היה חתום בראשי תיבות “י.א;” לאחר עיון ברשימת המחברים נתברר לי כי אמנם יונתן הוא שכתב אותו ערך נלהב. עד היום הזה איני יודעת אם המאמר נכתב לאחר שיחתנו באותו כפר צרפתי, כלומר אם הוא עצמו התרשם מן המשא הספונטאני שנשא לפני עד כדי כך שכללו בערך על דויד המלך שמשום מה הוזמן ממנו על ידי המערכת, או להיפך: בתחילה כתב מה שכתב ואחר כך שינן את הכתוב בעל־פה כדי לדקלם בפאתוס לפני קהל מעריצות שהקיפוהו מימי נעוריו עד יומו האחרון ושתו בצמא את דבריו – עיניהן בוערות ונמסות בעת ובעונה אחת.

באותה שעה לא ידעתי שאני אחת מני רבות אלה, שהרי יחידה ישבתי מולו ליד שולחן עגלגל דמוי כיסא מסתובב שנועד לפורטים על פסנתר. על שרפרפים ישבנו שנינו במסבאה קטנה וצפופה שבאחד ממבואות הכפר ולגמנו קוניאק בגמיעות זערוריות. קולו היה צרוד ומיקצב דיבורו עצבני וקטוע; אף על פי כן נדמה לי שהוא מזמר; מזמר פרקי תהילים בלחן של דז’אס, מעין “מזמורי צ’יצ’סטר” מאת ליאונארד ברנשטיין המושמעים בקונצרט של יחיד, מעומעם. מתומצת ודחוס, שבו יונתן איסתור הוא הכינור הראשון והוא התזמורת, הוא המנצח, הוא המקהלה, הוא הסולן. וכשיצאנו מן המסבאה האיר ירח מלא את ראשו השב של המונבלן, ריצד בין האילנות שבמורד ההר ושיחק בבתי הכפר, עם שהוא מרכך את זוויותיהם סמוך לקרקע ומחדדן שוב בהגיעו אל הגגות. נתליתי בימינו הרפויה של הישיש, ואף כי סיים כבר את משאו על דויד והחשה, נדמה היה לי כי עודנו מזמר. אבל עכשיו הזמר הוא שיר ערש, שכן יונתן אינו אלא סבי (או סבתי), והוא מנענע את העריסה שאני שרויה בה, מתנדנדת להנאתי – רדומה, הוזה, מתמוגגת. רק בפתח ביתו, אשר היה כבר לביתי בעקבות כמה פעולות משפטיות ופינאנסיות שביצע העורך דין שלי בבוקרו של אותו יום – פתחתי את פי ואמרתי:

– הגגות מזכירים לי בנייני קלפים, מעין מחנות אהלים, שאבי היה מקים למעני ומפציר בי שאנשוב בהם. הייתי שואפת אוויר אל קרבי, מנפחת את לחיי ונושפת בכל כוחי, אך מחנה הקלפים היה נשאר על כנו איתן ובלתי מעורער. או אז היה אבי המנוח מנפח את לחייו שלו ומשיב רוח סופה וסערה כאותו ראש כרות ב"רוסלן ולודמילה" של פושקין שנשמת אפו האדירה מערבלת את כל היקום; המחנה מתמוטט כהרף עין, כל אוהל מפיל את הבא אחריו עד שכל הקלפים שרועים על השולחן והדמויות שבהם נראים כפגרים מתים.

על כך השיב לי יונתן (לעניין או שלא לעניין), כי אני ודאי יודעת שבמאה השבע עשרה היו נוהגים בצרפת לצייר את דויד המלך כאחד מארבעה המלכים שבמערכת הקלפים (אני לא ידעתי על כך). שאר השלושה היו: אלכסנדר מוקדון, יוליום קיסר וקארל הגדול. אשר למלכות, הרי רק אחת באותה מערכת היתה מלכה של ממש – אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה – השאר היו דמויות מיתולוגיות או מיתולוגיות למחצה: רחל המקראית, יהודית שהתיזה את ראשו של הולופרנס ופאלאס אתינה. לפחות שלוש מהן אכזריות. אין תימה. קלפים הוא עניין אכזרי, ומעשה בעלם אחד, עני מרוד, שגרם את מותה של רוזנת ישישה מתוך שסחט ממנה סוד כמוס על שלושה קלפים המביאים מזל בטוח, ואלה הם: שלישיה, שביעיה ואס, כלומר אלוף. פעמיים זכה העלם בהון תועפות הודות לסודה של הזקנה, אך בפעם השלישית טעה ובמקום האלוף הטיל מלכה, מלכת פיק, וכך הפסיד את כל אשר היה לו. באותו רגע נדמה לו שמלכת פיק צימצמה בו את עיניה וגיחכה. הוא נרעש מן הדמיון שבין מלכת הקלפים לבין הישישה ששבקה חיים בגללו ודעתו נטרפה עליו.

עם כתיבת הדברים חולפת צמרמורת בגבי (אף כי הגב שלי חדל זה מכבר לחוש תחושות כה חריפות כצמרמורת) וזאת, כפי שיתברר להלן, משום שהיו כמה נקודות דמיון בין המעשה במלכת פיק ועלילת הרומן הקצר ביני לבין יונתן איסתור. מובן מאליו שבערב ההוא לא יכולתי לשער כזאת. הקשבתי לדבריו רב קשב.

הסיפור גם הוא של פושקין – אמר – אבל את מכירה אותו ודאי על פי האופירה של צ’ייקובסקי.

אמרתי לו שאני מכירה את העלילה לאו דוקא על פי האופירה של צ’ייקובסקי, אלא על פי האופירה של הלוי, שהוצגה לא מכבר בפאריס.

אנא – סירהב במפגיע – קראי את הסיפור של פושקין במקור. “כולנו ננסים לעומת פושקין”, זעק דוסטוייבסקי משקרא את “מלכת פיק”.

עדיין עומדים היינו ליד פתח הבית. כל כולי תלויה הייתי בזרועו הימנית. בעדינות הרחיקני מימינו, העבירני לשמאלו ותחב את כף ידו בכיס הימני של מכנסיו. בעודו מפשפש בכיסו כדי לשלות מתוכו את המפתח פתח בהרצאה חדשה:

דויד הזכיר לך את בנייני הקלפים משום שהוא אחד ממלכי הקלפים הראשונים, ואילו הראש משיב הרוח התעורר בזכרונך מתוך אסוציאציה עם ראשו של גוליית, הנישא בידו של דויד בעשרות ציורים, פרי מכחולם של טובי האמנים באירופה. ענק היה גוליית. גבהו שש אמות וזרת, שהן בקירוב שלושה מטרים. קובע נחושת על ראשו, גופו מכוסה שריון קשקשים, מיצחת נחושת על רגליו, כידון נחושת בין כתפיו ועץ חניתו כמנור אורגים, ולהב חניתו שש מאות שקלים ברזל. לפנינו דמות של איש מלחמה אגאי; כליו וציודו כמעט זהים לנישקם של הקטור באיליאס ולוחמים אחרים באודיסיאה. שימי לב, מארגוט, דויד כרת את ראשו של הענק בחניתו של גוליית עצמו.

יונתן מצא את המפתח, שלפו ותחבו בחור המנעול. המנעול החלוד השמיע קול חריקה צורמת.

– האין את סבורה שהקיץ הקץ על הציוויליזציה האירופית, שמקורה ביוון ורומא ושרשיה בתרבות האגאית? רק מתוך מסורת של אלפי דורות, שנהגו לעשות את עם ישראל שעיר לעזאזל על כל פורענות שהתרגשה עליהם, נזקקים עתה בני אירופה לדימויו של דויד, שהרי לאמיתו של דבר במו ידיה מרימה ציוויליזציה זו את חרבה שלה כדי להתיז את הראש של עצמה. שמעת? אגאי היה גוליית. לא עברי, לא ערבי, אלא ארי, ימתיכוני־צפוני, אירופי. לנגד עינינו הוא מאבד את עצמו לדעת: עקבית, שיטתית, תיחכומית, כהאמלט שבחר לא להיות בתנאי שתהיה שהות בידו להשמיע לעולם את המונולוגים הנשגבים שלו. ודויד מלך ישראל חי וקיים, ניצב איתן ומתנשא כהר, זה ההר ששימש גורן לארוונה היבוסי, ודויד המלך קנה אותו ממנו בכסף מלא והפכו להר הבית. ומן מפורסמות הוא כי מיום שמוחמד הכריז על עצמו כעל נביא ניטשת מלחמת יוקרה בינו ובין ההר. ח־ח־ח!

סוף סוף נפתחה הדלת ונכנסנו פנימה.

 

פרק שלושה עשר: נחש    🔗

וכשנכנסנו פנימה עמדנו שעה קלה על פרשת דרכים; פרשת דרכים מיוחדת במינה, משום שהשתרעה לא על פני השטח, במאוזן, ככל פרשת דרכים אחרת, כי אם לגובה ולעומק, במאונך למעלה ולמטה. הבית בן שתי קומות היה ומתחת לקומת הקרקע נמצא מרתף לרוחב כל שטח הבניין. במרתף אוחסנו תמונותיו, פרי מכחולו של יונתן. בקומה העליונה נמצא חדר המיטות. אל המרתף הוליך סולם עווקים עשוי עץ. אל חדר המיטות – מדרגות נוחות מכוסות שטיח צבעוני. ופרשת הדרכים היתה בנפשותינו, כלומר בנפשו של כל אחד משנינו, שכן עמדנו בפני השאלה אם לרדת אל מרתף התמונות או לעלות אל חדר המיטות. התלבטנו ולא ידענו במה לבחור. לבסוף החלטנו שלא להחליט. יונתן ישב על המדרגה התחתונה מאלה שהוליכו אל חדר המיטות, ואני על העווק העליון של הסולם המוליך אל המרתף. חיבקתי את רגליו והשענתי את ראשי אל ברכו. חשתי בסובכיו: בכף ידי הרגשתי את סובך רגלו הימנית ובלחיי את סובכה של השמאלית. דיבורו הומטר עלי מלמעלה, ואני ישובה על העווק הלוחץ על עכוזי ללא מטרייה, ללא מחסה, ללא גנוגנת. שוב נדמה לי שנבקעו מעיינות תהום וארובות השמים נפתחו. אלמלא תחושת המגע בסובכי רגליו נישאת הייתי ללא מעצור בנחשולי אמריו כתיבת נוח על מי המבול. ואכן, כנוח בשעתו היה איסתור ממלא את התיבה בחיה ובבהמה – טהורה עד זוך וטמאה עד נגע. ככל שנפלט מפיו והוקא מלועו.

וכך גאו המים:

כאלפיים שנה מציירים אמנים נוצרים את דויד המחזיק בראשו של גוליית ואילו למעשה זה מכבר התהפכו היוצרות: גוליית הוא שמחזיק בראשו של דויד. מראשית האמנסיפאציה כשהותר ליהודים לפרוץ, להרוס ולהבקיע אל החברה האירופית הוקרב ראשו של דויד. כראשו של יוחנן המטביל, שהוגש לשלומית על מגש הכסף, כן הושט ראשו של דויד אל עמי אירופה. מכאן הישגיה האדירים של הציוויליזאציה האירופית במאתיים השנים האחרונות, ובמיוחד בדורות האחרונים. מה היתה ציווילזאציה זאת בלי מארקס, בלי פרויד, בלי איינשטיין?

אתונא בלי סוקראטס, אפלטון ואריסטו. אלמלא אימתה של פצצת המימן, שראשיתה ביישום נוסחתו של איינשטיין, היה העולם הופך מכבר לתוהו ובוהו, שכן המעצמות היו מחריבות זו את זו בנשק קונוונציאונאלי אדיר וגוררים לאבדון את כל המין האנושי. כן, ראשו של נעים זמירות ישראל על גופו של אביר ויקינגי־רומאי־טרויאני הוא שעשה את כל הגדולות והנצורות הללו.

ואם רוצה את לדעת את האמת, את כל האמת במערומיה, הרי גם עד עתה היה דויד חולש על אירופה למן היום, אשר בו השתלטה עליה הנצרות. כי מי הוא ישו הנוצרי אם לא איבר המין של מלכות ישראל שנועד להפרות את התרבות האנושית? כן, תרבות אירופה היא מיטב התרבות האנושית לשם ולתהילה ולתפארת, וכל המכחיש עובדה זו או מתעלם ממנה אינו אלא צבוע או אוויל. ואם דברי אלה פוגעים בך כנוצריה, לא אתנצל אלא אספר לך מעשה שהיה בי. פעם אחת נזדמנתי ביום א' בשבוע לכפר שווייצארי וראיתי בניין שבראש מגדלו לא היה לא צלב ולא צלוב ובחצרו התנוססה מודעה, שהכריזה על דוקטור פלוני, כוהן מהעיר ציריך, שיטיף בכנסייה ביום הראשון הקרוב. הבינותי שלפני כנסיה פרוטסטנטית. הרבה פעמים ביקרתי בכנסיות ארתודוכסיות ולא מעט בכנסיות קאתוליות. בכנסיות פרוטסטאנטיות לא נזדמן לי לבקר. נכנסתי וישבתי באחד הספסלים האחרונים. עד מהרה נתמלאה הכנסייה הקטנה מפה לפה, ואל הבימה שהיתה מחוברת אל התקרה כמעין ערסל, יצא כוהן לבוש גלימה, בירך את הקהל ופתח בדרשה. הדברים שיצאו מפיו נשמעו באזני מוכרים וקרובים לי ולא יצא זמן רב עד אשר מבעד לגרמנית הנאה והעשירה שלו הבחנתי, כי אינו אלא קורא בתורה את פרשת נחש הנחושת, אחת הפרשיות שעם ישראל התנסה בהן בנדודיו במדבר.

– ויסעו בהור ההר דרך ים סוף – דיקלם הכוהן בלשונו הארית הרהוטה – לסבוב את ארץ אדום, ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה: למה העליתנו ממצרים למות במדבר. כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וישלח יהוה בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם ויומת עם רב מישראל.

ויבוא העם אל משה ויאמרו: חטאנו כי דיברנו ביהוה ובך, התפלל אל יהוה ויסר מעלינו את הנחש; ויתפלל משה בעד העם. ויאמר יהוה אל משה: עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה את נחש נחושת וישימהו על הנס; והיה אם נשך הנחש את האיש והביט בנחש הנחושת וחי.

משסיים הכוהן אה נאומו התחיל דורש כמין חומר את הפסוקים שקרא. בהסתמכו על מובאה מכתבי לותר דימה את נחש הנחושת המושם על נס אל ישו המוקע על הצלב, שכל מי שמתבונן בו מדביר את ארס הנחש אשר בקרבו, וחי. ורק אם נלמד את תורתו של ישו ונתבונן במעשיו של ישו לחקותם, רק אז נשוף את ראש נחש המשטמה והאיבה ונדע לאהוב את עמיתינו ואת רעינו. עינייך הרואות איפוא, כי הנחש הוא המפתה הגדול והנורא, המסית והמדיח. התגלמות השטן וסמל הרע כמעט בכל המיתולוגיות שבעולם, לרבות זו שבמיקרא, ועם זאת אינו אלא אותו יצור הולך על גחון המביא מזור לבאי עולם, והוא הוא השרביט וסימן ההיכר של אסקלאפיוס אל הרפואה בכבודו ובעצמו, המעלה ארוכה לכל חולי ודווי, שכן הנחש משמעו שנאה ואהבה גם יחד, הוא הארוס אבי החטא הקדמון, שבזכותו יודע האדם להבדיל בין טוב לרע, בין יפה למכוער ובין אמת לשקר, ובזכותו מוסיף העולם להתקיים, כי אלמלא הוא לא היתה פרייה ורבייה, ואולי מוטב לומר פריון ורביון בתבל, והעולם כולו היה נעצר ומתאבן כפומפיאה ומלואה, אלא שבמקום זירמת הלבה של הוויזוב היה הזמן עצמו קופא לנצח. המושג “עתיד” היה כלה, עובר ובטל מן העולם. על כן בלשון העברית, האוצרת בקרבה שרשים מימי בראשית, המלה נחש יש בה גם משום ניחוש הדברים אשר יתארעו והמעשים אשר ייעשו, כמוה כהגדת עתידות. ועוד חכמי התלמוד סברו, שהנחש היה הראשון שהפרה את חווה בעודו זקוף – שהרי רק לאחר המעשה בחווה הפסיד את זקיפותו – ועוד לפני האדם הטיל בה את ארסו. אף אין זה מקרה שהרעל של הנחש קרוי ארס, שכן – כך אנוכי אומר – קיימת זיקה סמאנטית בינו לבין ארוס היווני.

ואם עדיין לא נפגעו רגשותייך הנוצריים, הרי שמורה עמי מכת הלם בשבילך: המקובלים – כלומר חכמי הקבלה, חזקה עליך שכמרצה לפילוסופיה הגיעו לאזניך לפחות מושגי היסוד של תורת המסתורין היהודית – המקובלים חישבו ומצאו שנחש ומשיח בגימטריה היינו הך, כלומר – לפי הערך המיספרי של האלף־בית העברי סכום האותיות של כל אחת משתי המלים זהה: 358.

עם הכרזתו הדרמתית של יונתן ניתך גשם עז ארצה, ההלם המעותד נבלע בקולות וברקים שבהווה. רק לאחר שחזיז אדיר האיר את הבית חדרה לתודעתי העובדה שהשיחה התנהלה בחושך.

לא הדלקתי אור.

 

פרק ארבעה עשר: סטרא אחרא    🔗

עוד הפעם כותרת מורכבת ממלים ארמיות השאובות מעולם המיסטיקה היהודית. סטרא אחרא פירושו הצד האחר. תורת הקבלה גורסת כי העולם שנאצל מן האלוהות, עולם שכולו טוב, יש בו גם צד אחר, הצד הרע, מעין צד שמאל לעומת צד ימין.

"בעברית – הרעיף יונתן את לקחו בחשכה – המושג ימין כרוך ביושר, נאמנות, מהימנות, אמינות. ממש כך בלשונות אירופה:Droit בצרפתית, Right באנגלית Recht בגרמנית, Derecho בספרדית ו – “פראוו” ברוסית – פירושן של כל אלה הן ימין והן משפט וצדק.

האדם הקדמון, מעין תרשים, דפתרא, תכנית אב קבליסטית ששירטט אלהים לבריאת האדם הראשון, לא זו בלבד שיש בו שמאל וימין אלא שהוא גם אנדרוגינוס – גבר ואשה גם יחד. דו – מיניות זו רמוזה בפרק א' של ספר בראשית לאמור: זכר ונקבה בראם".

כאן שיסעתי אני את דבריו של יונתן. תורי שלי הגיע לדקלם. ואכן, דיקלמתי לפניו את אשר אמר אריסטופאנס באותו סימפוזיון של אפלטון הקרוי “המשתה”:

“כמדומני שכל בני האדם בכלל לא ירדו עד היום לסוף כוחו של ארוס. ואילו ירדו, דומני, היו בונים לו את המיקדשים היותר גדולים ומקימים לו במות והיו מקריבים לו את הקרבנות היותר גדולים. והרי עכשיו כלום אינו נעשה ממה שצריך היה להיעשות. כי אין כמוהו באלים אוהב את האדם ומושיע לו ורופא לאותם הדברים, אשר להירפא מהם הוא האושר היותר גדול לבני האדם. עתה אנסה לתאר לכם את כוחו, ואתם תהיו בזה מורים לאחרים. קודם כל צריכים אתם לדעת את טבע האדם ואת תכונותיו כי לפנים היה טבענו שונה מטבענו עתה. מתחילה שלושה מינים באדם היו, ולא שניים כמונו עתה; זכר ונקבה, כי עוד שלישי היה הכולל את שניהם ביחד; ונשאר אך שמו, ואולם הוא איננו. זה היה האנדרוגינוס, שהיה אחד וכלל בתוכו שניים…צורתו של כל אחד ואחד מבני אדם עגולה היתה, וגבו וצלעותיו היו בצורת עיגול, וידיים לו ארבע, וכמיספר ידיו מיספר רגליו ושני פרצופים על צוואר עגול, דומים זה לזה בכל, ואולם ראש אחד לשני הפרצופים הפונים זה אל זה. אזניים ארבע ואברי המין שניים, וכן כל שאר הדברים לפי ציור זה. היה הולך קוממיות כעכשיו אל כל מקום שרצה, וברצונו למהר ברוצו היה עושה כדרך הנצפנים ככדור בעיגול, מסתמך על כל שמונת אבריו ומסתובב במהירות בעיגול. והיו שלושה מינים אלה ובצורה זו, כי הזכר מוצאו היה מן השמש, הנקבה – מן האדמה, והמין השלישי שהיה לו חלק גם בזה וגם בזה – מן הלבנה; כי גם הלבנה יש לה חלק גם בזה וגם בזה”.

וכאן שנינו פרצנו בצחוק. אני – משום שבהמשך דבריו מספר אריסטופאנס, כי בני אדם אלה לא היו נותנים זרעם זה בזה, אלא בארץ, כצרצרים (הקדמונים סברו שהצרצרים נוהגים כך) וכמעט שהעליתי דברים אלה על דל שפתי, אלא שפתאם נזכרתי בדמיון שבין יונתן לצרצר, על כל פנים כפי שנראה בעיני במבט ראשון שהעפתי עליו לפני שלושה ימים; מיד נעצרתי, אך לא עצרתי כוח לבלום את הצחוק שניגר מגרוני. ואילו הוא, יונתן, צחק מסיבה אחרת: כשהגעתי לעניין הלבנה פסק הגשם ונתבהרו השמים. דומה היה כי השפעה מאגית היתה למלים שיצאו מפי, שכן הירח לא זו בלבד שחזר לצוף על פני השמים בכל זיוו והדרו, אלא שממש חדר אל הבית מבעד לחלונות והאיר את כל אשר בו על מנת לאשר כביכול את דברי אפלטון על החלק שהיה לו, לירח, גם בזה וגם בזה; במקרה הפרטי שלנו גם בי, מארגוט, וגם בו, ביונתן. שוב לא נזדקקנו לתאורת ברקים.

מדוע לפני הגשם לא הגיעו אלינו קרני הירח? – שאלתי.

יונתן לא השיב על שאלתי. הוא הרהר בקול:

הלבנה יש לה מזה ומזה. על כן נפרדת היא מגוף האדם הקדמון שהוא זכר. הלבנה היא האשה. עצם מעצמיו של אדם ובשר מבשרו, שנותק מיד לאחר מעשה בראשית, ומאז מנסה לשוב ולהתאחד עם עצמו ואינו יכול. לא בכדי משול דויד המלך ללבנה בתורת הקבלה.

הדו – שיח הפך לדואט. המשכתי לדקלם את אפלטון:

וכשנתחלקו הגופים לשניים היה כל חלק וחלק מתגעגע על המחצית השנייה שלו. והיו מחבקים זה את זה בזרועותיהם, מתרפקים זה על זה בתשוקתם להתדבק זה בזה, כי לא רצו לעשות דבר נפרדים זה מזה.

ויונתן, כדרכו, הביא פסוקים מן המקרא:

והמלך דויד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו. ויאמרו לו עבדיו: יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך, ותהי לו סוכנת ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך. ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וימצאו את אבישג השונמית. ויביאו אותה למלך. ותהי למלך סוכנת ותשרתהו, והמלך לא ידעה.

– והם הם הרוצים להיצמד לכל ימי חייהם זה לזה, ואף אינם יכולים להגיד מה הם רוצים זה מזה. ומובן שלא תאוות בשרים היא, שבשבילה הם משתוקקים זה לזה בשמחה ובהתלהבות מרובה. ברור הוא שנשמתו של כל אחד מהם רוצה משהו שאין היא יכולה להביעו, ואך מנחשת היא את רצונה וחשה בו.

וכיוון שהמלך לא ידעה נמנו חכמי התלמוד וגמרו כי הסיבה להינזרות זו היא הלכתית גרידא. שמונה עשרה פעמים נשא דויד נשים וזו כנראה המיכסה שנפסקה על ידי ההלכה. סירב לעבור עליה על אף סירהוביה של אבישג. אז עלתה חמתה של אבישג עד להשחית, והיא הטיחה בדויד מכה מתחת לחגורה, כמעט פשוטו כמשמעו: כל אלה תירוצים – אמרה – הודה בפני, זקן, שכוחך תש ואי אתה יכול לעשות בי מעשה. אם תודה, תהיה ישר לפחות, ולא תחמוק בפיתוליך הפסבדו – הלכתיים. דויד הגיב כפי שרק מלך מסוגל להגיב. הוא קרא אליו את בת – שבע, זו שלפני שנים רבות ערכה את טקס הרחיצה הגורלית – גורלית לא רק לגבי חייהם האישיים של המעורבים במאורע זה אלא גם לגבי דברי ימיו של עם ישראל, ואפשר של האנושות כולה – על הגג שנשקף מארמונו של דויד המלך. משהגיעה אליו אמו של החכם מכל אדם הראה הישיש את נחת אונו והביאה לידי כך “שבאותה שעה קינחה בת שבע בשלוש עשרה מפות”. כך כתוב במסכת סנהדרין דף כ"ב ללמדך בלשון נקייה שלא תש כוחו של המלך, לא נס לחו ולא פג טעמו, והנערה הבתולה שהיתה עדה דהומה ואילמת לתוקפו וגבורתו, גשתכנעה שסירובו לשאת אותה אכן נבע משיקולי הלכה.

ואידך פירושא הוא זיל גמור.

שוב ארמית. סטרא אחרא.

 

פרק חמישה עשר: מלכות    🔗

בעשר ספירות משתלשל האון האלהי אל העולם הנברא. שלוש מהן – העליונות – מעל ומעבר למין, שש האמצעיות כולן זכריות. האחרונה – התחתונה – נקבית. כל העשר – חוץ משלוש העליונות – מסומלות על ידי אישים מן התנ’ך: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, ואחרון אחרון – דויד, ספירת המלכות. דווקא המלכות נקבית היא, ודווקא הספירה הקרויה על שמו של דויד, שאונותו האדירה הוכחה זה עתה.

לא, אין זה פאראדוקס. אלה הן עובדות החיים. חייו של עם עולם לאחר שהארוס, בצורת הנחש המוקע, שהתגלם בישו, ניטל מן העם הזה ונשתל בעמי אירופה, הסתרסה מלכות ישראל והיתה לנקבה. כאלפיים שנות נשיות נגזרו עליה. ומלכות נשית – פירושה גלות.

בשנת 1880 נולד בווינה ילד יהודי שאיבד את עצמו לדעת, בהיותו בן עשרים ושלוש, ועד אז הספיק לא רק להמיר את דתו, אלא להביע בכתביו את כל רגשי המשטמה, הבוז והסלידה, שרחשו ומוסיפים לרחוש ליהדות כל המתנצרים, המשומדים והמומרים למיניהם, לדתיהם ולארצותיהם, הם, בניהם ובני בניהם. לא בכדי יש סבורים שהאינקווזיטור הגדול טורקוומאדה היה ממוצא יהודי. את השניות בין טוב ורע זיהה וינינגר עם השניות בין גבר ואשה. היהדות היא התגלמות הנשיות, ועליה שפך וינינגר את קיתונות זעמו החולני בלהט, שהיטלר לא היה מתבייש בו.

ככל המומרים לא הטיף רינינגר להשמדה פיסית, אך כמוהו כמארקס בשעתו גרם שמד רוחני מוחלט ועקירתה מן השורש של היהדות, שכן שלל כל אפשרות של תיקון היהודים וגאולתם. התבגרותו של וינינגר חלה בעיצומה של פעילותו של תיאודור הרצל. הקונגרס הציוני הראשון התכנס כשווינינגר היה בן שבע עשרה. הוא, וינינגר, פסק: הציונות אין לה סיכויים, אף על פי שליכדה ביהודים את הרגשות האצילים והעדינים ביותר, שכן הציונות משמעותה שלילת היהדות. על היהודים לכבוש קודם את כל היהדות שבתוכם, ורק אז יוכשרו לציונות.

צדק ולא צדק נער פילוסוף זה החדור שנאה עצמית. צדק בדיאגנוזה ולא צדק בפרוגנוזה. שנינו – את ואני – זכינו להיות עדים לכיבוש היהדות על ידי בני ישראל, כיבוש שוויניגגר לא האמין בו. יום יום חוזים אנו בו, בכיבוש זה, בטלוויזיה. היהדות הודברה, מלכות ישראל רכשה מחדש את אונותה. דויד המלך שב והיה לגבר, וכמו שלמה בנו בשעתו נושא הוא את קולו אל אהובת נפשו מאז ימי שיר השירים: אתי מלבנון, כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון, ממעונות אריות, מהררי נמרים, מטורי טנקים, משיירות נגמשים, מלהקי מטוסים.

חוקרי המיתולוגיה סבורים שהדו־שיח אשר בשיר השירים מתנהל בין השמש לבין האדמה; הנצרות גורסת שישו הוא המשוחח עם הכנסייה; היהדות טוענת שהקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל משיחים זה עם זו; ואנוכי אומר: שולמית נאוות הפעמים אשר בשיר השירים אינה אלא ארץ ישראל. הארץ המובטחת המצפה, מן היאור ועד פרת, לגואלה, בעלה, בועלה ואהוב נפשה, הארוס שהוקע כנחש נחושת וקם לתחייה כאחד האלים הקדמונים.

ומי הוא שתיאר ציפיה זו בעוצמה אדירה? את לא תאמיני לי: משורר רוסי אחד. יש גורסים: גדול משורריה של רוסיה, ולטעמי שלי הגדול שבכל המשוררים, בכל העמים ובכל הדורות. את אומרת: גוזמה!? לא, לא גוזמה. הבה וניווכחה:

כה ניגונית וכה נפעמת

בת מלך על אביב ריננה.

אמרתי לה: שלום, בת מלך,

נשוא תשאי עלי קינה.

יד על כתפי הונחה כהרף

והצטלצל: לך לברכה!

היכון לקרב, חגור החרב,

אני אנצור את דרכך.

כי חובתך היא; צא לדרך

ושוב תשוב צעיר נוהר.

אני אנצור בי כפור וקרח

בארמון בדולח אסתגר.

כי הפרידה יבוא הקץ לה

וגיל יאיר פני רחוקים.

סביב הארמון רשרוש הנצח,

בחיל מי האדווה – זכים.

ואייחל לך בסתר,

את זרועותי לך אושיט,

לך, נושא משדה הקטל

אביב על להב החנית.

צעיף הכחול עטף ברטט

ארמון, מיגדל וכל היש.

שלום, בת מלך, כבר יורטת

דרכי לקראת אביב האש.

וכך מתאר בלוק, בדרכו המיוחדת לו, את מלחמת לבנון:

שביל ללא רוגע. תלול ורחוק.

ערב של נוגה. בשער אדפוק.

זר ואטום אל הדפק לבך.

מרגליות תפזרי מסביבך.

רם הצריח, השחר ידום.

על המיפתן השתרע סוד אדום.

מי זה עם שחר הבעיר הצריחים,

פועל כפיה של בת המלכים?

כל פיתוחי אגדות הריקמה

בך מיידים להבה אדומה

.

קמר שואף אל תכלתם של שמי עד;

כחול חלונות־ארגמן בו הוצת.

קול פעמון מנסר מסביב:

פאר־אין־שקיעה־לו מוצף זיו אביב.

את שייחלת עם שקיעה לי? לא נחת?

צריח הבערת? שער פתחת?

 

פרק שישה עשר: גבר ואשה    🔗

“גבר ואשה” – סרט צרפתי, אחד המפורסמים שבסרטי קולנוע בסוף שנות הששים של המאה העשרים. מעשה באשה צעירה, אם לילד, אלמנה (או גרושה – אינני זוכרת), שחקנית (או במאית – אינני זוכרת) קולנוע שהתאהבה באחד מגיבורי הטירוף המזווע של העם הצרפתי באותה מאה – מירוץ מכוניות. בזמנו התאהבתי בסרט זה, ועוד יותר מאשר בסרט עצמו, במנגינות שליווהו – למן הסאמבה הרעשני עד לצליליה העדינים של הניאו־רומאנטיקה שהיתה רווחת בימים ההם, ולאו דווקא בקצב הדז’אס. הצטערתי שהתקליט שלי הכולל מנגינות אלה לא היה תחת ידי, שכן לוא היה תחת ידי הייתי ודאי מאזינה לו באותו ליל שימורים שעבר כהרף עין אף שארוך היה מכל הלילות שידעתי עד אז ומאז, שכן לא רק ליל שימורים היה הליל, כי אם גם ליל תהפוכות שתאם את לחני התקליט. פתאום נעלם הירח. הסופה שבה והתחוללה במלוא עוזה. שוב האירו הברקים את הבית, ובעליו, יונתן איסתור, ניצל הזדמנות זו, כדי להוכיח את קיומה של הזיקה בינו לבין הכוחות הפועלים בקוסמוס, וכה אמר, או ביתר דיוק, לאט באזני:

– אלי האולימפוס כועסים עלי, אם כי אלים אלה הם האחרונים שיש להם עילה לכך.

יהוה אלהי ישראל ציווה על עמו: מדבר שקר תרחק; לא כן האלים האולימפיים. הם התנכרו, או לפחות אדישים היו, לאותו פנומן המבדיל את האדם מן החיה לא פחות מחשיבה לוגית, כושר יצירה וצחוק, והוא: השקר. וכי ראית בימי חייך חיה משקרת? מובטחני שלא. מובטחני שהרי כל מי שאינו מתיימר ברהבו שיש לאל ידו לדלות מנבכי ההוויה את האמת, יש לו יתרון גדול על מבקש האמת, משום שאין הוא מסוגל לתאר בדמיונו את השקר. עכביש זה – איסתור הורה באצבעו על אחת הפינות שבחדר המדרגות של ביתו לא משום שנראו בו קורי עכביש, אלא משום שפינה זו חשוכה היתה וכל היגד שהיה מוסב עליה באותו רגע לא ניתן לאימות או להפרכה – כלום יכול הוא לשקר? העכביש – לא, ואני – כן. לא רק שבכוח מסוגל אני לשקר – כלומר, להכיל בקרבי תכונה פוטנציאלית שעיקרה הכושר לעוות בהבל פה את המציאות – כי אם לומר בפועל דברים שאין בהם אמת. לשון אחר: לא אחת שיקרתי בחיים, ואפילו לפני דקות ספורות שיקרתי, למשל, באומרי כי בלוק תיאר בשירו את מלחמת לבנון, שהרי בלוק הלך לעולמו ששים ואחת שנה לפני מלחמת לבנון. והסופה שהתחוללה מחדש אינה אלא העונש שהוטל על מישהו, המשתייך לעדה שנצטוותה על הדיבר “מדבר שקר תרחק,” על כי הפר הוראה מפורשת זו בשבתו מעדנות בגרם המעלות המוליך אל מרתף ואל חדר המיטות כלומר למטה ולמעלה. ובכן, בלוק אהוב נפשי מת לפני ששים ואחת שנה, ואת השיר הראשון שקראתי באזנייך כתב ב־1906, השיר השני שדיקלמתי הריהו שיר פתיחה לסדרה “שירים על הגברת הנהדרת”. אין לך ברירה. עד שיעלה השחר נגזר עליך לשמוע עוד שירים מסדרה זו. שירים שנכתבו ברוח הנבואה למען הלילה הזה, הבית הזה, הפגישה הזאת, כשם שפתיחת הסידרה נועדה באותה רוח (רוח הנבואה שצלחה על בלוק שראה בחזונו לא רק את שנינו כי אם את כל המקיף אותנו, את כל התרבית של קיומנו), לתאר את מלחמת הלבנון לעתיד לבוא.

רוח מאופק הביאה

זמר אביב שגָלה

אי שם בתהום הרקיע

קרע בהיר התגלה.

כאן בתהומות של התכלת

עם דמדומי אביבים

רוח סופות מייללת

ונחלמים כוכבים.

גח אפלולי ושחוח

צליל מיתרי הכואב,

חרש הביאה הרוח

קול שירתך הערב.

ועוד שיר מאותה סדרה:

יצאתי. על אדמת הרֶדם

ערבית חורפית אט התנסכה

ואירועי ימים מקדם

הגיחו מן החשכה.

הגיחו, התייצבו בנחת,

עם רוח שרו על אביב.

הלכתי בצעדה בוטחת:

ראיתי נצח מסביב.

הוי! אירועים מימות האושר!

לקול שירכם מן הנבכים

ערבית חורפית גלשה לחושך

ונחלמו הנצחים.

והרי אירועים מימות האושר הנותנים קולם בשיר מן הנבכים, הם מסוג האירוע המתרחש ברגע זה בינינו. אין אושר בלי גברת נהדרת. כי יחסו של בלוק אל האשה היה רומאנטי, אבירי, והגברת הנהדרת הרי היא פרי הרבעת כלאיים: ספק דולציניאה, ספק אלה פאגאנית יפהפיה. תיתכן, כמובן, גם גישה תועלתית אל האשה ותפיסה הרבה יותר פראגמטית של האושר שהיא גורמת. ספרות החכמה של עמי הקדם משקפת גישה זו ותמציתה המרוכזת מצויה בפרק האחרון של משלי שלמה. אידיאל האשה: אשת חיל ורחוק מפנינים מיכרה; דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה; ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה; ידיה שילחה בכישור וכפיה תמכו בפלך; צופיה הליכות ביתה עד כדי כך שכל ביתה לבוש שנים. על כן לא תירא² לביתה משלג ותשחק ליום אחרון לימין בעלה הנודע בשערים בשבתו עם זקני ארץ.

ועוד גישה: גישת מיזוג. סינתזיס בין בלוק לשלמה המלך. גישה זו פיתחו חכמי התלמוד והיא היא הדומינאטית ביהדות עד היום הזה.

הנה לך צרור מובאות מן התלמוד והספרות הרבנית כפי שהשתמרו בזכרוני. תמהני אם ינעמו הדברים לאזנייך הצרפתיות:

“קניתי איש את יהוה” – אמרה חוה כשנתנה לבנה הבכור את השם קין והמדרש מפרש: לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה נבראת מן האדם. מכאן ואילך “בצלמנו ובדמותנו” – לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה; ושכינה, מארגוט, פירושה נוכחות מתמדת של אלהים.

אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: “זכר ונקבה בראם – ויקרא את שמם אדם”.

אמר רבי יוסי: מעולם לא קריתי לאשתי – אשתי… אלא לאשתי – ביתי. ורבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר: ניתן בה באשה בינה יותר מן האיש. ועוד אמר רבי אליעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. אלהים אמר לאברהם: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, מלמד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.

ובשעה שירדו ישראל למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו, שנאמר איש וביתו באו. לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון היה מביט באשתו של ראובן, אלא כל אחד באהלו צנוע, ואפילו כשהיו ששים ריבוא במידבר – כך היו צנועים ולא היה אחד מהם פותח פתחו של חברו.

ואמרו חכמים: לעולם ילבש אדם פחות ממה שיש לו וילביש את בניו ובנותיו כפי יכולתו ולאשתו – יותר מיכולתו. ואם יראה אותה שהיא הולכת בדרך הנכוחה יאהב אותה ויחמול עליה בכל חמלה, לפי שעיניה תלויות אליו, ועיניו תלויות להקדוש ברוך הוא להטריף לו מזונותיו. לכך נלקחה האשה מן האיש, שתהא לו עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ולבם אחד ועצתם נכונה ומסכימים זה עם זה.

ועוד אמרו: אשתך קצרה – כפוף עצמך ושמע דבריה.

היה היתה מלכה במצרים העתיקה ושמה חאתשפסות. היא שלחה צי מסחרי לארץ פוט (פונת – באפריקה המשוונית), כדי להביא משם לבונה ובשמים אחרים. יש מי שגורס שהיא היא מלכת שבא שבאה אל שלמה המלך לנסותו בחידות. כפי הנראה היתה המלכה הפרעונית נערצת על בני עמה ובנתה בתי מיקדש אדירים בארצה. אלא שהיתה לה בעיה. פרעה מצרים חייב להיות גבר ויהי מה. על כן לא זו בלבד שהודבק לה זקן (גם מלכי מצרים הגברים זקניהם משום מה מודבקים היו לסנטריהם) אלא שבכל התבליטים גופה גוף גבר, ובמגע אינטימי עם האל אמון היא מפנה לו את אחוריה. ח־ח־ח".

הזדקפתי, עמדתי ברגלי על עווק הסולם שישבתי עליו, הרימותי את ידי וסתמתי את פיו של איסתור. הוא הוסיף לצחוק: צחוק חרישי, נפתל, מתפרכס. אז זעקתי:

– די! ד–י!! די – – – י!!!

 

פרק שבעה עשר³: אמינות,    🔗

אמונה, נאמנות

כמעט שבוע ימים נפשתי, שלושה מהם הייתי מנותקת כליל מתקלודת מיתקן השידור שלי. וניתקתי את עצמי משום שפתאם נתערער בטחוני כי אכן מקפידה אני על תיאור הלילה ההוא על פרטיו ודקדוקיו. אני רואה בדמיוני את החיוך הסלחני העולה על שפתיו של הקורא למיקרא דברים אלה ובזכרוני צפה ועולה אחת מבדיחותיו הרבות של יונתן (בדיחות לאין ספור ידע לספר), שהיה מספר אותה בכל הזדמנות נאותה.

יום אחד אני מהלך ברחוב ומגלה שצפרדע ענקית עוקבת אחרי. אני עוצר את המונית הראשונה העוברת על ידי, נכנס אל תוכה מבוהל ומוסר לנהג את כתובתי. המונית זזה. אני תוחב את ידי לכיסי כדי לשלות מתוכו ממחטה ולקנח את הזיעה מפני, וחש באצבעותי חומר חלקלק. ברור: הצפרדע שוהה על ידי. לעזאזל! מדוע ישבתי במושב האחורי? אל הקדמי לא היתה הצפרדע מעזה לחדור. מדוע לא, בעצם?

אני מבקש את הנהג להורידני כברת דרך לפני מקום מגורי, ואץ לביתי ברגל מתוך הנחה שהצפרדע לא תשיגני. בחיפזון פותח אני את הדלת וכל עוד נפשי בי שוקע בכורסה שבסאלון. עד מהרה אוחזת התנומה בעפעפי. אני חולם על צפרדע, מתעורר מהרגשת קבס וחש צמרמורת בכל גופי למראה צפרדע נחה על ברכי בהקיץ.

מה נטפלת אלי? – זועק אני במר לבי.

הצפרדע פותחת את פיה ומספרת לי את סיפורה. מעשה בבת מלך יפהפיה שמכשף רע הפכה לצפרדע וגזר עליה להיות צפרדע עד אותו רגע שבו יצליח גבר אחד בכל רחבי תבל להתגבר על סלידתו ממנה ויאות לנשקה בפיה הצפרדעי. או אז תשוב הצפרדע ותהיה לבת מלך יפהפיה.

אנא – התחננה הצפרדע – גאלני מן הכישוף הנורא.

וכי יכולתי לאטום את אזני לתחנוניה? הכוח אלהים כוחי? כבשתי את בחילתי ונשקתיה. ואכן, עלמה יפהפיה ישבה על ברכי ערומה כביום היוולדה. והנה דווקא באותו רגע נפתחה הדלת ואשתי נכנסה לחדר. מובן מאליו שמיד סיפרתי לה את האמת, את כל האמת ורק את האמת, אבל היא באיוולתה לא האמינה לשום מלה שיצאה מפי ועד היום אין היא מאמינה במעשה זה שהיה.

אף אתה הקורא רשאי שלא להאמין לי, אך מעידה אני עלי שמים וארץ, כי מבול הדיבורים שניתך עלי באותו לילה היה כל כולו מורכב ממלים שיצאו מן הפה, נהגו ונאמרו.

בראשית רשימותי ניסיתי להוכיח את עצם קיומי בדרך הקארטזיאנית, דהיינו, אני חושבת הרי שאני קיימת. כעת נתעורר בי ספק בנכונות יישומה של נוסחת דיקארט עלי.

ראשית, שוב אין אני בטוחה, כי אכן חושבת אני ואת המתרחש במוחי מותר להגדיר כמחשבות. ואם אמנם קיימת אני, ספק אם קיומי קיום אנוש הוא. אם אינני טועה כבר השוויתי את עצמי למחשב, שכן בשר ודם בן מאה ועשרים כמוהו כמחשב. עכשיו רוצה אני לתקן במקצת את הדימוי: נדמה לי שמוטב להגדירני כפרי הכלאה של צמח עם מחשב. שאין אני בעל חיים, אלא צמח – על כך יעיד כל מי שיראני במצבי הנוכחי. אלא שצמח זה צופן בחובו מחשב הטמון במכמני גזעו, קנהו, גבעולו – אין לי מושג לאיזה מין או זן של עולם הצומח אני משתייכת. ומחשב כידוע אינו אלא קלט ופלט. הזיכרון של מחשבי חדל לקלוט זה מכבר, אך פלוט פולט הוא לפי לחיצת כפתור; כפי הנראה לחצתי על הכפתור הנכון – דבר שלא תמיד אני מצליחה לעשות בשל בלאי המנגנון ואביזריו – והוא פלט מה שפלט בדיוק נמרץ, פשוט משום שמחשב אינו מסוגל לשקר – סכל הוא, מכונה פותה אין לב.

ואף כי כבר הסתייגתי לגבי כושר החשיבה שלי, עדיין מנסה אני לנחש את התמיהות העולות במחשבתו של הקורא למיקרא התנצלות זו, מעין אפולוגיה סוקראטית בפני משפט ההיסטוריה.

“נניח – אומר הקורא־השופט – שהתנצלות זו משכנעת. לגבייך, כלומר לגבי הגברת מארגוט איסתור. האמנם יש בה כדי להסביר את הטיראדות של איסתור, שמרביתן מובאות מדויקות ממקורות היהדות ומסיפרות העולם?”

ההסבר שלי פשוט בתכלית הפשטות: ההזדקנות, כפי שכבר הוכחתי, אינה אלא תהליך פירוקה של האישיות למחשב ולצמח. בן שבעים ושתיים היה יונתן באותו מיפגש. תהליך הפירוק כבר התחיל בו. ואם כי עדיין לא היה בשלב מתקדם די היה בו כדי שהמחשב יוכיח את קיומו ויפגין את ראשית תיפקודו, לפחות במומנטים קריטיים בחיים, ובחייו של איסתור היה כל רגע בלילה ההוא בבחינת מומנט קריטי, יותר קריטי משהוא יכול היה לשער או לדמיין. ומחשב כיוון דעל על: אין לו מלים משלו, רק את דברי זולתו מסוגל הוא להשמיע מלה במלה, מלה במלה.

ומשנוכחתי לדעת שהמחשב חדל לדייק ניתקתי את חוט סיפורי, כי זאת האמת: נסיוני לסתום את פיו של איסתור לא בא לאחר דבריו הטמאים על הפרעונית חאטשפסות, אלא זמן־מה לאחר מכן, כלומר אחרי שציטט מתוך ספר של משורר הצעיר ממנו בדור אחד, שהשתייך אל תנועה (או כת?) ישראלית אשר קוראת לעצמה “העברים הצעירים” ובפי הישראלים קרויה היא בשם “כנענים”. עיקר מישנתה של התנועה הוא שהעם היושב במדינת ישראל המודרנית דבר אין לו עם היהדות והיהודים. לפנינו עם חדש בהתהוותו מיסודות שונים: צמרתו התרבותית אירופית־מודרנית ושרשיו – ציוויליזאציה כנענית־עברית פיניקית ששיגשגה בין היאור והפרת עוד בטרם היות התנ’ך היהדותי מונותיאיסטי, אם כי כמה מגילויה המובהקים משוקעים, מיוצגים ומבוטאים נכונה בספר הספרים.

בספרו הפרוזאי של אותו משורר מתואר בעוצמה רבה העולם הבא – ממלכה ממושטרת של מתים שהפכו לרובוטים זכרים המסומנים במספרים. מי שמגיע לראש סולם המידרג השלטוני באותה ממלכה זוכה להתקבל אצל הרשות העליונה, שהיא שיא מאווייו של כל אחד ממרכיבי חברת הפלצות הממוכנת.

מלה במלה קרא יונתן פרק מפרקי הספר המתאר את המיפגש הגורלי הזה ורק לאחר קריאה זו, לא לפני כן, ניסיתי כמתואר לעיל לסתום את פיו.

זכרון המחשב שבקרבי לא פלט הקראה זו. אף לא את שמו של המשורר ואת שם ספרו.

אני לא ויתרתי. נטלתי חופשה מכתיבת הרשימות ובאמצעות מכשיר התקשורת המופלא שלי דרשתי מכל צוותי השירותים במוסד שאני שרויה בו שיפרישו מתנדבים לעריכת מחקר על זהותו של אותו משורר, על שמו של הספר ועל הפרק שבו מתוארת⁴ הפגישה.

להפתעתי לא ארכו הדברים אלא שלושה ימים בלבד. שלושה ימים נפשתי מנותקת ממיתקן ההבעה שלי. ביום הרביעי היה בידי כל המידע הדרוש: שמו של המשורר אהרון אמיר, הספר יצא בהוצאת “מסדה” ושמו “עולם שכולו טוב”. הפרק המתאר את הפגישה בין הראש והראשון לרובוטים לבין הרשות העליונה מיספרו עשרים ואחד וכותרתו “דבר הרשות העליונה”.

 

פרק שמונה עשר: אשה וגבר    🔗

ואלה המשפטים אשר שם לפני יונתן איסתור בקראו – מן הזיכרון – מתוך “דבר הרשות העליונה”.

"מולנו דלת כבדה, נמוכה, כהה. מסמרים ופסים של מתכת לאורכה ולרוחבה.

סריס אחד מקיש ברתוק הברזל שעל הדלת. אחת, ועוד אחת, וכבר שניהם פונים להם ללכת.

חרש, באפס קול, הדלת נפתחת.

בתחילה אינני רואה אלא אור מבהיק, מכאיב, הרבה אור ובשוליו הרבה הרבה חושך. וריח לח ודשן, כמו של איזה צמחייה אקזותית, ומניפות של כפות תמרים סובבות־חגות ממעל. ובתוך כל אלה – קול תקתוק כמו של איזה שעון, שעון קיר, נעלם, סמוי מן העין.

כשעיני מתרגלות לאור אני רואה והנה הוא כולו שפוך על איזה מצע רחב רחב, מכוסה ורפוד עורות של חיות, ובמרכזן, בתוך ערבוביה ססגונית של כרים וכריות, גוף גדול. ענק ומוצק. וחי, נושם נשימה קצובה. לא, לא גוף – אחוריים, אחוריים וגב. בעיקר אחוריים. עינם כעין הדבש. ומעל לגב איזו רעמה קטנה, דלילה. תלתלים גם הם כעין הדבש, דבש כהה מעט.

תתקרב, אל תפחד – אומר הגוף, בין כר לבין מצע, בקול אשה, קול איטי, צרוד מעט. אני אוזר אומץ, פוסע כמה פסיעות קדימה ועומד.

עוד קצת – בקורטוב של לגלוג. אך גם בסקרנות, בהתפנקות.

אני מגיע עד קצה היצוע.

עכשיו הגוף מסתובב בעצלתיים, במיתוח זרועות, כל כולה מולי: ענקית מוצקה, רחבה, קצרת צוואר, כבדת דדים, פשוקת רגליים, גלויית ערווה, וראשה ראש לביאה. היא מביטה בי בעיניים לחות, חמות, ספק שוחקות ספק כמהות, לשונה בין שפתיה:

– גידלו אותך יפה. כן, כמו שחשבתי.

ואחר כך, כבעין קוצר רוח וליבוב:

– טוב, תתפשט כבר. אל הרשות העליונה לא באים לבושים, טפסר שלי…

וכשעודי מהסס מגודל ההפתעה והתדהמה

– כן, חביבי; עם הרשות העליונה צריך להזדהות. אם היא ערומה אתה ערום; אם היא לבושה, אתה לבוש. עכשיו, איך אני? ערומה, נכון?

– נשמע ונעשה – אני מפטיר בבלי דעת, וברעד אני שם נפשי בכפי ופושט מקטורן, עניבה, כותונת, לבנים.

– יפה אמרת, כן צריך. מה שהרשות העליונה אומרת, צריכים לעשות, נכון?…ואתה יודע, הרשות העליונה עשתה בשבילך הרבה מאד מאד, אז עכשיו אתה גם צריך לעשות בשבילה איזה דבר קטן, אולי כמה דברים קטנים בשבילה, נכון?… הכל, הכל, לפשוט הכל, חביב שלי! גם נעליים וגם גרביים… הכל! זהו, ועכשיו להתקרב. כן, התקרב. אל תפחד, אני לא אעשה לך שום דבר רע. אני רק רוצה לראות קצת מה שיש לך… כל מה שיש לך, כן, שב, שב. תתקרב, אני אומרת. אל תפחד אין לי ציפורניים של חיה. רק ראש. והראש זה בתור סמל. זה צריך לסמל אופי. איזה ראש אני אתן לך? צריך עוד לחשוב. נראה אחר כך… מה, אני מדגדגת אותך? אין דבר, תצחק קצת. אצלי צוחקים גם צוחקים… ככה, תתרגע. כן, כן, תתקרב עוד. לא תישרף ממני, אל תפחד! ותתחיל גם אתה, אל תשכב לך ככה, כמו גולם. אתה כאילו אינך יודע בכלל מה זאת אשה. אבל הרי פעם ידעת, לא?… טוב, אין פלא. עשיתי לכם עולם חד־מיני כזה. את כל הנשים הפכתי לגברים. כן, התחשק לי. אתם יכולים לעשות לי משהו? נכון, זאת היתה גחמה שלי מין גחמה קטנה כזאת. עולם אל־מיני אבל ככה זה רק עד שמגיעים אלי, חה־חה! פה, זה סיפור אחר לגמרי נכון, חביב שלי? פה הכל זה, רק זה, ושום דבר מלבד זה! כן, אתה עוד תראה, פה אצלי הכל חי… חי, חי, חי".

וכך נמשך מונולוג המפלצת על פני שלושה עמודים, ושאט הנפש גואה וגואה עד אשר מתמרד, כנראה, הקרבן, והאם הקדושה מסיימת בהתלעלעות משנקת:

" – אל תגיד לי שאתה כועס עלי פתאם! אתה רק עושה פרצוף כזה, נכון?… כן, יותר חזק, יותר!… אהוב שלי, אהובי, רק אותך אני רוצה, רק אותך אוהבת עכשיו… גם אתה טוב לך אצלי, נכון שועל שלי? קח אותי עוד אוהו מה שאתה עושה לי… כן כן בוא בוא, שועל שלי, מה אתה רוצה מן הגרון שלי חה־חה־חה שועל שלי חה חה הו הו הגרון אתה מצחיק אותי לא זה באמת כואב מה אתה חושב לך שועל שלי… זה באמת כואב תפסיק כבר מה השגעון הזה…מה קרה לך! אה… הה… הה… יוה… הו… הו".

איני יודעת אם יש קשר כלשהו בין הספר “עולם שכולו טוב” לבין העובדה שמחברו משתייך לתנועת העברים הצעירים או הניאו־כנענים, הרואים את עצמם פטריוטים ישראליים, אך שוללים כל זיקה לעם היהודי, אבל יודעת אני גם יודעת כי לאחר שלא עלה בידי להשתיק את יונתן בסתמי את פיו בכף ידי ניסיתי להשתיקו בנשיקה.

אחר כך ירדנו חבוקים אל המרתף, שנערמו בו בדיו־תמונותיו, ציוריו־יצירותיו, מרתף, אשר, כפי שהבטחתי קודם לכן, עוד ידובר בו נכבדות. ואחרי שיצאנו מן המרתף על עווקי הסולם, עלינו במדרגות המרובדות אל חדר המיטות, וכשהקיצונו למחרת היום גילינו מיד שאיחרנו אל משרד הרישום האזורי, שבו נקבעה לנו שעה להסדרה רשמית של נשואינו האזרחיים.

ואולם, אף על פי שאיחרנו נתקבלנו לפנים משורת הדין. הפקיד הממונה על רישום המצב האישי גילה רוחב לב יוצא מגדר הרגיל, הסביר לנו פנים וביצע בזריזות מפליאה את כל הסידורים הדרושים כך שכאשר ישבתי על יד ההגה במכוניתי שהחזירתני אל הכפר, היה ישוב על ידי בעלי החוקי יונתן איסתור, זכרונו לברכה.

הכביש התפתל בין הרים מכוסי יערות עבותים.

 

פרק תשעה עשר: יונתן איסתור    🔗

מי היה האיש?

לא ידעתי. שלוש שנים חייתי עמו, שהיתי במחיצתו כמעט בלי הפוגה, ובאמת ובתמים לא ידעתי עליו דבר וחצי דבר, על כל פנים לא על עברו ולא את תולדות חייו לפרטיהן. ולא רק לפרטיהן. אדם זה, שהיה כמעין המתגבר בפתחו את פיו לדבר על כל נושא שבעולם, סגור ומסוגר היה בכל הנוגע לעצמו. בעניין זה נהג בקמצנות, אף שמטבעו פזרן היה ונדיב לב מאין כמוהו בכל מכל כל: במלים, ברגשות, במתנות, בכספים, במאכל, במשקה, בתענוגות בשרים, עד כדי התמכרות למעשי זימה, ומאידך בהתעלות רוחנית עד כדי חוויה של התמזגות עם האלהים לאו דווקא במישור המיסטי אלא בדרך אינטלקטואלית, מעין דעת אלהים במובן האריסטוטלי־אקווינאטי, המיוצגת ביהדות על ידי גדול הפילוסופים היהודיים מיימונידס, המכונה בפיהם רמב’ם, על פי המסורת של ראשי תיבות, כלומר הצורה האקרונימית שכה מקובלת בתרבותם, שכן שמו היה משה בן מימון.

אין תימה איפוא, שסיפור ימיו של יונתן איסתור, על פי המידע המצוי בידי, עשוי להתמצות בערך זעיר שבתוך אנציקלופדיה מקוצרת או לקסיקון ואפילו בסקירה קצרצרת אשר בפרסום הסוג Who is who in modern world – מי ומי בעולם בן ימינו".

בימי חייו לא זכה יונתן לשום סקירה אף לא באחד מכל הפרסומים הללו: לא “במילון ביוגראפי בינלאומי”, שאפילו לאישיות נטולת חשיבות כמוני מוקדשות בו כמה שורות באחד מעשרות הכרכים שיצאו לאור במחצית השנייה של המאה העשרים; לא “במי ומי בישראל” ואף לא ב"מי ומי ביהדות העולם". ואילו כמה עשרות שנים לאחר מותו נתפרסמו שני כרכי ביבליוגראפיה על מה שנכתב עליו במשך אותן השנים.

אני שגרמתי את מותו ומתוך כך, כפי שיתברר להלן, גם את ההכרה בו ואת פרסומו, חייבת לצמצם את סקירתי למה שאנוכי ידעתי עליו ביום מותו.

אלא שאין אני יכולה לעשות כן לפני שאברר ואבהיר לעצמי עניין המעסיק אותי זה תשעים ושלוש שנים: נניח שיש בכל זאת מובן כלשהו למושג “אהבה”, האם לאור הנחה זו אהב יונתן מישהו או משהו בעולם?

ברגע זה נדמה לי שהתשובה על שאלה זו חד־משמעית היא: מישהו – לא, משהו – כן; הוא אהב את עמו ואת ארצו.

כיצד אהב?

את זאת הביע בשני מאמרים שפרסם בימי חייו בלשון העברית. המאמר השני, המובא כלשונו וככתבו בשני הפרקים שלהלן. נדפס בתוספת לספרות ואמנות של העיתון הנפוץ ביותר בישראל, ביום 26.3.82. מובטחני שמאז התפרסם מאות פעמים, אך כפי שהקורא ייווכח לדעת עוד מעט, לא עקבתי אחרי פרסומים אלה מיום שעזבתי את ארץ ישראל. את המאמר הראשון לא ראיתי מימי. אני יודעת רק שהוא קרוי בשם “שיר השירים אשר לרטוש”.

 

פרק עשרים: כיצד מציירים שירה.    🔗

“ב־13 במארס 1953 נתפרסם ב”הארץ" מאמרי על שירתו של יונתן רטוש, שהוא ראשון שכתבתי בלשון העברית וראשון שפירסמתי בימי חיי, שכן אין אני סופר וודאי שאינני מבקר. צייר אני, ומאז התוודעתי אל שירתו של רטוש איני חדל מלציירה. 29 שנים חלפו מיום פרסום המאמר, ועדיין חולם אני לכתוב מאמר שני שכותרתו: כיצד מציירים שירה? עד כה לא נסתייע הדבר ואולם, במלאות שנה למותו של רטוש, גמרתי אומר לבצע את זממי. ימים אחדים ישבתי על המדוכה והעליתי חרס בידי, שהרי אינני מתכוון לאיורי שירה אלא לציורי שירה. הנה מתברר שהרבה יותר קשה לכתוב ציור מאשר לצייר שיר, על כל פנים, לי קשה הדבר כקריעת ים סוף. ויתרתי על כוונתי ומשכתי ידי מכל העניין עד שנזדמן לי לשהות במלון אחד על שפת הים. באותו מלון נערך קורס לדיווח. החום היה גדול. מיזוג האוויר לא פעל, והדלת לחדר ההרצאות היתה פתוחה. הצצתי לחדר וראיתי אדם כסוף שיער מרצה לאמור:

“יקצר המצע להשתרע אם אפרט את הפרסומים שערכתי בימי חיי מגיל ט”ז ואילך, לפחות בשתי לשונות, ואם אמנה את מיספר ההרצאות שהרציתי בקורסים וסמינריונים של עובדי משרד מבקר המדינה, בנק ישראל וכיוצא באלה מוסדות המפרסמים ד’וחות לציבור. ואף על פי כן אין אני חדל לשאול שאלה נוקבת: עריכה לשם מה? הציבור שאני מרצה לפניו מורכב כולו מבוגרי אוניברסיטאות, ואחד הכישורים, שלפיהם נבחרים אלה שניסוח ד’וחות נמנה עם תפקידיהם, הוא כושר ביטוי. מבחינה מקצועית ודאי שהם מתמצאים בנושאים הנדונים יותר מן העורכים. מה טעם איפוא לבזבז זמן ואמצעים על עריכה? התשובה היא: איש בעולמנו אינו יודע מה כתב. במקרה הטוב ביותר, יודע הכותב מה הוא רצה לכתוב, והמיבחן הוא כיצד הבין הקורא את דבריו. העורך אינו איפוא אלא תחנת המיבחן הראשונה בקו התקשורת של השדר, ותפקידו לסגור ככל האפשר את הפער בין כוונת המשדר לבין הבנת הקולט ולהעמיד את המסר המשודר על דיוקו המירבי".

מיד ישבתי במרפסת שבאותו מלון והעליתי על הכתב את דבריו של המרצה; אף הוספתי עליהם משלי לאמור:

אכן, צודק המרצה בכל הנוגע למידע מדויק. היפוכו של דבר: ביצירת אמנות או ספרות, שכן אותו דוק העירפול העוטף את היצירה והמשמש תרבית לאינטרפרטאציה על כל סוגיה, לפרשנות על כל פיתולי הדרש ויישורי הפשט, דווקא בו טמון סוד כוחה של היצירה. שהרי גם אם סבור היוצר שהוא יודע בבירור מה המסר שלשמו יצר מה שיצר, יש שהיצירה משתלטת עליו והופכת את הקערה על פיה. הדוגמה הבולטת בספרותנו היא “תמול שלשום”, שנועד להיות אפוס של העלייה השנייה, ומשלא נסתייע הדבר בידי עגנון ראה צורך להבטיח לקורא אפוס כזה בספר “חלקת שדה”, שעתיד היה להיכתב ומעולם לא נכתב. אין תימה שהמשורר הרוסי הגדול אלכסנדר בלוק תיעב את אלה שניסו לערוך את שיריו “יהיו כאשר יהיו בעיניהם” וסבר שעריכת שינויים בהם “על פי השראתם הרי זה לפחות חוסר תרבות”. ואכן, דומני שכל התרבות האנושית היתה נבלמת אלמלא הקאנוניזציה בשלב מוקדם של יצירות מופת עתיקות. קאנוניזציה זו הצמיחה ספרות פרשנית כבירה שהיא מעשה אמנות בפני עצמו. לא במקרה הוליד המיקרא שלוש דתות, שהן כמעט מנוגדות זו לזו, אשר כבשו את מרבית המין האנושי.

במסכת מנחות, דף כ’ט, מסופר על משה רבנו, שנצטווה לבוא לבית מדרשו של רבי עקיבא. “הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיוון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו (לרבי עקיבא) תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להם הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו (של משה)”.

אותו רבי עקיבא בעת דיון של חז’ל על הכתובים שבמיקרא, פסק לאמור: “אין כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש, ושיר השירים קודש קדשים”.

וכי יכול היה שיר אהבה עברי מימי קדם – ארוטי, תמים ומרגש כאחד – ליהפך לקודש קדשים, אלמלא אצר בקרבו און אדירים להתפרש להרבה פנים, החל במהדורה פיוטית־אלגורית של מיתוס העגבים בין השמש המפרה לבין האדמה המופרה וכלה בדו־שיח נוקב בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל בדראמה של אהבה מיוסרת המתחוללת על בימת ההיסטוריה? ייתכן כי עוצמה פוטנציאלית זו, שהוצאתה מן הכוח אל הפועל עומדת במיבחן הזמן, עשויה לא רק להצביע על סיבת הישרדותה של יצירה כל שהיא, כי אם יש בה כדי לשמש אחד הקריטריונים החשובים לקביעת ערכה הספרותי־אמנותי.

רבות מחשבות בלב איש ועצת אדוני היא תקום. על פי הקריטריון שקבעתי אמרתי לכתוב את ציורי, אלא שגם הפעם לא יצאה לפועל תכנית גראנדיוזית זו. לעומת זאת עלה בידי לערוך בעזרתו ניסוי באחד משיריו הראשונים של יונתן רטוש “על חטא”: והתנחמתי בכך שכל מי שמסוגל לחשוף את המשותף שבכל סוגי האמנות, יידע בעצמו להקיש מן השירה אל הציור.

לפני שהבאתי את השיר סיפרתי על הרמב’ן, שעלה לארץ ישראל במאה השלוש עשרה לספירה. משראה את הארץ בשממתה ובשממונה, המשילה לאם, שבכל עת מוכנה ומזומנה לתת מחלבה ודמה לבניה, בני ישראל, אך מתוך אונס נותנת היא יבולה למוסלמי ולנוצרי, כיולדת שתינוקה מת, אך חלבה מעיק עליה והיא נאלצת להניק גורים, אבל רק כדי להקל על סבלה ותו לא.

 

פרק עשרים ואחד: שיר השירים אשר לרטוש    🔗

הנה שני בתיו הראשונים של השיר “על חטא”:

והוא מכה על חטא

והוא מכה על תוהו

והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדו.

והוא דמום כהד.

ומרצד כמוהו

הוא מצטמר למנגינת לכה דודי.

את יחידה כצל

את בוגדה כנחל,

את תצעני לכל,

לכל עובר ושב.

את מתוקה כליל,

את חמוקה כשחל,

את מפכה כנחל בשרב.

המשך השיר אינו אלא⁵ “ואריציות על נושא”. באשר לאַת, הדימויים צל, נחל, ליל, שחל חוזרים בכל שאר הבתים בשינוי תכונותיו של הנמשל – רוחפה כצל; שוקקה או מפכה כנחל; אפלה, ערומה, אללה כליל; אוכלה, יחומה, שכולה כשחל. השורה השלישית משתנה, בפעם הראשונה לאו דווקא באורח משמעותי: “תלהטי לכל”, במקום “תצעני לכל”. בפעם השנייה והשלישית השינוי הוא מהותי: “את תלחכי בכל, בכל אשר יאהב” (בבית האחרון “לוהטה לכל”). השורה האחרונה בבתים המתארים את האשה שונה מבית לבית. שלא כמובא לעיל מסתיימים בתים אלה כך:

את שוקקה כנחל בצרב.

את צוחקה כנחל האכזב.

את נמוגה כנחל בשרב

.

תיאורו של הגבר, המופיע בשיר בגוף שלישי, מגוון הרבה יותר. הבית השלישי אינו דומה לראשון אלא במיקצבו בלבד:

והוא בוער כלב,

והוא כבה כעין

והוא דולק בלהב נר נשמת אדם,

והוא חומר כגו והוא כבד כיין,

הוא מתנודד למנגינת בשר ודם.

בשני הבתים הנוספים, המוקדשים לאותו “הוא”, חוזרות ונשנות המלים לב, עין, גו, יין באותו סדר חריזה אך בצירופים אחרים (מוכה או קשה כלב, נרתע או נוקב כעין, שותת או רחום בגו, זועק או ניגר כיין). ואולם השורה השלישית והשישית שונות זו מזו בכל בית: עקוד הוא כחיה ברצע יתרים, הוא משתרבט בלהבות בין הבתרים, הוא מבקש כפר החטא אשר חטאת, הוא מתנגן בבהט אבן את נשמת.

ואנוכי גורס: שירו זה של רטוש אינו אלא אנטי־תיזה לדבריו של הרמב’ן, שכן לפנינו דו־שיח בסגנון האלגוריה הנבואית (שתחילתו בנביא הושע) בין הבעל לרעיתו הבוגדנית, אלא שזוג הגיבורים הפעם אינו אלוהי ישראל ועם ישראל, הקדוש ברוך הוא וארץ ישראל. הבעל שכולו רוחניות שברירית, האוהב המסור, המסתגף והמתייסר, הוא שמרומה על ידי אשת חיקו הצוענת לכל עובר ושב, הלוהטה לכל, הלוחכת בכל אשר יאהב. הוא מתואר במונחי התפילות, המסורת, האמונה, המושגים הדתיים המקובלים. והיא, שבגדה בו עם עמים אחרים, מופיעה בדמיונו כאחת הזונות נוסח יחזקאל, ואף על פי כן היא היא האהובה לנצח, אחת ויחידה לו המלוותו כצל. הדימויים כולם שאובים מגוף הארץ בלהטה: צל, נחל, שחל, שרב. ואילו הוא מכה על חטא כבתפילת יום כיפור, מצטמר למנגינת לכה דודי בקבלת שבת, דולק כנר נשמה, ורוחו מתנודדת למנגינת בשר ודם (ביטוי תלמודי מובהק). עקוד הוא ברצע יתרים כיצחק בשעת עקדה. משתרבט בלהבות הברית בין הבתרים, שנכרתה עם אברהם אבינו, וכמי שמצווה להיות רחום וחנון, מבקש לכפר על חטאה שלה. זועק הוא ושותת, ניגר וחומר ולעת זיקנה מרעיד מיתר, שאיבו פקע בכדי, כדי לחצוב בבהט אבן את מזמור נשמת כל חי אשר תהלל יה. אכן, דו־שיח קשה, נוקב ורווי מתחים, שכל אחד מאתנו נושם את אווירו הדחוס יום יום ורגע רגע בכל אשר יפנה; דו־שיח הצולל לנבכי נפשה של ההיסטוריה הישראלית הנטרפת מכוחות אהבה ואיבה, משיכה ודחייה, בריחה ושיבה עונג וסבל, שיכרון וייסורים.

יואל הנביא (א', ח’־ט') זועק לאמור: “אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה, הוכרת מנחה ונסך מבית יהוה, אבלו הכוהנים משרתי יהוה”. רוב החוקרים בימינו מאמצים את השקפתו של אברהם אבן עזרא הסובר כי “אין לנו דרך לדעת דורו”, כלומר את התקופה שבה פעל נביא זה. משום כך, לפחות מבחינה ספרותית, האסוציאציה עם חורבן בית המיקדש היא לגיטימית בהחלט, ולא במקרה חוזרים פסוקים אלה באחת הקינות המקובלות ביותר בט' באב.

על הראשון מבין שני הפסוקים בונה רטוש אחד משיריו הנפלאים ביותר. אין לי ברירה אלא להביא את השיר במלואו:

על מות לבעל באשון ליל קיץ/ על מות לבעל יודע אברי/ היתה הדממה בכל הנגב/ והצפון קפא בערפיליו/ אז מת הבעל על בקעי הרגב/ אז מת הבעל/ חלל בערפיליו/.

– אלי לבעל, בעל נעוריך/ – אלו לבעל, בעל נעורי/ אשר חרדה נפשי אל ניד קולהו/ על מישבתיו ילעיגו נערים./ בראשונה/ באני כשעיר/ בפקוד עלמה בדרך בשדה/ אשר ישמח הגו שלם מיסהו/ אשר ישמח לבב אשה תחתיו. אשר יבוא כרוח בא בגורן/ אשר ילך כלכת רוח – אן?/ ובעל בא/ כמימים ימימה/ יבוא לפקוד את אוהל פלגשו/ רק צעדו לא עוד נכון תחתהו/ רק בעיני שביב ודל ראשו/ רק אור פניו עמם בו ואיננו/ רק אור פניו כהה ונאסף./ אלי לבעל. בעל נעוריך – אלו לבעל בעל נעורי/ אשר פרט עלי כעל נבלהו/ אשר ענה גווי מנגינתו./ ובשנייה/ באני כאורח/ כפקוד עלמה בכרם לבית אב/ אשר תיטיב פנים אל מצעדהו/ אשר תרוץ לקצה תבל אחריו./ אשר תקום אחלונה; הנהו./ אשר תשב, תקשיב חכמת שפתיו/ – ובעל רד/ משמים ירט לארץ/ ולמשחית הפך עלי הודו/ על קדקדי תנחת הלמות פצעהו/ בני מעי יצרע צרם רעמו/ וכל עורי עוד יתפעם חשקהו/ כל בשרי עונה אהבתו/ – אלי לבעל, בעל נעוריך/ – אלו לבעל, בעל נעורי/ אשר לבו רחב כשאול אוכלת/ אשר עינו צרה באהבי./ ובשלישית באנו כבוא בעל/ כבעל שב פצוע ועיף/ אשר כפי תסוך מצחו קודח/ אשר גווי ירבץ מרגלותיו/ אשר יבוא כבוא איכר בגורן/ אשר יקום עם רוח בוקר – אן?/ ואדובעל נהלך כצל הוא/ כרע, קרס, יבוא בחדריו/ חג סערו יוליך אל הרי בתר/ נידבת גישמו על ארץ מלחה/ וזה גוו אשר קנני נצח מוטל מובס באפיקי עולם./ – אלי לבעל, בעל נעוריך/ – אלו לבעל, בעל נעורי/ אשר יתר לבי אל ניד קולהו – / הגידו לי: כי מה דודי מדוד?

לאחר שבראשית דברי על שיר זה ניסיתי למצוא צידוק לאסוציאציה עם חורבן בית המיקדש, רשאי אני ללא היסוס לפענח את דמותו של אדובעל, שהוא גיבור השיר. אין זה אלא אותו עם ישראל. שהוא גם הגבר אשר ב"על חטא" קרוי “הוא”, דהיינו עם ישראל הבא על אותה אשה, היא ארץ ישראל המופיעה כ"את" בשיר הקודם.

שלוש פעמים בא הבעל על אשתו החוקית ובנה בה בית. בית ראשון, עת היה עול ימים ופקדה כפקוד עלמה בדרך בשדה, ולבב האשה שמח תחתיו; בית שני, עת בא כאורח והנחית עליה את הלמות פצעהו; ובית שלישי…עת בביאתו הקריב את עצמו קרבן, לאחר שמאות בשנים נהלך כצל באפיקי עולם עד שכרע, קרס והובס. ייחודו של אדובעל היה כלא היה. וגם אם גוו קנה את בחירת לבו לנצח וגווה עוד ירבץ למרגלותיו, שוב אין כל הבדל בינו לבין שאר אומות העולם, בי מה דודי מדוד? כאחד הדודים הוא. כאחד העמים במרחב השמי, החיים מימות עולם בין היאור לבין הנהר הגדול נהר פרת.

אינני תמים דעים עם רטוש וגירסתו אינה מקובלת עלי. סבור אני כי גם הביאה האחרונה אינה מסע קבורה בארץ הקודש כי אם ביאת פריון, ביאת תחייה מתוך חבלי לידתו של שלב נוסף בגיבוש ייחודו של אדובעל, בהתגלמותו השלישית על קרקע בתוליה ותזנוניה של אהובת נפשו מאז ועד עולם. ולנוכח קווי הקריטריה שהתוויתי לעיל, תעמוד בעיניה זכותו של רטוש לעד. בהגיע תור האינטרפרטאציה לאותו חלק של יצירת ימינו שיחדור מבעד למסננת הזמן על דורותיה, יתברר שלא קם כרטוש לתת ביטוי פיוטי־אמנותי־סמלי לדו־שיח דחוס תשוקה ושבע ממרורים, שבין עם ישראל לארצו בעידן התחייה הלאומית, והוא שחיבר – שלא ביודעין – את שיר השירים של ימינו".

 

פרק עשרים ושניים: אהבה    🔗

אשתו השלישית של יונתן איסתור הייתי. ואם אני קובעת שלא אהב אלא את עם ישראל ואת ארץ ישראל־ואף אותם אהבה מיוחדת במינה Sui generis, אם ננקוט לשון רכה – ודאי שיש דברים בגו. אף אל פי כן אין לי ביטחון מוחלט שקביעתי כי מסוגל היה לאהוב רק משהו אכן נכונה היא ומדויקת בכל מאת האחוזים.

בלשון הצרפתית ובלשון העברית מצויים רק שני מינים: זכר ונקבה. באנגלית, בגרמנית וברוסית יש שלושה מינים: זכר, נקבה ומין שאינו זכר ואינו נקבה והוא קרוי באנגלית סתמי או נייטראלי, ברוסית בינוני או אמצעי, ובגרמנית ענייני או חפצי, כלומר חל על חפצים. הלשון האנגלית מחילה את המין הנייטראלי גם על בעלי חיים, אלא שאין הציבור האנגלי עומד בגזירה זו והוא קורא לנקבה שבחיות היא ולזכרים הוא. ואכן, ראויה נקבת בעלי החיים להיקרא היא, ומכאן שאינה משהו אלא מישהו. יונתן איסתור אהב אהבה עזה את כלבתו – עשר שנים תמימות גידל אותה וטיפחה. כלבה גדולה היתה זו, שחורה. יפהפיה, ארוכת זרבובית, זקופת אזניים ועצובת עיניים, כלבה שמפיתו אכלה ומכוסו שתתה.

כשאני היכרתי את יונתן כבר לא היתה כלבתו בחיים, אך כל אימת שהיה מדבר בה, היה דוק של לחלוחית נפרש על עיניו. מרבה היה לדבר בה ולספר עליה סיפורים, ביניהם גם את הסיפור הבא:

יום אחד נכנס יונתן עמה למסעדה והזמין לו ארוחת צהריים. בעלת המסעדה, שהגישה לו את ארוחתו, הביאה עמה עוד צלחת מלאה כל טוב־בשר ועצמות ותרביך ממיטב מטעמי המסעדה – והניחתה על הרצפה לפני זרבוביתה של כלבתו; היא עצמה התייצבה במרחק־מה והיתה עוקבת אחרי תנועותיה של הכלבה, שלא הוצרכה להפצרות וסירהובים והיתה מחסלת במרץ רב ובתיאבון גלוי לעין את כל הטוב שהוגש לה באורח בלתי צפוי. הכלבה לא הסתירה את הנאתה והאשה לא הסתירה את הזדהותה שלה עם הנאה זו. תמה יונתן על נדיבות לבה של בעלת המסעדה, ועוד יותר על אהבתה של זו לכלבים – אשה דתית היתה, שערה גזוז וראשה מכוסה שביס – ומנסיונו ידע שאנשים ונשים מסוגה אינם מצטיינים בחיבה מיוחדת לכלבים. משראה שעיניה של האשה נתמלאו דמעות לא יכול היה להתאפק ושאל:

את אוהבת כלבים?

קינחה האשה את דמעותיה והשיחה לו מעשה שהיה בה – בת למשפחה אמידה באחת מארצות אירופה המזרחית. אביה חוכר אחוזות היה. וכל ימי ילדותה ונעוריה עברו עליה באחת האחוזות הללו. בימי השואה נספתה המשפחה במחנות ההשמדה ומכל בניה לא נותרה אלא בעלת המסעדה, שהיתה צעירה מאד בימים ההם.

משנסתיימה המלחמה חזרה אל אחוזת משפחתה והתדפקה על דלת הבית שבו נולדה וגדלה. פתח לה אדם מזוקן ומיד הכירה בו אחד האיכרים.

האם לא תכירני? – שאלה.

לא – השיב, והקשיחות שבקולו לא בישרה טובות.

אני זאת וזאת, בתם של…הסתכל בפני.

לא ידעתי, לא ראיתי ולא שמעתי על אנשים כאלה, ואת בתם לא היכרתי – היתמם האיכר והקשיחות שבקולו הפכה לרוגזה – צאי מכאן.

יצאה הנערה ושירכה דרכה. פתאם שמעה קול יללה, ועמה הגיח אליה כלב ענק. שרשרת ברזל השתלשלה מצווארו. הניח הכלב את כפותיו הקדמיות על כתפיה, ליקק את פניה, כשכש בזנבו, הסמיך זרבוביתו אל לחיה ויילל מרוב שמחה. הוא לא התכחש אליה, הוא לא נזקק לאוצרות האחוזה, הוא היה מאושר. בכוח אדירים ניתק את השרשרת, שהיה אסור בה, והשתער עליה באהבתו כי רבה. אז יצא האיכר מן הבית, נפל אפיים ארצה והתפלש בעפר רגליה.

עד שהאשה סיפרה את סיפורה סיימה הכלבה את סעודתה וליקקה היטב את כל אזורי זרבוביתה הארוכה. מאז ועד ליום שבו חלתה הכלבה בחוליה אשר מתה בו, היה יונתן סועד עמה יום יום באותה מסעדה. ומשחלתה הכלבה בחולי אשר מתה בו נזקקה לניתוח, שאמור היה להרחיק גידול אשר פשה בכבדה. בטיול הבוקר האחרון, שערך יונתן עם כלבתו, ראה עד מה שולח הרזון בעצמותיה ועד מה בלטו פתאם החוליות בחוט שדרתה: כל חוליה בפני עצמה, משל נפרדה משאר החוליות. ואף שכוחה של כלבתו אזל מזה כמה ימים, קורטוב ממנו חזר אליה כדי לחרחר בגרונה כנגד חתול שעבר על פניה ולא עוד אלא שבשארית אונה עשתה הכלבה מעין מחווה של השתערות.

משהגיעו אל רופא הבהמות קיבלה הכלבה את הזריקה הראשונה: עדיין לא זריקת הרדמה אלא מעין זריקת ארגעה. לאחר מכן הובאה אל חדר הניתוחים, שלא היה למעשה אלא מיטבח, ואז הוזרקה בה הזריקה השנייה. רגע הזדקפה הכלבה על השיש, הניחה כרעיה הקדמיות על כתפיו של יונתן ונתנה בעיניו את עיניה הכחולות־כהות־עצובות. מיד לאחר מכן רבצה על צדה, לא מירבץ כלב אלא שכיבת תינוק, אספה כרעיה, עצמה עיניה, לשונה נחרצה מפיה ונדמה היה ליונתן כי ארוכה היא עד אין תיכלה.

המנתח רופא הבהמות החזיר את לשונה אל פיה, וכך אמר לו יונתן:" אם יתברר כי הגידול ממאיר, קרא נא לי לפני שתזריק את הזריקה המכרעת, הסופית, שאין אחריה ולא כלום".

אחר כך יצא יונתן לחדר האורחים של רופא הבהמות המנתח והמתין. כמי שראה את הנולד נטל עמו ספר: כרך ראשון של תולדות עם ישראל, פרי עטם של כמה מטובי ההיסטוריונים במדינת ישראל, שראה אור בימים ההם. והתחיל מעיין בו. לדבריו של יונתן, נפתח הספר בהכרזה כי למרות השוני בהשקפתם ההיסטורית הבסיסית ואף בגישתם המחקרית של ההיסטוריונים המחברים, מצטרפים חלקיהם השונים בספר לכדי תפיסה כוללת ורצופה של תולדות ישראל מראשיתם ועד ימינו. המאורעות המכריעים בדברי ימי העם היהודי בדור האחרון (בדרך כלל היה יונתן מגיש את סיפוריו כפסיפס של מובאות, ורק בסיפור זה צמצם את הציטטה לדברים שהופיעו במבוא לאותו ספר היסטוריה) – השואה הנוראה מזה ותקומתה של מדינת ישראל מזה – עשו את התיאור מחדש של מהלך ההיסטוריה ואת ההערכה החדשה של מגמותיה צורך חיוני ודוחף, וזאת נוסף על העובדה, שמאז התחברו היסטוריות כוללות לאחרונה, התקדם המחקר ההיסטורי בהרבה.

לאחר שעה קלה נקרא למיטבח ששימש חדר ניתוחים, והרופא הודיע לו שהגידול ממאיר. הכלבה ישנה עדיין. ולפני שהוזרקה בה הזריקה המכרעת, הסופית, שאין אחריה ולא כלום, נרכן יונתן אל שיש המיטבח ולחש באזניה הארוכות והמורדות, אשר בימים כתיקנם דומות היו לאנטינות, כל אימת שהיו זקופות־וזקופות היו כמעט כל ימי חייה, שהרי כלבת רועים מסוג זה לעולם לא תוותר על קליטת צליל כלשהו, כי בנפשה הוא – לחש לאמור:

– האם זכור לך ביקורנו באותה מסעדה? לבעלת המסעדה הזכרת מה שהזכרת, הרי שבעצם קיומך הוכחת כי החיים אינם הנכס החשוב ביותר של החיים.

או אז עצר בדיבורו, ליטף את זרבוביתה של כלבתו, את צווארה ואת גבה, שחוליות חוט שדרתו בלטו הרבה מעבר לשכיחות.

 

פרק עשרים ושלושה: תיבת נוח    🔗

ואלה תולדות יונתן איסתור, כפי שהיו מתפרסמות ב"מי ומי" לשנת 1982 לוא זכה איסתור לסקירה בפרסום מעין זה באותה שנה.

צייר. נולד בשנת 1910 במוסקווה, בן משפחה מתבוללת של סוחר יהודי עתיר נכסים. לאחר מהפכת פברואר 1917 עברה המשפחה לגור בריגה, שלימים היתה לעיר הבירה של לאטוויה, אחת מארצות הים הבאלטי שזכו לעצמאות (קיצרת ימים) אחרי מלחמת העולם הראשונה. סבו, הרב גדליה אוסטרובסקי, עסק בהוראה. הוא היה תלמיד חכם ובקיא במקורות הדת והתרבות היהודית והוא שהיקנה לנכדו ידיעות עמוקות בתחום היהדות, ובמיוחד בלשון העברית. לאחר שסיים בהצטיינות בית ספר תיכון למד איסתור באוניברסיטה והשתלם בפילוסופיה ובתולדות האמנות. ב־1928 הצטרף לתנועת נוער ציונית קיצונית בהשפעת הסופר הרוסי והמנהיג הציוני זאב ז’בוטינסקי, מייסד הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי, שלקחו חלק בכיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. במסעותיו במזרח אירופה היה ז’בוטינסקי מבקר לעתים קרובות בלאטוויה ובעשותו נפשות לציונות המאקסימאליסטית היה מלהיב את הנוער היהודי.

כשמלאו לאיסתור עשרים וחמש שנה החליט להתמסר לציור וכן עשה במשך שש שנים רצופות. לאחר שסבו הלך לעולמו היה יונתן איסתור נוסע בכל שבוע מריגה לדווינסק, מקום מושבו של גדול רבני לאטוויה בימים ההם רבי יוסף רוזין, שפירושיו לתורה ולתלמוד כונסו בהרבה כרכים הנושאים שם כולל “צפנת פענח”, כלומר פענוח דברים סתומים והסברם. מפיו המשיך יונתן ללמוד תורה ולהשתלם במדעי היהדות.

בשנת 1939, כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נסע יונתן איסתור לפאריס, שם התגורר בבית קרוב משפחה אמיד. לאחר הכיבוש הנאצי עלה בידו להתחבא שנה שלמה בביתו של אחד מידידי אותה משפחה, מומר שעלה לגדולה ונעשה כומר קאתולי. כיוון שנמנע לצאת מן הבית מאימת הקלגסים הנאציים, שהה כל הימים בספרייתו של אותו כומר מומר, שמנתה יותר משבעת אלפים כרכים והכילה דגמים מייצגים מכל יצירת אנוש באשר הוא שם, החל בספרות מצרית עתיקה ובמאחאבחא־ראתה ההודית וכלה במארקסיזם ובאכסיסטנציאליזם, לא כל שכן כל יצירה ראויה לשמה בתחום היהדות, הנצרות והאיסלם. שנה שלמה צלל איסתור באוקינוס זה עד אשר ביום לא כל כך בהיר נאסר הכומר והוגלה למקום שהוגלה, עם שהתנצרותו לא עמדה לו כלפי הנאצים. יונתן נשלח למחנה השמדה. שם נתגלה כשרון הציור שלו ומפקד המחנה ציווה עליו לצייר את דיוקנו ואת דיוקנאותיהם של בני משפחתו, של עוזריו ושל מקורביו. הודות לכך זכה יונתן לתנאים מיוחדים וחייו היו לו לשלל.

אחרי המלחמה שהה זמן־מה באחד ממחנות הנידחים באירופה, ובראשית שנת 1948 הפליג לארץ ישראל באניית מעפילים, דהיינו יהודים שניסו לפרוץ את ההסגר הבריטי על חופי המולדת ההיסטורית של עם ישראל. כחצי שנה שהה במחנה של מעפילים בקפריסין⁶, ועם תקומת המדינה עלה ארצה. כיום מתגורר בתל־אביב.

יונתן כאמור, לא זכה לסקירה מעין זו בשום פרסום, כיוון שיצירתו כצייר לא היתה ידועה ואינה ידועה אף כהוא זה עד היום הזה. על כן גם בסקירתי זו המתומצתת מוזכר הציור רק כעיסוק ואינו זוכה לכל הערכה שהיא. והרי אני אולי האחת והיחידה שמכירה את פרי רוחו הציורית, משום שכמעט כל יצירותיו בשדה אמנות זו נערמו במרתף שבאותו בית בצרפת אשר בו נפגשנו לראשונה. שבוע ימים, שבוע אחד בלבד, שהיתי בבית ההוא ולא הוספתי. ואף כי באותו שבוע הייתי לבעלת הנכס לא ביקרתי בו מאז אלא פעם אחת בלבד, כאשר אוסף הציורים כבר לא היה במרתף, ועל כך עוד יסופר להלן.

ניתנה האמת להיאמר: למן הרגע שנכנסתי למרתף היתה לי הרגשה שלא על פני כוכב הלכת שלנו מצויה אני, אלא בעולם אחר; כמעט כל אותו שבוע המומה הייתי ממראה עיני. עד היום הזה לא פתרתי את החידה: מדוע לא זכו ציוריו של יונתן אפילו לקורטוב של תשומת לב שטחית ומדוע, עד כמה שידיעתי מגעת, מימיו לא מכר אפילו תמונה אחת. אולי משום שהכיר אך ורק בשני צבעים: שחור ולבן. ואם נכנע לצבעים אחרים, לא עשה זאת אלא לעתים רחוקות ורק מתוך חיקוי לזולתו.

חמישים ושניים קלפי הסוור שלו־מלכים, מלכות, נסיכים, לבבות, יהלומים, פרחים, עלים, ואפילו הליצן – כולם שחורים־לבנים היו.

ברוב רובן של תמונותיו תואר מישחק הקלפים. אלוהים שחור לבן, הדומה לאלוהיו של מיקלאנגלו ביום הדין הגדול, יושב מול ראי ומשחק עם עצמו. משה שהוציא אה ישראל ממצרים משחק עם רעמסס השני, שפינוזה עם בן דורו שבתי צבי – משיח שקר שזעזע את העולם היהודי במאה השבע עשרה. דאנטי אלגיירי עם וירגיל. מנחם בגין עם יאסר ערפאת. כל אלה כולם, כולם שיחקו בקלפים.

רבים אחרים שיחקו בשאח־מט. אלא שלכל השחמטאים תמיד נילווה קיביצר. מתבונן מן הצד. זכורות לי שתי תמונות; מארקס משחק עם פרויד והקיביצר הוא איינשטיין. רבי עקיבא, גדול חכמי התלמוד, משחק עם ישו הנוצרי – שניהם הוצאו להורג על ידי הרומאים, והקיביצר הוא יוסף בן־מתתיהו פלאוויוס, היסטוריון שהיה ממנהגי המרד ברומאים עד שבגד במורדים והצטרף אל השליטים.

ועוד תמונת אימים: זאב משחק עם כלב – דווקא שאח ולא קלפים – והקיביצר – חזיר, הכל בשחור לבן.

האור זלף אל המרתף מארבע מנורות שנקבעו בארבע הזוויות שבתיקרתו. צורתו של המרתף מלבנית היתה: ארבעת קירותיו מכוסים תמונות מעשי ידיו של יונתן. הנושא של כולן אחד ויחיד: מישחק; והצבעים, כאמור, שניים: שחור ולבן. רק ספורות מהן מניתי להדגמה. אחד משני הקירות הצרים היה יוצא דופן: שתי תמונות ענק צבעוניות היו תלויות עליו. אין ספק ששתיהן היו פרי נסיון לחקות את אמני הציור הגדולים בעולם. אחת מהן־תערובת של שלוש יצירות לפחות (כך על כל פנים ראיתי את הדברים אני בימים ההם): בריאת השמים ובריאת האדם, פרי מכחולו של מיקלאנג’לו, וציורו רב העוצמה של בלייק אשר מתאר את אורייזן – אלוהות החוק והסדר – המודד במחוגתו את חלל העולם.

התמונה האחרת עירבלה את שלושת המוטיבים אשר בגובלנים של מארק שאגל שצויירו במיוחד בשביל הכנסת – הפארלאמנט של מדינת ישראל (בתקופת שהותי בה זכיתי לראותם במו עיני): בריאת העולם, יציאת מצרים והכניסה לירושלים. בגובלנים של שאגל מוצגים הדברים בעוצמה רבה והם מופיעים בזה אחר זה. בתמונותיו של יונתן היו מעורבים זה בזה כברוח סערה.

לרוחבן של כל אחת משתי התמונות השתרעה כתובת ענקית. על הראשונה – זו שחיקתה את מיקלאנג’לו ואת בלייק – שורבטו באותיות לבנות המלים: Deus Faber כלומר האל היוצר. על השנייה – זו שעירבלה את שלוש יצירותיו של שגאל – באותיות שחורות: Deus Ludens – האל המשחק.

משראה יונתן את עיני הרתוקות אל יצירותיו החליט, כפי הנראה, להאיר אותן (את העיניים) והסביר שלא כדרכו בקיצור נמרץ:

בראשית היה האלהים יוצר, בורא שמים וארץ וכל אשר בהם. כיוון שהיה אחד ויחיד, נמחץ בבדידותו הנוראה ונתקנא באלים הפאגאניים הנלחמים זה בזה, מתחרים זה בזה, ואחרי ככלות הכל רק משחקים זה עם זה, שהרי בני אלמוות היו האלים, וכל תחרות, קרב או מלחמה שהתחוללו ביניהם לא היו בסופו של דבר אלא שעשוע, מישחק. או אז ייחד הקדוש ברוך הוא מעין קבוצת ספורט מקרב נזרי בריאתו הקרויים בני אדם – שיא פעילותו היוצרת של Deus Faber – ועשאה בן זוג, עזר כנגדו, יריב ואפילו מתחרה. מאז הפך האלוהים ל־ludens והעולם כולו זירה למשחק תחרות דראמתי בין אלוהי ישראל ועמו הנבחר.

 

פרק עשרים וארבעה: מתנות עניים    🔗

שוב מלים השאובות ממונחי הדת היהודית, ביתר דיוק מן ההלכה, כלומר ממערכת התחיקה היהודית. יש סבורים – כפי הנראה בצדק – שמערכת זו הרחיקה לכת בהישגיה הסוציאליים לעומת שאר החברות של המזרח התיכון, ואף אין דומה לה בעולם ימי הקדם, לא במזרח ולא במערב. כבר במיקרא מצויים חוקים להגנת העובד, לימי מנוחה (שמירת השבת הוא אחד מצווי עשרת הדיברות), שמיטת חובות, שחרור עבדים וסעד לעניים. שלושת המונחים – לקט, שיכחה ופאה – המרכיבים את מתנות העניים מקורם בחוק המסדיר סעד זה.

לקט – פירושו שיבלים שנותרו בשדה לאחר הקציר או פירות שנשרו בעת הקטיף והבציר. אסור לבעל השדה לאסוף אותם, והעניים רשאים לבוא וללקטם.

הוא הדין לגבי עומר שלם שנשכח בשדה. יש להשאיר את כולו לעניים. עומר כזה קרוי שיכחה.

פאה – התבואה או הפרי שבקצה השדה או הכרם, אף אותם אין קוצרים, אין קוטפים ואין בוצרים אלא העניים הבאים לאחר הקציר, הבציר והקטיף.

מדוע נזכרתי בכל אלה?

משום ששלוש המלים הללו הפכו למונחים סוציאליים רק לאחר ששוותה להן משמעות נוספת. משמעותם היסודית של מושגים אלה שונה במקצת: לקט – פירושו מיבחר. אוסף כלשהו של דברים שנלקטו לפי בהירה. שיכחה היא שיכחה – פשוטה כמשמעה, כלומר היעלמות מן הזיכרון (“אם השיכחה – זיקנה” – אמר חכם יהודי מימי הביניים, ומי כמוני מוכן לאשר את אמיתותה של מימרה זו). ופאה – פירושה כל קצה, פינה. זווית. גם התלתל או ציצת השיער היוצאים משער הראש ונמשכים בין הרקה לאוזן קרויים פאות; ועל פי התורה כשם שאסור לקצור את פאת השדה כך אסור לגזוז את פאת השיער. על כן יהודים אדוקים בדתם מגדלים פאות ארוכות, לפעמים מסולסלות, ויש שהן מגיעות עד לצוואר. עוד בצרפת נתקלתי ביהודים כאלה ובירושלים ראיתי אותם באלפיהם. אדם אחד הסביר לי – ספק בצחוק ספק בכובד ראש – כי במשך כאלפיים שנה היו היהודים מנועים מלעבד את שדות אדמתם. וכל יגיעתם היתה יגיעת המוח אשר בקודקדם. אין תימה שנאחזו בהקבלה שבין תבואת השדה לבין שערות הראש והקפידו לקיים בשיער מה שנמנע מהם לקיים בשדה.

האיש שהשמיע באזני דברים אלה היה ידידו של יונתן; ידיד־נפש אחד ויחיד שהיה לו, ואני כמעט שלא הספקתי להכירו, משום שהוא מת מהרעלת דם חודש ימים לאחר שהגעתי לירושלים. ידוע ידע כי ימיו ספורים, ושבוע לפני שהלך לעולמו סיפר לי את תולדות מחלתו. עד היום הזה אין אני יודעת מה מידת האמת באותו סיפור.

מכל מקום זה תוכנו:

את ימי נעוריו בילה האיש באחת מעריה של סין הצפונית הגובלת עם רוסיה. הוריו חצו את הגבול כשנמלטו מסיביר. באותה עיר היה ציבור גדול של מהגרים רוסים, שניהלו חיי תרבות עשירים: עיתונות, ספרות. תיאטרון – מיטב בניה של האינטליגנציה הרוסית הקדישו להם את כשרונם. כמה בתי ספר תיכוניים עמדו על רמה גבוהה מאד. באחד מהם למד האיש וסיימו בהצטיינות. עם לימודי החובה באותו בית ספר נמנתה הלשון הסינית. כיוון שהיה נטול כל כשרון לציור נתקשה לזכור את צורתם של ההירוגליפים הסיניים – שהרי בלשון זו כל מלה נכתבת בציור נפרד – ונבצר ממנו להעלותם על הכתב. היה חשש שהבחינה בלשון הסינית עלולה לסכן את תעודת הבגרות שלו על ציוניה המעולים. חש לעזרתו ידיד סיני, ישב עמו שני ימים ושני לילות ורשם בדיו מיוחדת על שני זרועותיו כחמש מאות הירוגליפים סיניים – המיספר שנדרש לבחינה מתוך ארבעים אלף הסימנים המצויים באותה לשון. האיש עמד בבחינה בהצלחה רבה, אבל הדיו שבה השתמש ידידו הסיני, היה כפי הנראה מרוכז מדי. הסימנים שבעור זרועותיו נמחקו בקצב איטי מאד. שום סבונים, שום משחות ושום אמצעים אחרים עד כדי קילוף העור בדרך של ניתוח חיצוני לא הועילו עד תום. פה ושם נותרו הירוגליפים, שחדרו עמוק בבשרו, הרעילו את דמו ובסופו של דבר גרמו את מותו.

– לקט, שכחה ופאה – קבע האיש תוך שהשיח לי את סיפורו וחשף בפני אה זרועו השמאלית.

ציורים בודדים – ירוקים־דהים – “קישטו” את הצד הפנימי של הזרוע כמין עלים שבשלוחות הוורידים. קבוצות סמיכות של הירגוליפים נשתיירו בקצוות: שני פסי סימנים התמשכו על פני הזרוע מזווית המרפק עד כף היד. באותה שעה ביאר לי האיש את משמעותן של המלים המרכיבות את הכותרת של פרק זה.

נזכרתי בספָרוֹת שהיו חרותות על זרועו של יונתן: מיספרו במחנה ההשמדה.

האיש קרא כנראה את הגיגי. יונתן לא היה עמנו. האיש שאל:

– את שארית ימייך לא תוכלי לשהות עמו, גם אם תרצי בכך, שהרי עוד שנים רבות נותר לך לחיות. אך האם באמת מתכוונת את לבלות עמו את שארית ימיו, שלו?

לא עניתי לו. לא יכולתי אז לשער עד מה צדק בחזותו את אריכות ימי. לא ידעתי אם אכן אבלה עם יונתן את שארית ימיו ולא עלה על דעתי כי שארית זו תהיה כה קצרה, וודאי שלא שיערתי כי דוקא אני אהיה הגורם המכריע לקוצר זה.

הידיד המתין שעה קלה לתשובתי ומשלא באה הציג לי שאלה אחרת (נימה של חוקר נשמעה בקולו):

– היית במרתף?

– כן.

– ראית את Deus Ludens?

– ראיתי.

– ואת מוכנה לחיות במחיצתו של Homo Ludens?

– מה זה? – היתממתי.

– האדם המשחק.

שוב לא עניתי לו. שוב המתין שעה קלה.

– ימי ספורים – סח ביובש, בפסקנות עניינית שאין לערער עליה – אני מכשיר את עצמי לעולם הבא. חבל שאינני מאמין בו. בימים האחרונים עיקר עיסוקי – נבירה בספרי ובניירותי. כמעט את כל הניירות דן אני לשריפה, את הספרים אני מחלק. גם בשבילך יש לי ספר, מתנת נישואין. אשלח לך אותו אם אספיק.

– תודה.

– סופר משול לבעליו של שדה, ספר – לשדה עצמו והקורא בו לאחד העניים שבתורה, שהרי כל מה שנשאר מן הספר בתודעתו של הקורא משול לשיירי הכתב הסיני שבעור זרועותי: לקט, שיכחה ופאה, אלא שגם מתנות עניים עלולות להיות לרועץ.

להלן יראה הקורא כיצד נהפכה למתנות עניים מתנת הנישואין שקיבלתי ביום ההלוויה של שולחה. היא נשלחה אלי בדואר שלושה ימים לפני כן. את שמו של השולח, זה ידידו של יונתן, שכחתי; אף לוא זכרתי לא הייתי מגלה אותו מנימוק השמור עמי. שמו של הספר: Homo Ludens – אדם המשחק. מחברו – ההיסטוריון ההולאנדי יוהאן הויזינגה.

צדק הידיד המנוח: מה שנותר ברוחי מספר זה דומה למה שנשתייר חרות על זרועו לפני ששבק חיים לכל חי: לקט, שיכחה ופאה.

 

פרק עשרים וחמישה: מתנת נישואין    🔗

לקט

אין ביכולתי היום להביא את תמצית תוכנו של הספר הנפלא של הויזינגה על האדם המשחק. השתמשתי איפוא בשיטות המוכרות לקורא מן הפרקים הקודמים: הזמנתי תצלום של תוכן העניינים שבספר, ביתר דיוק רק ראשי פרקים של תוכן העניינים המפורט על כותרותיו כפי שהוא מופיע בראשית הספר. כותרות אלה המובאות בזה דינם כדין לקט. כלומר שיבלים שנשתיירו אחרי הקציר ויש בהן כדי להעיד על אלה שנקצרו.

הקדמה: משה ברש־יוהאן הויזינגה ומישנתו. פתח דבר.

פרק ראשון: מהותו של המישחק וערכו כתופעת תרבות.

פרק שני: ציורו של מושג המישחק באספקלריית הלשון.

פרק שלישי: המישחק והתחרות כגופי תרבות.

פרק רביעי: המישחק והמשפט.

פרק חמישי: מישחק ומלחמה.

פרק שישי: מישחק ודעת.

פרק שביעי: מישחק ושירה.

פרק שמיני: תפקידו של מתן צורה פיוטית.

פרק תשיעי: צורות המישחק של הפילוסופיה.

פרק עשירי: צורות של מישחק באמנות.

פרק אחד־עשר: תרבויות ותקופות באספלקריה של מישחק.

פרק שנים־עשר: יסוד המישחק בתרבות זמננו.

הרשימה נערכה לפי תרגומו העברי של הספר, שיצא לאור במוסד ביאליק בשנת 1966.

שיכחה

הרבה אמרי שפר מצאתי ב Homo Ludens. את כולם שכחתי פרט לשלושה ארבעה. את אלה מביאה אני לפי הזיכרון:

פרידריך שילר: האדם משחק רק בשעה שהוא אדם במלוא משמעותה של המילה, והוא אדם שלם רק בשעה שהוא משחק.

אפלטון: האדם נברא לשמש צעצועים בידי האלהים, ובאמת זה כל שבחו. לפיכך הוא מצווה לחיות חיי שעשועים שאין נאים מהם, שלא כדרך שסבורים הבריות עכשיו…אלא בדרך העשייה במישחקים מסוימים, בהבאת מנחות, בזימרה ובריקוד, לפייס את האלהים…ולנחול ניצחון…כיוון שלפי רוב מידותיהם כצלמי צעצועים נחשבו, וחלקם באמת מיצער.

שלמה המלך: הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה…יהוה קנני ראשית דרכו, קדם מפעלו מאז…ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני אדם (משלי ח').

הויזינגה “בפתח דבר”:

"משנתחוור לנו שעטרת איש התבונה (Homo Sapiens) אינה הולמת יפה את טיבנו, כפי שהיו סבורים לפנים, שהרי בסופו של דבר חכמנו פחות משנטתה להאמין המאה הי’ח באופטימיות התמימה שלה – נמנו וגמרו לצרף לכינוי מיננו את השם Homo Faber, האדם היוצר; אלא ששם זה נמצא הולם אותנו פחות מן הראשון, שהרי לא יצור אחד בלבד ראוי לו. ויפה כוחו של המישחק ככוחה של היצירה שהרי מרובים בעלי החיים המשחקים. ואף על פי כן, דומה, Homo Ludens, האדם המשחק, גם הוא שם של עשייה, שחשיבותה אינה פחותה משל היצירה, וראוי הוא שם זה לשמש בצד Homo Faber.

משאתה בודק את תוכן מעשינו עד היכן שהכרתנו מגעת, פעמים מהרהר אתה שאין כל האדם אלא מישחק חולף. אבל מי שדיו בדעה מיטאפיסית זו, מוטב לו שלא יקרא את ספרי זה".

אני, מארגוט איסתור. קראתי את הספר. ואלמלא קראתיו לא הייתי מחזיקה מעמד במחיצתו של יונתן איסתור שלוש שנים רצופות, וכדי שיבין הקורא מדוע יכולתי להחזיק מעמד דווקא בעזרת הספר שומה עליו לדעת את הכתוב בו.

כיוון שקצרה ידי לתמצתו ניסיתי להגיש תמצית זו בדרך של העתקת הכותרות של פרקיו. עתה נוכחתי לדעת שאין די בכך. מצווה אני למסור את מהותו של הספר ויהי מה. והנה את מה שלא עלה בידי לעשות עשה בהצלחה רבה משה ברש, שהקדים לתרגומו העברי של הספר את המסה “יוהאן הויזינגה ומישנתו”.

ארבע פאות יש לשדה, וארבעה פרקים למסתו של ברש. בהביאי קטעים ארוכים מפרק ד' של המסה, נמצאת אני מקיימת את המצווה השלישית והאחרונה של מתנות העניים, לאחר שאת שתי הראשונות – לקט ושיכחה – קיימתי זה עתה.

פאה

המישחק כאחד מגיבושיה של התרבות שרוי בספירה דו־משמעותית. מצד אחד נראה כאילו חסרות בו הרצינות והחומר, שבטבע ביטוייה הנעלים של התרבות האנושית, כגון האמנות, הדת והמדע. אולם, מצד אחר יודעים אנו כי הוא העסיק את המחשבה האנושית בכל הדורות. ציורי קירות שבקברים מצריים מוכיחים שכבר בשלבים קדומים אלה נמשך דמיונו של האדם אל המישחק, אל תופעותיו השונות ודמויותיו המוזרות. ביוון העתיקה התחילו תוהים על מהותו של המישחק ותפקידיו בחייהם של החברה והיחיד. גדולי ההוגים של התקופה הקלאסית ראו בו אמצעי חינוכי חשוב וביקשו לטפחו. עסקי מישחק שכיחים בתקופת הריניסאנס, לא זו בלבד שמעשי מישחק ממלאים תקופה זו בפועל (כגון בתהלוכות החגיגיות בערי איטליה במאה הט’ז), הוא אף שימש חומר לעיונים, כפי שאפשר לראות מכתביו של אראסמוס מרוטרדם. הרומאנטיקה גישתה אל המישחק היתה פילוסופית צרופה. פרידריך שילר, המשורר וההוגה הגרמני, הועיד לו בספרו “על חינוכו האסתטי של המין האנושי” מקום מרכזי בגילוייו המובהקים⁷ של טבע האדם, וז’אן פול סארטר הכיר את סגולתו היוצרת של הדמיון המתגלמת במישחקם של הילדים. מותר איפוא לומר כי המישחק הוא מבעיותיה הנכבדות של המחשבה האנושית…

הויזינגה מגלה את יסודות המישחק לא רק באותם המעשים, שאנו מכנים אותם בפירוש בשם מישחק או ספורט, אלא גם במשפט, במדינה, במחקר, בשירה ובאמנות, בדת ובמאגיה…

סולם המעלות, שבו מופיע המישחק, הוא מגוון ביותר. אנחנו מכירים את מישחקן של חיות, את מישחקם של ילדים ושל גדולים, ואנחנו יודעים את הצורות המפותחות ביותר של המישחק באמנות ובפולחן…המישחק הוא פעילות חופשית שאין בה כל כפייה, בין כפייה מיד הטבע, בין כפייה מיד החברה. כל פעילות, אף זו הדומה מבחינה חיצונית למישחק, אם היא כפויה עלינו על ידי צרכים ביולוגיים צרופים, שוב אינה מישחק. רעיון זה מצוי כבר בחיבורו של שילר הנ’ל, שאמר: “החיה עובדת כשהמחסור הוא המניע של פעולתה, והיא משחקת, כאשר שפע הכוח הוא מניע זה”. במישחק בלבד נקי האדם מכל כפייה חברתית. פעילות מחמת חובה חברתית או צו מוסרי אינה בגדר מישחק…טעמו היחיד של המישחק היא ההנאה שהוא גורם לעוסק בו, הנאה מיוחדת במינה הנבדלת היטב מכל הסיפוקים האחרים שהאדם זוכה בהם. כאן מתגלה קרבתו של המישחק אל הנסיון האסתטי. בדומה למה שנאמר בגדרו של היפה מבחינה פילוסופית אפשר לומר על המישחק שהוא פעולה שאין עמה בקשת שכר.

סימן ההיכר האחר של המישחק הוא במה שהוא מהווה כמין יציאה מן העולם הממשי. כשם שאינו בא לספק צרכים מעשיים של העולם שבו אנו חיים, כך אין חוקי ההוויה היומיומית שליטים בו. כל אימת שאדם משחק, יוצא הוא מהוויתו הרגילה. יציאה זו מן העולם הממשי היא מודעת. הילד יודע שהוא משחק, וכל המישחקים החברתיים, שנועדה להם השפעה גדולה בהיסטוריה ושהביאו לידי גיבושן של חטיבות מאורגנות. מלווים אף הם תודעה מלאה על אופיים המיוחד. יציאה זו מן הרגיל אינה גורעת מרצינותו של המישחק ואינה מגבילה את תחום תחולתו. נהפוך הוא: דווקא היא עושה אה המישחק צד בפעילויות הנעלות ביותר של האדם כיוצר התרבות. האמן יודע שהוא יוצר עולם דמיוני; הכוהן המקריב קרבן יודע, שהוא עושה מעשה, המפקיע אותו מהוויית חולין. גילומיה המובהקים של יציאה זו הם תיחומיו של המישחק בחלל ובזמן. אין אנו ידועים כל צורה של מישחק מפותח, שמישכו לא יהיה קצוב וגדור. הטורניר, ההצגה על הבימה והפעולה הפולחנית זה סימנם שהם מתקיימים במשך זמן קצוב, ויותר מזה בולט תיחומו של המישחק במקום. הזירה, שולחן המישחקים, העוגה של המכשף, המיקדש והבמה – כל אלה מעידים על מגמתו של המישחק ליצור מרחב לעצמו. הם ממחישים לנו, שכאן קם והיה עולם מיוחד, עולמו של המישחק.

בעולם זה שורר סדר מושלם. המישחק עושה סדר, וגדולה מזו: הוא הוא הסדר. סדר זה הם חוקיו וכלליו של המישחק; הם מוחלטים…לגבי חוקי המישחק לא תצויר ספקנות, שכן עבירה על חוקים אלה מחריבה את כל עולמו של המישחק. בגיבושם של סדרים וחוקים אלה רואה הויזינגה את הפונקציה העיקרית של המישחק כאחד מאבות התרבות. חוקים אלה מראים את נטיית היסוד של המישחק להתגבש בדפוסים יצוקים; אלה מבטיחים את האפשרות לחזור עליו. החזרה ממלאה תפקיד בתוך עולמו של המישחק, והיא גם מקור המשפיע סדרים על סביבתו. כל אימת שנרצה נוכל לצאת מעולמה היחסי. הבלתי שלם של ההוויה היומיומית וליצור לעצמנו את העולם הדמיוני, הוא העולם המושלם של המישחק. באפשרות הזאת להפקיע את עצמו מסביבתו הרגילה רואה הויזינגה את סגולתו של האדם להיות חופשי. באפשרות לחזור וליצור את העולם של הסדר המושלם רואה הוא את סגולתו של האדם כיוצר של התרבות.

במישחק נעוץ שורש התרבות. כל אימת שיחיד או ציבור חורגים מעבר לסיפוק צורכי גופם נעשית חריגה זו בצורת מישחק. בפרקיה הקדומים דרכה של התרבות במישחק. אין היא יוצאת מתוך המישחק כעובר היוצא ונעקר מרחם אמו, היא מתפתחת וגדלה במעשה מישחק ובצורת מישחק…

קרבתו של המישחק אל האמנות גלויה לעין. כמו האמנות יוצר גם המישחק עולם דמיוני המופקע מן המציאות היומיומית. הסגולה ליצור עולם מדומה, הסגור בתוך עצמו נתפסת כידוע כסימן היכר מובהק של האמנות, והתורות האסתטיתיות המשילו פעמים רבות את היצירה האמנותית לאי המוקף מים. צד שווה אחר במישחק וביצירה אמנותית הוא העדר בקשת כל עניין אחר מצד המסתכל ביצירה האמנותית והמשתתף במישחק, העובדה ששניהם אינם באים לספק צורך שמחוצה להם. קרבה זו מגיעה לפעמים לידי זהות גמורה, כגון מישחקו של השחקן על הבימה. אולם על אף זיקה קרובה זו קיימים הבדלים מהותיים ביניהם, הקובעים לאמנות ולמישחק מקומות שונים לגמרי במפת העיסוקים של האדם. נסתפק כאן בציונו של הבדל אחד: האפשרות לחזור על מישחק חסרה על פי רוב באמנות. בתחומו של המישחק מהווה אפשרות זו ביטוי מיוחד להווייתו המעוגלת, היא הפונקציה התרבותית העיקרית שלו. היצירה האמנותית היא אמנם סגורה בתוך עצמה, אולם בדרך כלל היא גם יחידה חד־פעמית, שלא ניתן לחזור עליה. הריחוק שבין המקור להעתק, שהוא מהבחנות יסוד בתחומה של האמנות, אינו מצוי במישחק.

הסדר הקבוע של המישחק והאפשרויות לחזור עליו מקרבים אותו לדת, ובמיוחד לאספקט מסוים שבה, שהוא הפולחן מבחינה פורמאלית. מרובים הצדדים השווים שבפולחן ובמישחק. הטקס הפולחני נערך לפי חוקים שחומרתם דומה לזו של חוקי המישחק; בפעולה זו נוצר עולם סגור, המופקע מן החיים היומיומיים, ואף כי הוא עולם של קדושה, יודעים הנוטלים בו חלק, פעיל או סביל, כי לפולחן גבולות במקום ובזמן…אולם כמו באמנות כן יש גם בדת צדדים המבדילים אותה היטב מן המישחק. הדמיון הצורני אינו חל על התכנים והגישה היסודית. ההנאה לעצמה, בלא בקשת עניין אחר, שהיא אופיינית כל כך למישחק ומקרבת אותו לאמנות, אי אפשר לה שתתקיים בתחומה של הדת. טקס פולחני הנעשה כולו לשמו בלא הנחת מציאותו של צו עליון, המטיל אותו על האדם, או של גמול הצפון לשומרי מצוותו, טקס כזה מאבד את אופיו הדתי…כאן יש להיזהר מהרחבת גבול יתירה של מושג המישחק, שלא נבוא להפוך אותו לדבר שכולו מישחק מלים.

 

פרק עשרים ושישה: צלמי צעצועים    🔗

המישחק, שהתנהל שלוש שנים ביני ובין יונתן איסתור, לא היה מישחק מלים, לא היה שעשוע; זה היה מישחק לחיים ולמוות, שאמנם הסתיים במוות. אין לי ספק שיונתן היה ההתגלמות המושלמת של האדם המשחק. הוא שיחק בכל רמ’ח אבריו, בכל רגע של חייו, בכל אתר ואתר שנמצא בו, לפני קהל שלעיתים לא כלל אלא צופה אחד ויחיד או, במקרים תכופים יותר צופה אחת ויחידה, ואפילו ללא צופים, מול הראי. לא בכדי אחד הציורים הבולטים והמרשימים שבמרתפו היתה תמונת האלהים המשחק עם עצמו מול הראי. תמונה זו הדהימתני ממבט ראשון והיא שקבעה את יחסי הסופי אל איסתור. זמן־מה לאחר מכן, משעיינתי בספר שידידו נתן לי לפני מותו, אימצתי לגבי זיווגנו את הפסוקים שבמשלי שלמה שהבאתי לעיל, ומצבנו הקיומי התברר לאשורו: אני הייתי החוכמה (הן מרצה לפילוסופיה אנוכי) ויונתן היה לי לאלהים. ואם כי קנני לאו דוקא בראשית דרכו אלא באחריתה, הייתי אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל, משחקת בחבל ארצו…איזה צירוף אדיר! איזו עוצמה כבירה טומנת בחובה ברית אבירים זו שעל פיה חברו Deus Ludens וSophia־ – האל המשחק והחוכמה – והיו לבשר אחד. האין זו כל הציוויליזאציה האנושית על רגל אחת, או ביתר דיוק, על שתי רגליים איתנות? הביטוי “על רגל אחת” שאוב מן התלמוד. מעשה באחד ממניחי היסוד של היהדות, הלל הזקן שמו (יש סבורים שישו עצמו היה אחד מתלמידיו, אף כי חוץ מאפשרות כרונולוגית פוטנציאלית אין שום אישור לסברה זו), שבא אליו גוי וביקשהו ללמד את כל התורה כולה תוך שהוא עומד על רגל אחת. אמר לו החכם: דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא הוא זיל גמור (עוד הפעם ארמית!), לאמור: את השנוא עליך לא תעשה לחברך, וכל השאר אינו אלא פירוש, לך ולמד. הרב ההומאניסטי אמר מה שאמר בכובד ראש גמור. ואילו אנחנו עוסקים במישחק. ועצם מהותו של המישחק אינה מאפשרת את קיומו של הכלל הגדול של הלל, משום שמטבע הדברים יש בו בכל מישחק מיסוד העימות, התחרות, המאבק, אפילו במישחק שבו הופכים שני בתרים לבשר אחד. על כן גם אם היתה החוכמה לבשר אחד עם האלהים, סופם שהגיעו להתנגשות ביניהם וסיומה היה כמעט טראגי: החכמה הרגה את האלהים. אני הרגתי את יונתן בכוח ההגיון הטבעי של הציוויליזאציה האנושית או, לפחות, של נציגתה המובהקת ביותר: התרבות האירופית.

תרבויות רבות המיתו את אלהיהן – מצרים את אוזיריס, בבל את תמוז, יוון את אדוניס – אך כולן שבו והחיו אותם. רק אירופה המודרנית שימשה מכורה “לישו מת אשר לא קם”. אלהיו המת של פרידריך ניצשה – אותו גאון שתורתו היא גולת כותרתה של רוח אירופה – לא קם לתחייה ולעולם לא יקום. מה שאין כן יונתן איסתור. הוא קם לתחייה. על כל פנים, ה־Deus Ludens שבו, האל המשחק שנתן את תורתו לעם ישראל; ומתן תורה זו גולם בתמונת החיקוי של יציאת מצרים אשר למארק שאגל, שהיתה תלויה במרתף הגורלי של חיי שלי. אולי משום שעל אף הכל היתה זירת מישחקו לא אירופה אלא⁸ אסיה, מערבה של אסיה. ואולי משום שנוסף על היותו אלהים היה יונתן, בדומה לישו, גם אדם, αντροπος האדם התבוני, האדם היוצר; ואדם יוצר אינו זקוק לתחייה, כלומר לעצם האקט של תחיית המתים, משום שהוא חי לנצח ביצירתו. מה היתה אותה היצירה, שבה חי לנצח יונתן איסתור? על כך עוד יסופר להלן. לפי שעה אעיר:

א) לא היה זה אחד מפירות מכחולו: אף ציור אחד, אף תמונה אחת, אף בד אחד מאלה שמילאו את המרתף. פרי עט היתה יצירתו. אחד הפירות הבודדים של עטו.

ב) במותו ציווה יונתן את החיים ליצירה זו, ואני שגרמתי את מותו במישרין זיכיתיו בעקיפין בחיי נצח.

ולא רק בחיי נצח, אלא גם בחיי שעה. משום שלא רק בגיל העמידה, שבו, על פי המסורת היהודית, חיבר שלמה את ספר משלי, פיאר המלך את החוכמה והמשילה לעקרת בית נבונה ויעילה, כי אם גם בערוב ימיו, כאשר הפך לסטואיקן מובהק וכתב את קוהלת, החדור פסימיות עמוקה, מנה כמה מיתרונותיה הפראגמאטיים של זו כגון: טובה חוכמה עם נחלה…כי בצל החוכמה בצל הכסף, ויתרון דעת החוכמה תחייה בעליה…בכל הצניעות מעזה אני להחיל פסוקים אלה עלי, מכל מקום מזווית ראייתו וקיומו של יונתן, שכן באותן שלוש השנים שהייתי אשתו החוקית וכיהנתי במיקדשו כחוכמה בהתגלמותה הפיסית, אני היא שקיימתי אותו חומרית.

מי קיים אותו לפני?

אינני בטוחה שיש לי תשובה ממצה על שאלה זו.

אבל גם למתן תשובה חלקית שומה עלי להוסיף כמה פרטים ביוגראפיים על יונתן איסתור, שלא היה להם מקום בסקירה נוסח מי ומי שנמסרה לעיל.

הייתי, כאמור, אשתו השלישית של יונתן. את הראשונה השאיר בלאטוויה והיא נספתה בשואה. את השנייה נשא בהיותו בקיבוץ, שבו שהה זמן־מה לאחר עלייתו ארצה. זו היתה בעשר שנים קשישה ממנו, ובעת שנפגשנו מלאו לה שמונים ושתיים שנה. יונתן לא נקלט כקיבוץ וכעבור שמונה חדשים מיום בואו לשם, עזבוהו שניהם – הוא ואשתו, שהיתה אחת המייסדות של אותו קיבוץ. מורה מוסמכת היתה והיא שפירנסה אותו, בתחילה מעבודתה במקצועה ולאחר מכן מהגימלה שקיבלה. הוא צייר. לפני שמונה שנים נפטר קרוב משפחה שלו בצרפת והוריש לו את הבית שבכפר, שלימים קניתיו אני, כפי הנראה בגזירת הגורל. כל השנים, פרט לאחרונה, לא כיקר יונתן באותו בית, לא טיפל בו ואף לא השכירו לאחרים. פגישתנו התקיימה בביקורו השני. לראשונה ביקר בבית חצי שנה לפני כן ואיחסן במרתף את ציוריו. את משאלתו לבקר בבית בפעם השלישית הביע בכתב־בפתק שנמצא במגירתו לאחר מותו. הביקור לא יצא לפועל. זמן־מה לפני פגישתנו לקתה אשתו של יונתן בשיתוק ורותקה למיטתה. היה צורך לאשפזה בבית חולים לחשוכי מרפא. התברר לו שאשה נשואה במצבה זכויותיה לאשפוז פחותות מזכויות של רווקה, אלמנה או גרושה, וזמן רב עלול לחלוף עד שיתפנה מקום בעבורה.

יונתן לא היסס. בהסכמתה – במידה שהאשה המשותקת יכלה להביע הסכמה – נתן לה גט פטורין. לאחר מכן חיפש ומצא למענה בית חולים מפואר, מן המשובחים שבכל המזרח התיכון. אישפוז במקום כזה עלה ממון רב. שוב לא היסס יונתן: מכר את הבית בצרפת ושילם דמי אישפוז לשנים אחדות מראש.

יונתן ואני נהגנו יחד לבקר את גרושתו. מצבה דמה למצבי עכשיו: משותקת, עיוורת, חירשת, אילמת. אלא שבימים ההם עדיין לא היו קיימים כל אותם אמצעי הרפואה הטכנולוגיים והמיתקנים המתוחכמים המאפשרים לי לתפקד.

עברו שלוש שנים. יונתן הזדקן, כחש ואיבד הרבה מחיוניותו. יש שאפילו בנוכחות זרים היה שוקע בשרעפיו ומתנתק מן החברה. לחצתי עליו שייבדק אצל רופא. בתחילה סירב; אחר־כך נענה לי. סדרת הבדיקות נמשכה שבוע ימים. ביום השביעי יצא לקופת חולים ולא שב. לפנות ערב טילפנתי אל רופאו. הוא הזמין אותי לבוא אליו אישית, שכן את ההודעה שבפיו העדיף למסור לי שלא באמצעות הטלפון. חשתי אליו כל עוד נפשי בי.

סרטן? – שאלתי בלי עקיפין.

כן.

היכן?

בחוט השידרה. הוא לא אמר לך דבר?

לא.

לי אמר שהוא נוסע להודיע לאשתו.

עדיין לא הגיע – אמרתי ויצאתי.

המלה “נוסע” שבפי הרופא עוררה בי את החשד שלא אלי התכוון יונתן, כי אם לאשתו השנייה.

לא יצאה שעה עד שהגעתי למוסד. הביתנים שבהם שכנו החולים היו פזורים בגן עבות, אך מטופח להפליא. משהגעתי אל ביתנה של גברת איסתור לשעבר ראיתי אור בחלון. השענתי את פני אל הזכוכית: יונתן נמצא ליד גרושתו.

לעולם לא אגלה לאיש את אשר ראיתי מבעד לחלון. דייני אם אומר כי מה שראו עיני הביאני ליד החלטה נחושה לשים קץ לחייו של בעלי.

חזרתי הביתה, שכבתי במיטתי והמתנתי לו. הוא הגיע בחצות הלילה. בלא שהדליק את האור בחדר המיטות התפשט, נטל את גלולת השינה הרגילה שלו והשתרע לידי במיטה – חרש חרש, בעדינות, בזהירות, עושה כל אשר לאל ידו שלא להעירני. שעה ארוכה הרגשתי לפי נשימתו שעדיין לא נרדם. וכשסוף סוף נוכחתי לדעת בביטחה שהתנומה אחזה בו, נטלתי את קופסת הגלולות שלו ויצאתי למטבח. עשרים וחמש גלולות שינה היו בקופסה. את כולן העריתי אל תוך קנקן הקפה והמסתין במים. למחרת בבוקר הרתחתי בתמיסה זו את הקפה והמתקתיו יותר מן הרגיל. יונתן שתה ולא הניד עפעף.

כמדי יום ביומו עיין תוך כדי שתייה בעיתון וכבכל בוקר לאחר שגמר לשתות שב אל מיטתו והמשיך לקרוא. עד מהרה שכב על צדו בתנוחת תינוק ישן: ברכיו כפופות, רגליו אסופות, עיניו עצומות ולשונו חרוצה. נדמה היה שארוכה היא עד אין תיכלה. החזרתי את לשונו אל פיו, כרעתי על ברכי ולחשתי באזניו:

־האם זכורה לך פגישתנו בבית אשר בכפר הצרפתי? חשבנו אז שאין זה בית כפרי אלא מערתו של אפלטון, שרק צללי המציאות מגיעים אליה, ואנו רק שניים משפעת הצללים הללו, כי כצלמי הצעצועים נחשבנו בעיניו של בעל המערה, ואכן חלקנו מיצער כבני אדם, גם אם לא במהרה יינתק החוט המשולש – האל המשחק, החוכמה שהיתה לו לאומנת והמערה שממערת אפלטון הפכה למכפלה המכפילה את עצמה מדור לדור.

 

פרק עשרים ושבעה: החידק    🔗

אני מתביישת. זו לי הפעם הראשונה שנשתרברב דבר שקר אל תוך רשימותי. אולי אין זה שקר מוחלט, אך ודאי הוא שסיומו של הפרק האחרון אין בו משום הקפדה על דיוקם של דברים, ואם יש בו אמת, אין זו כל האמת ואין זו רק האמת.

לא לאטתי באזנו של יונתן את מילות הסיום של אותו פרק, שפתי לא דובבו אותן ורוחי לא הגתן בבוקר מותו. היום, בעת כתיבת דברים אלה, הייתי ודאי אומרת לו את המלים ההן. היום, כשיציאת נשמתי, שהתאחרה בעשרות שנים, צפויה סוף סוף בכל רגע, רוצה אני להיפגש עם יונתן ולהוציא מפי את המשפטים הנאים האלה מלה במלה. ואם, על אף כפירתי המוחלטת באפשרות כזאת, אכן קיים גם העולם הבא ייתכן כי בקרוב אזכה אני. או שמא מוטב לומר שהוא יזכה לכך.

באותו בוקר קראתי את הרופא וקיבלתי ממנו את תעודת המוות. בכך נסתיימה הרפתקת חיי שנמשכה, כאמור, שלוש שנים. בת שלושים הייתי אז; כיום בת מאה ועשרים אני. תשעים השנים שעברו (כמעט שכתבתי – אם מותר לכנות בשם כתיבה את דרך ההבעה שלי – “חלפו”, אך הן לא חלפו, הן התנהלו לאיטן בנחת הגובל עם שעמום) מאז לא היו גדושות מאורעות, על כל פנים לא מאורעות מן הסוג הראוי להיזכר ברשימות אלה, שהרי לא אחת הדגשתי שאין כאן זכרונות אישיים אלא תיאור מקרה שקרה לי וללא כל כוונה מצדי נהפך למאורע היסטורי. על כן את החוויה האישית תיארתי בפרוטרוט רק בכל הנוגע לעצם הפגישה עם יונתן וגם לגביה כמעט רק באותה מידה, שהיא ניתנה לסובלימאציה ואיפשרה להעלות את היחסים בין יונתן וביני לרמת סמל, כמעט אלגוריה היסטורית, קוסמית, תיאולוגית, שניסיתי לבטאה בלהטי המישחק בין אלהים לחוכמה. על כן לא ציירתי את אישיותו החיה, הססגונית של יונתן אלא במונחי מישחק או התגלמות אב־טיפוס אנתרופולוגי, היסטורי סוציאולוגי. על כן לא סיפרתי דבר וחצי דבר על חיי היום־יום שלנו, ועוד פחות מכך על חיינו האינטימיים. והרי בשני אלה אפשר היה למלא מאות רבות של דפי רומן מרתק. ואם ישנם אלמנטים אירוטיים בדברים שהבעתי עד כה, הרי גם הם נועדו לשמש תבלין המורכב מניצוצות של דואליזם גנוסטי־קוסמי כמעט קבליסטי, שעיקרו משיכה ודחייה, התלכדות ופירוד, ולא יחסי גבר ואשה חיים ופועלים, שרירים וקיימים. הן בפועל היו יחסים אלה, גם אם שנינו שיווינו להם משמעות של אקט סמלי, כמעט פולחני ואני לא כתבתי את הרומן הגדול לא רק משום שאין אני רואה את עצמי כמי שנתברך בכשרונות ובכישורים הדרושים לכך, כי אם גם משום שאין לי עניין בזה. הרבה יותר עניין היה עשוי להיות לי בתיאור התרשמותי מן העם היושב בציון, שבקרבו שהיתי באחת התקופות הקשות ביותר לקיומו שעה שהפך מטרה לחיצי זעמו של כל העולם, כאשר הקיטוב הפנימי בין קנאות קיצונית, לאומנית־תוקפנית מתובלת חריפות בחזון משיחי דתי, לבין ערגה לאחוות עמים ושוויון סוציאלי, בין תחושת ייעוד של עם נבחר לבין שנאה עצמית שלוחת רסן על רקע של חופש בלתי מוגבל של הפרט האנושי – קיטוב זה הגיע לשיאו בחברה פלוראליסטית אכולת ניגודים, אידיאליסטית עד אוטופיות וחמרנית עד בחילה, אמוציונאלית, רוגשת, תוססת, מיוסרת, רתוקה למסורת חמורה של חוקים ומשפטים בני אלפי שנים ובעת ובעונה אחת חדשנית עד גיחוך, אינה מוכנה להיכבל בשום שלשלת ומנתקת כל חבל, חברה שמרנית המנפצת כל מיתוס עוד לפני שנרקם, חברת פסיפס מיוצאי כמעט כל הארצות והציוויליזציות בעולם, הנפתלים נפתולי אלהים כדי להשתרש בארץ המוצא המשותף, ארץ קודש שכל גרגר מגרגרי עפרה אגדת קדומים ואות ודגם לתוקפה וגבורתה של הטכנולוגיה המודרנית, החברה העתיקה והצעירה ביותר בכל העולם כולו. מי אני כי אתמודד עם משימת תיאורה של זו? על כן היסחתי את דעתי מכל העניין.

אמת, נכון הדבר. אבל שוב לא כל האמת. אכן, הרגשת קוצר ידי היתה אחת הסיבות שבגללן נמנעתי מלהעלות על הכתב את רשמי ממדינת ישראל בראשית שנות השמונים. אבל היו עוד סיבות אישיות, פסיכולוגיות ואולי אף מצפוניות, אחת מהן הוא החשש שמא יקרני מקרהו של ריצ’ארד קרוסמן.

ריצ’ארד קרוסמן היה אנגלי מראשי מפלגת הלייבור הבריטי. בימי מאבקם של יהודי ארץ ישראל בשלטון המאנדאטורי הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה נתמנה קרוסמן כחבר בוועדה אנגלו־אמריקנית שהוטל עליה להמליץ על פתרון בעיית הסכסוך היהודי־ערבי בארץ. מממשלתו קיבל הוראות ברורות להטות את כף המאזניים לטובת הערבים. במהלך עבודתה של הוועדה התמרד והצטרף אל החברים האמריקניים של הוועדה, שדרשו להעלות ארצה מאה אלף יהודים ניצולי השואה, ששהו אז במחנות הנידחים באירופה. את סיבת התמרדותו ואת התנהגותו בוועדה תיאר בספר מיוחד.

עיקר סיפורו – האווירה ששררה בדיוני הוועדה. כל אימת שהופיעו בפניה נציגי הערבים היו חבריה שלווים ונינוחים. החן המזרחי־לבנטיני שבהופעתם, הרגשות הרומאנטיים נוסח לורנס איש ערב, שעוררו צאצאי החליפים, המסורת הבידואית־פאטריארכלית המצופה בלכה של השכלה צרפתית קולוניאלית, שפריה מערכת נימוסים קוסמת, גרמו יחס חייכני־סלחני לבני העמים המתבגרים הללו, פצעי בגרותם נראו כנקודות חן בעיני האירופים המתוחכמים.

שונה בתכלית היתה האווירה בעת שהעידו נציגי היהודים. הללו רובם בני דור המהפכה הרוסית היו. חסידי אידאולוגיות נוקשות, דוגמתיות, נטולי חוש הומור, כבדי ראש עד דכא, מרי נפש לאחר השמדת שליש עמם באירופה, זרועם נטויה ואצבעם מטיחה אשמה בכל העולם כולו. ואפילו מנהיג מתון, מדען בעל שם, אישיות בינלאומית, שלקסמו האישי יצאו מוניטין בעולם, נשמע כמי שפונה מגבוה אל חברי הוועדה ועורר רגשי רתיעה בקרבם.

פתאם חש קרוסמן כי אותו חידק האנטישמיות שהוחדר עוד בימי הילדות אל דמו של כל מי שקיבל חינוך נוצרי מסורתי – וחינוך כזה קיבלו חברי הוועדה רובם ככולם – חידק זה, שחלק ניכר מן הנוצרים יונקים אותו משדי אמותיהם – מזמזם באוויר הכבד והדחוס. וברגע שהרגיש כי חידק זה אינו מסתפק באוויר אלא צף ועולה בפנים נפשו, משתרבט בדמו דרוך, מוכן ומזומן לתקוף את רוצחי האלוהים, בני השטן, שיילוקים ומרעילי בארות, בו ברגע החליט להדביר את נושא המחלה בעודו באיבו והתייצב לימין יהודי ארץ ישראל ללחום את מלחמתם עד יום מותו.

ואני חששתי שמא תוך כדי הערכת שהותי בישראל מהיבט חברתי, היסטורי או פילוסופי כל שהוא אף בי יתחולל התהליך שהביא את קרוסמן למה שהביא. על כן בעוד הוא, החידק, נח בנבכי נפשי רדום לחלוטין (הן ייתכן שקבע מושבו דווקא באחת מטיפות דמם של האנוסים שבעורקי) אמרתי לו מה שאמר, לדבריו של יונתן, אחד ממפרשי ספרי הקודש על בלעם, זה הנביא האלילי שנשכר לקלל את עם ישראל ולהפתעתו של השוכר הרעיף עליו ברכות: לא מדובשך ולא מעוקצך.

אותו מפרש המשיל את בלעם לדבורה, או כפי שנאמר במקור העתיק (לדבריו של יונתן) לצירעה.

אני איני ממשילה את עצמי לשום חרק מן החרקים. שבועות מיספר לאחר מותו של יונתן נטשתי את מדינת ישראל ולא שבתי אליה כל ימי. לאחר שביצעתי בבעלי מה שביצעתי עשיתי את הכל כדי להשכיח מלבי את כל הפרשה כולה למן הפגישה בבית שרכשתי בצרפת ועד לגלולות השינה בקפה. תקופה ארוכה עלה הדבר בידי. ואילו עתה, עשרות שנים לאחר מכן, אין אני יכולה להתנתק מן התפקיד המיסטי־אלגורי־היסטורי שייחד לי הגורל לגבי עם ישראל ומדינתו. וכך אני הוגה:

את קו הגבול בין ימי הביניים לבין העת החדשה מקובל לקבוע בשנת 1492. שנה אחרונה וראשונה היא שנה זו. באותה שנה גורשו היהודים מספרד ונתגלתה יבשת אמריקה, זה העולם החדש ליהודים בפרט ולאנושות בכלל. על אף השנים הרבות שחלפו מימי מעורבותי בחייו (ובמותו), סליחה, במותו (ובחייו), של יונתן איסתור עדיין אין אני יודעת אם העשור השמיני של המאה העשרים כלומר העשור שבו נתקיימה מעורבות זו, ייחשב כאחריתו וכראשיתו של עידן בדברי ימיו של המין האנושי בכלל ושל עם ישראל בפרט, או העשור החמישי שבו השמיד היטלר שליש מן העם היהודי ובו קמה מדינת ישראל בארץ מוצאו של עם זה, לאחר שלא היתה קיימת למעלה מאלפיים שנה.

פעם אחת קראתי את מכתביו של קולומבוס (יש גורסים שהשתייך אל האנוסים) לאיזבלה הקאסטילית בעניין גילויו של העולם החדש. איזבלה, כידוע, גירשה את היהודים מספרד. אני לא גירשתי אף אדם אחד מאיזה מקום שהוא על פני כוכב לכת זה. אף על פי כן יש שאני מדמה את עצמי למלכת ספרד זו בשל המעשה שעשיתי ביונתן ובכך הצעדתי, בעקיפין, את העולם לעידן חדש, וזאת בשל פתק קטן שגיליתי באחד ממגירותיו.

 

פרק עשרים ושמונה: הפתק    🔗

כשהסתלק הרופא, שנתן לי את תעודת המוות והדריך אותי לגבי כמה צעדים פורמאליים שהיה עלי לנקוט לשם עריכת ההלוויה, פתחתי את מגירות שולחנו של יונתן ולתמהוני גיליתי כי ריקות הן. תמיד היה לי רושם שמגירותיו גדושות ניירות שונים ומשונים: מכתבים, רשימות, קבלות, חשבונות…כפי הנראה הריקן זמן־מה לפני מותו, אולי לאחר שנודע לו על מחלתו האנושה. רק במגירה אחת מצאתי דף תלוש מבלוק כתיבה, ולכל אורכו כתובת באותיות קידוש לבנה: “עוד השבוע עלי לעשות הכל כדי להגיע לצרפת ולהשמיד את הצוואה”. לא ייחסתי שום חשיבות לפתק זה. לפי מיטב ידיעתי לא היה ליונתן שום נכס שיכול היה לצוותו לזולתו. שלוש שנים פירנסתי אותו, שכן מיד עם בואי ארצה עלה בידי לקבל משרה במרכז לתרבות צרפת במשכורת נאה למדי ואפילו גבוהה במושגי מדינת ישראל בימים ההם. עוד בשנה השנייה הגיש לי יום אחד־במחווה תיאטרלית, ספק דראמתית ספק מוקיונית כדרכו – מיסמך חתום ומקוים כדת וכדין, שלפיו לאות תודה והוקרה על כל אשר עשיתי למענו הוא מעמיד לרשותי ומעביר לבעלותי המלאה, בעודו בחיים, את כל יצירותיו אשר בצרפת ובירושלים. המדובר הוא במרתף הבית, שקניתי ממנו בפגישתו הראשונה, וּבְאַטֶלְיֶה שעלה בידו לקבל בעיר העתיקה בירושלים. בחייו לא ביקרתי באותו אַטֶלְיֶה אפילו פעם אחת, וכל אימת שבעת טיול בירושלים העתיקה הבעתי רצון לסור שמה, השתמט יונתן מלמלא את רצוני בתירוצים שונים ומשונים. אף הוא עצמו לא הרבה לבקר בו ונסיעותיו לירושלים היו נדירות מאד.

הייתי בטוחה איפוא שהאטליה אינו גדוש תמונות וציורים; אף על פי כן כשנכנסתי “למוסד” זה כשבועיים אחרי מותו, אפילו אני הופתעתי לראות שֶהֶאַטֶלְיֶה ריק לחלוטין וקירותיו הלבנים לא ידעו מסמר מימיהם, על בל פנים לא מיום הסיוד האחרון.

וכשם שידעתי שאין לו מה להוריש כך סברתי כמעט בוודאות שאין לו למי להוריש. בנים ובנות לא היו לו. אחיו, אחותו ואשתו הראשונה נספו בשואה. גרושתו המשותקת מתה במוסד לחשוכי מרפא עוד לפני שעזבתי את הארץ, ואני עזבתי את הארץ, כאמור, שבועות אחדים לאחר מותו. אין פלא איפוא שאת הרשום בדף הנייר התלוש מבלוק כתיבה ראיתי כביטוי של תעתוע נוסף, אחד מתעתועי דמיונו החולני, מעין צופן לרעיון מיסטי המסתתר מאחורי הצורך להשמיד צוואה שאין בה ממש; כפי הנראה ייחס למלים “צוואה” ו"השמדה" משמעות מעבר למובנן כפשוטן. קימטתי את הפתק ותחבתי אותו באחד הארנקים שלי. עשרים שנה נח בו הפתק המקומט. וכעבור עשרים שנה, כשאכן נזדקקתי לו, מה גדולה היתה תדהמתי על שהארנק נשתמר אצלי משום מה במשך כל אותן השנים, וכאשר פתחתי אותו לא מצאתי בו דבר וחצי דבר חוץ מאותו דף תלוש שדמה עתה למפית נייר משומשת לאחר ארוחה. לבדו רבץ בפינת תחתיתו של הארנק, כשם שלבדו היה פרוש על פני קרקעית מגירת שולחנו של יונתן עשרים שנה לפני כן.

כל אותן השנים ביליתי בכמה מבירותיה של אירופה כמרצה אורחת, כמרצה זמנית ואפילו כמרצה קבועה: באוניברסיטה של הלסינקי, באוסלו ובשטוקהולם, באוניברסיטה של קופנהאגן, במינכן ובאמסטרדם; באוניברסיטה של לונדון, במאדריד וברומא. ואני בכוונה מדלגת על פאריס משום שנדודי נדודים מרצון היו ולא נדודי אונס, ודווקא מפאריס, עיר מולדתי, כמעט הוקרתי את רגלי, ואם ביקרתי בה לא הארכתי את שהותי בכרך זה מעבר לסמסטר אחד, אף כי מדי שנה בשנה, בכל מקום ששהיתי בו, הייתי מקבלת, כשלושה חדשים לפני תחילת שנת הלימודים, מכתב מסורבון ובו הודעה, שמקומי שמור עדיין באוניברסיטה זו. אף הפרופיסורה הוענקה לי ב־Alma mater זאת.

בישראל לא ביקרתי אפילו פעם אחת. התעלמתי מהכותרות המוקדשות למתרחש באותה ארץ, שמילאו את העיתונות מזמן לזמן. הייתי עוצמת את עיני ואוטמת את אוזני – כמעט פיסית – כל אימת שבאמצעי התקשורת האלקטרוניים הופיעה מדינת ישראל. אף השתדלתי למעט במגע עם עמיתי היהודים בכל אירופה, ועל כל פנים נמנעתי מלהגיע לידי יחסי ידידות עמם, אף כי לנהוג לפי עקרון זה היה קשה מאד בעולם האקדמי של סוף המאה העשרים. עוד יותר קשה היה למחוק את דמותו של יונתן איסתור, שהיתה חרותה עמוק בלבי ובנפשי, אף כי עשיתי כל אשר ביכולתי לעקרה מתוכי. אף פעם אחת לא התקרבתי לאותו בית גורלי בכפר שבדרום צרפת. לא ניגשתי אליו אפילו כשביקרתי בבית הורי אמי – גם זאת לעיתים רחוקות מאד – שנמצא באותו איזור. ואפילו כשהגיעה אלי ידיעה על דליקה שפרצה בבית זה, שבעטיה הרבה דברים, ביניהם ציוריו של יונתן איסתור, נשרפו כליל, לא טרחתי לזוז מג’יניבה, שבה שהיתי באותה תקופה, וביקשתי מאמי שתגבה את דמי הביטוח, תשפץ את הטעון שיפוץ ותרהט את הבית מחדש. הבית לא היה מאוכלס מיום שיונתן ואני עזבנו אותו, והדליקה פרצה בו, לדעת המומחים של חברת הביטוח שחקרו בעניין, בשל מכת ברק, שפגעה במערכת חוטי החשמל, אשר נתבלו והעלו חלודה.

לאט לאט, בכבדות, על פי הפתגם “מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן”, נשאו מאמצי ההשכחה פרי ודיוקנו של יונתן הלך וניטשטש.

והנה יום אחד חזר וצף לנגד עיני רוחי, ממש כפי שהופיע בפני לראשונה: אדם זקן, על כל פנים בעיני היה זקן, במחצית השנייה של העשור השביעי לחייו, ואולי אפילו במחצית הראשונה של העשור השמיני. תלתלים עבותים – כעין האפר – עטרו את קרחתו, גלשו גלים גלים מעורפו אל צווארו ונחו כסגסוגת מתכת אפורה שקפאה בעודה בכור ההיתוך, כאנשי פומפיאה בפעור הווזוב את לועו הלוהט. לבוש היה חליפת קיץ ירוקה־בהירה, גנדרנית עד קינטור בהתחשב בגילו, ועניבת פרפר אדומה התנוססה מתחת לסנטרו וכיסתה את קצות הצווארון של חולצתו הבהירה. קומתו בינונית היתה וכתפיו, כפי שחשדתי מיד וכפי שהתברר לאחר מכן, צרות היו על אף המאמץ שהשקיע החייט – כפי הנראה חייט מושלם – במקטורנו התפור למשעי, כדי להרחיב כתפיים אלה ולהצר את הכרס שאפילו החגורה הרחבה שהידקה הדק היטב את בטנו, לא יכלה לה עד תום.

הוא החווה קידה ושאל:

– מדמואזל לאוואר?

 

פרק עשרים ותשעה: החיוך    🔗

ביום שמדובר בו לא הייתי מדמואזל לאוואר כבר למעלה מעשרים שנה, ועד היום הזה, מסיבות שאינן מובנות גם לי, נושאת אני את שם המשפחה “איסתור”. האיש שהעלה מנבכי זכרוני בחיות כה רבה את דמותו של יונתן הראשיתי היה גבר כבן ארבעים. הוא ישב בכורסה בחדר האורחים, אשר בדירתי שבאוסלו, ושוחח עמי בגרמנית רהוטה. מראהו נשתכח ממני לחלוטין, שכן דמותו של יונתן שצפה לעיני רוחי באותה שעה הסתירה את האיש מעיני הבשר שלי. בתחילה לא קלטתי גם את דבריו, ושמא קלטתי אבל הם פרחו מזכרוני כליל. זכור לי שמן הרגע הראשון עצבני היה ומתוח ומשום מה עורר גם בי עצבנות ומתיחות.

שאלתי אותו אם הוא מוכן לשתות משקה חריף. השיב לי שמימי נעוריו הוא מתנזר מכוהל, אך ברשותי ישמח לעשן. אמרתי לו:

– הרשות נתונה, אך דווקא סיגריות אין בביתי.

– אל תטרחי־אמר.

מן הכיס החיצוני העליון של מקטורנו שלה סיגר עבה והציתו. עשן סמיך, צורב וניחוחי התפשט בחדר. חשתי סחרחורת נעימה של שכרון קל. משום מה נתחשק לי להגבירה. מזגתי לעצמי כוס שרי ותוך כדי לגימה שאלתי:

– האם אתה מוסלמי?

הוא התחייך.

כאמור, איני זוכרת את מראה פניו, אך זוכרת גם זוכרת אני את חיוכו.

לפני כארבעים שנה – ואני כבת שמונים – פגשתי ברחוב ידיד מימי נעורי. כששים שנה לא ראינו זה את זו, אך למרבה הפלא הכירני הישיש.

– מארגוט? – שאל בהיסוס.

– כן – עניתי.

– מארגוט, מארגוט! רק החיוך נשאר!

בגיל שמונים אפילו אשה אין לה מה להפסיד. על כן אמרתי:

– גם זה לא שלי. של רופא השיניים שלי החיוך.

חיוכו של אותו גבר לא היה של רופא השיניים. של יונתן איסתור היה.

– מדוע אתה מחייך?־שאלתי.

משום שמוזר לשמוע מפיך שאלה בדבר השתייכותי לאחר כל מה שסיפרתי לך.

רק אז תפסתי שלא עקבתי אחר דבריו. האיש, בלא שנתבקש. התחיל לספר את סיפורו מחדש. עיקרו של הסיפור הוא שהמספר המתגורר בישראל גילה יום אחד באקראי שהוא שאר בשר של יונתן איסתור, שהלך לעולמו לפגי כך וכך שנים. לאחר חקירה ודרישה נודע לו מפיו של פלוני, שהכיר היטב אה הצייר, כי המנוח השאיר לפני מותו צוואה לטובת אדם, שיש בידו להוכיח שהוא שאר בשרו בדרגה הגבוהה ביותר של שארה מבין כל באי עולם המהלכים עדיין על פני האדמה, בתנאי שהמושג שארה ייקבע על פי קריטריון של קירבת דם ממש ולא של קירבה באמצעות נישואין. הוא, האיש המספר, שאיני יודעת מה שמו (והפעם בטוחה אני שלא שכחתי את השם אלא פשוט לא טרחתי לקלטו) לא יתקשה לעמוד בתנאי ההוכחה הנדרשים, וככל שהוא קרוב רחוק, הריהו בכל זאת שאר בשרו הקרוב ביותר של המנוח מקרב המצויים היום בעולם לפי התקן שנקבע בצוואתו. הבעיה היא הצוואה עצמה. והנה אמרו לו שאני אלמנתו של יונתן איסתור ואף יעצו שיבקש את עזרתי בחיפוש אחרי מקום הימצאה של אותה צוואה.

שתקתי. נזכרתי בפתק היחיד שמצאתי במגירת שולחנו של יונתן.

האיש נתחייך שוב:

– התוכלי לעזור לי, גברת איסתור?

– ייתכן.

אני באמת מודה לך מקרב לב. אבל תרשי לי לשאול למה את מתכוונת באמרך “ייתכן”?

– אני מתכוונת לומר, שאם הצוואה עוד קיימת, נדמה לי שאוכל להביא אותך אל מקום הימצאה.

למחרת בבוקר טסנו שנינו לג’יניבה. ומשם המשכנו את דרכנו במונית אל הכפר שבו־על אף השריפה־עוד עמד על תילו הבית השייך לי, שלא ראיתיו אלא פעם אחת ויחידה לפני עשרים ושלוש שנים.

לוא הייתי סופרת ודאי שלא הייתי יכולה להבליג על רגשותי ולא הייתי מתאפקת לפחות מלנסות ולתאר את הנוף עוצר הנשימה הנשקף מאותה בקעה שבדרום מערב צרפת, שאחד מגיאותיה טמן בחובו את הכפר הציורי, אשר בו שובצה הפנינה, שעורך הדין שלי כינה אותה לפני בשם נכס. שההשקעה בו כדאית בהחלט, ומשום כך קניתי בית יפה זה על כרמו, על פרדסו ועל גינת הנוי המרובעת המשתרעת מאחוריו. ואם אני, שכמעט מיום שיצאתי לאוויר העולם ועד ליום פגישתי עם הזר, שעתיד היה להיות בעלי, דהיינו במשך עשרים ושבע שנים, ביקרתי בסביבה ההיא בכל חופשת קיץ וביליתי משבועיים עד חודש וחצי בבית הוריה של אמי, שפחות מעשרה קילומטרים מפרידים בינו לבין “הנכס” המתואר, אם אני משתמשת בביטויים כגון עוצר נשימה, ציורי ופנינה, וזאת לאחר שחלפו מאז לא ימי דור אחד, כי אם דורות על דורות, אות הוא כי יש דברים בגו, וסופר שנתברך בכשרון תיאורי ודאי שהיה רואה אתגר לעצמו לבטא במלים את יופיה הססגוני של פינת חמד זו. אני לא נתברכתי בכשרון כזה, על כן לא אתאר את ההרגשות שהסעירוני כשנעצתי את המפתח שלי בחור המנעול של דלת הכניסה לבית, שכן נמצאת אני מעבר לשלב ההרגשות הן בחיים והן בדו’ח זה. לפיכך כל המעונין בהרגשות, הריני שולחת אותו אל אותם הפרקים בראשית רשימותי, שבהם מתוארת, בתנופה האדירה ביותר שיכולתי המוגבלת מסוגלת לבטא, פגישתי הראשונה עם יונתן. אפילו ההתפרצות האמוציאונלית כלפי הסביבה, שהובעה זה עתה, שאובה משם, ולא רק שאובה אלא הועתקה כמעט מלה במלה־ומי שקרא את רשימותי עד כה, נהירים לו דרכי ההעתקה שלי בגילי, במצבי ובאפשרויות הפתוחות לפני. אני אתרכז בעובדות:

אמי מילאה רק את מחצית בקשתי. היא שיפצה את הבית, אך לא ריהטה אותו מחדש. על כן היה ריק כדירה חדשה שבעליה העמידוה להשכרה. אף רהיט אחד, אף כלי אחד, אף בדל רמז לחיים לא נמצא בבית. הקירות המסוידים לא ידעו מסמר ממש כקירות האטליה של יונתן בירושלים, שראיתים לאחר מותו. מאידך גיסא, לא נשתמרו שום סימנים של דליקה. מי שלא זכר כמוני את מה שהיה מצוי בבית לפני עשרים ושלוש שנים לא היה מעלה על הדעת שהמרתף, למשל, היה מלא וגדוש בדי צבע, תמונות, ציורים ואפילו גובלנים. אפילו זכר קלוש לא נותר מהם. אין פלא איפוא שהחיפוש אחר הצוואה לא היה כרוך בקשיים כל שהם. וכי ייתכן שיהא קושי לערוך חיפוש בבית המרוקן מכל סימן חיים? הדבר היחיד שנשתייר מן הימים ההם היה המקרר החשמלי, שניצב במיטבח באותה פינה שבה עמד לפני עשרים ושלוש שנים, ומאז לא הופעל. ואכן בתא ההקפאה של אותו מקרר מצאנו מעטפה חומה, גדולה, “שמנה” ורחבה ועליה הכתובת: “צוואה”.

בלא לפתוח את המעטפה, בלא להציץ בה, בלא כל נסיון לעמוד על טיב תכולתה. מסרתי אותה לאיש, שחיוכו העלה מה שהעלה מנבכי נשמתי.

 

פרק שלושים: מורשה    🔗

כשחזרתי לביתי עיינתי בפתק של יונתן. כפי שכבר סיפרתי – להפתעתי אולי אפילו לתדהמתי – מצאתי על נקלה את הארנק, שהפתק היה טמון בו וגם את הפתק עצמו. עכשיו שבתי וקראתי בו. ככל דבר שעתיד לזכות לקאנוניזאציה אף הפתק לא חל שינוי בתוכנו, בכתבו ובלשונו במשך שתי עשרות שנים ומעלה. אמנם, הדיו דהה במידה ניכרת אך עדיין ניתן היה להבחין בבירור בכתובת שעל גבי הנייר: “עוד השבוע עלי לעשות הכל כדי להגיע לצרפת ולהשמיד את הצוואה”. עתה לא היה צל של ספק שאני, מארגוט איסתור, מנעתי את השמדת הצוואה עם שהרעלתי את בעלי. אני ולא אחרת. אלמלא אני, היה יונתן מגשים את האמור בפתק, מגיע אל הבית ומשמיד את הצוואה שמסרתי ללא כל היסוס לידיו של היורש, האמיתי או המדומה, משום שכאמור לעיל בטוחה הייתי שאין בה ממש. ואפילו המדובר הוא בכתב יד כלשהו, ספק אם ערכו עלה על מחיר הנייר שעליו נכתב. ציוריו של יונתן ניצלו מריקבון רק בשל הדליקה שעשתה בהם כלה. נכון הוא שניסה את כוחו גם בכתיבה, אם כי לעיתים רחוקות מאד. הבאתי בפרקים הקודמים את רשימתו על דויד המלך ואת מאמרו על משורר עברי. ברור היה לי – ולא רק לי – שגורל יצירתו בספרות נחרץ מראש, ואין הוא שונה ממנת חלקה של תפוקתו האמנותית. על כן לא התעניינתי בתכולתה של המעטפה שהיתה חבויה בתא ההקפאה של המקרר, ומכל המיפגש עם מי שהציג את עצמו כשאר בשרו של בעלי, לא נותר בקרבי אלא דיוקנו של יונתן שנולד מחדש, ושוב עמלתי שנים על שנים לטשטשו, לשחקו, ולעקרו מן השורש. והנה כאשר לבי היה סמוך ובטוח כי סוף סוף עלה הדבר בידי שנית, נהפכה הקערה על פיה עוד הפעם, אך לא בבת אחת כפי שקרה בפעם הראשונה, אלא בתהליך ממושך ומורכב למדי.

כפי שידוע לקורא, אחד האמצעים להשכיח את יונתן היתה ההתעלמות מקיומה של מדינת ישראל. עכשיו הקפדתי על כך הרבה יותר מאשר לפני גילוי הצוואה. כחצי יובל שנים דילגתי על כותרת בעיתון הכוללת את שמה של מדינה זו, וכיביתי את הטלוויזיה כל אימת ששם זה הוזכר ולוא אך בחדשות. כיובל שנים נהגתי כך עד אשר הגיע היום שבו נבצר ממני – ולא רק ממני כי אם מכל אדם אחר בעולם – לעשות כן.

בכל אמצעי התקשורת בעולם הופיעו בזו אחר זו ידיעות מוזרות ומדהימות על המתרחש במדינת היהודים. סנסאציה רדפה סנסאציה. בתחילה סבורה הייתי שהחידק האנטישמי של קרוסמן ניעור מתרדמתו והתפשט עד לממדים של מגיפה. האמונה, המושרשת ברבדים עמוקים של התודעה הקולקטיבית של עמי אירופה הנוצרית, שלפיה אין היהודים אלא כת בינלאומית אדירה של שליחי השטן, כוחות השחור, ההרס והארס בטבע וברוח, בשמים ובארץ – שוב קמה לתחייה במלוא שיעור קומתה מימי הביניים ומתקופתו על היטלר, והוסבה מן הפרט היהודי אל היהודי הקולקטיבי, אל מדינת ישראל. ניצניה של משטמה קטלנית זו הורגשו היטב בתקופת מלחמת לבנון, זמן פגישתי עם יונתן, אלא כנגד מה שהתחולל חמישים שנה לאחר מכן לא היו אלה אלא גיצים בודדים לעומת דליקה משתוללת ומכלה. גדולה מזו: המציאות הריאלית, “העובדות העקשניות שאינן ניתנות לערעור” כלשונו של פראנסיס בייקון, שימשו דלק לתבערה וחיזקו את תדמית מדינת המכשפים, מעין רב־מג קולקטיבי כל־יכול, שאיש אינו יכול לכפור באמיתות הסיפורים על מעלליו, יהא ליברל, הומאניסט ואפילו אוהב ישראל ככל שיהיה, שכן כת תמוהה של מדענים מכל התחומים־מדעי הטבע, הרוח והחברה – השתלטה על מדינת ישראל וייסדה בה את מישטר הסיינסוקראטיה – מלכות המדע הראשונה בעולם.

אחת מפעולותיו הראשונות של השלטון החדש היה פירוק הצבא וביטולו המוחלט.

את מקומו של הצבא המהולל והמפואר ירש צוות מצומצם, מאורגן כגוף אחד וממושמע כמחשב, הקרוי חיל מדע. כל כלי הנשק – הגרעיני, והקונוונציאונלי – הושמדו בבת אחת עד תום, לנוכח עינו הצופיה של העולם המוכה בתדהמה.

התוצאות לא איחרו לבוא. כל המדינות השכנות, הנוטרות איבה תהומית לישראל מאז התבוסה, שנחלו בעת פלישתן אל תוכה ביום היוולדה, והמתנכלות להשמידה מיום הקמתה, ריכזו בגבולותיה כוחות אדירים. בסיוע מאסיבי של כל ארצות הגוש הקומוניסטי ורוב מדינות העולם השלישי ולנוכח נייטראליות עוינת של כל אירופה המערבית ואמריקה, הופעלו כל הכוחות הללו, שהעוצמה הכוללת של נישקם עלתה מאות מונים על כל עוצמה אחרת הידועה בתולדות העמים ומלחמותיהם מיום ברוא אלהים ארץ ושמים, והשתערו על רצועת יבשה עלובה, ששטחה כשלושים אלף קילומטר מרובעים ואוכלוסייתה אינה מגיעה לעשרה מיליון נפש.

תבל ומלואה עצרה את נשימתה. בפה פעור ציפתה האנושות להשמדה הטוטאלית של כל אשר נשמה באפו בחבל ארץ זה, שעמו ויתר לפי כל הסימנים על הגנתו. נראה כי אומה בת ארבעת אלפים שנה גמרה אומר לשים קץ לחייה, לחזור בקנה מידה ענקי על אקט ההתאבדות ההמונית, שבוצע במאה הראשונה לספירה במצדה, מעוזם האחרון של היהודים שמרדו ברומא. לגיונותיה של הקיסרות האדירה צרו על המצודה, והנצורים העדיפו לשחוט את עצמם ולא ליפול בידי הקלגסים הרומיים. בימי שהותי בארץ תיירתי באותו הר שבמידבר יהודה, סיירתי בחפירות המיבצר אשר על פסגתו והתרשמתי עמוקות ממראה עיני.

הוי! עד מה ציפתה האנושות כולה למצדה שנייה: מוגדלת, מורחבת, משוכללת. כמה נחשולי אהדה, הערצה, השתתפות בצער, ניצבו מאחורי כותלה של הציוויליזאציה האירופית, עירנים, דרוכים, מוכנים ומזומנים להציף את כל חמש היבשות בפרץ כביר של רחמים נוצריים ולבקש סליחה ומחילה מכל יהודי בתפוצותיו. ואולם, מה שאירע היה היפוכה הגמור של ציפיה זו. פצצות מימן, טילים, פגזים נשרו ממטוסי שילוח ותותחים, אך לפני הגיעם אל הגבול, נתפרקו כהרף עין מעוצמתם, והיו לשלפוחיות אוויר המרפרפות על פני האדמה או לבועות קצף הצפות על פני המים. גייסות של טאנקים נתקעו בחומה בצורה, שלא הבחינה בה לא רק עינו של אדם אלא גם עינו של המכשיר האופטי המשוכלל ביותר. אלפי רבבה של צבאות האוייבים ניצבו אין אונים כחיילי עופרת.

בראשית היה ההלם. ואחרי ההלם כלבה של הר געש פרץ הזעם. זעם מהול בהערצה. זעקת אימים נתמלטה מפיותיהם של כל כלי התקשורת בעולם. דומה היה ששאגה זו עצמה די היה בה כדי להפוך לתל חרבות פינת תבל זעירה זו, שיושביה ויוצאיה מטרידים את רוח האנוש אלפים בשנים. אלא שעתה כל נסיון מסוג זה נדון לכשלון. רצועת היבשה סגורה הרמטית, סוגרת מסוגרת וחומותיה לא נפלו מחצוצרות תבל.

כת המדענים לא נבחרה על ידי העם ולא שלטה בכוח חוקים שנחקקו על ידי פרלאמנט. השלטון נשר לידיה מעץ המדינה כפרי בשל, כתפוח שנפל על ראשו של ניוטון, והיא משלה בעם בכוח חוקי הטבע. גלולות סינתטיות שימשו לתושביה תחליף למטעמי מזון וסיבי אוויר מרוכז היו להם ללבוש בכל ימות השנה. לעומת זאת, לאורכה ולרוחבה של הארץ כולה הוקמו מיתקנים כבירים שנועדו לחקור ולבחון את…“מעמדו של עם ישראל בקוסמוס”, שכן כת המדענים דגלה בתורה, שלפיה העם היהודי הוא תופעה קוסמית, ורק המדע יכול לפתור את החידה הפינומנאלית של עברו, לבסס את חייו בהווה ולקבוע את ייעודיו בעתיד, לנוכח הקואורדינאטות של הקוסמוס, העולם האורגאני והציוויליזאציה האנושית. כל משאבי החומר והרוח של המדינה היו קודש למטרה זו, וכך אמר מי שאמר בימים ההם: ישראל התבצרה בתוך עצמה ומבודדת מן העולם החיצוני הריהי צוברת אנרגיה מן הקוסמוס, כפי שצברה אי־פעם מאלוהיה על מנת שבבוא היום תשוב ותפוצץ את גרעין האוראניום המועשר של רוחה ותפזר את רסיסיו על פני ארבע כנפות העולם.

מובן מאליו שלא יכולתי לעצום עין על המתרחש, ככל ילוד אשה על פני כדור הארץ, ואף יותר, הרבה יותר מזה.

עוד בשלב הראשון של הדיווח על ההתפתחות הסנסאציונית צוין בכלי התקשורת שקבוצת המדענים השלטת בישראל קרויה בשם “הכת האיסתוריאנית”. מוזר, אבל בתחילה לא עורר בי שם זה שום אסוציאציות. סבורה הייתי שהמדובר הוא בשיבוש של השם זאראטוסטרא או זורואסטר.

רק כעבור פרק זמן ניכר למדי הופיעו בעיתונות הסברים ופירושים לשם זה, נתברר שכת זו מבססת את מישנתה על תורה שבכתב, פרי עטו של צייר אלמוני בשם איסתור, שהלך לעולמו לפני יובל שנים והשאיר צוואה לעמו. צוואה זו היא כתבי הקודש של הכת, כשם שהזוהר היה הספר הקדוש של המקובלים, הברית החדשה של הנוצרים והקוראן ספר הספרים של המוסלמים – כולם, לרבות צוואתו של איסתור, מבוססים בצורה זו או אחרת על התנ’ך.

אני היא שהיצלתי את הצוואה מן האבדון. היה איפוא שכר לפעולתי המזוויעה. מעז יצא מתוק וממוות – חיי נצח. כשמסרתי את הצוואה לידי היורש המפוקפק לא היכרתי את תוכנה. היום יודע אותה בעל־פה כל ישראלי וכמעט כל יהודי. במידה זו או אחרת מכיר אותה כל אדם משכיל ברחבי העולם. היא תורגמה לכל הלשונות ותפוצתה – מאות מיליונים עותקים. כל מלה בה נחקרה, נלמדה, נתפרשה, נחרשה עד למעמקים על ידי חסידיו, תלמידיו ומעריציו של המורה הדגול, שאיש מהם לא ראהו מימיו.

והנה, אף־על־פי שעיקרי תורתו של בעלי יונתן איסתור הם נחלת הכלל, אין אני יכולה לסיים את רשימותי אלה, שהגיעו לקיצן, בלי שאשלב בהן את תמצית תוכנה של הצוואה ולוא כמר מדלי, על קצה המזלג בלבד.

 

פרק שלושים ואחד: צייר המיתוס    🔗

יונתן היה צייר. על כן גם צוואתו יותר משיש בה רעיונות מצויים בה ציורים המבוטאים במלים. הציור הראשון הוא אפלטוני־הגליאני גם יחד. בראשית היו האידיאות, דהיינו הצורות האפלטוניות. הן התרבו בדרך של התזיס והאנטיתזיס של הגל: כל אידיאה הולידה את היפוכה, משל לאדם המוליד את בבואתו בראי. לאחר התרוצצות, השתוללות, מישחק, מאבק, פרייה ורבייה אידיאית שלכאורה אין לה תיכלה, החליטו גיבוריה של ההתרחשות הגדולה לשים קץ לאינסופיותו של תהליך זה. הניגודים וההפכים, התיזות והאנטיתזות מתארגנים, מתחברים ונערכים זה מול זה במעין מחולת מחניים, ביתר דיוק: מלחמת ביניים, שבה מתחרים זה עם זה שני ענקים, לא נפילים, אלא כפילים, שכל אחד מהם אוצר בקרבו את כל הסותר את משנהו, שכל אחד מהם ניגוד מוחלט לכפילו, היפוכו הגמור. האחד הוא אלהים; והאחר – כפילו מתחרהו – החלל, המרחב. האלהים הוא מלאות, גודש, עוצמה, שלימות – כדור פארמנידי מושלם; החלל – קוביית Vacuum ריק ניוטוני מוגבל בשש פיאות ושמונה זוויות. אלהים משתוקק להתפרק ממלאותו המעיקה; החלל – מנוי וגמור עמו לשמור על בתולי ריקותו. אלהים משתער על החלל; החלל מתגונן, מבצר את חומות פיאותיו ובעמדת ניגוח מפנה כלפי אלהים את זוויותיו. תוצאות הקרב – תיקו; אם כי לא תיקו מוחלט, שכן בסופו של דבר עולה בידי אלהים לקטום אחת מזוויותיו של החלל ומבעד לנקב שנתהווה להזרים אל תוכו חלק מגודש אונו. יונתן קורא לאון רצון האלהים, עם שהמונח רצון משמש אצלו במשמעות שופנהאורית, כלומר “הדבר כשלעצמו”, יסוד היסודות של ההוויה, הנאומן הקאנטיאני, שהוא מהות היש, הלוז של המציאות.

החלל לא נכנע, הוא מכריז על מרי נגד אלהים וכופה על בדל רצונו שחדר מבעד לנקב הזווית את החוקיות, את משפט החלל, את מה שאנו מכנים חוקי הטבע.

הרצון הופך לחומר (על טיבו הבלתי חומרי של החומר אין איש חולק מיום שנתגלה הרכבו המסובך של האטום על גרעינו ועל חגורת האלקטרונים המקיפה גרעין זה), החומר הופך לאנרגיה, והאנרגיה סופה אנתרופיה, כלומר היא מתמסמסת בחלל והופכת לאין, על פי החוק השני של התרמודינאמיקה. התיקו נהפך לנצחונו של החלל.

ואולם, מישקע אחד זעיר של רצון אינו נכנע לחלל. בכוחותיו הדלים הוא קורא תיגר על חוקיו של זה ובמאמצים נואשים, בסבלנות אין־קץ, בנפתולי אלהים, בתהליך איטי, מתיש, סוחט ומייגע גורר הוא את קוביית החלל כולה לקראת אלהים, כך שהזווית המנוקבת, שדרכה חדר בשעתו רצונו של האל, מופנית עתה כלפיו. ויום אחד מתרחש המגע השני. עוד סילון של רצון אלהים נורה אל תוך זווית החלל, חודר אל נקודת חומר מסוימת ששמה כדור הארץ, וגילגולו של הרצון מועלה לדרגה חדשה. נוצר העולם האורגאני, עולם שלא זו בלבד שהוא מתפתח (הרי גם בדומם חלה ההתפתחות בדרך של התלכדות החלקיקים הזערוריים עד כדי מערכות שמש וערפיליות), אלא שלכאורה מנצח הוא את הכליון ואת המוות על ידי הלידה וכך מחדש את חייו לעולמים. אך דא עקא, רק לכאורה; שכן בסופו של דבר אף הוא כפוף לחוקי החומר ואינו מתקיים אלא כל זמן שהחומר קיים. ככלות החומר כלה גם הוא. ברם, על אף האכזבה שנחלה שארית הפליטה של מישקע הרצון האלוהי, היא לא אמרה נואש ופתחה שנית במאבקה להזרמת דם חדש של אותו רצון אל תוך החלל. שוב חזרה על נתיב היסורים שלה, שוב נעה ונדה לכל קצווי קוביית החלל, זחלה, נברה, פירכסה וחתרה עד שגררה את הקוביה שנית אל מגעה עם אלהים. הפעם קירבה אל זווית הנקב אחד משפעת הזנים של עולם החי. עטרת ראשו של עולם זה בשיא התפתחותו: האדם. ובמוחו של האדם ננעץ כחץ חוד זירמתו של הרצון האלוהי. או אז פתח האדם את פיו, והצליל שניתק ממנו היה הצליל המשמעותי הראשון במרחב היקום: המלה המדוברת – היא היא גרעין האטום של יצירת אנוש. המלה הולידה את המחשבה והמחשבה את הכלים, את מכשירי הייצור שהקימו את הציוויליזאציה האנושית. וכאן לוז תורתו של איסתור, שעיקרה מהפכה, “המהפכה האנטי־אנתרופוצנטרית” כלשונו של איסתור בצוואתו. ואני מצטטת:

“המהפכה האנטי־אנתרופוצנטרית פירושה שלא האדם הוא נזר הבריאה ותכליתה, אלא יצירת האדם. חלל העולם, לאחר שהופרה ברצון האלוהי, ילד את עולם החומר, לרבות כדור הארץ; כדור הארץ ילד את העולם האורגאני, לרבות האדם; והאדם ילד את יצירי רוחו. וכשם שהעולם האורגאני הוא שלב יותר גבוה בהתפתחות הקוסמית מן העולם הדומם, כך יצירי רוחו של האדם היא דרגה יותר גבוהה בהשתלשלות הבריאה מן העולם האורגאני. יצירתו של האדם יש לה איפוא ממשות משלה, בנפרד מן האדם, כשם שהחי והצומח יש לו ממשות בנפרד מקיומו של כדור הארץ. החלל הוא מקום מישכנו של החומר; כדור הארץ־של העולם האורגני; והחברה האנושית של יצירי רוח אנוש. בהיחרב המישכן ייחרב גם כל אשר בו, אך אין להסיק מכאן שהמישכן עדיף על השוכן בו והיוצר על יצירו. יצירי רוחו של האדם אין להם משמעות בלעדי החברה האנושית, ואף־על־פי־כן נעלים הם ממנה. עם יצירת הרוח נמנה כל מה שיצר האדם, החל בחרבות צור וכלה במוח אלקטרוני, החל בציור וכלה באלהים, החל במילת אנוש חיה שהוטחה באוויר וכלה בלוויין שהוטס בחלל. זאת כל התורה כולה על רגל אחת”.

סוף ציטוט, אך לא סוף תמציתה של הצוואה. נשים נא לב על משפט אחד מתוך המובאה הנ’ל, ביתר דיוק על חצי משפט: “בהיחרב המישכן ייחרב גם כל אשר בו”. מכאן שגם ליצירת אנוש צפוי אותו גורל, שהיה צפוי לעולם האורגאני והדומם, כלומר כליון. ואם צפוי לו כליון יש להניח כי “מישקע הרצון האלוהי” לא ישלים גם עתה עם גזר דין זה ויוסיף להילחם בו עד אשר יביא לידי המגע הרביעי עם האלהים.

במי ייגע אלהים הפעם, כדי לירות בו כחץ את זרם רצונו? הצוואה אינה מתחמקת משאלה זו. היא משיבה עליה ברורות: הוא ייגע באחד מיצירות הפאר של רוח אנוש, בהישג הטכנולוגי הגדול ביותר שבעידן המגע, המקביל בימינו למחשב או לחללית.

שיא הטכנולוגיה באותו עידן מי ישורנו?

נותרה, איפוא, רק שאלה אחת ויחידה: מה הוא אותו גורם המגלם את מישקע הרצון האלוהי, הדוחף את הקוסמוס ומביאו בכל פעם לדרגת התפתחות יותר גבוהה?

גם בנקודה זו תשובתה של הצוואה ברורה וחד־משמעית: במישור ההיסטורי הוא עם ישראל. אני חוזרת ומצטטת:

"עם ישראל נועד לו ייעוד קוסמי בדברי ימיה של האנושות, שאינם אלא שלבי השתלבותו של המין האנושי בתולדה כולה. בתהליך הגשמתו של ייעוד זה פועלים בתולדות ישראל כוחות מנוגדים זה לזה: כוח הנפץ הדינאמי וכוח השימור הסטאטי. כוח הנפץ בהשתחררותו מקפיץ את האנושות לשלב יותר גבוה בהתפתחותה, וכוח השימור בהתלכדותו מרכז את האנרגיה היוצרת של העם ומכשירו לקראת הפיצוץ הבא.

ישו ופאולוס, מארקס וטרוצקי מגלמים את כוח הנפץ בשיא פעילותו; רבי עקיבא ורבי שמעון בר־יוחאי, הרצל וז’בוטינסקי – את קצה קצו של הקוטב השני – כוח השימור המלכד.

התהליך הדינאמי הפועל לשחרורם של כוחות הנפץ קרוי בלשון המינוח ההיסטורי שלנו בשם “משיחיות”; התהליך הסטאטי האוגר כוחות לקראת ייעודם לעתיד לבוא מתכנה באלפיים השנים האחרונות בשם “הלכה”.

כל עידן ועידן בדברי ימיה של האנושות נותן ביטוי משלו לייעודו ההיסטורי־קוסמי של עם ישראל. יציאת מצרים, מעמד הר סיני ומתן תורה הם הביטוי המובהק לייעוד זה בתקופת המעבר של המין האנושי מעידן המיתוס לעידן הדת.

כל עידן יש לו כלי ביצוע למילוי הייעוד: שופטים, מלכות ישראל, בית ראשון, בית שני, מיקרא, תלמוד, התבוללות, חסידות, ציונות.

התהליכים ההיסטוריים אינם מוציאים את עצמם מן הכוח אל הפועל בקו ישר: הקווים – קווים לוליינים הם, והמהלכים רוויי מתחים דיאלקטיים.

מלך ישראל, שעצם הדרישה מצד בני העם לשים אותו עליהם נתפרשה על ידי הנביא כמרד באלהים, הוא שברבות הימים נהפך למשיח הגואל.

מדינת ישראל המודרנית הוקמה כדי ליצור את הכלים לגיבוש אותה “הלכה” שתשמר את עם ישראל בעידן הטכנולוגי הממשמש ובא, כשם שמלכות בית דויד ומלכות החשמונאים יצרו כלים להלכה, ששימרה את העם בעידן הדתי. הנסיון הציוני להפוך את עמנו לעם ככל הגויים נכשל כשלון חרוץ, ותקוותו של הרצל שעם הקמת מדינת היהודים תיעלם האנטישמיות לא נתגשמה אף כהוא זה. אדרבה, מדינת ישראל נעשתה מטרה מובהקת לשנאת ישראל במהדורתה המחודשת לכל העמים הסובבים אותה…

מפלה קשה היתה צפויה גם לחזון הציונות הסוציאליסטית; יישוב המשמש מעבדה לאידיאלים חברתיים ברוח הסוציאליזם המודרני על גוניו ושלוחותיו. עם כל הכבוד וההערכה לאקספרימנט הקיבוצי, דווקא מבחינה זו אין הבדל בינינו לבין כל המדינות המתוקנות.

ואולי אין זו אלא לשון המעטה: יש הבדל אך לאו דווקא לטובתנו, כי לא לכך נוצרנו, כשם שלא נוצרנו להחזיר באורח מיכני את עטרת הדת ליושנה, וכל המנסה לכפות עלינו קיום מצוות בלי אמונה באלהים מבזה את המצוות ומחלל שם שמים. גדולה מזו: בעל־ברית הוא לאותו שונא ישראל, ההיסטוריון ארנולד טוינבי, הגורס שעם ישראל אינו אלא מאובן, שאין הצדקה לקיומו.

על כן מאמין אני באמונה שלמה, שכל אשדות המלים הניתכות עלינו מן הדוכנים של ירידי הספרים, מעמודי העיתונות, ממקלטי הראדיו וממירקעי הטלוויזיה אינם אלא חיפושי דרך לבטא את קיומה של “ממלכת כוהנים גוי קדוש” בלשון העידן הטכנולוגי, וכל המאמץ האינטלקטואלי האדיר החבוי מאחורי בליל תרבויות מתובל במסורת מוצקת של דורות רבים אינו אלא תהליך גיבושה של ההלכה העתידה לתפקד כמערכת שימור באותו עידן. שהרי בשיטה זו נקט משה רבנו משגייס בתורתו את יסודות התרבות המצרית־בבלית־כנענית, הדבירם לצרכיו ושעבדם למטרותיו; ממש כך עשה רבי עקיבא כשנכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום מצויד בכלי הדיאלקטיקה הסופיסטית של חכמי יוון, כדי לדרוש בעזרתם את התגים שבתורה; ובדרך זו הלך האר’י הקדוש, אשר נעזר בגנוסטיקה, שרווחה מאז ומקדם במזרח הקרוב, כדי לשבץ את עם ישראל בתמונת הקוסמוס של ימיו".

עם סוף הציטוט הזה מתברר כי אכן עם ישראל הוא שנועד במישור ההיסטורי לשמש מרצונו או בעל כורחו מברג הדוחף את בורג הקידמה ומכוון את תנועתו אל תכליתה.

במישור הקוסמי משחקת תפקיד זה (מתוך הכרה עמוקה ואינטימית עם יונתן איסתור לא במקרה נוקטת אני לשון “משחקת” ואיני משתמשת במלה “ממלאה”) ארץ ישראל. בצוואתו מביא יונתן כמה ראיות “חותכות” לכך, ביניהן עובדה גיאולוגית־טופוגראפית: בקעת ים המלח הוא השקע העמוק ביותר על פני כדור הארץ. ההסבר המקובל לכך הוא קאטאקליזם, זעזוע גיאולוגי אדיר שהתרחש באיזור זה לפני כך וכך מיליונים שנים. איסתור מנסה להוכיח, שקאטאקליזם זה היא תוצאה של המגע האלוהי השני עם החלל, אשר הטביע את חותמו על נקודה מסוימת בכוכב הלכת ששלנו.

הנוסחה שלפנינו היא איפוא כזאת: עם ישראל (המישקע) + ארץ ישראל (זווית המגע) = מדינת ישראל, שלא נוצרה אלא לכוון את הבריאה בתנועת הבורג שתוארה לעיל לקראת המגע הבא עם האלהים, כדי שבפעם הרביעית ינעץ בתולדה את חוד חיצו ויזריק בה את נסיוב רצונו. זה יעודה של מדינת ישראל, ואין בלתו.

מיום הופעתם על זירת ההיסטוריה מגשימים שני אלה – עם ישראל וארצו – את ייעודם בדם ואש ותמרות עשן. הארץ מתהפכת בציריה והעם מתייסר במתח שבין שואה לתקומה, בין גלות לגאולה, בין כיבושיו של דויד המלך וזעקות הכניעה של ירמיהו, בין עריצות שלטונם של החשמונאים לסגפנותם של האיסיים, בין רבי עקיבא, שראה בבר־כוכבא את משיח ישראל, לבין יוחנן בן תורתא שאמר לו: “עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דויד לא בא”, שכן חכם זה העדיף להתפלפל עם רבי עקיבא בדיני טומאה וטהרה, נגעים ואהלות. וכפי הנראה החשיבם הרבה יותר לדורו ממלחמת קוממיות לאומית וריבונות ממלכתית. מתח זה נמשך לכל אורך ההיסטוריה היהודית, ולא בכדי באחד מציוריו של יונתן משחק ברוך שפינוזה מישחק קלפים עם בן דורו שבתי צבי ומנחם בגין עם יאסר עראפת. כי מתח זה מתח יוצר, פורה ומפרה הוא לפי תורתו של יונתן, ואם ייעלם חלילה, ייכחד עם ישראל מן העולם, תיפסק תנועת הבורג וזרם הזמן עצמו יקפא לעולמים.

וכאיור לדמי הלידה הפרמאננטית מצטט יונתן בהרחבה את יחזקאל הנביא לאמור:

“כה אמר אדוני יהוה לירושלים: מכורותייך ומולדתייך מארץ הכנעני; אביך האמורי ואמך חיתית. ומולדתייך ביום הולדתך אותך לא כרת שרך⁹ ובמים לא רוחצת למשעי, והומלח לא הומלחת והוחתל לא חותלת. לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחומלה עליך¹⁰, ותושלכי על פני השדה בגועל נפשך ביום הולדת אותך. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי. רבבה כצמח בשדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שדיים נכונו ושערך צימח ואת ערום ועריה. ואעבור ואראך והנה עיתך עת דודים, ואפרוש כנפי עלייך ואכסה ערוותך ואשבע לך, ואבוא בברית אותך, נאום אדוני יהוה, ותהיי לי. וארחצך במים ואשטוף דמייך מעלייך ואסוכך בשמן. ואלבישך ריקמה ואנעלך תחש, ואחבשך בשש ואכסך משי. ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידייך ורביד על גרונך. ואתן נזם על אפך ועגילים על אזנייך, ועטרת תפארת בראשך. ותעדי זהב וכסף, ומלבושך שש ומשי, וריקמה¹¹ סולת ודבש שמן אכלת¹²; ותיפי מאד מאד ותצליחי למלוכה, ויצא לך שם בגויים ביופייך, כי כליל הוא בהדרי אשר שמתי עלייך”.

ויונתן מסכם:

"אכן, עת לידה ועת דודים, עת זיבה ועת סיכה, עת דמים ועת שמן, אלא שהיחס בין שתי העיתים הוא מחוץ לכל פרופורציה. חישבתי ומצאתי שעת חסד אחת בכל שלושת אלפים ושלוש מאות שנות נהי. אך בהגיע שעה זו כל העולם עוצר את נשימתו.

ואמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן;

כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש־ויצא הקול: “אנכי יהוה אלהיך”.

שעה כזאת ממשמשת ובאה.

“היכונו!”

 

פרק שלושים ושניים: הנשימה שנעצרה    🔗

מדוע גנז יונתן את צוואתו ובאחרית ימיו אף זמם להשמידה, ואין ספק שהיה מבצע את זממו אלמלא אני שעמדתי בפרץ, בעוד מועד ובדרך יעילה, אם כי לאו דווקא מוסרית, ואלהים יסלח לי אם לא על מעשי, לפחות על התבטאויותי הציניות ברגע זה. אכן, זה שנים מנקרת במוחי שאלת ההשמדה המתוכננת ואינה נותנת לי מנוח. כמה וכמה תשובות גיבשתי עליה ברוחי, ואחדות מהן אביא כאן:

ראשית, אין צורך במחקר מעמיק כדי לקבוע שכל צוואתו של יונתן מושתתת ביסודה על המיקרא – כמחברי התנ’ך אף הוא פותח במעין מעשה בראשית; אף הוא גורס מרי מתמיד של העולם הנברא כנגד הבורא, מאבק אין־סופי בין העולם ואלוהיו, תוך שאלהים נוקט בשיטת הבחירה והייעוד ומצמצם את העלילה הדראמתית בעימות של קבע, בדו־שיח נוקב, גדוש שנאה ואהבה, בינו לבין השאור שבעיסת הבריאה: האדם – בחיר התולדה, עם ישראל – בחיר האנושות, התורה – בחירת הרוח, וארץ ישראל – בחירת החומר. שאור מיוסר זה הוא שמגשים ללא ליאות את רצון האלהים בקוסמוס, בהיסטוריה ובציוויליזאציה ומעלה את הבריאה משלב לשלב, מעווק לעווק, מדרגה לדרגה, כל אימת שעולה בידר להגיע אל מטרתו – והוא תשוש, מלחית ושטוף זיעה כאותו ספורטאי המסיים כמנצח את מסלול הריצה – ובדרך זו להביא לידי מגע עם אלהים ולהנציח את רצונו בבריאה.

דגם לתיאור דראמתי־מרשים וצבעוני־של מגע כזה מוצא יונתן הצייר במעמד הר סיני בעת מתן תורה.

לפנינו, איפוא, שיכתוב התורה במושגי זמננו ובמונחיו, מהדורה מודרנית של תפיסת המיקרא בלשונו של יונתן ובהזיותיו הפסודו־מדעיות. אם כן, מדוע בכל זאת ראה צורך – ואולי אפילו חובה – להשמידה? לוא היה זה ביטוי להתקף ראוותני נוסח קפקא, היה מטיל משימה זו על אחד מידידיו, אפשר אפילו עלי, מתוך תקווה שאותו ידיד או אני לא נמלא את בקשתו, אך הוא עמד לפעול במו ידיו לחיסול צוואתו; מכאן שהתכוון לכך באמת ובתמים.

ההסבר שלי הוא שנפשו טרופת הסתירות, רוחו הגועשת, טבעו הרגשני, מנטאליות האדם המשחק שבו – כל אלה קיבלו אותם היסודות של התפיסה המקראית שתאמו את מישנתו, אך דחו את כל המנוגד למישנה זו במיקרא בפרט וביהדות בכלל. על אלהיו של איסתור חלה מימרתו של פאסקאל, שהצביע על המרחק הרב המבדיל בין אלהי הפילוסופיה לאלהים חיים של אברהם, יצחק ויעקב. התנ’ך אינו אנטי־אנתרופוצנטרי כתורתו של יונתן ששני מרכזים לה: האלהים והקוסמוס. אמנם, גם במיקרא שני מרכזים, שאחד מהם הוא אלהים, אבל האחר, השני לו, הוא האדם. על כן גם המיקרא רווי מתחים הוא: טוב ורע, מצווה ועברה, חטא ועונש, אכזבה ותקווה. ואילו צוואתו של יונתן ניצשיאנית היא במהותה: מעבר לטוב ורע.

ומי כדורי שלי ידע מה עוללה מישנתו של ניצשה, לכשאימצוה אלה שניצבו בצדו ההפוך מזה שעמד בו ניצשה במצבו שמעבר לטוב ורע. שמא מכך חשש גם יונתן?

זאת ועוד: במרכז תפיסת עולמו של יונתן עומד תהליך אין־סופי של השתלשלות, התפתחות, השתלמות בדרך של קפיצה משלב אל שלב, שמנופה מישקע הרצון האלוהי. גם בקונצפציה זו יש משום בגידה ביהדות, שהרי אחד מעמודי התווך של דת ישראל, של כל הציוויליזאציה היהודית, היא המשיחיות, גאולת העם והעולם באחרית הימים. המשיח בוא יבוא אף־על־פי שיתמהמה. המאבק בין אדם לאלהים אינו מחזור מעגלות על־זמני, נצחי, כי אם זרם סופי שיש לו מחסום ברצף הזמן. יונתן לא היה מוכן לוותר על החזון המשיחי ומשום כך המציא אפוקאליפסה אסכאטולוגית משלו. השמטתי אותה בפרק הקודם, משום שלדעתי, ככל שהיא מעידה על אופיו הסוער של ממציאה, אין היא מהותית לגופי תורתו של יונתן. עיקרה הוא שאחרי המגע הרביעי שוב נוצר שלב חדש של הבריאה המתבטא במעין מוסיקה קוסמית בעלת עוצמה שאין לה שיעור. מוסיקה זו מבקיעה את גבולות הקוביה של החלל ובדרך זו מחסלת את עצם קיומו על כל אשר בו. צליליה־חיציה, באין להם מעצור, ננעצים באלהים.

“ובכל מקום שננעצו גרמו לאלהים פורקן ממליאותו הכדורית השואפת להיבקע, זו המליאות, שכה העיקה עליו כל ימי קיומו של החלל. הנה הפאראדוקס הגדול: רצונו של אלהים, שחזר אל צור מחצבתו לאחר נדודים ותלאות, עלילות והרפתקאות, הוא אשר בסופו של דבר שחרר את אלהים ממתח הגודש שמילא את ישותו. משל לרופא סיני המרפא חולה בדקירת מחטים בגופו. ועוד משל ההולם יותר את ענייננו: קדוש מעונה הזוכה לאיפוריה, אולי אפילו לתחושת נירוואנה, כשהוא אסור לעמוד וחיצי מעניו נעוצים בגופו. ואם נעתיק את הדימויים האנתרופומורפיסטיים מן התחום הגופני אל התחום הפסיכולוגי, נוכל להשוות את דקירות חיצי הרצון אל רווחת הסיפוק שחשה אישיות בעלת עקרונות מוסריים כל אימת שהיא מבצעת אקט נוסף של כיבוש היצר, והנאת נצחונה עולה שבעתיים על מיחושי הצלקות, שהשאיר בה המאבק עם עצמה. אך מוטב שנסלק את האינוש כליל ונמשיל את אלהים לאותו יש פארמנידי, כדורי אטום ומלא (היש כשלעצמו) ואת דקירות החיצים לחורים שעושה בו האדם המאיין אותו זעיר שם זעיר שם בעצם קיומו. הן זו היא תורתו האקסיסטנציאליסטית של סארטר הרואה את האנושות כארכיפלג של איי איון זעירים הזרוע בממשותו של היש כשלעצמו, ממשות אטומה ורצופה. ניתן איפוא לאדם אשר לאדם, שאלמלא לחן תמציתו הראשיתי (שממנו ינקה המוסיקה של הקוסמוס את עוצמתה) לא היו נוצרים החיצים הנעוצים באלהים, שאין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף”.

כזאת היא האפולוגיה הסוקראטית בצוואתו של יונתן איסתור – התנצלות בפני האדם על אשר הדיח אותו ממרכזיותו וניבא קץ כל בשר ואבדון לעולם כולו, כך שלא יוותרו בו אפילו השמים כדי לשים את הקשת בענן.

אפשר שהחליט להשמיד את הצוואה משום שחשש שמא התנצלות זו שלו לא תשכנע את שופטי ההיסטוריה, כשם שהתנצלותו של סוקראטס לא שכנעה את שופטי אתונא, שגזרו את דינו לחובה והוציאוהו להורג.

את יונתן איסתור הוצאתי להורג אני. שופטי ההיסטוריה הוציאו את דינו לזכות. שלא כאתונא של סוקראטס אימצה ירושלים את תורתו והביאה לעולם את שעת החסד המגיעה אחת לשלושת אלפים ושלוש מאות שנה.

כמה שעות יש בשלושת אלפים ושלוש מאות שנה? שעה אחת ל…

כך וכך שעות… יהא השבר זעיר ככל שיהיה. באותה שעה עצר העולם כולו את נשימתו

 

פרק שלושים ושלושה: מיתת נשיקה    🔗

בפרק הראשון של דו’ח זה הזכרתי את דבר הברכה שקיבלתי מנשיאה של מדינת ישראל במלאות לי מאה ועשרים שנה. סבורה הייתי שאין זה אלא אות הוקרה לנפש אחת ויחידה שנותרה היום בעולם מאלה שהכירו את נביאה החדש של אותה מדינה. על אחת כמה וכמה לזו שהיתה אשתו החוקית במשך שלוש שנים. אין כל ספק שבאותן השנים מילאתי תפקיד מכריע במישחק חייו, קל וחומר באקורד הסיום של אותו מישחק, קרי מותו, שגרם להנצחתו. עתה נודע לי שהיתה עוד סיבה למיברק הברכה: ביום המשלוח גילתה האקדמיה למדעים של ישראל, לאחר שנות מחקר, ניסויים וחישובים, את נוסחת הקשר האמיץ שבין תהליכי ההיסטוריה של ישראל לבין החוקיות בקוסמוס. מכאן ואילך חדל עם הקוסמוס להיות מושא של חזון דתי והפך לנושא מדעי טהור, מעין משפט גיאומטרי שהוכח בדרך לוגית ונסיונית כאחד. צוואתו של איסתור שוב לא תהיה יצירה ספרותית, מסה של ספקולאציה פילוסופית, מסת נפש של הוגה בהקיץ. היא תשמש בסיס להתנהגותו היומיומית של כל תושב ישראל וכל יהודי באשר הוא שם מתוך זיקה הדוקה לחוקי הטבע, שיש בה כדי לקבוע את דרכי הגשמת יעודו של עם זה מאז ומעולם, ואם ננסח את הדברים במינוחו של יונתן, את תיפקודו של מישקע הרצון האלוהי כמנוף לקידום היקום והרמתו לשלב גבוה יותר של הבריאה – הלכה למעשה.

ביום קבלת המיברק התחלתי ברשימותי, ועתה, עם היוודע דבר התגלית הגדולה, אני מסיימת את כתיבתן. מאה ועשרים שנה חייתי, ועוד תקופה קצרצרה – אינני יודעת את שיעורה המדויק: ימים, שבועות, אולי אפילו חודש או חודשיים? – כדי להגיש לעולם דו’ח אישי על פעלי למענו, כלומר למען העולם, אמנם לא במישרין אלא בעקיפין.

עוד בראשית הדו’ח הצבעתי על הדמיון ביני ובין משה, מנהיגם ורבם של בני ישראל מיום היותם לעם: שנינו חיינו מאה ועשרים שנה. עתה, מקווה אני, שתימצא עוד נקודת דמיון בינינו. האגדה היהודית מספרת, כי משה מת מיתת נשיקה; נשיקת האלהים בכבודו ובעצמו היא שחתמה את חייו. והנה באותם הרגעים המעטים שנותרו לי לחיות אף אני צופה למיתת נשיקה. אך לא מפי האלהים, חלילה, אלא מפיו של יונתן איסתור, שכן רואה אני את עצמי בחדר המיטות שבביתי הכפרי, מעל למרתף, כאשר בחדר עוד היתה מיטה ובמרתף ציוריו של יונתן, והוא, יונתן הדומה לצרצר ומצרצר כמוהו, לא רק שאינו מעורר בי בחילה, אלא דולה מקרבי את כל הערגות שהיו לי בחיי הארוכים. מגיע יונתן את שפתיו אל שפתי וחותם חיים אלה בנשיקה עסיסית, יונקת ומניקה, סופגת ומספיגה, נשיקת נקמה והודיה על אשר קיפחתי את חיי השעה שלו וזיכיתיו בחיי עולם.