לארתור שניצלר

א    🔗

ארתור שניצלר הוא עדיין אורח ברחוב היהודים. האמן היהודי הגדול הזה שהוא מפורסם זה כמה שנים באירופה בתור אחד מן המספרים בעלי הכשרון ממדרגה ראשונה, נשאר בכל השנים הללו כל־כך זר לנו, עד שהרבה מאתנו לא ידעו עד היום אף את שייכותו לעם ישראל. ימים רבים כתב את סיפוריו ודראמותיו, בלי שטיפל אפילו פעם אחת בפרובלימה יהודית, ופתאום הגיש לקהל הגרמני – לקהל זה, שהסכין במשך כמה שנים למצוא ביצירותיו של האמן החביב דברי־שעשועים, שהורגל לראות בגיבוריו על־הרוב אנשים קלי־דעת, שהחיים הם להם רק ענין של צחוק לבדח בו את דעת האדם, אנשים שלא רצו לדעת את המשא הכבד של החיים, את הרצינות שבהם ואת האחריות שלהם, – רומן יהודי, יצירה יהודית על־פי האידיאה העיקרית שלה. יתר־על־כן: הרומן הזה, אף־על־פי שה"גיבורים" שבו הם כמעט רק לא־יהודים, הוא כולו ציוני, כולו מלא היגון היהודי־המערבי והטראגיקה המיוחדת שלו. ועוד גם זאת: הסאטירה המיוחדת של שניצלר, הסאטירה הקלה, הרכה, העוקצת ואינה מכאבת, שבה הצטיינו כמעט כל יצירותיו הקודמות, – סאטירה זו נעשתה ברומן החדש שלו “הדרך למרחב”, שנדפס, בקיצורים ידועים, גם בתרגום עברי (ב"הד־הזמן"), עמוקה יותר ומלאה רעל ומכאוב. דומה, שהנגיעה הראשונה, שנגע שניצלר בפצע העמוק של פּרובלימת־עמו הטראגית, הפכה אותו בבת אחת לאיש אחר, והאמן העליז, שהביע את כל הפילוסופיה שלו באימרה החריפה Wir spielen immer; wer es Weiss, ist Klug (“אנחנו משׂחקים תמיד; מי שיודע זאת הריהו חכם”), ידע פתאום, שהחיים הם לא רק מישחק, אלא גם ענין רע מאוד. דומה, שהבטה אחת, שהביט הפייטן לתוך עומק התהום של צער עמו, פרשה ערפל קר לפני עיניו הטהורות ולבו נתמלא יגון־ההוויה, שלא ידעוֹ עד היום…

וכך נתן לנו שניצלר לא רק את היצירה היהודית הראשונה שלו, אלא, לפי דעתי, גם את היצירה הרצינית הראשונה שלו – יצירה עמוקה, מלאה צער אמתי, צער האדם והעם.

ב    🔗

בעצם הדבר לא היה שניצלר גם לפני הרומן האחרון שלו קל־דעת כל־כך, כמו שנוטים לחשוב אחדים ממבקריו. מסַפּר “סאַלוני” בכל המובן השלילי של המלה הזאת לא היה מעולם, כי על־כן הוא צייר־אמן גדול. פּסימיזם עמוק קינן בלבו מאז, וממנו ברח, כנראה, אל חברת־הצעירים העליזה. לטבע את צערו במשוש השאננים, שאינם רוצים לדעת מאומה מלבד החיים ותענוגי־החיים. הוא ראה את החיים – והנה הם ערבוב נורא של אמת ושקר, של טראגיקה וקומיקה. ההתיחסות הרצינית אליהם למה היא באה? וכי לא אחת היא? וכי יש בידינו לתקן? וכי לא ניטיב לעשות, אם נראה את החיים כמו שהם, – כקומידיה שניתנה לנו לבדח את דעתנו?

היחס האֶפּיקורסי של שניצלר נובע, איפוא, מתוך פּסימיזם עמוק וכפירה נוקבת עד תהום. מה הוא האידיאל, שאנו מתאמצים למלא בו את ריקניוּת נפשנו? וכי אין גם הוא צחוק, מקסם־כזב להשלות בו את עצמנו?

הָאֶחָד צְחוֹק לוֹ בַּהֲמוֹן עֲבָדָיו,

הַשֵּׁנִי – בְּבַעֲרוּתָם שֶׁל מַאֲמִינִים,

וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא יִצְחַק שְׁלִישִׁי

בִּשְׁמָשׁוֹת וְכוֹכָבִים…

ברומן החדש שלו ניגלו לפניו החיים, כנראה, מצד אחר. הוא נוכח, שאין מפלט לזה, שקרע פעם אחת את צעיף־השקר מעל פני־החיים. הוא ראה, שלמרות ההכרה העמוקה, שהכול רעוע וחסר־יסוד, שבכול שוררת הערבוביה הנוראה של שקר ואמת, של טראגיקה וקומיקה, – אין האדם פוסק מלבקש את האמת, אינו מוצא מרגוע כל עוד לא הכיר את סודה של ההארמוניה, שהיא מצויה, אף אם המציאות כולה מראה את ההיפך ממנה…

הרומן החדש של שניצלר הוא יצירה אנושית ולאומית כאחת. ביצירה זו יש לראות את המהפכה הגדולה, שבאה בדעותיו של שניצלר בכלל וביחסו אל עמו בפרט. ראשית, אנו מכירים, שבהשקפת־עולמו האינדיבידואליסטית חל משבר יסודי. אף־על־פי שאחד משני ה"גיבורים" העיקריים של הרומן – הבּארון גיאורג פון ווירגינתין – עדיין הוא אחד מאותם הצעירים, ש"קולטוס־החיים" הוא להם הכל, ואף־על־פי שהפייטן עדיין הוגה חיבה מרובה לצעיר זה, כבר מרגישים אנו על כל צעד ושעל, שה"גיבור" העיקרי של הרומן, שהעסיק את המחבר, הוא רק היינריך בּאֶרמאן, – דראמאטורג יהודי נרדף זה, שאינו יכול למצוא מנוחה וסיפוק נפש בשיכחת־עצמו. שאינו חדל מן השאיפה הפנימית לאיזו סינתיזה, לאיזה בסיס מוסרי, הטובע בים יאושו וספקותיו, ואף־על־פי־כן אינו פוסק לצמוא לאמונה, ולמרות כפירתו בכל – לשאוף לגאולה רוחנית. ושנית, אנו רואים ברור, שעם כל טענותיו של בּאֶרמאן נגד הציונות, כבר מרגיש הוא, שאין דרך אחרת לפניו למצוא את המנוחה הנכספת אלא אם ישוב אל עמו, ולמרות טענתו, “שאין הולכים אל החירות בקהל, שלכל אחד פתרון־חיים מיוחד, והדרכים אל החופש מובילים רק דרך עצמנו”, כלומר, רק דרך היחיד, – הוא כבר מכיר בעמקי־נפשו, שאין דרך ליחיד בלתי עם הרבים. הוא כבר נמצא “בדרך אל החירות”…

ג    🔗

שני גיבוריו העיקריים של הרומן הם, כאמור, הבארון הגרמני גיאורג פון ווירגינתּין והדראמאטורג היהודי היינריך בּאֶרמאן. בשני אלה גלומה האידיאה היסודית של הרומן, אף־על־פי שנוסף עליהם מעביר המספר לפנינו עוד המון תמונות מעניינות, שאליהן עוד אשוב בהמשך מאמרי.

הבארון גיאורג הריהו סמל האפיקורסות הבהירה, סמל האדם החי לשם תענוגי־החיים בלא־יודעים, כלומר, בלי לחוש שחיים כאלה מקולקלים הם, שיש לשאוף לחיים אחרים, מתוקנים יותר ונעלים יותר. הוא מנגן, ויש לו, אמנם, נפש של אמן ונטיות של אמן. אוהב הוא את האמנות, את הנסיעה בארצות רחוקות, את ימי־הדרום המזהירים, את ערי־איטליה העתיקות, את הבדידות, את ההתייחדות עם הטבע. אך אין האמנות תאוותו היחידה בחיים. המון מילודיות וצלילים מפעמים בנפשו; שאון גלי הים הרחוק והדי־הלילה הנעלמים, המרחפים על פני העיר הגדולה, – לכל הקולות הדקים והיפים האלה נפשו פתוחה. אך חסר הוא דבר־מה, כדי שיהיה אמן אמתי. חסר הוא את הצער האמתי, הפנימי, הנוקב עד התהום – הצער היוצר של האמן. זרה לו סערת־נפשו של האמן ואפלת נפשו התהומית. רוחו בהירה יותר מדי, היא שלווה יותר מדי, משתדלה את הקולות הטמירים המתפרצים ממעמקים. הוא – דיליטאנט. אך מענין הוא אף כמו שהוא. מענין הוא בתומתו, בשלמותו הרוחנית, מענין בתור אדם, המגשים בעצמו את היופי ואת העדנה. אין זאת עוד “החיה הצהובה” של ניטשה: חסר הוא את העוז הנפשי האמתי לכך, את החירות הנקנית על־ידי מלחמה טראגית; כי אין הוא יודע ואין הוא מוכשר לדעת את הטראגיקה של הקיום. אך מענין הוא בבטחונו בעצמו, בבטחונו בזכות־חייו. באופן חייו וביחסו אל החיים יש יופי ידוע, – יָפיה של השלמות, של ההתמכרות אל החיים בלי פקפוקים לא לחינם אומר לו בּאֶרמאן: “אתה אינך צריך להיות יוצר כלל, כדי להביע את ישותך. חשובה היא לא עבודתך, אלא האטמוספירה של יצירתך”…

ול"אטמוספירה" זו, לאטמוספירה, שאינה מכירה ואינה רוצה להכיר את הצד הטראגי של החיים, נכסף בּאֶרמאן בהתחברותו אל הבארון. בשלמותו הרוחנית, בתמימותו, בהכרת זכותו הפשוטה על החיים, רוצה הסופר היהודי להירגע מעט ממלחמתו הפנימית עם אחרים ועם עצמו. בּאֶרמאן, פיקח יהודי זה, בעל השכל החריף והאנליזה הנוקבת, אינו יכול לכבד את הבארון, את הילד התמים הזה, שלא ידע לעולם מה שיודע הוא. אך בו הוא מבקש מה שחסר הוא: את היכולת לחיות, את המנוחה הנפשית, את ההתיחסות הישרה אל החיים. הוא עצמו יודע יותר מדי את השקר שבחיים, את השקר שבעצמו, משיוכל למצוא איזה יסוד למעשיו, למחשבותיו. הכל מתפורר תחת מחשבתו הסותרת והמנתחת, כאילו נגעה בו יד המוות הקרה. אך הוא אינו פוסק מלבקש, אינו פוסק מלעבוד. עובד הוא כדי לסתור, וסותר הוא, משום שאינו סובל את השקר, את הצד השלילי, שהוא הכרחי בכל דבר. היינריך בּאֶרמאן – הוא הגיבור הטראגי היחיד של הרומן לא משום שהוא נרדף על־ידי האנטישמיים על שהוא יהודי, ועל־ידי ה"ליבראלים" על יחסו השלילי אליהם ועל שהוא מגלה את השקר שבהם. טראגי הוא משום שהוא מגשים בעצמותו את הטראגיקה עצמה – את אי־היכולת להשלים עם ה"יש", עם זה, שאינו משתנה ושאינו ניתן להשתנות לעולם. היינריך באֶרמאן – זוהי הקיצוניות עצמה. עם כל הציניות, שבה הוא מתייחס גם לאחרים וגם לעצמו, יש בו ניצוץ של הנביאים הקדמונים – הוא לא ישלים עם הרע, גם עם הרע ההכרחי, לעולם.

היינריך בּאֶרמאן הוא האדם החכם ביותר, הנבון ביותר שבכל החברה העוברת לפנינו. שיחותיו עם הבארון – אלו הן מרגליות השכל והחריפות היהודית. זוהי שורה ארוכה של אפוֹריסמים עמוקים, המגלים לנו את כל פרפוריה הרוחניים של נפש היהודי המערבי, הבא להיות יוצר באטמוספירה זרה, שהכל בה מתנגד לו, שאין מי שירגיש בה את מכאובו ויתענה באשר התענה הוא. היינריך בּאֶרמאן מרגיש, שהוא שנוא על החברה גם מפני שהוא יהודי וגם מפני אופיו הספרותי, מפני שיותר מדי הוא קורע את המסווה מעל “השקר הנאה”. חברה שאננה זו אינה רוצה כלל בכך, שיגלו את צדדיה השליליים באמת אכזרית כזו, שנערו את הפּוך מעל פניה ויציגוה ערומה בכל אפסותה וקטנותה. גם השנאה העמוקה להיינריך היינה, שמתגלית בקהל הגרמני, יש לה בודאי אותו היסוד עצמו; לא רק האנטישמיות הגסה, השטחית אשמה בכך. הגרמני הבינוני שונא את היינה שנאה טבעית, מפני שאינו סובל את הסארקאזם השנון שלו, המכוּון תמיד כלפי התמימות של הגרמני וכלפי הנאתו מעצמו.

וכמו בהיינריך היינה, כך אף בשאר האמנים היהודים אין הנוצרים הללו, שהיהודים עובדים במחיצתם ולטובתם, מרגישים, כמה סובלים אמנים אלה עצמם ביחסם השלילי אל החיים, אינם מרגישים את שאיפתם הכמוסה, הביישנית לתמימות של החיים, למצב הילדות שבהם. מה יעשו, אם עינם חודרת יותר מדי ורואה יותר מדי? הרי הם עצמם הם הקרבנות הראשונים של שלילתם. כלום ממתין היינריך בּאֶרמאן עד שיבואו המבקרים הגרמנים להסתער על יצירותיו? הרי הוא עצמו הראשון, שמתיחס אליהן בשלילה. הוא רק מכבד את עצמו יותר, מפני שהוא, לפחות, יודע ומכיר את האפס שבעצמו ושבכל דבר, בשעה שהאחרים משלים את נפשם בשוא. הרי הוא כולו – ניתוח־עצמו. הוא, אמנם, אינו משולל דמיון, אף־על־פי שהיסוד החקרני המרובה שבו הוא בודאי הסיבה העיקרית לאי־יכולתו האמנותית. ואולם אך רגע הוא שקוע בחלומו. די לו לקרוא את יצירותיו או אפילו רק להרצות את תכנן לאחרים, כדי שיכיר באפסותן. הוא רק מרצה את האוֹפירה, שהוא רוצה לחבּר בהשתתפותו של הבּארון, – ותוך כדי הרצאה הוא מכיר כבר ברור, שאת ה"ליבּראֶטוֹ" לא יכתוב ושכל החלום הוא כבר נחלת העבר; בו ברגע הוא חש והנה “קהל חזיונותיו הולכים וגחים, הולכים ונמוגים כצללים, והם מלגלגים לו, נפרדים ממנו בלא ברכת־פטורין, בלי הבטחה לשוב בזמן מן הזמנים”…

ד    🔗

לא כן הבארון גיאורג פון ווירגינתין. הוא חביב־החברה, הכל מראים לו פנים שוחקות, וביחוד, כמובן – היהודים והיהודיות… המספר מתאר אותו, אמנם, בקווים סימפאתיים בתור אדם ובתור אמן; אך חלק הגון מחיבה זו, שהיהודים הוגים לו, יש לייחס ל"יחוסו" – מה שהוא בארון גרמני… בּאֶרמאן הוא כמעט היהודי היחיד, המבקש בו רק את התמימות, את ההתמכרות העיוורת לדבר, שהוא עצמו חסר אותן. מבקש הוא אותן, – אמנם בלי שיכיר בעצמו את הדבר הכרה ברורה – כדי לבטלן, כדי ללגלג עליהן. אך חברתו של גיאורג היא נצרכת לו ויקרה לו ביותר. בהתחברוּת זו של שני האנשים האלה, שהם הפכים גמורים, גלום רעיון פסיכולוגי עמוק ודק מאוד. אין בּאֶרמאן מקוה כלל, שבחברתו של הבארון ימצא את המנוחה הנפשית. יודע הוא, שהבארון גם לא יבין את יגונו, מאחר שהוא זר לו על־פי הפסיכיקה שלו ועל־פי השקפת־עולמו. היינריך מוקיר בבארון את הפאסיביות שלו. כשהוא מתוודה לפני הבארון, הוא מתוודה לפני עצמו… אמנם, פעמים שהוא אוהב להתהדר לפני גיאורג בפאַראַדוֹכּסאַליות של דעותיו. אך חברתו של גיאורג יקרה לו, מפני שבשעה שהוא מרצה לפניו את דעותיו הוא רואה אותן כשהן משתקפות כבראי בשכלו הבהיר והפאסיבי של הבארון הגרמני… האחרון אינו סותר כמעט את דברי היינריך; מציאותו של האציל האריי בלבד, מציאותו של השכל הפשוט כבר פועלת עליו לטובה. יאושו מתרכך על־ידו; ספקותיו אינם נעשים ודאויות, אך ודאויותיהן נעשות ספקות. הוא פורק מעליו את עולו של השכל ואת משאו הכבד…

גם לבארון יקרה חברתו של בּאֶרמאן. הוא, אמנם, לא תמיד מרגיש את עצמו יפה בחברתו. כשהוא נפרד ממנו הוא מרגיש תמיד מעין רווחה; הוא מוקיר יותר מדי את האשליות בשביל שיראה ברצון, איך היינריך סותר אותן אחת־אחת. קשה לו כובד־הראש היתר של היינריך, שאינו מאמין בכלום, ועם כל זה הוא סובל מכל. לגיאורג, סוף־סוף, כל העולם לא נברא אלא להנאתו, וגם השקר בכלל… אך אותו היסוד השלילי מושך את האמן שבגיאורג אל היהודי החריף, ששכלו הוא כולו לקוי וליקוייו – כולם שכל. בו, ביהודי, הוא מוצא מה שחסר הוא, האריי – את הכרת האחריות של החיים. גיאורג מבין היטב את סיבת הטראגיקה המיוחדת של האמנים היהודים. יודע הוא, שהיא באה להם מפני החיטוט השכלי הנפרז. הם אינם מקבלים שום דבר קודם שיפרידוהו בכוח־הניתוח שלהם, עד שלא ישאר בו מתום. ויחד עם זה מכיר גיאורג, שאף־על־פי־כן מסוגלים היהודים להיות חולמי־חלומות מאין כמוהם. אין להם בחייהם אלא הבנין לשם הסתירה. חלומותיהם לא יהיו לעולם למציאות, מפני שבין כך וכך אף המציאות נעשית אצלם חלום. חסרים הם לא רק את הבטחון בעצמם, את הבטחון באמונתם, אלא גם את הבטחון במי שהוא ואף את הבטחון בכפירה, באמתותה של הכפירה. הכל הווה ומשולל־הווייה. כאילו יד נעלמה השמיטה מתחתיהם את הבסיס שלהם, והם תלויים ועומדים באויר, בלי להבדיל בין השמים אשר ממעל לראשיהם לבין הארץ אשר מתחת לרגליהם.

ה    🔗

הפסיכולוגיה של היינריך בּאֶרמאן היא כל־כך מורכבת ומסובכת, עד שכמעט אי־אפשר לציין איזה קו שהוא של אופיו בהחלט, לא באופן יחסי. גם כפירתו וגם אמונתו הן יחסיות. בנשמתו אין אפילו “אבר” אחד שלם. היא כולה קרעים, קרעים. הכל שוטף בה, הכל הולך ומשתנה. רק דבר אחד עומד ומתקיים – הספקנות המלאה יאוש. יש לו לבּאֶרמאן איזו שאיפה משונה, חולנית – להחריב את הכל, – את בניניהם של אחרים, ועוד יותר את בניניו שלו. נשמתו מרחפת על חורבנה וחיה ומתפרנסת ממנו.

מה ומי הוא בּאֶרמאן בחיוב – דבר זה אי־אפשר לתפוס. כל קו חיובי שבו מבריק ונעלם בשעה אחת. בכל דעה שהוא מביע, הוא ממהר ומראה גם על היפוכה, כאילו הוא מתיירא מפני עצמו, מפני השקר העלול להידבק בו, לכאורה, הוא האדם המוסרי ביותר של כל החברה, שהוא יוצא ונכנס בה; וביחוד אם נעמיד אותו בשורה אחת עם הבארון. האחרון רואה את החטא כחוק־חיים טבעי וממילא אינו מרגיש בו כלל. הוא בוגד באַנה וחוזר ובוגד בה בלי כל מוסר־כליות כמעט, בעוד שהיינריך סובל ייסורים נוראים ורואה את עצמו כפושע, בשעה שאהובתו בוגדת בו… בזה אי־אפשר שלא לראות את הקו היהודי המיוחד: ה"אינסטינקט המוסרי", המושל בהשקפת־עולמו של היינריך ממשלה בלי מצרים, למרות ידיעתו, למרות רצונו. היינריך בּאֶרמאן היה רוצה להשתחרר מקו זה. מרגיש הוא, שזהו “סבל־ירושה”, שאין לו מקום בסביבתו, – בסביבה זו, שתחת מסווה־המוסר מסתתר השקר הגדול. מרגיש הוא, לבסוף, שהרגש המוסרי שולט בו שלא בטובתו… “יודע אתה?” – אומר היינריך במקום אחד לנירנברגר – “אפשר שרגש־הצדק לא היה מזיק לי. אך כמדומה לי, שאין צדק זה אמתי. על צד האמת, אין ברצוני כלל להיות צדיק. לפעמים דומה אני, שטוב מאוד להיות בלתי־צדיק”. זהו כבר היאוש הקיצוני, הציני, – היאוש המביא לידי ציניות של שיילוק: אסור לו ליהודי להיות צדיק! יותר מדי הראו לו, שאסור להיות צדיק…

ובמקום אחר אומר היינריך: “מה טוב היה, לוּ היתה בי מידת־הצדק, אך בלב ולא במוח”. ובאמת, אין בו ההרגשה המוסרית התמימה, המתעוררת על עוול, הבא על־ידו לאדם. בהיינריך חזק רגש־התיעוב למעשה הרע כשהוא לעצמו, אבל יחד עם זה אין הוא חושש לתוצאות, שרע זה מביא למי־שהוא. יודע הוא, שאין הדבר כדאי להתרגש כל־כך בשביל מעשים רעים, אך איזה כוח נעלם מעורר אותו נגד הרע. הרע הוא הכיעור, שאין חושו האֶסתיטי סובל אותו, ויהא אפילו מעטהו יופי.

בהיינריך בּאֶרמאן עיצב שניצלר באמנות דקה את כל יאושו הנורא של היהודי האינטיליגנטי המערבי, את כל חוסר הקרקע שתחת גופו ונשמתו, את בקשת הסינתיזה, שהוא מבקש לשוא מפני שהוא מבקש אותה במקום שאיננה. “מקנא אני לפעמים באנשים, שיש להם השקפת־עולם” – אומר בּאֶרמאן. הוא צמא לאיזה רעיון, שימצא בו מנוח – ולשוא. במקום שהוא מבקשהו, שם אינו.

אך ברומן שלפנינו הראה שניצלר לא רק את הפצעים העמוקים של היהדות המערבית, אלא גם את הדרך אל הגאולה, את ה"דרך אל החירות"…

ו    🔗

איך היה הדבר? כיצד נעשו הבּאֶרמאנים, בעלי השכל החזק והכשרונות המצוינים, לאנשים לקויים, שאין להם בחייהם אלא הכפירה והלגלוג על עצמם ועל אחרים? על זה משיב הרומן בכלליותו, בציורי החיים והחברה, שהמספר מעביר לפנינו. ארתּור שניצלר הוא אמן ועל־כן אין המגמה מובלטת ישר ברומן. הוא אינו משחיר את הצבעים יותר מדי, ציורי החיים ויחסי־החברה שבין היהודים והלא־יהודים מתוארים בו לשם עצמם. אך כמעט כל פרט ופרט מלמד אותנו את כל אי־הטבעיות שביחסים האלה ופוקח את עינינו על כל הטראגיקה – נכון יותר, הטראגי־קומידיה שבה נתון היהודי המערבי, החושב את עצמו ל"יוצא־הגיטו" והוא חי, או רוצה לחיות, את החיים הכלליים. כל פרט ופרט מלמד אותנו, “כיצד נעשה הדבר”.

הרומן הוא, כאמור, כולו ציוני. ציוני הוא לא מפני שגולובסקי הצעיר ואהרנברגר הזקן הם ציונים ומגינים על הציונות בפני בּאֶרמאן המתנגד לה. המגמה הציונית עוברת ברומן כמעט בלתי־מוכרת אף מן המספר עצמו. גם שניצלר עצמו הוא עדיין, כמדומה לי auf der Suche. ציוני הוא הרומן מפני שהוא מגלה, מפני מה נחוצה הציונות, ודבר זה הוא חשוב כאמונה בציונות עצמה. אם רוצים אתם, הרי היינריך בּאֶרמאן, שלכאורה הוא מתנגד לציונות וקורא, שלשאלת היהודים יכול להיות רק פתרון אינדיווידואלי, – הוא־הוא הציוני האמתי, מפני שאין אדם שירגיש את אי־טבעיותו של מצב היהודי בגלות כמותו. יהודי, הרואה בבהירות כל־כך גדולה את מצבו, הריהו כבר ציוני ממילא, אף־על־פי שהוא מתכחש לציונות ומתנגד לה. וצדק הבארון, השואל אותו כל פעם שהוא מדבר על מצבו הטראגי של היהודי: “אם כן, הרי גם אתה ציוני, ולמה אתה מתנגד לגולובסקי?” מרגיש הוא הבארון, שעם כל אינדיווידואַליותו של היינריך, ואף־על־פי שהוא חי ועובד כמעט רק בחברה לא־יהודית, “הוא חש את הקשר שבינו לבין כל היהודים שבעולם, ואל הפחות שבהם הוא קרוב יותר מאשר אליו”. והרגשתו של הבארון אינה מטעתו. היינריך בּאֶרמאן, שהבארון חושב אותו לידידו הקרוב, הוא באמת רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, כמו שיכול להיות רחוק בארון גרמני מסופר יהודי, שאביו, שהירבה לפעול לטובת המפלגה הליבראלית באוסטריה – הושלך מתוכה כנצר נתעב לאחר שהקדיש לה את כל ימי נעוריו ויצא מדעתו מתוך צער ושממון…

ולא רק טראגיים הם האנשים האלה. בטראגיקה יש, לפחות, הוד הצער. היינריך בּאֶרמאן רואה את כל הטראגי־קומי שבמצב היהודים. גם אביו האומלל איננו גיבור טראגי בעיניו. איש יהודי, האוהב כל־כך את הארץ, שמתייחסת אליו כאל בן־חורג, אינו יכול להיות גיבור טראגי: הקוֹמיקה שבדבר מרובה על הטראגיקה שבו. כל האנשים האלה, הנדחקים לתוך החברה הלא־יהודית – בנו של אֵהרנברגר ההולל ובתו אֶלזה העלובה, המבקשת את אהבתו של הבארון בשעה שהיא יודעת מאהבתו לאחרת, – לא רק אלה הם עלובים וקוֹמיים. גם שטויבר הזקן, גם גולובסקא הזקנה והמנגן ווילי אייסלר, – כל האנשים החביבים האלה, המתאמצים במסירות־נפש כזו לסדר את עסקיו של הבארון ולעשות לטובתו כל מה שאפשר – כולם הם עלובים, כולם הם אנשים קומיים, מפני שאינם מרגישים בעלבונם, בעלבונו של יהודי, המוסר את נפשו לטובתו של אחד מאלה, שאין לו ליהודי כל סיבה להרגיש אליהם רגשות־חיבה וקירבה יתירה.

ולהיות במצב נלעג ועלוב – דבר זה הוא נורא בעיני בּאֶרמאן. רק לא להיות מגוחך! – ולפיכך הוא עוקר בכאב את כל רגשות־האהבה שבלבו, ולפיכך הוא מאבד באכזריות כל אילוּזיה יפה, שלו ושל אחרים. אם אין מנוחת־חיים, – תהי־נא מנוחת־מוות, מנוחה שלמה! אך לא אנשים כהיינריך יכולים להיות שלווים. היינריך בּאֶרמאן יהיה כופר אלף פעמים בעצמו, בכשרונו ובעבודתו, אך לעבוד לא יחדל, כי על־כן הוא יהודי, מי שהיה והווה ויהיה תמיד, עם כל ספקנותו, ההוזה הגדול ביותר…

כליון נפשו של היינריך לשעה אחת של חיים פשוטים, חיים “בלי חכמות”, מורגש בכל שיחותיו עם גיאורג, שיחות הוידוי של נפש רצוצה זו. בפרק הראשון של הרומאן יש מקום אחד שבו מראה לנו שניצלר את השאיפה הצנועה הזאת, המתגלית בשיחתו הראשונה של היינריך עם גיאורג, בשעה שהראשון שואל את הבארון על אחיו פיליציאן ומביע את הרעיון הפּאראדוכּסאלי, שטוב להיות יפה מלהיות בעל כשרון. מורגש, שהיינריך מוכן להחליף את כל כשרונו, את כל פיקחותו, בתמימותו של פיליציאן, של בארון תמים ו"מוגבל" זה, שאין לו בחייו אלא גאון משפחתו והקאריירה הדיפּלומאטית, שהוא שואף אליה.

ואך לשווא מתאמץ היינריך להשתחרר מעצמו, כל עוד אין לו בעולמו אלא השתחררותו שלו. יש מקום, שבו נצרכים כל־כך לכשרונותיהם המצוינים של הבּאֶרמאנים, של אובדים ונידחים נואשים אלה, המתדפקים על שערי זרים ואינם נענים. יש מקום, שבו אפשר להשקיע את כל הכוחות האלה, האובדים להבל ולריק. ואולם להשתחרר אפשר רק כשיוצרים אווירה של חירות. בשעה שהאדם בא לשחרר את האחרים, רק אז גם הוא עצמו משתחרר באמת…

אך כבר נפסק החוט החי שבין הבּאֶרמאנים לבין אותם הרבים. לכן נשאר להם ליחידים רק “פתרון השאלה של היחיד”.

היש גאולה ליחיד בעבדוּת הרבים?