רומן משובח הוא תמיד בגדר הפתעה. מלאכה טובה, ואפילו כשרון אמתי, – כל זה אינו מספיק כאן. כדי שהרומן יהיה מאורע בחיינו, עליו להיות תמצית של חיים רבים, מין דבר שעליו חי האמן, שעליו נתן את נפשו. כל רומן אמתי הוא חתימת חיים, שיר של פרידה, ציור־עולם שרינתו עולה מתוך דמנו. רומן אינו צירוף של מאורעות בלבד, אלא סך־הכל שלהם, – מילוֹדיה זו, שהם מנחילים לבאות ואשר בה מתבטאים נסיונות־אדם, מאמצי־דור. הרומן אינו אוצר של ציורים, כי אם פרי שפע של מראות ומאורעות, שהמספר טעון אותם למכביר, כאילן הכורע תחת כובד פּריו. אֶֶפּיקן אמתי הוא בעצמו מין אוואנטוּריסטן, רודף מראות, אוגר חיים, שעסיס העולם ניגר דרך כל נקבי עורו. מובן, שניתן גם לגאונים־נדירים (כפלוֹבּאֶר, כיעקבּסן), הכשרון לטבוע ביצירתם הגדולה מטבעות־אֶפּיקה יקרות־ערך. ברם, המוֹפּאסאנים וההאמסוּנים, עמוסי החיים, כל ימיהם אינם אלא מתפרקים, בעוד שהפלוֹבּאֶרים והיעקבסנים כל דף ביצירתם עקוב מדם־התמצית שלהם, ותמיד הם עומדים לפני פרשות סתומות, שרק גאוניותם מסייעת להם לצאת מן הסבך. כל פרק פגום ביצירה אֶפּית הריהו קודם־כל פּרי עוני של ידיעה, של הסתכלות, של חוויה עצמית. ובזה אמנם יבחן כשרון־אמת: אם הוא עושה רק בחומר, שהוא כולו מעורה בו, או – שהוא נטפל לכל ציד ארעי ומכסה על כל חלל ריק בלהטי־אמנות. אפילו יצירה שבדמיון זקוקה לחומר ממשי, ועל אחת כמה – רומן ריאלי. ודאי, שהעיקר הוא הכשרון ושבלעדיו אין להשיג דבר, וּודאי גם זה, שעשוי אמן לראות בעד נקב של מחט יותר מהדיוט בעד פתחו של אולם; אבל יצירה אֶפּית (זו שאינה מסתפקת בפסיכולוגיה, אינה מתגדרת בה) צריכה חומר, חומר בלי־סוף, צריכה הסתכלות בלי־סוף; ואוי לנו, שעל רובנו נגזר לשבת כל ימינו באוהל ולפרוש משם את מצודתנו על אגמי העולם.

*

מודה אני, שהודסון, מחברו של הספר “היכלי ירק”, שניתן לנו זה עתה בתרגום טוב על־ידי ש. הלקין, הוא שם חדש לי. גאלסוורתי, במבוא הספר מעיד על עצמו, שחוץ מטולסטוי אין סופר מבני הדור, שלמד ממנו כל־כך. מפיו נודע לנו, כי הודסון אינו רק מספר מצויין, כי אם גם אחד מחוקרי־הטבע המובהקים. יש לנו כאן עסק עם פייטן־מלומד, – מוצלח, – שיהיה אולי דוגמה לבאות. לאמתו של דבר, אין זה חזיון חדש. כל פייטן מובהק היה מאז ומעולם חוקר דבר עד תכליתו. אבל הודסון אינו חקרן בספרים, כי־אם אדם שעבר ברגל במדינות וארצות, בפּרייריות ומדבריות, וילקוט החוקר על שכמו. אדם שראה. איש אשר כזה, אם כשרון אמן לו, יצירתו תהא רקומה כולה צבעים ומראות, שיביאו אותנו בסודו של עולם, בחביון תעלומותיו. הרומנטיקה הנפלאה ביותר היא זו, שהיא יונקת ממראה־עינים. “הלך־נפש” זוהי התוספת. לא היסוד.

והודסון הוא בלי ספק רומנטיקן מובהק. כלל ישן הוא: כשאתם באים לבקש סופר רומנטי, חפשוהו בין הריאליסטים הגדולים. אנשי הזרמים והשיטות הספרותיות יודעים לקדש מלחמות על זרמים מתנגדים, אבל מי שחוזר על דרכי הספרות יודע שכל “זרם” אינו אלא חוליה של התפתחות באמנות גדולה וכי רק אנשי האֶכּספרימנטים ממיתים את עצמם באהלה של “שיטה”. הודסון אינו בעצם לא ריאליסטן ולא רומנטיקן, כי אם אמן בן־חורין, המשוטט בארץ, נרדף מחלומות ומצמאון לזוהר האדמה. בשכרונו מזיו הטבע הוא קורא את אנשי הכרך המרוסקים שוב אל מחבואי שדה ויער, שכל שביליהם נהירים לו, שכל עושר אלוהים השמור בהם פתוח לפניו. באחד מספריו הוא אומר לתומו על עצמו: “השמים הכחולים, האדמה החומה מתחת, העשב, העצים, בעלי־החיים, הרוח והגשם והכוכבים אינם זרים לי; כי בתוכם ומהם אני, ואחד אתם אני… רגש ה’זרות' מפעם אותי רק כלפי אחי בני־האדם, ובפרט בערים, מקום שהם חיים בתנאים בלתי־טבעיים לי”. אולי משום כך ישכיל כל־כך לצייר את האנשים, שמרחבי־הטבע עוד לא הקיאו אותם מתוכם. ברומן “היכלי ירק” עוברים לפנינו בני השבט הפראי שבתוכם ישב האדם הלבן – אנשים שמחיצה דקה מאוד בינם ובין חית־השדה, ואף־על־פי־כן אנשים. הרומנטיקן אינו עוטף אותם בענני־חן. הוא מציג אותם בעירומם הטבעי: יצורים אֵגוֹאיסטיים, ערמומים בתומתם ותמימים בערמתם, חדי־צפרנים כעופות טורפים, שאין לבטוח בהם. הם אינם משמשים כאן אלא מסגרת להוד היער, אשר בו קננה צפור־הפלאים רימה. יציר־מסתורין ענוג זה המולך ביער הקדמוני, הוא מין גלגול־אדם של נערה זכת־הרהורים, אשר מצאה מפלט לה בחביון עפאים והד זמרתה יהלך תמהון וחרדת אלים על הפראים, אשר יוקירו רגלם מן היער הזה מאז הופיעה בהיכליו. חידת אדם כאן, ועם זה איזו מהות אנושית צרופה, איזו תמצית נשמה, שלא חוללה עוד בידי החיים. בעד ערפלי־ירק אנו רואים אותה, אנו שומעים את רינתה. לא את הגעגועים על הטבע האבוד תסמל, כי אם את האדם האחרון שנשאר בצל אלוהים. מין בריאה פאנטאסטית, שעוד לא הוקם חיץ בינה לבין הטבע, – זו שהושארה לבדה לשמור על גני־אלוהים הנעזבים.

אכן, רימה זו אינה דומה כלל לאותן “בנות הטבע”, שהספרות הסנטימנטלית מלאה אותן. נשמה דקת־מיתרים מנגנת לפנינו. מין הרכב של צל־עולם וצלילות־עולם, רקמת תאים מלאי דם שקוף ואפל, – אדם קדמוני ואיש־הבאות כאחד. ברימה, בצפור־אדם זו, יצר הודסון מיתוֹס מאוחר, מין אגדה על נשמת־אדם נטועה בסתר יער, אשר תעתה בצאתה לחלל העולם הפתוח ובשובה נשרף קנה עליה, לאחר שנשמתה כבר נחרבה בנכר. אין ערוך לעדנה ששפך עליה המשורר. זה ימים רבים לא לקחה את לבנו דמות אדם רבת־חן ורבת־עצב כזו. בלי שנתכוון האמן לכך, עטר אותה זיו של קדושה, סימל בה את געגועינו על ילדות העולם, על נעורי־טוהר, על הוויה משוחררת מכל פגם, מכל חלאת האדמה.

ימים רבים לאחר קריאת הפואימה הזאת עוד נרגיש את רוך מגעו של צל יער ובושם יער בנו, וכאילו רגלינו דרכו על הדשא הרטוב ההוא וכאילו בעינינו שתינו את הירק המנומר ובקרבנו שכנה הדממה הגדולה שבהיכלי־יער אלה, – נפשנו תצא אל בדידות־עולם זו, אשר קסמה לנו מעל הדפים היקרים האלה ביופי נעלה זה, אשר ינוב על גבול המציאות והחלום.