גם מי שמכיר אותו רק מתוך ספריו, שאור להם ורוחב ואיזו צלילוּת חמה, ואותו מגע פלאי במציאות, אשר ירנין כל כובד – לא יכול בלי חרדת־לב לקרוא את הידיעה על דבר מותו של דז’ון גאלסוורתי. הוא היה עדיף מאמן. היה קרוב ללבבות יותר. היה רצון לגשת אליו, לחסות בו – מה שהיה מושך בדיקנס, בטולסטוי, בכל אלה, שראו אָוון בעולם, אך האמן האמינו תמיד בהתחדשותו.
עם קריאת ספריו היתה מורגשת קירבת מעיינות. הם גילו את ערוות העולם ואותה שעה הטילו גם רעננות חדשה בו, – עוררו, כאגדה, צמאון לפלאים שעוד יבואו. הוא הראָה, כדיקנס – וביתר עומק, כמובן, – יחד עם הצביעות והחונף, גם את הצבעונות העשירה, את האיתנות הנפשית שבגזעו, על־כן קסם לאישיו אם כי יכבידו בקדרותם. עם קריאת גאלסוורתי שבענו את מראות־העולם, רווינו את עושר העולם, – גם של זה שנידון לכמישה.
אכן, מי שהכיר את האמן בחינוֹ האישי, אהב אותו כפליים. לפני שנתיים ומחצה, כשנאסף הקונגרס של פּא"ן בוארשה, הייתי בקירבתו במשך ימים אחדים, וכל הימים האלה לא שבעה עיני לראותו, לשמוע את קולו. זוכר אני את הרגע, שנגלה עלי ראשונה. זה היה בשעת הפתיחה של הקונגרס. אולם הפּארלאמנט הפולני היה שרוי באוֹרוֹ של בוקר סיון, ואנחנו ישבנו בחצי־עיגול נוכח בימת הנואמים. היתה שעה חוגגת. כל רגע פגישה חדשה, היכרות חדשה. האורחים מתקרבים זה לזה. מסבירים פּנים זה לזה. על ידי יושבת אשה אנגלית, הרושמת לי בפנקסי את שמה לזכרון: היא הג' סקוט, “אֵם הפּאֶ’ן”: ככה היא מציגה את עצמה לפני. פתאום היא מתעוררת ולוחשת לי בגרמנית המשונה שלה: “הס, הנה גאלסוורתי”… ואני רואה אדם גבוה מאוד, דק מאוד. ראש־השיבה הנאה, הפּנים האציליים, הרזים, הצרים – כל זה מגלה תיכף סימנים של גזע משובח. כשאתה מסתכל בעינים, לא על־נקלה תעמוד על טיבן. מַבטן טוב – בזה אין ספק. הן שופעות אור ישר, חמים. נדמה לך, שהעינים האלה מבקשות רק את השלם בך. אבל מאחורי חמימות זו אורב גם משהו קר, בוחן, נוקב: עין האמן המשחרת לטרף… ברם, כשהוא עומד בעוד רגעים מעטים על הבמה ומדבר, אתה מרגיש בכל שיעור־קומתו האנושי, בכל החסד שהוא שופע. לא רק סופר גדול היה האיש, לא רק מי שראה הרבה כל־כך וידע לתת דמות לנראה: היה לו גם מה להוסיף לעולם משלו. מי שידע להפּיל על ימיו האחרונים של דזשוליאון הזקן זוהר של אושר מופלא כל־כך, היה משורר – מי שנושא מלוא־חפניים פּיוס, מלוא־לב תנחומים לעולם.
הוא דיבר מעט. וכמעט תמיד – מעל הכתב. אפילו את נאום־הבדיחה שלו שהשמיע בבאנקט שערכו סופרי וארשה לאורחיהם בצרפתית מצחיקה (בבאנקט זה של הסופרים נהוג, שכל נוֹאם מדבר לא בלשון עמו, כדי לסמל אחוות־סופרים וקרבת־עמים) – קרא מעל הכתב. היה, בדרך כלל, זהיר בכל דיבור, שהוציא מפּיו. וכמה ידע לשמור על כבוד הקונגרס! כל פּעם, שהיתה סכנת סכסוך, נכנס בעובי העניין ולא נח עד שפּייס את הנפגעים. בשל הצעה אחת, שהכניס הסופר היהודי־הגרמני אֶרנסט טוֹלר, לפנות אל הסופרים הסובייטיים בהצעה שיצטרפו אל ההסתדרות העולמית של פּא"ן (לאחר שכבר פּנו אליהם פּעמיים ולא נענו), התרגשו הרוחות וחבריו לדעה של טוֹלר אמרו לעזוב את הקונגרס, אם לא יקבלו את הצעתם. לא חס גאלסוורתי על כבודו, שידל את טוֹלר בדברים והרוחות שקטו לבסוף.
הוא היה פּאֵר הקונגרס, וכל העינים היו נשואות אליו. בארמון המלך העתיק שבחורש לאז’נקי ובאולמי החמד של מיניסטר־החיצון זאלסקי – בכל מקום שאורחי הפּא"ן היו מוזמנים שמה – היה מוקף אנשים, נשים, מיניסטרים ופקידים גבוהים. הוא התהלך בחיבה עם כל מי שפּנה אליו. העינים, שהביטו בדרך כלל בעצב, היו מהבהבות פעם בפעם בהבהוב קל של הוּמוֹר. והיה ברור, שכל מה שהן סופגות כאן, נתון למשמרת – קו לא יאבד.
בשעת־הכושר נכנסנו, כהן ואנכי, שליחי המרכז של הפּא"י בארץ־ישראל, עמו בשיחה. כרוב חברי הקונגרס, התעניין גם הוא בארץ־ישראל, ושאל על מצבה של הספרות העברית. היה ברור, שבעולם הגדול כמעט שאין יודעים על קיומה של זו. כשענינו על שאלתו, כמה חברים מונה הקלוב העברי, שבודאי לא פחות מחמשים חבר – תמה מאוד וקרא בהתפּעלות: חמשים חבר! לא שיער, כנראה, שמספּרנו עצום כל־כך…
מי שיודע, כמה עשוי רושם בלתי־אמצעי של יוצר להוסיף ליצירתו (וגם לגרוע ממנה, כמובן) – לא יראה הפרזה בדבר, אם אוֹמר, שדמותו החיה של גאלסוורתי היתה מאז מלווה אותי תמיד עם הקריאָה בספריו. הרגשתי את היד הטובה, המעצבת ומחממת את הדמות. הרגשתי את נפש האמן, ככוס מלאה, רווּיה. אין דבר מומתק כאן, ואין דבר מועלם כאן, ואף־על־פי־כן יש צל לנוח, – לא נכחדו עוד פּינות־האגדה מן החיים. במקום אחר הטעמתי את היסוד הדיקנסי שהורכב כאן, כמובן, הרכב־צבעים חריף יותר, עמוק יותר. אכן, אין ספק, שזהו המגרה כאן ביותר: היכולת להוציא מתחת המפולת את פּליטי־הגורל, לערטל את העולם ולשוב ולהדשיא את מערומיו.
*
“הגדת הפורסייטים” אינו מחזור־רומנים מסוגו של “רוֹגן־מַקאר” של אֵמיל זולא, מין כרוניקה של דור עולה ויורד, קם ומתנוון, כי־אם יער של אֶפּוֹס, שגזעיו שולחים פּארוֹת חדשות גם בפגוע בהם הסער. מהות אנגלית ניתנה כאן, ובלי הטעמה, בלי התפּלספוּת – רק באנשים חיים: שורש נשמתה של האומה, כשרונה לחיים ולהתחדשות תוך כדי ירידה והתנוונות. ודאי ש"הפּארות החדשות", שהאילן העתיק שולח, אינן חסונות עוד כסדני־העוז המתכמשים. ומדור לדור הגזע הולך ומתעדן והולך ורפה. אבל בדז’ון הקטן העולם שב לפרוח בכל־זאת, והוא, ההולך עם אמו למרחבי־אמריקה הדשואים, מסמן גם אחרית דור וסופה של תרבות שנס ליחה, גם ניצניה הראשונים של פּריחה חדשה.
גדולה היא הגאלריה של אנשי־המידות, שהאמן מעביר לפנינו ב"הגדת הפורסייטים", אבל בשניים סומלו שני הקצוות – בסומס ובאירין. בסומס הוטבע יסוד הקשיות, העקשנות המסורתית, היד המקפּדת ושומרת על הקניין. סומס אינו מלבב, ואנחנו מבינים ללבה של אירין, העוזבת את בית־כלאה של בעלה. אבל יש בו בסוֹמס גם משהו איתן, מתמיד. איש־הנכסים הזה אינו משולל גם יופי קודר. באהבתו, – אהבת־חיים לאירין, השוברת את גאונו ועושה אותו לחדל־אישים – הוא גם קונה את לבנו. מי שיודע לאהוב אהבה מתמדת כזו, הוא אדם בעל שרשים. עם כל המגוחך שבאהבה זו יש בה גם יסוד ממרק. אילו נוסף לכוחותיו המרובים של אדם אומלל זה גם מעט חן, היה כובש עולם.
חן זה ניתן כולו לאירין, לאשה זו, המעולפת קסם־עולם אפילו בהתאַכזרותה היתירה לסומס, שבה באָה לידי גילוי איבת־הנצח מצד האשה לגבר, שקיפּח את אהבתה הגדולה הראשונה. אירין אינה נקמנית. היא רק שוֹטמת את הצל, יראָה את מגעוֹ הכבד. אכן, לשנוא כך את היד המשעבדת – גם זה חסד.
בפּרופיל דק ואַוורירי זה של אירין, שאין כמוהו לעדנה ולתוֹם אשה – זו שנוצרה לאהבה, להשפּיע אושר אין קץ על העולם, – גילה גאלסוורתי את כל החן שהיה אָצוּר גם בנפשו. שידע לשווֹת לחייו ויצירתו טוהר אצילי זה שאינו מצוי עוד כמעט בימינו הקודרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות