בין הספרים המתורגמים היוצאים עתה אצלנו בשפע כזה (תרגומים, שעם כל הטענות כנגדם, הם־הם העושים את הקריאה העברית קבע בארץ), – אין ספק שרומן ביוגראפי זה יהיה מן הנקראים ביותר. התקופה מעדיפה את הספרים ממין זה, – ספרים כרונוקאליים, מעשים שהיו, ספרים שיש משהו ללמוד מתוכם; שאפילו הקלושים שבהם אינם חומר של קריאה מתוך בטלה בלבד. כבכל ספרות־שבמוֹדה מרובות כאן, כמובן, המלאכות הפחותות, אבל ספרות זו מכשירה את הקורא לספרי־היסטוריה, פותחת שער להם; היא הנותנת אחיזה ראשונה לקליטת העבר. מבחינה זו הם בלי ספק טובים שבעתיים מכמה רומנים היסטוריים, המטשטשים על־כורחם את פני התקופה על־ידי סממני־דמיון יתירים. הרומן הביוגראפי אינו מחייב את הסופר ל"תוספת־נופך" זו, אם גם לא יצוייר בלי ראייה סובייקטיבית (שבלעדיה לא יצוייר אפילו מחקר היסטורי מובהק). המעלה הגדולה של ספרים כאלה היא, שבחיי היחיד נראים תמיד המאורעות מוחשיים יותר, פּלאסטיים יותר, המשתפים את הקורא ומקרבים אליו את הרחוק. המהפכה הצרפתית הגדולה מתגלית כאן בקויה היסודיים וברגעיה הבודדים גילוי קרוב יותר, אינטימי יותר, דוקא משום שהיא משתקפת בנפש היחיד. ואחת היא, אם זהו אחד מן העושים או מן הנעשים: דוקא באבן הפאסיבית המוטלת בתוך הזרם ניכרים לפעמים ביותר עקבות הגלים שעברו עליה…

מארי אנטוּאניט, הנסיכה ההאבסבורגית, בתה הגאה של אשת החיל מאריה תּיריזה, שעמדה במלחמה נגד המהפכה, היתה בעצם אשה פּאסיבית, חדלת־רצון, חדלת־הכרה כמעט, עם כל פקחותה. – אשה שנחשול־המאורעות נענע אותה לכאן ולכאן, שגם במעשיה ובמלחמתה לא היה מהתפרצות הכוח, הפוגע ישר, הקולע ואינו מחטיא. העיורון שלט בה עד יומה האחרון. בכל מה שעשתה, – והיא ניסתה לעמוד על נפשה, להחזיר את גלגל המאורעות! – נגררה אחרי המאורעות: אף פעם לא קידמה אותם. תמיד איחרה את המועד; תמיד החמיצה את שעת־ההצלה (לוּאי הששה־עשר, כמוש־נפש זה ששום דבר לא נגע בו, לא זעזע אותו – אינו בא לגמרי בחשבון. רק אחת ידעה: לקבל את פגעי הגורל, לאחר שנוכחה כי אין הצלה, בשקט־מלכות. רק זאת נחלה מאמה עזת־האופי: את ההכרה, שמיתה יפה עשויה לכפּר על חיים לא־יפים. במותה הגא זרעה זרע רומנטיקה רויאליסטית, שכלכלה אחר־כך מאה שנים את ספרות הריאקציה. אבל גם כאן באה לידי גילוי הפּאסיביות האצילית, “שארית הגבורה” של הצפויים לכליון – לא הרצון לקיום ולא האמונה בנצחון.

פעמים נראית אשה זו, דלת־ערך כל־כך, שאנו שואלים את עצמנו, אם כדאי הדבר, שניתן את דעתנו עליה ונבחון שוב את קורות־חייה לאור המחקר החדש. אף פעם לא הכירה בזעוות חייה, בריקוּתם, בחוסר־טעמם; שהרי אף פעם לא עמדה על מהוּת המהפכה, לא הבינה שגמול אלוהים הוא, חמת עם עשוק אשר תבע את עלבון חייו, את גזילת דורות. ברם, אדם שגורלו הציג אותו על במת ההיסטוריה, נעשה על־ידי עובדה זו עצמה בעל־ערך; מסיבות־חיים, כשהן לעצמן, על־כורחן מעלות ומורידות. ואם גם איננו מוצאים בחייה הטראגיים של אשה זו אף רגע אחד גדול, שיעקור אותה מיון קיומה, שידליק בה את אור ההכרה הנעלה, שהיא נושאת עונש על חטא חייה (רגע כזה היה עלול גם להציל את הכל), הנה יש בה בחייה של מלכה זו, – שתרועות עם שלם, תרועות אהבה וכבוד, קדמוה בבואה, ושעלתה שנים מועטות אחר־כך על הגרדום בלי שיחרד לב לה ברבבות בני פאריז, – סמל נצחי של חיים מבוזבזים ללא מעשה, ללא חובה, ללא דאגה; סמל אשה מפונקת, שלא ידעה לגמול בעד רוב האהבה שהושפעה עליה מכל צד, שקיבלה את כל הטובה הזאת כמתנת־חינם. קורות־חייה של אשה זו, שידעה בעיוורונה רק לפזר ולא ידעה לשמור, לחונן, להפיל אור מעט וחסד מעט על רבבות החיים העלובים, שהתאבקו בעפר רגליה, מזעזעות אותנו רק באשר לא רק גורלה של מלכה מסומל בהן, כי אם גורל אדם, סמיות־לבו, הקשחת רחמיו – מה שמלווה תמיד חיים מחוסרי כל עול, כל השתתפות, כל התעוררות שבלב מול עניים ועלבונם של הבריות. לא רק בחצרות מלכים אנו מוצאים אותם – את אלה, שמרוב רדיפה אחרי החיים, אינם זוכים אף פעם להכיר במהותם ולטעום מקדרות יפיָם, את אלה שכל באי־עולם חייבים להם והם עצמם אינם חייבים לאחרים דבר.

עיוורון זה שבחיי המלכה רבת־הקסם מוטעם בספרו של סטיפן צווייג, הכתוב כולו בפשטות־אמן, בלי שמץ ריטוריקה זה, הפוגם לפעמים בספריו האחרים. את הספר כולו מפעמים רחמי המשורר על חן־אשה זה שנרמס ברגל המון אכזרי, על כיעור שכיסה ללא הכרח תפארת־חיים. הרצאת המאורעות מזעזעת בדראמתיות שאינה פוסקת. הרעה כלתה אל בית־המלכות – את זה מרגישים מיד. ואיש לא יציל! כיון שהחיים התחילו להתגלגל במוֹרד, אין מעצור עוד. בזבוזה האמתי של המלכה שימש בהכרח יסוד לדיבה על הבזבוז המדוּמה (המעשה ברביד); הבגידה שלא־מדעת גררה אחריה בגידה מדעת; הפשע בכוח נעשה מצע לפשע בפועל.

בכל פרשת־החיים העגומה הזאת מובלט מאליו איזה קו פאטאלי, גזירת־גורל שאין מנוס ממנה. בנין דורות, שזה עתה התנוסס לתפארת, דיו שהושמטה לבנה אחת ממנו, כדי שיהא מתמוטט והולך כולו. בכל פרק־חיים חדש רואים ברור, שההצלה היתה אפשרית, שרגע אחד של הארה פנימית בלב המלכה היה מכריע לזכותה; אבל העיקשות, המלווה תמיד את כל מי שנידון לכליה, היא השמה לאל כל מחשבה טובה על המלך וביתו.

הספר, שניתן לנו בעברית פשוטה וטובה, אינו סניגוריה על המלכה, אם כי אין בו גם משום קטיגוריה. עם כל הנטיה מצד המחבר לשוות חן כלשהו על בת־מלכים זו שכך עלתה לה, הוא מגלה בלא היסוס את ערוות החיים האלה, שמקור קלקולם היה באיזו התרוקנות שאין דומה לה, בשלשלת של ימי הבאי, שנמתחה יותר ויותר על התהום שכבר פערה את פיה לבלוע את מה שלא הוכשר עוד לחיים.